תוויות

אוכל (8) אמנות (48) דעה (2) זיכרון (16) סיפור (48) פרסום חברתי (6)
‏הצגת רשומות עם תוויות זיכרון. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות זיכרון. הצג את כל הרשומות

פילדלפי

אחרי ביטול חוק ההתנתקות בצפון השומרון ולפני שמבטלים את חוק ההתנתקות מעזה, הנה זיכרון קטן מהרצועה - התפרסם במקור כסדרת ציוצים
אם כבר חוזרים לעזה, אני רוצה לספר לכםן על הקו האחרון שלי בין דצמבר 98 למרץ 99 במוצב גירית (אני חושב, אם אני זוכר נכון, היה גם טרמית וחרדון ושאר חיות מוזרות)

אבל קודם דיסקליימר – השירות שלי היה רגוע, אמנם הארץ סערה אבל הגדוד שלי באותן שנים הצליח להיות תמיד במקום השקט ביותר ולא משנה לאן זרקו אותנו, שכם אחרי קבר יוסף, חברון בפינוי, רותם על קו אדום בלבנון. במקסימום קצת אבנים או פצמ"רים, ואף אחד מהגדוד לא נהרג בקרב.

רבע מכח הסיור של המסייעת
רבע מכח הסיור של המסייעת

הייתי סמל מחלקת סיור והמ"פ היה מגיע לפלוגה פעם בחודש במקרה הגרוע, במקרה הטוב בכלל לא. חלק מקצינים השתחררו וחדשים הגיעו ויצאו לקורסי מקצועות או משהו, בקיצור פיקדנו על עצמנו שזה במסייעת סדום ועמורה ובוקה ומבולקה. ביבי היה ראש ממשלה, סיורים משותפים עם הרשות הפלסטינית, קפה ערבי אמיתי בנקודות החיכוך, חיילים שמתפלחים לשדה התעופה בדהניה להביא חומוס, פלסטינים עם טרקטור שמחלצים ג'יפים צה"ליים מהחולות הטובעניים של המואסי, טיולים על החוף של עזה, צעקות בוקר טוב לחיילים המצרים במגדלים מעבר לפילדלפי, בקיצור גבעת חלפון, בלי לחפש את הים, כי הוא פשוט שם.

באחד הלילות המשעממים ביותר בתחילת הקו לקחתי צבע שחור וכתבתי על קיר הבטונדות האינסופי של ציר פילדפי יום יבוא והשמש תזרח ואני אהיה אזרח – מסייעת 932 גרניט, וגם את סמל המסייעת באותה תקופה שהיה זין עם שמש זורחת מעליו. הקדשתי בטונדה לכל אות, רוחב של בטונדה הוא מטר והגובה שלה משתנה בין 3 ל-9, תלוי. הגרפיטי המהולל שלי נפרש ממוצב טרמית ולאורך 53 בטונדות לכיוון דרום. והחיים הצבאיים נמשכו כסדרן.

עוברים שלושה פלוס חודשים, כמה ימים לפני חופשת השחרור (שהחיינו והגיענו וכו'...) המ"פ מזמין אותי לשיחה דחופה כשאני בסיור! כבודי נכנס למוצב ואז למשרד מ"פ [צעקות] ברמה של הקראוון רועד וחלקי אסבסט נופלים מהתקרה.

"החיילים שלך מציירים על בטונדות בסיור מבצעי? למה אין משמעת בפלוגה? מה זה הבית זונות הזה..."

בשיא המעופפות אני שואל אותו "על מה אתה מדבר?"

בקיצור היה בסיור עם מפקד האוגדה שצעק על המח"ט שצעק על המג"ד שצעק עליו ועכשיו הוא צועק עלי.

"תמצא לי מי שעשה את זה!"

"מה מי? אני עשיתי את זה"

הייתה שתיקה קצרה.

"מה אתה חושב שאתה עושה?  מצייר זין על בטונדות של הצבא, מסגיר למצרים את השם של היחידה... ועוד כהנה וכהנה צעקות.

כשנרגע אמרתי לו "זה שם כבר שלושה וחצי חודשים, עשיתי את זה בתחילת הקו, אם היית בסביבה היית יודע"

לא היה לו מה להגיד, הוא היה אולי פעמיים במוצב ועוד פעם אחת בפילדלפי *אחרי* שחטף צעקות.

וכך ביליתי את לילי האחרון בצבא ההגנה לישראל בצביעת בטונדות על ציר פילדפי בואכה פתחת רפיח עם שני חיילים שלי שמאבטחים (ישנים) בג'יפ, ממש ילד הקראטה.

בברכת "הו שארם א-שייח חזרנו אלייך שנית..." לכולכםן

#סוף #למההתגייסתי

טֵט

פוסט טכני על איפה הייתי ומה עשיתי בדרום מזרח אסיה נמצא פה.

חגיגות היום הראשון של האביב בצפון ויאטנאם ותחילת השנה החדשה שנת החזיר. בעצם בישראל אין לנו חגיגות השנה החדשה כי מישהו העביר אותה לסתיו במקום שתהיה באביב, בפסח. במקום זה יש לנו באביב את יום העצמאות, ההחלטה הכי טובה של בן גוריון, נשבע לכם בבודהה.
רגע לפני כניסת החג
ובעצם זה מה שזה טט בהאנוי, חגיגות, זיקוקים, אוכל רחוב (זה תמיד), בלונים ופיצ'יפקס מאירים ומנצנצים, הופעות רחוב של להקות צעירות ואפילו לא דרקון אחד, נשבע לכם. שום דרקון לא ראיתי בחגיגות. אולי בגלל שזו שנת החזיר.
מיצג חזיר, אחד מיני רבים
באיזשהו שלב בסיבובים שלי מסביב לאגם הוֹאָן קִיֵם אנשים התחילו לשלוף עיתונים ולהתיישב מסביב, ובאיזשהו שלב אני מתכוון לעשר וקצת למרות שהזיקוקים רק בחצות, תיישבתי כי אחרת לא יהיה לי מקום, ואז הבנתי למה בכל פינה מוכרים גרעינים, כי איך מעבירים שעה וחצי? במיוחד שהאינטרנט הסלולרי שלי לא עובד..
מחכים ומצפים
קצת מבאס שהשנה מתחלפת בחצות, לפחות אצלנו בְּיוֹמָעצמאות הקדימו את הזיקוקים לתשע וחצי - עשר. יש פה איזה נער שמנסה להלהיב את הקהל וצועק בויאטנאמית והם עונים לו אבל אני לא מבין כלום ואפְחַד לא יכול לתרגם לי, אבל כן סימנו לי גלגול אצבע על הרקה, הסימון הבינלאומי לאנשים שלא מגולגלים בנייר אורז ולא מטוגנים עד הסוף. טוב, הסבתא פה שמוכרת נקנקיות ואחראית על הסדר גירשה אותו והוא הלך להציק עשר מטר ימינה ליד סבתא אחרת עם נקנקיות והנה כבר חמישה לאחת עשרה, הופ איך שהזמן רץ כשמשוגעים. עכשיו הוא שר לסבתא השנייה..
הילדים פה מאבדים סבלנות ונרדמה לי הרגל.
לא מבין את האובססיה הזו לחצות, זה בטח שאריות של הקולוניאליזם האירופאי שהביא לפה את השעון, מה היה רע בתרנגול בבוקר ושקיעה בערב? למה לחלק את הלילה לשניים ודווקא באמצע לשים את ההחלפה של היום? מה רע בשלושה כוכבים כמו יהודים טובים? למה האירופאים אימצו את הנצרות במקום את היהדות? היינו יכולים לקבל יופי של מופע זיקוקים בשקיעה. טוב, לכל הילדים מסביב יש אינטרנט של חברה אחרת והם רואים בוב הבנאי וסמי הכבאי, אל תקנו סים של מובּיפוֹן בויאטנאם, הכל בויאטנאמית ואני לא מבין את האסאמסים שאני מקבל מהם..
תרנגול מבושל בשלמותו לרגל החג, שנהיה לראש של תרנגול ולא לזנב של דג!
23:27 וסבתא עם פירות חדרה לגזרה של הסבתא עם הנקנקיות. בינתיים שקט, אף אחד לא רוצה, לא פירות ולא נקנקיות.
מחכים. עוד חצי שעה לשנת החזיר. אני מבטיח שאוכל מלא חזיר השנה, כמו שנאמר שנהיה לשינקן ולא לטופו, לבייקון ולא לטבעול, לשפק ולא לקולורבי.
בינתיים אני אספר לכם שאחד המאכלים ברחוב בהאנוי זה נייר אורז טרי שנעשה במקום, מפזרים עליו בשר חזיר טחון מטוגן עם פטריות ובצל, מגלגלים, חותכים עם מספריים כי אין סכינים פה, עורמים שלושה דפים כאלה מגולגלים וחתוכים על צלחת, מעל שבבי בצלי שאלוט וכמה חתיכות של נקניק חזיר ויאטנאמי ומגישים ביחד עם רוטב דגים מתוק, לימון וצ'ילי. בישראל מצאתי רק רוטב דגים מלוח, אני אחפש יותר טוב כשאחזור. וזה קליל וטעים, כמו ספרינגרולז רק יותר טעים..
ספרינגרולז טריים לרגל היום הראשון של הספרינג
וגם אכלתי פְהָא (מרק נודלז אורז ויאטנאמי) עם דגים מטוגנים שזה היה נחמד. 23:38 אני מרגיש כמו שמירה בצבא עם איך שהזמן זז לאט ואני רוצה כבר לישון..
23:39 איבדתי תחושה בשתי הלחמניות של הישבן של התחת שלי. 23:40 עוד אנשים מצטופפים מכל הכיוונים, אני לא יכול ללכת מפה גם אם הייתי רוצה מרוב אנשים וגם בגלל שנרדם לי כל הפלג גוף תחתון.
23:41
23:42 האבא מהמשפחה משמאל מנצל את הזמן כדי לנקות את הסלולרי שלו מתמונות מיותרות. 23:42 אפילו לא עברה דקה!!
אההה!!!
23:43 חשבתי כבר שהדקה הזו לא תעבור לעולם והיא תעצור ותסתובב בחדר, ותציץ בחלון, ועם הדקה הזו אני ארדם - כשטיילתי בדרון-אנריקה הייתי מדפיס כל יום שישי באיזה קפה אינטרנט את הטור השבועי של י. גפן והולך לקרוא אותו באיזו פלאזה. לפעמים המחשבים הדרון-אנריקאים היו מדפיסים כל מילה ךְוּפהָ והייתי צריך לקרוא כמה פעמים כל הרָוּשְ. אבל עכשיו הכל זמין כל הזמן, חוץ מעכשיו כי יש נראה לי שנגמרה לי החבילה או משהו בויאטנאמית.
23:47 13 דקות, מספר מסוכן. אתם יודעים שאין שורה 13 במטוסים? קופצים בין 12 ל 14 , מה שמוזר הוא שלא החליפו לשתי שורות 7 במקום בשביל המזל.
23:49 הקהל מתחיל להתמתח ולחלץ עצמות ולהעיר את הנרדמים ולישר את העקומים ולהשתיק את הקשקשנים ולאכול נקניקיה.
23:51 כמה אנשים יָא ראבי.
23:52 ילדה נעמדה והיא מסתירה לי, אני לא יודע מה מקובל, לשבת או לעמוד, כרגע כולם יושבים, לא נראה לי שאצליח לעמוד בלי תחושה בפלג גוף תחתון ואז כולם יסתירו לי ואני לא אראה כלום וסתם ישבתי פה שעה וחצי במקום לישון.
23:53 7 דקות לגן עדן.
23:54 אנשים מתחילים להצביע לשמיים אבל אין כלום, נשבע לכם, רק עננים. ופנסים שמאירים לשמיים כבר שעתיים.
23:55 תיק תיק תיק...
23:56 אנשים לפני מסתכלים על המופע זיקוקים משנה שעברה בטלפון.
23:57 הויאטנאים לידי כבר התחילו להסריט את השמיים הריקים.
רסיסי זיקוקים נופלים מעל לאגם
היה באמת מופע מרשים, הרבה מחיאות כפיים וקריאות וואוו, 15 דקות של זיקוקים מכל הסוגים, כולם ישבו יפה וצפו בהתלהבות.
בדרך חזרה קניתי שקית בד צבעונית עם גפרורים ומלח, אש ואדמה בשביל המזל לשנה החדשה וויאטנאמים שרפו כסף מדומה וכל מיני דברים מעוצבים מנייר בפתח בתייהם כדי להשאיר את הדברים הישנים והרעים מאחור ולתת לדברים החדשים והטובים להגיע.
שורפים את האתמול בשביל המחר
שנת חזיר טובה למי שחוגג.

ווידאו קצר מהאוירה



לך ירושלים

באיזה יום זיכרון אחד בצבא, במסלול, באנו לאבטח את ירושלים. ערב יום הזיכרון חל ביום ראשון אז הגענו כבר בחמישי כדי שלא נחלל שבת, עשו לנו סיור וציוותו אותנו למשימות. ישנו בעיר העתיקה ובשישי בבוקר כבר הסתובבנו בעיר בצורה מחלקתית כדי לשמור על כוננות כלשהי במדי א'.

בכניסה לעיר העתיקה, גיל המ"מ המהמם (זה הלא מגולח..) מסביר על משהו צבאי

הדבר הכי מוזר שקרה לי עם אבטיח

בתעלה, לא זו בסיני, זו בברלין
משום מה אני קצת בעניין של מלחמות וצבא בימים האחרונים, מזמזם את אפר ואבק ונזכר בסיפורים מהצבא. אז אחד המוצלחים ביניהם הוא הדבר הכי מוזר שקרה לי עם אבטיח.
המארב הראשון שלי בתור מפקד, האמת קצת קשה לקרוא לזה מארב, אבל נראה לי שנשאיר את זה ככה כדי לא להכנס ליותר מדי מונחים צבאיים. אז המארב הראשון שלי בתור מפקד היה ביום חם במיוחד ובערב חם במיוחד גם כן. במוצב בשם רותם, על הים בפינה הצפון מערבית של רצועת הביטחון. אפשר להגיד עליו מלא דברים למשל שהוא על צוק שגולש לים מעל כביש החוף הלבנוני שחצוב בו. ואפשר להגיד עליו שהוא צמוד לכפר שנקרא ראס בייאדה שבעברית זה ראש ביצה. ואפשר להגיד שמתחת לרותם עברה מנהרה ענקית של הרכבת שפעם עברה על החוף מראש הנקרה צפונה. ואפשר להגיד עוד מלא דברים אבל יש לנו עניין עם אבטיח.
אז העניין הזה עם האבטיח התחיל באחד הימים החמים שם ברותם, ובדיוק ביום שהגיעה הספקה. אני לא זוכר כל כמה זמן הגיעה הספקה אבל את כל הדברים השווים היינו גומרים ביום הראשון, ככה זה דחיית סיפוקים בצבא.
לפני היציאה למארב, המ"פ שהיה אימבציל רציני ולכן לא נזכיר את שמו ומי שזוכר מגיע לו. וחוץ מזה שהיה אימבציל גם לא סבל אותי במיוחד  (על זה אין להלין אלא על עצמי, כי הייתי די אימבציל גם כן) אז המ"פ הזה שהיה אימבציל עשה לנו תרגולות.
אחד הדברים שסוחבים על הגב די הרבה במארבים והדבר השנוא ביותר לסחיבה על הגב, הוא פק"ל חובש שזה בעצם שם קצת יותר יפה לאלונקה. ולחייל שסחב את הפק"ל חובש שזה בעצם שם קצת יותר יפה לאלונקה קראו גולן. וגולן היה הערס מסייעת (ערס - כולם יודעים מה זה, ומסייעת זו סוג של יחידה)
וחוץ מזה הוא היה הבנאדם הכי מקסים בעולם.
אז תוך כדי תרגולות של המ"פ האימבציל אני פונה לגולן שסחב את הפק"ל חובש שזה בעצם שם קצת יותר יפה לאלונקה, שיביא את הקסדה שלו כדי שאני אחבר אותה לפק"ל חובש כדי שיהיה לו יותר קל. שכחתי לציין שבראש הפק"ל חובש יש מקום ייעודי לקסדה ואם לא שמים את הקסדה במקום הייעודי שלה אז כל תנועה עם הפק"ל חובש נגמרת בנפגעים לכוחותינו כי כל הפק"ל חובש הופך להיות מטען חורג.
אז אני פונה אליו והוא אומר לי 'עזוב, לא צריך' 
ואני לא מוותר ופונה אליו שוב, והוא שוב אומר לי 'עזוב מילר, לא צריך'
והמ"פ האימבציל מתחיל להתעצבן שנהיה מוכנים ונעמוד בסדר תנועה ונשים את הקסדות במקום.
ואז אני תופס את הקסדה של גולן ומנסה להכניס אותה למקום הייעודי לקסדה בפק"ל חובש שזה בעצם שם קצת יותר יפה לאלונקה. אבל המקום הייעודי מלא.
אז אני אומר לגולן 'יש לך כבר קסדה, למה אתה צריך שתיים?'
וגולן עונה לי.. 'מילר זה לא קסדה'
'אז מה זה?'
'זה אבטיח'
..
ברור שאמרתי לו שברגע שנגמרות התרגולות הוא מעיף את האבטיח חזרה למטבח.
וברור שברגע שנגמרו התרגולות המ"פ האימבציל רצה להיפטר מאיתנו כמה שיותר מהר ושלח אותנו ישר לדרך.
וברור שלא אמרתי לו כלום על אבטיח שצריך לחזור למטבח.
וברור שהשיא של המארב היה אכילת אבטיח בקצה הצוק של מוצב רותם בדרום לבנון ביום חם במיוחד, כשאורותיה של צור משתקפים במימיו השקטים של הים התיכון.
ברור.

חייל משתין ליום העצמאות (הסיפור שמאחורי הציור)

כתבתי הרבה על הציור שלי 'חייל משתין בצד הדרך' על כל מיני גלגולים שלו, אבל לא על איך שהוא התחיל, אז הנה.

אתם בטח כבר יודעים על הפינה החמה שיש לי לאוטובוסים, במיוחד כאלה בלי מזגן ביום קיץ חם. אבל הסיפור הזה הוא לא על אוטובוסים, הוא על נהגים. נהגי אוטובוס.
פעם היה רק אגד, והחוקים היו המלצה רופפת, ולא היתה אף תוכנית ברדיו שהיית יכול להתלונן על תחבורה ציבורית. אז האוטובוס שהיה יוצא מאיפשהו לאנשהו היה נוסע על הדרך ואוסף את כל מי שעמד בצד בלי קשר לתחנות, ומוריד את כל מי שהיה רוצה, איפה שהוא היה צריך בלי קשר לתחנות, והיה מפזר את הנוסעים אם כבר עברו השעות של השירות פנימי, ובקיצור שכונה (במילעיל). וזה היה מעולה, כי אף אחד לא מיהר לשום מקום, וגם לא היה שום מקום שאפשר היה להגיע אליו, חוץ מלמילואים בסיני או משהו. כי היה חרם ערבי ולא היה פה כלום, אולי קצת וידיואים מוברחים מלבנון וטלויזיות צבעוניות. ולטוס לחו"ל עלה מלא כסף.
אז לנהג אוטובוס היה זמן, הוא היה עוצר בדרך כדי שהנוסעים יוכלו לעשות פיפי, וגם הנוסעות, וגם ילדים קטנים.
זו הייתה התקופה לפני המיזוג אויר, אז החלונות היו פתוחים, והסיגריות דלוקות. והיו מלא מדבקות שאסור להוציא ראש או יד דרך החלון. כי הוא פתוח.
ואז איזה מישהו המציא את המזגן.
ואם יש מזגן אז החלונות נסגרים.
והמעשנים, מעשנים.
ואז אנשים התחילו לריב.
אז זרקו את המעשנים לספסל האחורי.
אבל אז הגיע הסרטן, ושוב התחילו לריב.
אז האנשים יכלו לעשן רק כשהאוטובוס עוצר בשביל להשתין.
אז חוץ מהמדבקות שאסור להוציא ראש או יד דרך החלון, הוסיפו את המדבקות שאסור לעשן.
אבל המיזוג אויר היה חרא, אז עדיין היו חלונות נפתחים באוטובוס לימים חמים במיוחד כשהאוטובוס מלא. ומידי פעם מישהו היה פותח חלון ומעשן דרך החלון.
ואז קרה הדבר הנורא מכל, מאיזושהי סיבה מטופשת החרם הערבי קרס. ופתאום התחילו לייבא לכאן כל מיני דברים שאנשים רצו לקנות, וכל מיני אנשים שאנשים אחרים רצו לפגוש. ואפשר היה לטוס לחול בזול. ופתאום לאנשים היה לאן להגיע, והם רצו להגיע בזמן!
כדי להספיק ל-SALE, וכדי להספיק לפגישה, וכדי להספיק לטיסה!
והמיזוג אויר השתפר ונעלו את כל החלונות.
ואסור היה לפתוח חלונות כדי לעשן, וגם אי אפשר היה להשתין יותר כי האוטובוס צריך להגיע בזמן.
ואז הגיעה הנאכבה של התחבורה הציבורית, האינטרנט.
והאחריות החברתית, והערבות ההדדית והדרישות מהציבור, כדי שהאוטובוס ייצא בזמן, ויגיע בזמן, ולא יעשנו בו, ולא יוציאו ראש או יד דרך החלון, ולא לעצור איפה שאין תחנה, ולא לעצור להשתין!
וכדי לרצות את ההמון התחילו לשלוח פקחים ולחלק דוחו"ת.
והנהגים התחילו להתנצל ולהמשיך לנסוע. 
ולריב עם קשישות על סלים שהם לא יכולים לעצור אם אין להם תחנה,
ולריב עם אמהות לילדים שלא יכולים להתאפק.
ועם מעשנים מכורים שלא יכולים שלא לעשן.
ואנשים התחילו לתכנן את הנסיעה בתחבורה הציבורית, ולהשתין לפני, כי לנהג אסור לעצור. ולעשן לפני, כי אסור. ולקחת צידה לדרך, ולדאוג לעזרה עם הסלים.
ואז באיזו נסיעה ב-842 ביום שישי בצהריים, עם מיזוג וחלונות נעולים, ובלי עישון, ובלי להוציא ראש או יד דרך החלון, ועם ילדים שמתאפקים וקשישות עם סלים, ה-842 עוצר באמצע שומקום, בין פרדס חנה לואדי ערה. וכל הנוסעים מחסירים פעימה כי אולי האוטובוס נתקע והם הולכים לבלות את השבת באום-אל-פאחם. הדלת נפתחת, ויורד חייל עם כומתה אדומה ואם-16 ניגש לצד הדרך, פותח מכנסייו, משתין, מנער, רוכס, עולה לאוטובוס חזרה, מודה לנהג, והאוטובוס ממשיך לנסוע.
מלא חיילים משתינים, יציקה אקרילית על דיקט
כי לא קשישה עם סלים ולא אם לילד מתאפק, ולא מכור לסיגריות יעצרו אוטובוס של אגד, אלא חייל בדרך הביתה שחייב להשתין.
יום עצמאות שמח.

חמוצים

*נכתב ב 11/09/2002
* פורסם במקןר ב www.uhm.nu/inc

"הפלפלים האלה חריפים ?"
"לא ,לא ,זה לא חריף .זה פיקנטי".
פיקנטי זה בסדר , קניתי גם כרוב , מלפפונים ,גזר והכי חשוב עמבה לחמוצים.
"תרתיח את הירקות עם חומץ"
"כמה חומץ?"
"ככה, קצת רבע כוס "
"וכמה מים ?"
"לא , לא שמים מים רק חומץ ,לכסות בין שליש לחצי מהירקות"
"אז איך רבע כוס"
"בערך , שים יותר"
"ולהרתיח?"
"כן איזה עשר דקות"
"אבל אתמול אמרת עשרים ?"
"אז תרתיח עשרים"
"ואת העמבה"
"את העמבה מוסיפים בסוף , אחרי שמכבים את האש"
"וכמה?"
"כמה יש לך"
"משהו כמו קופסא קטנה של תבלינים"
"זה המון , שים קצת , איזה שש כפות"
"מה שש כפות יש בקושי חמש ?"
"אז תשים חמש"
"ואז ?"
"תערבב קצת ואוכלים כשמתקרר"
"טוב, ביי"
"ביי"
חתכתי את כל הירקות ,הנחתי בסיר , פתחתי את הארון ו...נגמר לי החומץ.
ניגשתי לחנות הכל-בו הקרובה למקום מגורי. נעמדתי בתור מחכה , מעביר בלי משים לב את ידי על שערי , מוחה אגלי זיעה ממצחי ומסיים בסיבוב קל על העורף.
שלישי הייתי בתור שנראה לי הקצר ביותר ,קונה קשישה לפני ולפניה מטופלת כרגע אם עם שני ילדיה ,בשלב החשבון.
"למה זה ככה ?" התנפלה האימא על הקופאית.
"מה"
"רשום שזה שלשה בעשר , את רשמת יותר"
"זה מבצע לחברי מועדון, לקונים רגילים זה שלוש ארבעים כל אחד"
"מה זה ? אני לא רוצה את זה תבטלי"
"ש ו ל ה , כ ר ט י ס ! ,אני צריכה ביטול".
התחלתי להרגיש דקירות מזעריות בעורף ובמצח, מיששתי אותם לבדוק האם הכול בסדר, נראה לי שזה עבר , כנראה מחושים קלים. חווית הקניה התמשכה לה.
"את רוצה לשמוע מבצעים?"
"כן , כן ".
"יש לנו כזה בעשר"
"לא"
"שלשה כאלה בשתים-עשרה עשרים"
"לא.."
הדקירות חזרו ביתר שאת , אני לא מתעצבן כל כך מהר . העורף שלי שרף וכך גם המצח ועכשיו השפה העליונה.
"...וגם יש לנו ארבע כאלה אם את לוקחת שניים מזה בתשע תשעים ואז את מקבלת שלוש כאלה מתנה..."
בערתי כולי הראש הצוואר העורף הידיים , לא הבנתי מה קרה , ... פיקנטיים אחותו!
הפלפלים הארורים הללו .למרות היותי אדום כעגבנייה ובערתי כשמש בינונית ביום קיץ חם חווית הקניה נמשכה.
"וחוץ מזה מגיע לך מחבת "
"טוב"
"איך את משלמת ?"
האימא הוציאה פנקס צ'קים ."כמה תשלומים אפשר ?"
"חמישה" .
חמש המחאות להדפיס משני הצדדים , בערתי מבחוץ מהפלפלים ובערתי מבפנים מהעצבים,אסור היה לי לגעת בעצמי בקושי הצלחתי לנשום.
תור הקשישה שהייתה לפני הגיע , לא שמעתי מה קורה מסביב נשמתי נשימות מונוטוניות קצרות מתרכז בשאיפות ובנשיפות , הוצאתי אויר מהפה כדי לא לחמם את השפה העליונה שלי שלפי הרגש התחלף צבעה לסגול עמוק , חולם על הרגע שאצא החוצה . הנצח הגיע לסיומו וכך גם תורי , וויתרתי על כרטיס המועדון ועשרים אגורות הנחה ,שילמתי וברחתי החוצה , רץ במעלה המדרגות הנעות לחופש , נעצרתי קלות אל מול הדלת האוטומטית אשר נפתחה באיטיות מרגיזה פרצתי החוצה לאוויר , משב הרוח צינן את פני כמי קרח בלב מדבר . עמדתי נשען על הרוח אגלי זיעה על פני ודמעות בעיניים , איזו הקלה .
זרקתי לכביסה את כל מה שאפשר ונגע בפלפלים או שהפלפלים נגעו בו דרכי . ניקיתי את כל מה שנגעתי בו ת אפילו את העכבר והמקלדת. החמוצים יצאו נפלאים כחומר הדברה נגד בהמות משא גדולות. ואני נרגעתי לבסוף.
גם עכשיו יומיים אחרי , כל אימת שאני נוגע בעכבר , קצות אצבעותיי שורפות קמעה . אני לא יודע אם זה בגלל הפלפלים או סתם משהו פסיכולוגי. אבל דבר אחד ברור לי , בפעם הבאה שאני שומע פיקנטי , אני בורח...

קוטג'

*נכתב ב 6/2/2003
* פורסם במקןר ב www.uhm.nu/inc

כשהייתי קטן, משהו כמו ארבע, אולי קצת פחות. הייתי אחראי על המכולת.
אחותי הגדולה סירבה לצאת לבד מהבית, ואמא שלי חבקה תינוק קטן. האח שלי.
להשאיר אותו לבד איתי או עם אחותי , היה דבר מסוכן, מאוד מסוכן.
אז כל פעם שהיה צריך לקנות משהו היו שולחים אותי.
זה לא היה כל כך קשה ה 'מכולת בן-לולו' הייתה מאה מטר מהבית, ראו אותה מחלון הבית שלי במרומי הקומה השלישית בבנין בן ארבע קומות.
גם את הכביש ראו.
אז הייתי יורד למטה נעמד על שפת המדרכה ומחכה שאמא תגיד לי לחצות.
היא הייתה מסתכלת לצדדים לבדוק שאין אף אוטו ושזה בטוח .
אני הייתי חוצה ונכנס למכולת.
אמא שלי הייתה מחכה עד שאני אצא כדי להגיד לי מתי אני יכול לחצות בחזרה.
הייתי חוצה בחזרה וחוזר הביתה.
ב 'מכולת בן-לולו' היה הכול.
הייתה מכונה גדולה ידנית בשביל הגבינה הצהובה. היום קוראים לה עמק, יכול להיות שגם אז. אבל בגלל שלא היה סוג אחר אז קראו לה סתם גבינה צהובה. ואם הייתי צריך לקנות גבינה צהובה אז זה מה שהייתי קונה.
והייתה מכונה חשמלית בשביל הנקניק. שהיה כמו הסלמי הרגיל שקונים רק יותר גדול. אבל שצריך נקניק אז זה זה.
היה את הקרמבו הרגיל ואת הקרמבו בתוך הגביע של הגלידה שהיה ממש בלוף ובכלל לא היה לו טעם של גלידה. וגם לא טעם של קרמבו.
כשאמרו לי לקנות שוקולד זה היה של 'עלית' , אדום ועם פרה. ואם רציתי להתחכם הייתי קונה את השוקולד העבה בשביל הבישול. קראו לו 'דפנה' ( יש אותו גם היום ) ואי אפשר היה לשבור אותו לפי הקוביות כי הוא היה ממש עבה , גם לחתוך אותו עם סכין אי אפשר , וזה רק השאיר סימנים לבנים כאלה של שוקולד מגורד. אז פשוט היינו פותחים את הקצה, אוכלים עד שנמאס, ומחזירים למקרר.
החלב היה רק בשקיות.
הגבינה שלא הייתה צהובה , הייתה לבנה.
הגבינה הלבנה הייתה בקופסת פלסטיק ירוקה.
בעצם גם הקוטג' , שזה הגבינה הלבנה עם הגושים , היה בקופסא ירוקה.
הלחם השחור היה לבן.
גם הלחם הלבן היה לבן, רק שהיו לו גם שני פסים.
הייתה אשל אדומה לבנות.
וגיל כחול לבנים.
דני לכולם.
ויוגורט, סתם יוגורט , בלי שטויות בפנים.
בדרך כלל הייתי צריך לקנות חלב, קוטג' וחצי לחם שחור.
יום אחד ביקשתי מהמוכר חצי לחם והלכתי לכיוון המקרר של החלב. היה זה מקרר גדול לחלק העליון היו דלתות עם חלונות שקופים. ולחלק התחתון היו דלתות ברזל אטומות. פתחתי את אחת הדלתות האטומות ולקחתי שקית חלב, צריך תמיד לבדוק שהיא לא נוזלת. ואז פתחתי את הדלת השקופה של הקוטג'.
מה זה ?
חצי מהקוטג' היה בצבע ירוק , והחצי השני בצבע סגול.
יצאתי החוצה בריצה נעמדתי על שפת המדרכה בצד של החנות והתחלתי לצעוק לאמא.
אמא שלי נבהלה פתחה את החלון וצעקה לי בחזרה "מה קרה ?"
"קוטג' ירוק או קוטג' סגול ? "
kid_final.jpg
( איזה מזל שאני לא ילד קטן של היום שצריך ללכת לחנות, הייתי משתגע).
ולמה פרץ הנוסטלגיה הזה ?
הלכתי לבחור לכנסת בשבוע שעבר , בבית הספר היסודי שלי. בדרך חזרה הביתה נכנסנו אחי, אני ועוד חבר למכולת שנמצאת ליד, לא זו מהסיפור, והמוכר אפילו זכר אותנו, אחת עשרה שנים אחרי, איך שהזמן רץ. קנינו קוטג' 'שטראוס' החדש ( במשפחה שלי קוראים לו קוטג' של שמאלנים בעיקר בגלל שרק אני אוהב אותו יותר מהמקורי, משהו על ' אבל גדלנו על הקוטג' עם הבית ' וכאלה ). מלבד הקוטג'' קנינו עוד כמה דברים. המוכר ארז לנו את הקניות בשקית, יחס אישי, היו גם חילופי ברכות ואיחולים, בדרך החוצה , אחת הקונות ביקשה חצי לחם שחור.
עדיין מוכרים חצי לחם שחור.
בתור אחד שזורק כל כמה ימים לפחות חצי לחם , שנקנה בחנות הכלבו הנמצאת בקניון ליד ביתו. יש משהו במכולות השכונתיות הללו שמעורר בי געגועים.
אגב, אין לי חולצה של זהו-זה! אבל אם למישהו/י יש , אפילו תמונה שלו/ה קטנ/ה-צ'יק לובש חולצה של זהו-זה! שישלח , אני מבטיח לפרסם .

רגע של רומנטיקה של תושב גבול הצפון

אי שם בסוף האייטיז עוד כשהן היו שנות השמונים, חדירה תמיד לוותה בפצצות תאורה. חדירה של מחבלים אני מתכוון. הטלפונים היו קוויים ואת האסמסים של ההתראות היינו מקבלים דרך הנ"נ עם הרמקול שהיה מסתובב בעיר וכורז בצרידות להסתגר בבתים, לנעול את הדלתות ולכבות את האורות. בשביל לדעת מה קורה באמת היינו מציצים דרך השלבים של התריס ומחפשים נפילות במקרה של קטיושות, או שובלים של פצצות תאורה. היינו יודעים איפה האירוע לפי האזור המואר ואת החומרה שלו לפי כמות הפצצות באוויר. אם היית מקושר מספיק עם איזה אבא במילואים או אח חייל, היה לך בבית מצנח של פצצת תאורה. וככל שהיית יותר מקושר הוא היה יותר גדול (היה גם זנב של מרגמה כמחזיק עטים וזויל של פגז בתור עציץ עם קוץ או כמחזיק מטריות, אבל זה לסיפור אחר).

אני זוכר פעם אחת שעליתי בערב לשחומית, למי שלא מכיר זו גבעה מיוערת בתוך קרית שמונה שעליה מוצב מצפור של קק"ל שמאויש בעת שלום בתצפיתן שריפות של קק"ל ובעת מלחמה במילואימניק משועמם של הג"א. הג"א זה הפיקוד העורף של שנות השמונים, מה יהיה אתכם, אתם לא מבינים כלום. אז עליתי על השחומית בערב בגלל איזה א"ש לילה של הצופים, היה חושך ואני עופפתי לעצמי כרגיל עד שהגעתי למצפור. בחנייה של המצפור היה נ"נ צהל"י וחיילים עם משקפות ואףחד מהם לא הבין מה אני לעזאזל עושה שם. ואני אומר לעזאזל בגלל שהייתי די חנון ולא הכרתי את שאר הקללות הצה"ליות שלהם. ואתם בטח לא רוצים לדעת מה הם חושבים על א"ש לילה של הצופים. ואז ההוא מהג"א שזה הפיקוד העורף של אז אמר לי:

"ילד אתה משוגע? יש נמר ג' לך הביתה!"

זה לא היה סתם נמר ג'. אה, נמר ג' זה היה הכינוי פעם לחדירה. לא מספיק מפחיד שמחבלים עוברים את הגבול עוד קוראים לזה נמר. הסתכלתי מסביב וראיתי את שורת פצצות התאורה מהר דב דרך מטולה ועד לקרן נפתלי. כל הרכס היה מואר, והפצצות זהרו בשמיים כמו שורה עצומה של פנסי רחוב ענקיים. בתור צופה, בעיניים לא בתנועת הנוער, אתה מעריץ כל פצצה, מעודד אותה, והיא בוערת ודואה לאיטה, שטה עם הרוח, היא דועכת ואתה מרחם עליה, היא מהבהבת בפרפורי גסיסה, ואתה חושב שהנה היא שבה לחיים. אך לשווא, היא מוחלפת בפצצה צעירה. זה ממכר כמו מדורה, כמו גרעינים, כמו טלוויזיה.

טוב, אז הלכתי הביתה.

פצצת תאורה - צילום אילוסטרציה

אחר כך הסתבר שהיה חשש לגלשן, וחיפשו אותו בשמיים בכל האזור, וכל הצופים שהיו אמורים להיות בא"ש לילה ברחו הביתה כשהם ראו את הפצצת תאורה הראשונה. ונזכרתי בזה עכשיו כי בימים האחרונים יש כל מיני נמרי ג' ופנתרי ג' וטיגריסי ג' בכל האזור, אבל בגלל כל אמצעי ראיית הלילה שיש היום אין פצצות תאורה יותר, ועל החדירות שומעים קודם כל בטוויטר, ואין שום סיבה להוציא את הראש מהחלון כדי לדעת מה באמת קורה.

אוטואים של עוף הגליל

* נכתב במסגרת סיפורים לבית אבא.

הרכב הראשון שאני זוכר שהיה לנו היה רנו-4 שנת ייצור 72 עם מנואלה.
הוא היה מניע בדרך כלל, אבל כשהמצבר נגמר, לא היה כסף למצבר חדש. היה צ'וק במכונית כדי לתת יותר דלק, אבא שלי היה הולך לקדימה של הרנו מסובב את המנואלה, האוטו היה מניע והוא היה חוזר פנימה סוגר את הצ'וק ונותן עוד קצת דלק. כשהיינו מתדלקים ואחר כך מניעים עם מנואלה, כל האנשים היו צוחקים עלינו. פעם נסענו עם הרנו-4 לכינרת, ואני אומר פעם כי נסענו לכינרת רק פעם אחת. שיגענו את ההורים שלנו שאנחנו רוצים כמו כולם לכינרת. הגענו לכינרת, ואחרי לילה אחד שישנו בבאגאז' עם סדין קשור מעל לאוטו שהמשיך אותו כמו אוהל ולול לאחי הקטן (לפני שהיה עוד אחד יותר קטן) לא רצינו יותר כינרת ובכינו שאנחנו רוצים הביתה. אז נסענו הביתה ובדרך עצרנו לפעם אחרונה של כינרת וסרבנו להיכנס למים, וטיגנו נקנקיות מיס לוסי וצ'יפס על גזייה, ויותר לא נסענו לכינרת.

אחר כך היה לנו טנדר שתי נַגְּלוֹת שאבא שלי קיבל מעוף הגליל. היו לו שני מקומות לנוסעים מקדימה, ואבא שלי היה לוקח אותי ואת אחותי וְשַֹם אותנו ביעד ואז חוזר כדי לקחת את אמא שלי ואת אחי הקטן. ככה היינו נוסעים בְּנַגְּלוֹת ממקום למקום. אני זוכר נסיעה אחת בטנדר באיזה יום זיכרון כשאני ואחותי היינו בנגלה ופתאום התחילה הצפירה ואני פתחתי את הדלת תוך כדי נסיעה, לפני שאבא שלי הספיק לעצור, כדי לקפוץ החוצה בשביל לעמוד דום. ילד אהבל בן 4. ואז אבא שלי עצר, וכל כך התעצבן על נסיון הבריחה מהאוטו שנשארנו לשבת כל הצפירה בטנדר. פוסט ציונות עוד לפני שהפוסט ציונות חשבה שהיא קיימת. כל כך שנאתי את הטנדר הזה.

אחרי זה היה לנו וַאן! ענק וירוק ושל עוף הגליל, המושבים מאחורה היו בצדדים, והיו מתקפלים כדי שיהיה מקום להעמיס מכונות. וחוץ מזה שהיה לו כל הזמן ריח של עופות, וכל פעם שהוא קפץ על איזה בָּאמפּ הכסא היה מתקפל עליך, הוא היה עובר בכל מקום! ובכל מקום אני מתכוון לפני שהיו רכבי 4X4 וכל מיני ג'יפים עירוניים, וכל השיט הזה, אנחנו נסענו איתו על כל גדה אפשרית של כל פלג אפשרי בגליל. אבא שלי המציא את הרכב חברה.

אחרי זה הגיע מיצובישי חדש מהשקיות. אני כבר הייתי בגיל עשרה וגבוה, והרכב היה יפני ולמרות שהיה וַאן הוא היה קטן ולְיַפַּנִים, אם הייתי יושב זקוף הייתי מעל קו החלון, וחוטף מכות בראש מהקפיצות. הוא כבר לא היה רכב שטח, וגם כל עמישראל השתלט על השטח וגם רשות שמורות הטבע, והצפת החולה, וכבר לא היה לאן לנסוע במילא, אבל הוא היה יופי של חילוץ אופניים שנתקעות, וגם העביר מלא תכולות של דירות ממקום למקום :)

ועכשיו אבא שלי נוסע על כסא גלגלים.

מבט ממרכז רפואי כרמל לכיוון דרום מערב, חיפה


(נכתב במרכז רפואי כרמל, חיפה, ספטמבר 2014)

אריק שרון שלי

הזכרון הראשון שלי מאריק שרון היה צעידה במורד הרחוב לכיוון בית שנפגע מקטיושה בלילה לפני. השמועה ששר הביטחון וראש הממשלה קפצו לביקור עשתה לה כנפיים מהר יותר מכל רשת חברתית, וכל השכונה כולל הורי ואני צעדנו במורד הרחוב לבניין שנפגע. הוא עמד במרפסת מפורקת שכל ברזלייה זקורים לכל עבר. אריק גדול כזה, בטוח כזה. זה היה בקומה שלישית או רביעית וזה היה רחוק מאיתנו העומדים ברחוב, אבל את אריק כולם זיהו. הייתה מלחמה מסביב וכשיש מלחמה אף אחד לא שואל שאלות בטח לא קשות, אז התקשורת רק צילמה.
אני זוכר שמורות חיילות היו מביאות לנו חוברות צביעה ומשחקים שהיינו משחקים בכניסה למקלט עד שקטיושות היו מתחילות ליפול והיינו רצים פנימה. שנים אחר כך עוד עשינו ל"ג בעומר בבורות שהן השאירו. הקטיושות, לא המורות חיילות.
אני זוכר שפגעה לנו קטיושה על המקלט, ופחדתי.
אני זוכר שהיינו ישנים במקלט, ואוכלים במקלט, ומשחקים במקלט על המיטות של השלוש קומות. היינו מטפסים עלייהן במקום על עצים ובונים מחנה במיטה העליונה שהמרווח בינה לבין התקרה היה כל כך קטן שאם היית קם מתוך שינה היית דופק את הראש בתקרה.
אני זוכר שהייתה טלוויזיה אחת במקלט שהייתה מחוברת לאנטנה דרך יציאת החירום. הטלוויזיה הייתה שייכת לזקן קמצן ושונא ילדים בשם טוביה, והוא היה מוכן לצפות רק בחדשות. ורק עם המבוגרים. אבל מדי פעם שהוא לא היה אז אשתו הייתה שמה לנו ציפיטפוט או קישקשתא.
אני זוכר שההורים שלי הביאו טלוויזיה ירוקה קטנה בשחור לבן, ושהם היו רואים חדשות כדי לדעת מה קורה במלחמה, הדיווחים מהצפון היו נגמרים אחרי דקה וחצי והם היו מתעצבנים.
אני זוכר שהיינו אוכלים מנות קרב ובעיקר לוף שההורים שלי היו מטגנים על אמגזית. וריבה צה"לית בשפופרת כמו של משחת שיניים.
אני זוכר שאבא שלי אף פעם לא היה מוכן לישון במקלט והוא היה בא לבקר אותנו מהדירה בקומה השלישית מדי פעם. ופעם אחת שאני ואחותי הגדולה (סך הכל בשנתיים) עלינו לקחת מזרונים ומים, מטח קטיושות התרגש מסביב ואנחנו צרחנו כאילו אין מחר.
את השנים הראשונות שלי בבית הספר אני זוכר בעיקר דרך הקטיושות. אני זוכר את תרגילי הירידה למקלטים שהיו בכל שבוע למרות שקטיושות נפלו הרבה יותר מהתרגילים עצמם וביניהם ולפעמים ביחד איתם. ואני זוכר פעם אחת שתירגלנו עירנות בבית הספר, היינו צריכים למצוא פצצה שחבלן של המשטרה הטמין. ילדים עירניים במיוחד. אבל רק למצוא לא לגעת, כי זה חפץ חשוד!
אני זוכר שהיו לי חברים שנעלמו. הם לא מתו או נפגעו מקטיושות, הם נעלמו. את כיתה א' התחלתי עם איזה שלושים חברים, וכל הפסקת אש שהלימודים היו חוזרים לקצת זמן, היינו חוזרים לבית הספר ובכיתה שלי היו פחות חברים. לא היו להם טלפונים ניידים או אימייל או פייסבוק, וגם אי אפשר היה לעבור דירה עם המספר שלך. אז הם פשוט נעלמו, הם עברו דירה בין הפסקת אש אחת לשנייה. אני אפילו לא זוכר מי הם היו, הם נותרו צלליות בזיכרון, בלי פנים ושם.
סג"מ תמיר מסר (משמאל) משוחח על הקרב במחבלים על הבופור, עם ראש הממשלה מנחם בגין (מימין) ושר הביטחון (במרכז). צילום: דובר-צה"ל מקור: אוסף התצלומים הלאומי - לשכת העיתונות הממשלתית קוד תמונה: D764-071
זה אריק שרון שלי, כשאתם תזכרו סבא חביב, אני אזכור את השנים שביליתי במקלט ואשכח את החברים שאיני זוכר. תודה לך אריק.

אנשי החופש

נכתב במקום אחר, בזמן אחר. אמזון באסין, פרו 15.01.04

אחרי עשרה ימים עם משפחה על גדות האמזונס חזרתי לאיקיטוֹס, עיר עצומה באמצע הג'ונגלים של פרו.
ביליתי שלושה ימים באנית מטען כדי להגיע לכאן לראשונה. יחד עם פרות, חזירים, תרנגולי הודו, ברווזים, ומאתיים פרואנים נוספים. מסודרים בערסלים צפופים בשתי קומות המגורים של האניה.
על נהר האמזונס באניה

באיקיטוֹס, עם הרחובות הרועשים ביותר ששמעתי, עמוסי עגלות רתומות לאופנועים המשרתות את חצי מיליון התושבים שחיים פה כמוניות. מפגע רעשני במרכז של הג'ונגל.אחרי הרעש ובפרוש השנה האזרחית החדשה, שכרתי לי ג'ונגל עארס ושמתי פעמי אל הלא נודע.

כולם חברים שלו כאן, של הג'ונגל עארס שלי, הוא מסתובב בג'ונגל בין אנשי הנהר, צועק לכל עבר את המקבילה הקסטג'אנית ל "מה המצב אח שלי, הכל טוב?" ומאושר מכל רגע.

זו העונה הגשומה עכשיו בג'ונגל והנהר עולה. כלי התחבורה העיקרי פה הוא הקנוּ, והכפר הקרוב נמצא במרחק של שעה חתירה בקנו, גם כן כפר, שלושה בתים, כנסיה, בית ספר, ופאב מקומי.
אה כן, מגרש כדורגל.

הטלפון הקרוב נמצא באיקיטוֹס, שעה בסירה מהירה, שלוש באוטובוס-נהר וחצי יום בקנוּ, במעלה האמזונס.
אחרי עשרה ימים בקנוּ כל מה שעובר לי בראש זה מרלון ברנדו ומרטין שין.
וגשם, הרבה גשם, אחרי הכל זו העונה הגשומה.

לזמן כאן אין משמעות. באנית המטען עליה הגעתי לכאן פגשתי אנשים שחיכו עליה יומיים, בערסל, כי היא צריכה להפליג "כל רגע". למרבה המזל המתנתי להפלגה רק שתים-עשרה שעות. אף אחד לא מתרגש מזה כאן, סך הכל יומיים.
מה הם יומיים ?

בכל יום ראשון אחרי הצהריים, השבת של הגויים, מתקבצים בכפר כל אנשי הנהר למשחק כדורגל. אין חשמל וסוללות למכשיר הרדיו הן מצרך יקר, מפעילים אותו רק כשיש לפחות מוקדמות של המונדיאל. כל הכפר מסודר סביב לקרחת ג'ונגל בגודל של מגרש כדורסל, עם שני שערי עץ מאולתרים. אין גבולות למגרש, ואין הרבה חוקים, אבל לא משחקים מלוכלך בג'ונגל, משחקים כדורגל, חוץ מהבוץ בעצם, גשם.
אין שעונים פה בג'ונגל חוץ מלג'ונגל עארס שלי. אז ראיתי הרבה משחקים בזמן הזה, מישהו צריך לקחת אותו, את הזמן.
בג'ונגל משחקים על כסף.
על נהר האמזונס בקנו

האוכל כאן חופשי, גדל על העצים. בננות, פפאיה, מניוק, אננס כל שחפץ לבכם, הנהר עמוס בדגה, להשליך חכה ולתפוס.

אבל האלכוהול בג'ונגל יקר, את הבירה בבר המקומי קונים רק תיירים. אנשי הנהר שותים את משקה שבעת השורשים. חזק הרבה יותר מבירה, ועולה רק שליש. הקבוצה המנצחת לוקחת את הקוּפה וכל החברה מתאספים בבר למשקה על חשבונה.

החיים בג'ונגל מעט יותר מודרניים מפעם, אבל כל כמה ימים מגיעה לכאן סירת מנוע עמוסה בתיירים, וכל אנשי הנהר מתפשטים, עונדים קישוטים מקומיים, צובעים את הפנים, ורוקדים בשביל התיירים. המזכרות שהם מוכרים הם לרוב ההכנסה היחידה שלהם. והמקור הבודד הזה של כסף הוא ההימור במשחק הכדורגל בשבוע הבא.

בשש בערב כשהשמש שוקעת, מציתים את הפתיל במנורות הקרוסין, מתרווחים בערסל, ומחכים לגשם. הגשם חזק יותר בלילה.
אני צריך לראות שוב את "אפוקליפסה עכשיו" .

החיים פה בג'ונגל זורמים בקצב אחר, הקצב של החופש. שקט ורגוע, ואת המוזיקה הנפלאה שמלווה את המחזה הירוק הזה. לא תמצאו בשום מקום על הסקאלה.

למה אני מספר מספר לכם את כל זה ? כי אני מתגעגע, בעיקר ליַלְדוּת של החופש שלי, ושליד הבית שלי בקצה של בקרית שמונה, היה ג'ונגל, לפחות כך קראנו לכמה עצים ונחל מצ'וקמק, שלילד בן שבע נראה כמו האמזונס לפחות.
היום זה כבר "פארק הג'ונגל", ויש בו שבילים ופחים וספסלים, והוא לא כל כך פראי כמו שהוא היה פעם. אבל כשיש מספיק גשם, והנחל עולה על גדותיו וכל הספסלים זורמים לעולם שכולו טוב. אפשר ללכת שם ולהרגיש קצת כמו בג'ונגל, עדיין.

בחזרה לעתיד 1985

באמצע שנות השמונים כשגרתי בשיכון, אחר מזה שאני גר בו היום. הייתה לנו מרפסת שהייתה מופרדת מהסלון בחלון זכוכית גדול. ולחלון זכוכית הגדול היה וילון יותר גדול בצבע חום עם עיגולים כאלה של סבנטיז. המרפסת הזו שהייתה מופרדת מהסלון הייתה הסטודיו לציור של אבא שלי.
היכנשהו - יואל מילר (אבא שלי), פלסטיק על עץ 1985
בשנות השמונים לפני שהמציאו את השכבת האוזון וכל הקונספרציה הזו, הפלסטיק שלט. הוא היה באופנה והכל היה מפלסטיק, ואם אפשר אז מפלסטיק כתום. הארונות במטבח היו מפלסטיק כתום, וגם הכסאות המסתובבים, וגם אחד הקירות בסלון.
פלסטיק כתום שולט!
וחוץ מכל הפלסטיק מסביב, אבא שלי היה מצייר עם פלסטיק.
הוא היה ממיס אותו בכל מיני חומרים שלא יכלו לפגוע באוזון כי עוד לא המציאו אותו, שהיו מסריחים במיוחד. ובגלל זה הוא היה עובד רק במרפסת כשהחלון זכוכית הגדול בינה לבין הסלון היה סגור.
הוא היה מפריד פלסטיק לפי צבעים בצנצנות של חמוצים, וריבות וכל מיני דברים אחרים שבאו בצנצנות. ובכל צנצנת הוא היה שם חומר שממיס את הפלסטיק ומחכה עד שהפלסטיק יימס.
אני חושב שההורים שלי היו ההורים היחידים ששמחו כשצעצוע היה נשבר, כי זה היה אומר שאפשר לעשות ממנו ציור חדש.
כשהיה חסר לאבא שלי צבע, כמו אדום למשל, אז כל הלבנים האדומות של ה'לגו' היו נעלמות.. ככה זה כשאבא שלך מצייר בפלסטיק.
אני זוכר שהייתי מציץ מאחורי הוילון שמאחורי חלון הזכוכית הגדול ורואה את אבא שלי שופך פלסטיק מומס על דיקט, ומכוון את הפלסטיק בעדינות עם סכין-ציירים. וכל פעם שזרם הפלסטיק מצנצנת החמוצים היה מתמעט היו נוצרות בועות קטנות של אויר בתוך הפלסטיק. אם הן היו נשארות בציור הן היו מתפוצצות בייבוש והיו נוצרים חורים קטנטנים כמו דבוקה של לועות געשיים, אז אבא שלי היה מכה עליהן בעדינות עם הסכין כדי שתתפוצצנה. החלקים הקטנים האלה של הבועות בציורים, היו החלקים האהובים עלי.
שלושים שנה אחרי, ואני מערבב פגמנטים לתוך מקשר אקרילי עם סכין, נאבק בבועות, מזיז את הצבע בעדינות על הבד. ונזכר.
שקיעה בטמפלהוף, 50*60 פגמנטים ומקשר אקרילי על בד, ברלין 2012
פרט מתוך שקיעה בטמפלהוף

פרט מתוך שקיעה בטמפלהוף
האייטיז כבר כאן.
ואתם?

מידורי ומידורי

באמצע שנה א' בלימודי קולנוע בתל חי (2004-5 ?) עשיתי תרגיל בימוי מטופש. לתרגיל היה צורך בחתול. איפה מוצאים חתול?
אחותי ואח שלי היו אמורים לשחק בו, ובניגוד להיום שלכל המשפחה יש חתולים למכביר, הרעיון היה למצוא חתול רחוב תועה, להאכיל אותו, להחתים אותו על מודל ריליס ולשצלם אותו לסרט.
אחותי הגיעה עם הילדים שלה שעשו רעש ובלאגאן ולכלכו לאח שלי את הבגדים אז הוא התעצבן והחליט לא לשחק. היא במקום לשחק ניסתה להשתלט על הילדים שלה ואח שלי במקום לשחק התיישב בסלון וניגן על גיטרה תוך כדי שירה עברית רמה.
אף אחד לא רצה לנסות לתפוס חתול.
לעזאזל.
התקשרתי ליעלי, חברה ללימודים ובעלת חתול. בעצם חתולה.
לא היה בינינו יותר מדי קשר לפני, היא הייתה ב'חבורה' של הקיבוצים ואני ב'חבורה' של החנונים שגרים בק"ש.
אבל הייתה לה חתולה.
לחתולה קראו מידורי.
והיא ברחה מהכלוב ונעלמה לי בבית.
אז אח מנגן ושר
אחות מנגנת וצורחת על אחיינים שהורסים לי ת'בית.
וחתולה נעדרת אחת.
איזה בלאגן.
זה הסרט שיצא
פחחח
אבל אחרי זה עשינו, יעל ואני, סרטים יותר מוצלחים
כמו זה
וגם זה
ונהיינו חברים טובים.
והכל בזכות חתולה לבנה אחת.
תודה לך מידורי
נוחי על משכבך בשלום
בגן עדן של חתולים
על הגב
כשדגי זהב קטנים קופצים לך לפה
מיאו







הצד שלי במערכות ישראל ופעולות איבה

לא, איננני מת.
גם לא נפגעתי פיסית בשירות צבאי או פעולת איבה.
סתם נולדתי בקרית שמונה.
למרות שהייתי 'קרבי' אני חייב לציין ששירותי הצבאי היה די בית הבראה לעומת ילדותי. והוא גם היה בתקופה הכי קרובה לשלום שהייתה פה. תקופת ממשלת ביבי הראשונה.
לא נעים להודות אבל ממרום שמאלניותי, אחרי אירועי מנהרת הכותל ועד סיומה, ממשלת נתניהו הראשונה הייתה הדבר הכי קרוב לשלום בר-קיימא. סיורים משותפים עם פלשתינאים, קפה וחומוס במחסום, שדה תעופה בדהנייה, הימורים בקזינו ביריחו, מזרח תיכון חדש וכל השיט הזה.

אז למה אני חוזר לילדות שלי?
כי הייתי בטקס יום הזיכרון בהיכל התרבות בקרית שמונה, האמת רק חצי טקס. אותו מנחם הורביץ כתבנו במרכז לענייני כלכלה, אותו צפניה דרורי, אותם זיופים בשירה, אותו דבר בקיצור. אבל הטון של מנחם הורביץ שלא השתנה בעשרים שנים האחרונות והדברים של הרב צפניה דרורי שלא השתנו החזירו אותי לילדות.

ועכשיו אני רוצה לספר לכם על הגיבורים האמיתיים של מערכות ישראל, שרובם לא מתו בהן, אלא חיו בהן.

זכרון ראשון של קטיושות.
אני לא יודע להחליט אם הוא הראשון או שהפכתי סדרי עולם, אבל אחד הראשונים הוא ירידה למקלט כשאמא שלי מכסה את כולנו בשמיכות סקאביאס בדרך למקלט כי היו רעשים של מטוסים, זה נשמע מצחיק, אבל אחרי שהיא ניסתה לעלות לבסיס שלה בנפח שברמת הגולן ביום הכיפורים ב-73 אפשר להבין שמטוסים יכולים להיות לא רק שלנו אלא גם של האויב. אז אמא שלי זו גיבורת מערכות ישראל הראשונה. והיא חיה בשביל לחיות בישראל.

זיכרון שני של קטיושות.
אני ואחותי עולים מהמקלט הביתה באחת מהפסקות האש, היינו קטנים, אולי ארבע. והפסקת אש הייתה דבר שרירותי שאנשי המקלט החליטו על דעת עצמם כי היה שקט יותר מעשר דקות. אז איך שאנחנו עולים במדרגות לביתינו בקומה השלישית, מטח של קטיושות מרעיד את כל הביניין, אחותי באינסטינק של תרנגולת מרוטה משתטחת על הרצפה ומתחילה לצעוק ואני כמו קוף אחרי בנאדם (היא הייתה יותר גדולה ממני בשנתיים, בעצם היא עדיין יותר גדולה ממני בשנתיים) מתחיל לצרוח ביחד איתה. איך שאנחנו באמצע הצרחות אבא שלי יורד מהקומה השלישית ומגיע אלינו. 'מה קרה לכם? למה אתם צורחים? זה בסך הכל קטיושות' הוא אמר והעלה אותנו הביתה לשטוף פנים ולשתות מים, אחרי זה הוא החזיר אותנו לאמא למקלט וחזר הביתה. הוא סרב להיות במקלט, והלך כל בוקר לעבודה למרות המלחמה. עד שקראו לו למילואים כי הוא היה שיריונר. לא, לא קראו לו למילואים בלבנון, קראו לו למילואים בבקעה. ולמרות שהוא ביקש מהמפקדים שלו שישחררו אותו מקו בבקעה כי המשפחה שלו בקרית-שמונה במקלט, שלטונות הצבא החליטו שהוא חיוני לצה"ל. ובגלל שהייתה מלחמה והמלונות בים המלח היו ריקים, וחיילי צה"ל היו גיבורים, אז הוא היה בנופש בים המלח ואנחנו במקלט. אז אבא שלי הוא גיבור מערכות ישראל השני בסיפור הזה, והוא חי בישראל בשביל לחיות.

בניין 817 בשכונת אשכול, המקלט מציץ בין השיחים הירוקים משמאל לעץ שבאמצע.
זיכרון שלישי, לא ממש פעולות איבה.
בבניין שלנו גר קשיש מעצבן ואשתו הנחמדה, אני לא יודע אם הוא היה ממש מעצבן או רק מעצבן בגלל שאנחנו שיגענו אותו, אבל כמו בכל סרט ילדים טוב הוא תפס את מקום הקשיש המריר. מול החלון שלו היה עץ, ואנחנו בתור ילדים היינו מעבירים את הזמן בטיפוס על עצים, אני אומר 'אנחנו' אבל זה יותר הם כי אני הייתי די פחדן (כן, עדיין, אני יודע) טיפסנו על עצים גם בגלל שגני-משחקים היו נדירים וגם בגלל ששביתות בערוץ 1 היו נפוצות, אבל בעיקר בגלל שלא הרשו לנו. וגם בגלל שזה מה שהכי עצבן את הזקן המריר. אחותי הייתה מטפסת הכי גבוה מכל הילדים בשכונה והיא הייתה גוררת את אחי הקטן איתה, כדי להשגיח עליו. יום אחד כשהיא על ענף על העץ מגיע מר בחור זקן מריר, ומתחיל לנסר את הענף עליו היא יושבת. לא קשה לתאר שבאותו רגע הזקן המריר הפך לצורר יותר גדול מיאסר עראפאת הנצור בביירות. אחרי צעקות רמות, ואיומים מצד אימי על המריר הקשיש בעזרת מקל של מטאטא, הוא הפסיק לנסר כדי שאחותי תרד מהעץ, ואז קיצץ אותו כך שאף אחד לא יטפס עליו יותר, גם לא הציפורים. אז אמא שלי הייתה כבר גיבורת מערכות ישראל הראשונה בסיפור הזה, ועכשיו נוסיף את אחותי הגדולה ואחי הקטן כגיבורי מערכות ישראל השלישיים. והם חיים בשביל לחיות בישראל.

זיכרון רביעי לא קטיושות, אבל קרוב.
אם נחזור לשביתות של ערוץ 1 שהיו נפוצות באותן מי קרב בגבול הצפון, ולפרלמנט ילדים שלנו שהיה מתכנס על הגג של המקלט בזמן שההורים של כולם יושבים על הספסל ליד ומפצחים גרעינים. היינו מנהלים את העולם מגג המקלט, מה צריך לעשות מי ומאיפה ואיך אפשר להשמיד את כל האויבים והאויבות שלנו. באחת הפעמים שהיינו על הגג מישהו מחברי האמיצים הבחין מאחורי המקלט במשהו שיכל להיות במצבים מסוימים מטען חבלה.
ומה עושה ילד עברי במולדת שרואה מטען חבלה?
הוא רוצה לגעת בו!
ומה עושים חברים שלו?
צועקים לו "אל תיגע! זה חפץ חשוד!
מרחיקים אותו ומחייגים מאה (יש לקרוא את המאה במילרע כמו מורות)
לא עזרו כל ההסברים של ההורים שלנו, מהספסל, שזה בטח שום-דבר, הרחקנו גם אותם והכרחנו אותם להתקשר מאה.
ואז הגיע החבלן,
הסתכל על החפץ החשוד שלנו, מצד אחד.
והסתכל על החפץ החשוד שלנו מצד שני.
הרים אותו,
ואמר באדישות שזה בסך הכל חלק מפצצת תאורה, וכל הכבוד שהתקשרנו ושעשינו את הדבר הנכון.
ואז הוא הלך משם.
ההורים שלנו נשארו על הספסל ופיצחו גרעינים, ואנחנו גיבורים שיכורי ניצחון, הצלנו את העולם מכליה.
אז לכל החברים שלי שרובם עדיין בחיים ובישראל, אתם גיבורי מערכות ישראל הרביעיים בסיפור הזה.

זכרון חמישי של קטיושות.
בשהות הארוכה במקלטים במלחמת לבנון הראשונה, היו באות מדי פעם מורות חיילות ומעבירות לנו פעילות כלשהי, לרוב מלאכת יד בסגנון בתיה עוזיאל. מכיוון שהפסקות אש לא ממש הפסיקו אש בשום מקום, ההחלטה אם יש הפסקת אש הייתה שרירותית לפי הלך הרוח במקלט, אני זוכר פעם אחת שיצאנו מהמקלט כי הגיעו מורות חיילות להפעיל אותנו, והן באמת הפעילו אותנו מחוץ למקלט עד שהתחילה התקפת קטיושות. במלחמת לבנון הראשונה היו לחבר'ה של יאסר עראפאת משאיות עם משגר של 30 קטיושות. המשגר היה משגר קטיושה, ומסתובב במקצת ואז משגר עוד אחת. ואנחנו עמדנו מופעלים על ידי מורות חיילות מחוץ למקלט והבטנו בקטיושות נופלות ומתקרבות, מתקרבות ונופלות.
רצנו למקלט וירדנו ספק נפלנו את הכל המדרגות למטה.
כשהגענו למטה פגעה קטיושה במקלט וזיעזעה אותו. שנים אחר כך, כל ל"ג בעומר היינו מבעירים את המדורות שלנו בבורות שיצרו הקטיושות.
אז לכל המורות חיילות שנשלחו לקרית שמונה להפעיל ילדים במקלטים, קודם כל תודה, וחוץ מזה, אתן הגיבורות מערכות ישראל החמישיות בסיפור הזה, אני מקווה שכולכן חיות כאן בישראל בשביל לחיות.

זכרון שישי מאותו מקלט.
לזקן המריר מהזיכרון השלישי, הייתה טלויזיה במקלט, הוא היחיד שהיה במקלט עם טלויזיה. אחד השכנים האחרים חיבר לה אנטנה והוציא אותה דרך יציאת החירום. וכל המבוגרים היום יושבים מול הטלויזה בשמונה ורואים 'כותרות מבט' ואחר כך בתשע את 'מבט'. בדרך כלל הם היו מתעצבנים שהדיווחים על המלחמה שמתרגשת מעלינו היו נגמרים אחרי 3 דקות, כי צריך לשדר לאוייבים שהכל כרגיל. אנחנו כילדים היינו מציצים מהקומות העליונות של מיטות הברזל במקלט. ומדווחים אחד לשני על כל חצי מילה שהצלחנו לקלוט.
העניין עם הטלויזיה של הזקן המריר היה שהוא היה מדליק אותה רק בשביל חדשות, ולא עזרו כל ההפצרות של המבוגרים במקלט שייתן לראות משהו אחר, הוא סירב. אבל גיבורת מערכות ישראל בזיכרון הזה היא לא הטלויזה, היא אשתו של הקשיש המריר, שהיתה שמה לנו תוכניות ילדים כשהמריר לא היה בסביבה, ואנחנו היינו עושים תצפיות לראות מתי הוא חוזר כדי לכבות את הטלויזה ולברוח. אז היא הגיבורת מערכות ישראל השישית בסיפור הזה. והיא נפטרה מזמן, אבל עד שהיא נפטרה היא חיה בישראל בשביל לחיות.

משפחה של גיבורי מערכות ישראל ופעולות האיבה צולם ביום ללא קטיושות, עם נהר הירדן ביום טוב והרי הגליל ברקע.
זיכרון שביעי של קטיושות
כשהייתי כבר בן 18 בערך, וכבר לא צריך ללכת ללמוד, התעוררתי לקולם של פיצוצים עזים, עפתי מהמיטה לחדר בטחון אינסטינקטיבית, היה רבע לשמונה בבוקר, שעת הילדים ההולכים לבית הספר. אחותי שהייתה בבית (זו מהזיכרון השלישי) נכנסה ללחץ, אחי הקטן (לא זה מהזיכרון השלישי, אחד יותר קטן) היה בדרך לבית הספר. הוא היה בכיתה א' או ב'.
מה עושים במצב כזה?
במצב כזה אני מתכוון שההורים בעבודה, אין דבר כזה טלפונים ניידים, והאח הכי קטן שלי אי שם בדרך בין הבית לבית הספר, וקטיושות ממשיכות ליפול.
שמתי נעליים, כי אני לא ממש זוכר שהיה לי זמן לנעול אותן ורצתי לכיוון בית הספר. בדרך עברתי את המחזה הסוריאליסטי ביותר שחוויתי אי-פעם עם קטיושות, עשרות ילדים קטנים בחבורות קטנות עם תיקים גדולים רצים ברחוב וצועקים, פטריות של קטיושות ופיצוצים מכל עבר, אנשים יוצאים מבתיהם ואוספים ילדים שצורחים ברחוב למרות שהם לא ילדיהם ומכניסים אותם למקלטים ואלה מנסים לברוח מהזרים שמנסים להציל אותם, קטיושות, פיצוצים ופטריות מסביב וכולם צועקים, וגם אני.
צעקתי את שמו של אחי ורצתי עד שהגעתי לבית הספר. לא מצאתי אותו בדרך, נכנסתי פנימה, ירדתי למקלט ושם הוא היה עם התיק הענק שלו, יושב עם כמה מחבריו ומחכה.
כששאלתי מה קרה, הוא אמר שהם כבר ממש ליד בית הספר שהתחילו הקטיושות, אז הם רצו פנימה ונכנסו למקלט. אז האח הכי הקטן שלי הוא גיבור מערכות ישראל השביעי בסיפור הזה, והוא חי בשביל חיות בישראל.

ויש גם את סבא מיקי וסבתא מרגלית, שסיפרתי על גבורתם בפוסט הזה. וגם הם גיבורי מערכות ישראל שלי, והם לא מתו באף מלחמה או פעולת איבה אלא חיו אותן, מספיק כדי לפגוש אפילו את הנינים שלהם.
וגם סבתא אניטה וסבא ארוין שניצלו מהשואה והצטרפו לפרטיזנים של טיטו (מיוגוסלביה) ואז עלו לישראל, וגם הם לא מתו במערכות ישראל או בפעולות איבה, אלא חיו בישראל בשביל לחיות.

אז איך הגיעו כל הזכרונות האלה? ולמה דווקא הרב צפניה דרורי החזיר אותי אליהם?
כי כל שנה הוא מדבר על החוזק של האנשים בקרית שמונה, וכל פעם שהוא אומר את זה אני נזכר בחברים שאני זוכר שהיו לי אך איני זוכר אותם. אני זוכר שהיו לי חברים בגן שהיו החברים הכי טובים שלי, ויום אחד הם נעלמו. מלחמת לבנון הראשונה עדיין התרגשה מעל. אפשר להתווכח כמה זמן היא נמשכה, אבל החלק המאסיבי שלה מבחינתי התחיל ב 1982 כשהייתי בן חמש, ונמשך עד יוני 1985 כשהייתי בן שמונה. וכל הזמן הזה חברים שלי מהגן ומבית הספר היו נעלמים.
היינו חוזרים ללמוד אחרי שבוע של שהייה במקלט בגלל ההתגברות של הלחימה, ובכיתה היו שני ילדים פחות. ושבוע אחרי עוד פחות.
לא, הם לא מתו. הם פשוט עזבו. לא היה להם אי-מייל או פייסבוק, ולא יכלת לעבור עם מספר הטלפון שלך, ועדיין לא המציאו את הסלולרי בכלל. והם פשוט נעלמו למקום אחר בלי מלחמה.
וכל פעם שצפניה דרורי מדבר על החוזק של האנשים בעיר, אצלי בראש עוברים כל האנשים שהיו חברים שלי ואינני זוכר אותם כי הם עזבו בלי להגיד שלום ובלי למות. אני לא היחיד, עשרים רבבות של אנשים ברחבי ישראל יכולים לרשום קרית-שמונה בשורה של מקומות בהם גרו בעבר.
יש המון ימי זיכרון להולכים מבלי שוב בישראל, והמון צומות, וחגים יהודיים, וגמרים של ריאליטי, וספיישלים של תחרויות זמר, ולוח השנה מלא בכל כך הרבה דברים. ובתוך כולם לא נשאר מקום ליום אחד שמוקדש לגיבורים הנשארים.
אז אני רוצה להקדיש את הסיפור זכרון המבולבל הזה בדימדומי יום הזיכרון ובפתחו של יום העצמאות לכל גיבורי מערכות ישראל ופעולות האיבה מקרית-שמונה, שנשארו מספיק זמן בחיים שלי בשביל שאזכור אותם, והם חלק מהזיכרון שלי.
יהי זכרכם בראשי ברוך.
ומכיון שרובכם בחיים, אשמח אם נפגש פעם במקרה לאיזה קפה, עדיף בגליל.

הַכְוָנָה

-->
בכל מִינֵי מְקוֹמוֹת בַּזְּמַן שֶׁל הַחַיִּים נקרים בדרכנו צמתים, לעתים אלו רק פניות לדרכי עפר צדדיות, לעתים מחלפים מרובי נתיבים, ולעתים צמתי T. אין לי אנלוגיה לדרכים ללא מוצא, לא נתקלתי במצב כזה שלא יצאתי ממנו, גם אם רע מאוד. אולי המוות בסוף הוא כזה, ואולי לא. ואולי הוא רק מנהרה, גשר או מסלול משוקע. מבלי להיכנס לבחירה חופשית או דטרמיניזם, בדרך כלל אני נמנע, או מקסימום מחכה לטרמפ, שייקח אותי.

אי שם בת"ו שי"ן סמ"ך דל"ת חזרתי מדרום אמריקה לתוך צומת. שבעה חודשים ניקיון מחשבתי באו אל קיצם ואני נאלצתי להתמודד עם העתיד. עם תואר ראשון במדעי המחשב, בועה מפוצצת וסלידה ממחשבים. הצומת שלי לא הוביל לשומקום. מ.ע.צ עדיין לא הציבו את השלט 'בבנייה'.

לעומת זאת צומת שמ.ע.צ כן הצליחה לסיים הוא אליפלט שנהיה למחלף, והפך את הנסיעה לצפת לתענוג צרוף עם גשר ונוף, ממש אירופה. סבתא שלי הייתה בצפת, במחלקה הגריאטרית הישנה של בית החולים על שם רבקה זיו, שנמצאה אי שם ליד העיר העתיקה במבנים מימי הממלוכים והתורכים. הייתה זו מחלקה נידחת, צבועה בלבן, בלי שומר ובדיקות בכניסה, אף אחד כנראה לא תכנן לעזור למאושפזים ולעשות עליהם פיגוע. סבתי שכבה שם בין שאר האנשים המחוברים לכל מיני מכונות מצפצפות שייצרו ביחד דיסהרמוניה של צפירות, והמתינו. כנראה למישהו שיינתק אותם, ייקח אותם למנהרה הקרובה או סתם יזרוק אותם מאיזה גשר.

מטפלות סיעודיות שאינן דוברות עברית, מכונות מצפצפות, וקירות לבנים די מסכמים את המבנה על אוכלוסייתו. נכנסתי עם אמא שלי, וסבתי שכבה שם לא רצתה לדבר איתנו, או לאכול, או לעשות דבר, כל דבר.


-->
יצאנו מהמחלקה והתיישבנו על ספסל בחוץ. אין הרבה מה לעשות במחלקה גריאטרית חוץ מלחכות. ואולי לדבר על הא ועל דא.
"סבתא ראתה סרט שלך בטלוויזיה" התחילה אמא שלי.
"הא?"
"היא ראתה סרט שלך בטלוויזיה"
"איך בדיוק?" שאלתי ואמא שלי התחילה לצחוק.
"לפני שבוע, היא אמרה שהיא ראתה סרט שלך בטלוויזיה. אמרתי לה שהיא מדמיינת ואתה בכלל בדרום אמריקה, ושלא עשית אף סרט" הסתכלנו אחד על השני. הסתובבנו אחורה לכיוון המחלקה.
אמא שלי המשיכה "שאלתי אותה איך היא ראתה ? אין שם טלוויזיה בכלל. אבל היא התעקשה שהיא ראתה סרט שלך בטלוויזיה".
עכשיו גם אני צחקתי.
"נו, אז על מה הסרט שלי?" אמא שלי צחקה שוב.
"היא לא רצתה לדבר איתי אחר כך" היא סיימה.

חזרנו פנימה וסבתא עדיין לא רצתה לדבר איתנו.

זה לא הדבר היחיד שסבתא שלי ראתה, היא ראתה שאחותי בהריון, פעמיים, וגם ראתה שהיא תמות בגיל שבעים ושמונה. ועוד כמה דברים שהיא ראתה ולא התייחסתי אליהם. יכול להיות שמה שהיא אמרה הייתה צריכה להיות הדרך שלי, או שהחלפתי אותה בבחירה חופשית.

לא תמיד אנחנו יודעים שמורה הדרך שלנו הוא-הוא מורה הדרך שלנו. ולא תמיד אנחנו יודעים שהדרך שהוא מוביל אותנו נכונה, ולמה אין פה איזה שלט קטן..

פניתי שמאלה בצומת שלי, לתל-חי ונרשמתי ללימודי קולנוע. סבתא שלי נפתרה ארבע שנים אחרי בגיל שבעים ושמונה, לפני שנה וקצת.

ביום שני בשבוע שעבר הוקרן סרט שלי לראשונה בטלוויזיה. אני לא יודע אם לסבתא שלי, איפה שלא תהייה יש צלחת לווין. אבל יש סיכוי טוב שהיא צפתה בו, אולי הרבה לְפָנַי.



-->
אני לא יודע מי הוא מורה הדרך שלי עכשיו, ואם יש לי כזה. סבתא שלי לא באה לי בחלום עם תובנות עתידיות, וכנראה, אולי, שהחיים שלי אינם סרט – ולא תמיד מגיע מורה דרך חדש.

אבל כל פעם שאני מתגעגע,
או חושב לעצמי -
מה יהיה איתי,
ואינני יודע.
אני תוהה,
ביני לבין עצמי.
מי זה יגיד לי את עתידי ?



-->