תוויות

הרהורים אנושיים על בינה מלאכותית

 לפני שאתם מבטלים בבוז את הגל החדש של אמנות מלאכותית, קחו רגע ונסו בעצמכם. זו ההתפתחות המשמעותית ביותר בעולם האומנות מאז ה-Readymade המחורבן. הבינה המלאכותית הולכת לשנות את האומנות של כולנו. חלקנו נוכנס לנפטלין ויבואו לבקר את הצנצנת שלנו מדי פעם, חלקנו נפרוש ונלך לעבוד בבנק. אבל חלקנו יצטרפו לגל וירכבו עליו.

אומן מתוסכל בוכה מול אמנות של בינה מלאכותית / AI by DALL-E-2

אני רוצה להשליך את הבינה על תהליכים שעבר עולם הצילום מתחילת שנות האלפיים כמו שאני חוויתי אותם. התחלתי ללמוד קולנוע ב-2004 במסלול הנדסאים בביתהספר לקולנוע וטלוויזיה בתל חי. המחשבים הביתיים היו חלשים מדי לעריכת וידאו, המצלמות היו יקרות מדי, וכדי ליצור משהו ברמה סבירה היה צריך צוות של אנשי מקצוע.

גם למחשבי העריכה היה קשה להתמודד עם שעות של חומרי גלם והיינו דוגמים את הצילומים מקלטות עם פס מגנטי לכונן קשיח באיכות ירודה ובסוף העריכה דוגמים מחדש רק את החלקים שהשתמשנו בהם, כי הכוננים היו קטנים מכדי להכיל את כל חומרי הגלם באיכות מלאה.

התקופה הזו הייתה פריחתם של מסלולי הקולנוע הטכנולוגיים בישראל, היה בזה קסם. קסם שאפשר לעשות רק במסגרת מתוקצבת עם עוד אנשים וציוד יקר.

ב-2006 קניתי מצלמת סטילס דיגיטלית ראשונה והתחלתי לעבוד כצלם. עידן הרשתות החברתיות התחיל והאפשרות לשתף תמונות העלתה את הצורך בצלמים, שעד לאותה תקופה היו מצלמים בעיקר לחומרים מודפסים, עיתונים ופרסומים אחרים.

במלחמת לבנון השנייה נתקלתי לראשונה בצלם שסחב מחשב נייד וסטיק של אינטרנט אלחוטי סלולרי, הוא פשוט רץ עם מצלמה ביד אחת ולפטופ פתוח ביד השנייה  – עידן חדש.

צילום דיגיטלי הפך לסטנדרט ודחק את הפילם. מאגרי תמונות בתשלום ברשת החלו לצוץ ומחיר של תמונה בהתחלה היה מאות שקלים. מאגרים היו נפוצים גם לפני, אבל לא ברשת. כשעבדתי כמעצב גרפי בבית דפוס ב-2002 אמנם היה כבר גוגל אבל עדיין השתמשנו בספרים מודפסים של קליפ-ארט ודיסקים תואמים עם העיצובים עצמם.

אומן מתוסכל בוכה מול אמנות של בינה מלאכותית / AI by Deviantart Dreamup

עם התפתחות המצלמות בטלפון וכניסת האינטרנט הסלולרי – משקל התמונות של הצלמים ברשת פחת והצילומים מהטלפון פרחו, השיא היה כניסת אינסטגרם. פרט לרעיון של רשת מבוססת ויז'ואל ולא טקסט, אינסטגרם הגיעה עם סט של אפקטים שהעמיד את פוטושופ בפינה עם הפנים לפח.

יתרונות של צלם שיודע לצלם תמונה ולעבד אותה למשהו אחר וייחודי התאדו בתוך הסייברספייס. לא צריך איש מקצוע כדי ליצור תמונה שנראית כמו משנות ה-20 של המאה הקודמת או משנות ה-20 של המאה הבאה. יש אפקט לשקיעה ולזריחה ואפילו להסרת קמטים.

אני זוכר שחבר צלם התבכיין שכל האפקטים שהוא בנה בפוטושופ והשתמש בהם לתמונות לא שווים כלום כי כולם עושים את זה בלחיצה אחת באינסטגרם.

הצורך בצלם מקצועי ירד, מחירי התמונות במאגרים ברשת צנחו לדולרים בודדים וצלמי סטילס החלו לנוע לכיוון הוידאו שהצליח עדיין לשמור על יתרון טכנולוגי על הסמארטפון.

אך לא לאורך זמן, הוידאו השתפר פלאים ואחריו הסאונד והטכנולוגיה, היום עם טלפון ומיקרופון אלחוטי בכמה מאות שקלים יוצרים תוכן ב- 4K בשילוב רחפן ואנימציה ולא רק שלא צריך איש מקצוע בשביל זה – כולם יכולים להיות אנשי מקצוע בעצמם. המסלולים הטכנולוגיים ללימוד קולנוע נסגרו כמעט כולם ובמקומם צצו מסלולים עיוניים אקדמיים מצד אחד וקורסים מקוונים קצרים מהצד השני.

חלק מהעבודות שהייתי עושה כצלם התאדו, כל דובר/ת עם טלפון עושים עבודה יותר טובה ומשדרים בחי לכל עבר. תמונה כבר לא צריכה להיות מדויקת, היא צריכה להיות *עכשיו* והיא חיה לכמה שברירי שנייה עד שמחליקים אותה הלאה.

ואז הגיעה הקורונה.

בעצם הקורונה דחפה את האנשים שנמנעו מטכנולוגיה היישר אל זרועותיה הפתוחות. אמא שלי בגיל 70 לקחה שיעורים אונליין בזוםדרך המחשב הנייד, הטאבלט שלה והסמארטפון. שיחות מרובות משתתפים עם הדודות והסבים וחצי עולם בערבי חג הביאו את הקדמה וייתרו את הצלם.

עדיין יש נישות של צילום אבל חלק גדול מהשוק נעלם. ככה זה.

ומה הקשר לבינה?

אני חושב שזה נפלא! הראתי לאחותי את Midjourney והיא התחילה לשחק עם זה ולהוציא כל מיני תמונות של יוגה ומח ושילובים אחרים. עד היום היא הייתה סוחבת אותי לצלם אותה בכל מיני תנוחות יוגה ברחבי הגליל, אבל עכשיו היא יכולה לשגע את הבינה במקום!

ולא רק היא. אני חושב שהבינה הזו תחליש את מאגרי התמונות, תפגע במאיירים ותיתן כלים לכל אחד ואחת להפוך את הדמיון שלהם למציאות. איורים בעיתונות או צילום-אילוסטרציה יפנו את מקומם לבינה מלאכותית. הצ'אט GPT יסכם את המאמר, ה DALL-E-2 יכין מהסיכום איורים או תמונות והיי הופ יש כתבה!

לא צריך יותר מאגרי תמונות כדי להוסיף תמונה לפוסט בבלוג.

לא צריך צוות חשיבה לצילום השער של העיתון, נבקש גרסאות מהבינה.

לא צריך יותר חבר שיודע לצייר שיכין לי סקיצה לקעקוע.

לא צריך מעצבים גרפיים לעבודות פשוטות.

הבינה הזו כיום היא קצת מה שהסוריאליסטים הביאו לעולם האמנות, הם לקחו חלקים מציאותיים מהיומיום וחיברו אותם למשהו אחר, אז אפשר להגיד שאנחנו בתקופה הסוריאליסטית של הבינה המלאכותית. אבל היא תשתפר ותפרח מהסוריאליזם אל הריאליזם. כבר היום חלק מהערים הגדולות בגוגל מפות ממודלות לרמת ה-3D והן תשתפרנה לכדי:

בינה? את יכולה לייצר תמונה שלי משקיף על ניו-יורק ב-11 בספטמבר בדיוק כשמטוס פוגע בבנייני התאומים? את יכולה ליצור את זה בוידאו? אני יכול לקבל את זה מרחפן שעובר מעלי ומתייצב על קו הרקיע?

וכנראה שלא אני אעשה את זה אלא ילדה בת 12 שתצטרך סרטון כניסה לבת-מצווה.

אומן מתוסכל בוכה מול אמנות של בינה מלאכותית / AI by Midjourney

אלה דברים קטנים אבל כל שלב כזה מייתר אנשים יצירתיים אמיתיים והם יאלצו להמציא את עצמם מחדש או ללכת לעבוד ברמי לוי. לימודים של מקצועות טכניים יצטמצמו והעבודות הקטנות שהיוו כניסה רכה למקצוע וצבירת ניסיון יתאיידו. לדעתי זה יצמצם את לומדי האומנות עוד יותר וידיר בעיקר עניים מללמוד מקצוע שאין בו עבודה. תפיסות עולם ודעות מגוונות שמרכיבות ומאתגרות את עולם האומנות לא יגיעו אליו יותר.

התהליך הזה קיים מאז שאנשי מערות ציירו על קירות עד שבא מישהו עם כסף (או שוֹק של ממותה) וביקש שיציירו אותו, באותו רגע הוא הפך את האומנות שלהם למקצוע.

דברים מתחילים כאוונגארד ממשיכים כמיינסטרים, עולים לרמה תעשייתית ומסיימים כנישה אמנותית.

בתור אמן זה יהיה קשה. אבל כקהילת אמנים עברנו את זה בעבר. קרנו של הציור ירדה כשנכנס הצילום, אבל הציור נשאר כנישה אמנותית. צילום הפילם צנח כשנכנס הצילום הדיגיטלי אבל נשאר כנישה אמנותית. עולם הדפוס קרס כשהגיע האינטרנט אבל נשאר באמנות כענף שלם. גם האיור יקרוס ויישאר כנישה בעולם האמנות.

אין כמעט אומנים שחיים רק מהאומנות, לכולם יש עוד עבודה. הם מלמדים, מעצבים, מאיירים, ועובדים במשהו יצירתי בשדה האומנותי שלהם. העבודות הקטנות שלהם יצטמצמו וייעלמו, ואיתן גם הסטודנטים לאומנות.

לפני שאתם מתעצבנים ובזים לרעיון, ומתחילים עם טיעונים שיש אמנות ואמנים והם ימשיכו ליצור... אז כן, יש אמנות ואמנים והם ימשיכו ליצור אבל העבודות המזדמנות בתשלום והקהל הלכו למקום אחר. מי שיוצר בשביל עצמו או בשביל הכיף לא יעלם אבל מי שצריך קהל או עבודה יאלץ למצוא אותם במקום אחר עם אמנות אחרת.

כאומנים העולם שלנו בקריסה, השפעה של האומנות הפלסטית נעלמה ועלינו להמציא משהו אחר. זה אתגר, זה חדש, בינה מלאכותית לא תצליח ליצור את זה מהקיים, זו משימה שלנו האומנים.

בהצלחה.

המאב"ד של הרלב"ד - סיפור קצר

ePub לקוראי ספרים דיגיליים פה.

"מה זה?", ג'וש הצביע על התוספת המלבנית בצבע ירוק זית שהייתה מחוברת לגג הטסלה החדשה שלו והפנה מבטו לסוכן המכוניות החלקלק שעמד לידו.

"זה חובה על כל רכב חדש, זה בחוק"

"מה? מה חוק? מה זה?"

"זה מאב"ד של הרלב"ד, חובת התקנה בכל רכב חדש החל מ 1.1.2023"

"מאב"ד של הרלב"ד?"

ערכת אכיפת בטיחות בדרכים של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, חובה על כל רכב חדש אומר לך"

"אבל זה מכוער"

"חובה על כל רכב חדש אם אתה רוצה טסט וביטוח, גבר"

ג'וש בהה במאב"ד של הרלב"ד, הקופסא הירוקה המכוערת רותכה על גג הטסלה האדומה החדשה שלו ושברה בצורה גסה את הקימורים העדינים שלה. כבל חשמל עבה יצא מהחלק האחורי של הקופסא הקיף מהצד את החלון ונכנס לחור בחלק האחורי של המכונית, ליד שקע הטעינה, תיקוני הצבע ליד החור באחוריים של הטסלה בוצעו בגוון שונה מהאדום המטאלי של המכונית המושלמת. צמרמורת עברה בגבו של ג'וש, הפצע בישבנה של המכונית צרם לו יותר מהקופסא הירוקה שעל גגה, הוא מישש את חור הכניסה והרגיש את הדמעות בגרונו.

"מי עושה דבר כזה?" הוא פנה אל הסוכן בדיוק כשזה סיים לדחוף לפיו בורקס תפוח אדמה שמנוני וניגב את ידו במכנסייו.

"הממשלה," הסוכן בלע את הבורקס, "זה מה יש אחי, זה מה יש"

***

"סיימת עם העבודות שירות?" גבי פיזר סוכר על הקצף של ההפוך.

"אתמול היה היום האחרון, ססעמק, סופסוף נגמר" ג'וש סינן.

"למה לא החלפת לקנס?"

"היה גם קנס, 12,000 שקל"

"מה?"

"המוט איתות המזויין עולה 7000 שקל!"

"מוט איתות?" גבי תהה.

"תלשתי לה את המוט איתות"

"למה?"

"הבת זונה לא אותתה באף פנייה, היא לא צריכה מוט איתות"

"אמרת את זה לשופט?"

"הוא לא השתכנע"

"נראה לי שאתה צריך פיצוי על עגמת נפש" גבי צחקק.

"פיציתי את עצמי"

"איך?"

"קניתי טסלה"

"לא נכון!" גבי סקר את המכוניות מחוץ לבית הקפה, ג'וש הצביע על אחת מהן.

"מה שמו לך על הגג, אחי?"

"זה איזה משהו של בטיחות בדרכים, לא יודע, זה חובה"

גבי הביט בטסלה דרך החלון של בית הקפה וצחק, הוא לגם מההפוך והעלה המצויר על הקצף עיטר את שפתו העליונה, גרגירי הסוכר נצנצו והוא ליקק את שפתיו.

"מה זה עושה?"

"לא יודע, זה חובה וזה אמור להתחיל לעבוד בראשון בינואר"

"אבל מה זה עושה?"

"לא יודע, זה סודי והם אמורים להשיק את זה ביום ראשון הראשון לראשון"

גבי גיגל, אבל לא הצליח למצוא שום דבר משמעותי, הוא הקליט הודעה בוואטסאפ - "אחי, מה זה החרא הזה שמרתכים לגג של מכוניות חדשות, חבר קנה טסלה עם הגידול הזה ואף אחד לא יודע כלום" הוא הניח את הטלפון על השולחן וחזר להפוך.

"תשמע, זה מכוער"

"אני יודע, והם פצעו את הכנף האחורית בשביל הכבל, איזו עבודה מחורבנת"

"למה לקחת? היית קונה דגם ישן בלי החרא הזה"

"אי אפשר, כל העברת בעלות מחייבת התקנה של הדבר הזה. הם מתכננים להתקין כזה על כל רכב כדי לעבור טסט."

"מזל שיש לי אופנוע" גבי חייך ולגם מהקפה, הוואטסאפ טרטר וגבי הפעיל את ההודעה על רמקול.

[הודעה קולית] "אחי, אני לא אמור לספר, אבל זו מערכת אכיפה חדשה לעברות תנועה"

גבי הקליט הודעה חדשה – "לא יכלו לשים מצלמת רכב במקום?"

ג'וש וגבי הביטו במכשיר, -...מקליט...- הבהב באותיות קטנות מתחת להודעה האחרונה.

[הודעה קולית] "זה לא מצלמה אחי, זו מערכת יירוט, זה אמור לאכוף את החוק, לא לתעד אותו"

ג'וש וגבי הביטו בארגז הירוק על גג הטסלה ואז אחד בשני, הם יצאו מבית הקפה לחקור אותה. גבי פתח את הדלת וטיפס על המושב כדי להגביהה את עצמו מעל הקופסא, הגג של הקופסא נראה כמו מכסה והוא ניסה להרים אותו ללא הצלחה.

"יש לך מברג?"

"לא"

"שנייה, יש לי באופנוע" גבי חזר עם מברג וניסה לפתוח את המכסה, אזעקה מחרישת אוזניים חתכה את האויר וגבי איבד את שיווי משקלו ונפל מהטסלה, הוא קילל. ג'וש קיבל הודעה לטלפון.

[הודעה] המאב"ד הוא רכוש הרלב"ד, פגיעה בו היא פגיעה ברכוש המדינה, העונש על פגיעה מכוונת הוא קנס של עד 100,000 ₪ ועד שלוש שנות מאסר, נסיעה בטוחה ונעימה. צוות הרלב"ד.

***

ג'וש הניח את כוס הקפה הראשונה של הבוקר על השולחן והתיישב מולה, הוא העביר יד בשיערו ונשען לאחור, הפעיל את המשחק Call of Duty בטלפון שלו והמתין שהוא ייטען. הוא לגם מהקפה והתחיל לשחק. אין כמו להרוג כמה אנשים על הבוקר בשביל לפתוח את היום במדינה המחורבנת הזו, חשב לעצמו וחייך תוך שהוא מחסל צמד שחקנים באמצעות מקלע בינוני. הוא אסף את השלל מגופותיהם ורץ משם. צלצול טלפון הופיע על חלק מהמסך וג'וש קילל. הוא שונא כשמפריעים לו בטבח. הוא העביר לרמקול, העיף את החלונית והמשיך לרוץ.

"מה קורה אח"

"בוקר טוב, רגיל"

"אתה באוטו?"

"לא אני בבית, בקפה"

"עזוב קפה, בוא תאסוף אותי, נעשה סיבוב, אני רוצה לראות איך המאב"ד הזה עובד, היום הראשון לראשון!" גבי צעק בהתלהבות מעבר לקו וג'וש נזכר שהיום המערכת לאכיפת בטיחות בדרכים מתחילה לעבוד.

"כמה דקות, אני אסמס לך כשאני אצא"

"מה כמה דקות, זוז כבר, מה אתה עשה? אתה שוב במשחק המטופש הזה"

"תן לי לטבוח באנשים בשקט" ג'וש חטף רימון במשחק והחל לברוח, שניים רדפו אחריו והוא ניסה להשתמש בערכת עזרה ראשונה תוך כדי זחילה מאחורי מחסות.

"יאללה זוז כבר, זוז, יורים עליך!" גבי צרח עליו מעבר לקו, צחק וניתק. ג'וש המשיך במשחק עוד מספר שניות עד שחוסל, ערכת העזרה הראשונה לא עזרה הפעם.

***

"לאן לנסוע?"

"לא יודע, איפה יש חארות?" גבי ענה.

"אולי בכניסה לאזור תעשייה, כל נהגי המשאיות שחותכים בכניסה?"

"כן, יאללה, נעשה סיבוב ונשב בחומוס"

ג'וש פנה לכיוון אזור התעשייה, הכביש היה עמוס. רוב המכוניות עמדו בפקק בסבלנות.

"תראה ת'יונדאי יש לה קופסא יותר גדולה משלך"

ג'וש סקר את הפקק, לכל מכונית חמישית היה מאב"ד של הרלב"ד גל הגג. באופן מפתיע אנשים נהגו בזהירות, נתנו זכות קדימה, אותתו לפני פנייה, עצרו במעברי חצייה.

"ססעמק, כולם נבהלו מהקופסאות האלה ונוסעים כחוק. איזה זין... תעמוד פה בצד, נחכה קצת, אולי יקרה משהו, ממילא מוקדם מדי לחומוס"

ג'וש הביט במראות, אותת ימינה ונכנס בעדינות לחנייה במקביל לכביש. רכבים נסעו בזהירות ובאיטיות והתחיל להיווצר עומס. שניהם הבחינו בנהג רכב הסעות בנתיב הנגדי שהבהב עם האורות לרכב שלפניו.

"מה אתה אומר עליו ג'וש? הוא יצליח להתאפק?" גבי זרק.

נהג רכב ההסעות החל לצפור לרכב שלפניו וגבי שלף מצלמה. הוא לא היה היחיד, הנהגים ברחוב היו עם שתי ידיים על ההגה אבל שאר הנוסעים ועוברי האורח כבר היו עם טלפונים שלופים וכולם כוונו לנהג ההסעות.

"כמה שניות גבי, כמה שניות"

נהג רכב ההסעות התייאש מהרכב שלפניו ועקף אותו מימין. הם הביטו מסביב בקופסאות הירוקות על גבי המכוניות מסביב, כלום.

"נו, מה?"

"לא יודע גבי, לא יודע"

התקרה בטסלה רעדה במונוטוניות, הם הביטו למעלה, הייתה חריקה קלה [פלוּק] ואז שריקה. עשן לבן כיסה את החלונות והם לא הצליחו לראות מעבר לעשן. הטסלה רעדה ו... פיצוץ, העשן התפזר. עוברי אורח צרחו, רכב ההסעות בער על צידו.

"זה עובד החרא הזה!" העיניים של גבי נצצו. הוא חייך לעצמו ואז לג'וש.

"אתה חושב שהוא מת?" ג'וש שאל ושנייהם צחקקו במבוכה. התנועה נעצרה והם שמעו סירנות. ברכב שעמד בצמוד אליהם נפתח החלון שפנה אליהם.

"ג'ושי! מה קורה? ראית את זה?"

"ריקי? מה את עושה פה? חזרת מאמריקה?"

"אתמול נשמה"

"ג'ושיייי!" מיכלי צעקה ממושב הנהג ומשכה את השיייי כמה שיותר. היא נשענה לכיוון ריקי והחלון.

"שתי ידיים על ההגה!" צעקו ביחד ג'וש וגבי לעבר שתי הנשים.

"צודקים!" הן ענו שתיהן ביחד ופרצו בצחוק, "איזו מדינת משטרה" ריקי הוסיפה.

"באות לחומוס?" גבי דחק את ראשו מעל ג'וש ואל החלון שליד הנהג.

"בטח, סעו אחרינו!"

ניידת, אמבולנס וגרר פעלו במרץ לפנות את רכב ההסעות והפצועים מהכביש. ג'וש הביט במראות, אותת והשתלב בתנועה. הרכב מאחוריו האט ונתן לו להשתלב.

"איזה חיים, אמריקה!" ג'וש קרא לעבר גבי.

"אדיבות ישראלית בכבישים! המשיח כבר כאן" גבי המשיך ושניהם צחקו.

מה עם ריקי, הא? היא חזרה בגללך?"

"מה? לא, מה פתאום. לא יודע"

"מה אתה מגמגם? ידעת שהיא בארץ?"

"היא כתבה משהו, כן"

"לך תזדיין יה מנייאק" גבי טפח, ספק דחף את כתפו של ג'וש, וזה חייך חיוך ורוד ומבוייש.

"ידיים על ההגה ולנטינו!"

הם נסעו אחרי הרכב של הנשים, פיצוצים נשמעו מכיוונים שונים, החדשות של שתיים­־עשרה החלו וג'וש הגביר את הרדיו. הקריינית פתחה עם נתונים על היום הראשון של המאב"ד של הרלב"ד, על כמות הנפגעים והפצועים ועל הפגנות ספונטניות שהחלו במספר מקומות, גבי קטע אותה.

"כוסאומו שומדבר שעושים לא טוב להם, סופסוף אנשים יתחילו לנהוג כמו שצריך במדינה המחורבנת הזאת, מ-ש-י-ל-ו-ת---ב-כ-ב-י-ש-י-ם---ב-ר-א-ב-א-ק!"

הוא דפק על משענת המרפק בין שני המושבים עם כף היד שלוש פעמים ונשען לאחור על כסאו מחויך. הדיבורית באוטו טרטרה, ג'וש לחץ על הכפתור המובנה בהגה.

"מה קורה ריקי?"

"איפה החומוס הזה? איפה אנחנו פונות?"

"עוד מאה מטר" ג'וש וגבי קראו ביחד, ופרצו בצחוק.

"מה? איפה אתם?"

"שתי מכוניות אחריכן"

"תפני פה ימינה" ג'וש וגבי שמעו את ריקי פונה למיכלי מעבר לקו. המכונית של הנשים החלה לסטות לנתיב ההשתלבות הימני.

"תאותתי" גבי קרא לעבר הדיבורית.

"תאותתי! תאותתי!" הוא צעק שוב ביחד עם ג'וש.

"מה קרה?" ריקי קראה מהצד השני.

"תאותתו תגידי למיכלי לאותת!" ג'וש צעק לעבר ההגה, הגג של הטסלה רטט. ג'וש בלם בפתאומיות, נלחץ ושחרר את הברקס, גלש, אותת והחנה את הרכב בצד הדרך, הגג של הטסלה המשיך לרטוט, הוא שמע את הכיסוי של המאב"ד נפתח והביט בגבי.

"שיט!" גבי זינק מהרכב, טיפס על הגג ונשכב על הקופסא הירוקה שהייתה פתוחה למחצה, אזעקה החלה לפעול, והנייד של ג'וש צפצף ורקד בתושבת שלו ברכב.

"שכחתי לאותת, מה אנחנו עושות?" מיכלי צעקה רועדת מעבר לקו.

"תנטשו!" גבי צעק.

"צאו מהאוטו!" ג'וש הוסיף.

"אבל זה אוטו חדש!" מיכלי התנגדה בבכי, הבכי נקטע. [פלוּק] פיצוץ האיר את הרחוב בכתום, ההדף שלו התקדם לעבר ג'וש וגבי, שניהם הביטו בו ועצמו עיניים כשהוא חלף על פניהם. הם רצו לעבר הרכב הבוער, גבי רוקן על הרכב את מטפה הכיבוי הקטנטן של הטסלה, אבל הוא לא עזר לכלום. ג'וש קרס על המדרכה ובכה. התנועה נעצרה לרגע, נהגים הביטו ברכב הבוער ובג'וש בשקט, עד שהתחילו הצפירות. הן התחילו מרחוק והתקדמו. אחרי הצפירות הגיעו צעקות. ג'וש ירד לכביש והחל לצעוק בחזרה, אבל גבי משך אותו בחזרה למדרכה. רכב פינוי עם מנוף הגיע. הנהג ירד מהרכב עם מטפה כיבוי גדול במיוחד ורוקן אותו על הרכב הבוער עד שהפך לרכב מעשן. ג'וש צווח עליו "יש אנשים בפנים! מה אתה עושה! יש בני אדם בפנים!"

נהג המנוף נבהל לרגע ונרתע אחורה. "סליחה אחי, לא הגיע אמבולנס?"

"לא הגיע אמבולנס" גבי ענה בשקט. ג'וש ניסה להתקרב לרכב דרך העשן. נהג המנוף נשען על הגרר­־מנוף שלו והצית סיגריה. הצפירות המשיכו והתמזגו לסירנות של קטנוע־הצלה. הקטנוע עצר ליד הרכב השרוף, הרוכב ירד ממנו, התקרב לרכב המעשן והציץ פנימה מבלי להוריד את הקסדה. לאחר כמה שניות פנה לנהג גרר־מנוף "אתה יכול לפנות" נהג הגרר מנוף שלף טאבלט מהכיס האחורי והגיש לקטנוען־הצלה, הקטנוען הניח את כף ידו על הטאבלט וזה ציפצף קלות. ניידת משטרה עצרה לידם בכיוון הנגדי.

"מה לפנות? הן עדיין בפנים!" ג'וש ניסה לצעוק בסמכותיות אבל יצא לו קול שבור ובכייני, הוא פנה אל השוטרים בניידת.

"אין מה לעשות והרכב חוסם את התנועה. משילות ויעילות! משילות ויעילות!" אמר אחד השוטרים.

"משילות ויעילות" זרק קטנוען־ההצלה דרך הקסדה ונעלם על הקטנוע שלו.

"מצטער אחי, משילות ויעילות" זרק לעברו הגרר־מנופאי, הרים את הרכב המעשן אל הגרר ונסע משם.

***

נסיון להתעצל ולבקש מהבינה המלאכותית לאייר את הסיפור
DALL·E - red future car driving a street with people around with green missile launcher attached to its roof

ג'וש עמד על אי־תנועה בצומת עם שלט 'די לטרור הממשלתי בכבישים' וצעק בקול אל תוך מגפון, גבי המתין לאור הירוק ברמזור כדי לחצות אליו עם שתי כוסות הפוך, אחת בכל יד. רכב נעצר בנתיב השמאלי והנהגת פתחה את החלון החשמלי.

"סופסוף אנשים נוהגים כמו שצריך, מה אתה מתלונן?"

"חברה שלי נרצחה רק בגלל שהיא לא אותתה, זה נראה לך הגיוני?"

"אתה יודע כמה אנשים נהרגו בגלל שאנשים לא מאותתים?"

,לא, מה הקשר, זה מספיק כדי שהממשלה תרצח מישהו?"

האשה נופפה בידה לעבר ג'וש, "אתם השמאלנים, כל מה שעושים בשבילכם לא מספיק לכם..."

"מה הקשר שמאלנים, הממשלה רוצחת אנשים על הכביש, ימנים שמאלנים, דתיים, חילונים!"

"אבל אנשים לא נהרגים בתאונות דרכים יותר, אין הרוג אחד מתאונות דרכים בשבוע האחרון, תגידו תודה!"

"יש למעלה מאלף וחמש מאות נהגים שנרצחו על ידי הממשלה בשבוע האחרון!"

"אבל אף לא אחד מתאונה"

"את צוחקת?"

"משילות ויעילות, משילות ויעילות!" האשה התריסה, "לכו יה שמאלנים, תחזרו לאירופה!"

הרמזור של מעבר החצייה התחלף לאדום ושל הנהגת לירוק והיא נסעה. גבי הגיש לג'וש הפוך אחד, ג'וש לגם. הרכב שנסע מאחורי הנהגת צפר לה. הם צפו בהם מתרחקים.

"למה הוא צופר?"

"נראה לי שהיא נוסעת בנתיב השמאלי יותר מדי זמן" גבי ענה, שניהם הבחינו בהבזק מרכב שנסע בנתיב הנגדי [פלוּק] טיל פגע בנהגת.

"היא לא תיסע יותר בנתיב השמאלי, למעט במקרה של עקיפה..." גבי לחש בחיוך בין לגימות.

"זה מצחיק אותך?"

"אני לא יודע אם זה מצחיק אותי, אני... אני... אני לא יודע איך להתמודד עם זה"

"אתה יכול להחזיק שלט במקום כוס קפה"

"אה... לא"

הרמזור להולכי רגל התחלף לירוק, ג'וש וגבי התחילו לחצות, רכב חתך אותם וצפר.

"הוא עבר באדום?" גבי שאל.

"לא יודע ג'וש, תכף נראה" הם הביטו סביב, לחצי מהמכוניות היה מאב"ד של הרלב"ד על הגג אבל אף טיל לא שוגר.

"אולי יש תקלה, צריך לדווח על זה?"

"למי אתה רוצה לדווח גבי?"

"למשטרה? לרלב"ד? המערכת שלהם לא עובדת..."

"אנחנו רוצים שהיא לא תעבוד"

"אבל זה דווקא היה מוצדק, הוא נסע באדום וכמעט הוריד אותנו"

"הייתה לו מדבקה של נחמן מאומן" אחד המפגינים על אי־התנועה הצטרף לשיחה.

"מה?"

"הייתה לו מדבקה של נחמן מאומן, אם המערכת מזהה מדבקות של נחמן או תהילים נגד טילים, או, לא יודע, אבא משגיח מלמעלה היא לא מבצעת"

"לא נכון?" ג'וש תהה בפליאה ועיווה את פניו.

"כן, הם הרימו איזה דוס באוויר ומסתבר שהוא בן של חבר כנסת, אז החריגו אותם מהחוק" המפגין צחקק, "המדבקת של התהילים נגד טילים, לאיזה טילים חשבת שהם מתכוונים?"

"לקסאמים?" ג'וש ענה והמפגין נענע בראשו בזלזול.

"איפה אני משיג מדבקות כאלה?" גבי שאל ואף אחד לא ענה.

***

נסיון נוסף הרבה יותר טוב דרך Midjourney
(תודה לעופר פרת על הכיוון)

הם צעדו בחזרה מההפגנה ברגל, ג'וש לא רצה לנהוג. הם לא צעדו לבד, היו עוד מספר מפגינים לפניהם ומאחוריהם. טנדר של נחמן מאומן עם מאב"ד על הגג, טס על הכביש, משאיר מאחוריו ענן שחור. ג'וש סינן קללה.

"אני חייב מדבקה כזו" חשב גבי בקול.

רכב חדש עם מאב"ד נעצר בנתיב הנגדי ליד צמד מפגינים. אישה פתחה את החלון ושאלה אם הם מכירים בית קפה בסביבה. גבי הקשיב לשיחה בחצי אוזן, המפגינים והאישה החלו להתווכח והוא נעצר, ג'וש נעצר צעד וחצי אחריו.

"מה קרה"

"לא יודע, הם רבים"

אחד המפגינים עלה על הגג של הרכב וחבט עם מקל על המאב"ד, הוא דחף את המקל מתחת לקופסא וניסה לנתק אותה מגג תוך שהמפגין השני מנסה לתלוש את הכבל שיצא מהקופסא ומשם לתא המטען. הכבל נקרע, באותו הרגע התפוצץ חלק מהקופסא והעיף את שני המפגינים לרצפה, מפגינים נוספים רצו לעברם. שני הפצועים היו מלאים ברסיסים קטנים בכל הגוף, הם התפתלו על הרצפה וצווחו באימה. גבי התחיל לרוץ לכיוונם וג'וש רץ אחריו וקרא לו לעצור ולהיזהר. מפגין נוסף עלה על הגג וחזר לחבוט בקופסא עד לפיצוץ נוסף שלאחריו כבר היו שבעה מפגינים פצועים על הכביש מרסיסים, גבי וג'וש נעצרו בקצה שדה הקטל. הם משכו את אחד הפצועים לצד השני של הכביש.

"מה קרה?" גבי שאל וג'וש פתח את החולצה של הפצוע, עשרות חורים קטנים ומדממים עיטרו את החזה והבטן.

"לא יודע, זה פשוט התפוצץ עלי"

"איך אתה מרגיש?"

"כואב לי, כל הגוף כואב לי" המפגין צווח.

"זה עמוק? איך אתה מרגיש בתוך הבטן, זה חדר פנימה?" ג'וש שאל.

"לא יודע, זה כואב" הפצוע החל לבכות.

ג'וש הזיז את הדם עם היד מאחת הפגיעות ומישש אותה, הוא הרגיש גולה קטנה, הוא לחץ על הפגיעה כמו שמפוצצים חצ'קון על האף, הפצוע צרח ובכה, וגולת מתכת קטנה בקוטר של מילימטר ניתזה החוצה. הוא הראה אותה לגבי ולפצוע. ואז שלף את הטלפון וצילם אותה. הוא נכנס למסטודון וכתב פוסט.

"כמה אתה כותב? תשלח כבר" גבי נזף בו.

"רגע, אני צריך לסמן תוכן פוגעני ולתת אזהרות"

"זה עניין של חיים ומוות!"

"אבל יעיפו אותי מהשרת", ג'וש התבכיין.

"למה אתה כותב בשר?"

"כי יש דם וחתיכות בשר"

"למי זה אכפת?"

"לטבעונים!"

"ססעמק" גבי סינן.

הם קיבלו תשובות. למאב"ד של הרלב"ד יש מערכת אקטיבית להגנה מפני תקיפה שנקראת 'כובע כלב' שהיא פיתוח אל־הרג של 'מעיל רוח', המערכת מעיפה אלפי גולות בקוטר של מילימטר ובעצמה נמוכה כדי לנטרל ונדליזם. ניסיונות חבלה במאב"ד ברחבי הארץ גרמו ללמעלה מ-4000 פצועים בינוני וקל עד לרגע זה.

***

ג'וש הניח את כוס הקפה הראשונה של הבוקר על השולחן והתיישב מולה, הוא העביר יד בשיערו ונשען לאחור, הפעיל את המשחק Call of Duty בטלפון שלו והמתין שהוא ייטען. הוא לגם מהקפה והתחיל לשחק. אין כמו להרוג כמה אנשים על הבוקר בשביל לפתוח את היום במדינה המחורבנת הזו, חשב לעצמו וחייך תוך שהוא מכוון טיל מתביית לעבר רכב ספורט שחור, הכוונת האדומה הבהבה כדי לסמן שננעלה על המטרה, שבריר שנייה לפני ששחרר את הטיל, הסיט את הכוונת הצידה, הטיל פספס, הוא זרק את הטלפון על השולחן. קולות מהמשחק המשיכו, הוא התעלם, צעדים נשמעו מהטלפון ולאחריהם צרור יריות. הוא מת. במשחק.

הטלפון שלו טרטר, הוא קיבל הודעה קולית מגבי וכתב לו 'אני לא מקשיב להודעות מוקלטות'. הטלפון טרטר בשנית, הודעה קולית. הוא כתב בחזרה 'לך תזדיין'. הטלפון צלצל.

"שמעת שביטלו, ג'וש? שמעת?"

"מה ביטלו?"

"ביטלו את המאב"ד של הרלב"ד – אין יותר טילים על עברייני תנועה"

"5300 הרוגים!"

"אבל ביטלו, המאבק הצליח!"

"5300 הרוגים!"

"אבל לא מתאונות דרכים"

"5300 הרוגים"

"נו, אתה מתכוון להיות תוכּי בעניין הזה?"

"ססעמק"

"אתה אוסף אותי? אפשר לנסוע למוסך ולהוריד את החרא מהגג"

"אני אסיים את הקפה קודם"

***

"למה זה מהבהב"

"כי נשארו לו רק שני טילים וצריך ללכת למוסך להטעין אותו מחדש" ג'וש ענה.

"אבל הם ביטלו את המערכת, זה לא הפסיק להבהב?"

"זה הפסיק וחזר, לא יודע למה, יש לי תור למוסך מחר" בנוסף להבהוב נוסף צפצוף איטי.

"אי אפשר לכבות את זה?" גבי הציק.

"לא יודע, זה כמו ההתראה של החגורת בטיחות, תתעלם מזה" קצב הצפצוף התגבר.

"קח פה ימינה!" גבי קרא בקול וג'וש בלם.

"למה לא אמרת לפני?" הוא נסע לאחור ברברס ופנה ימינה"

"זה לא שאיזה טיל יוריד אותך כי אתה נוסע רברס לצומת" גבי צחקק וג'וש עיווה את פניו.

גבי פתח את החלון וקרא לעבר שני בחורים שצעדו על המדרכה "צריכים טרמפ?"

"גבי? מה קורה אחי?" נהוראי ויוֹן קראו ביחד.

"מסתובבים, מה איתכם, לאן אתם הולכים?" גבי ענה ושאל.

"יש מסיבת אייטיז אצל חברים, רוצים לבוא?"

"פחות, אנחנו מחפשים משהו עם בנות", ג'וש נדחף לשיחה.

"יש אצלנו בנות, אנחנו פתוחים לכולם ולכולן" ענה נהוראי בזמן שהטלפון של יוֹן צלצל, "אני צריך לענות לזה" הוא זרק, שני הבחורים התנשקו ויוֹן התרחק וענה לשיחה.

"נהוראי-אִי זה רציני?" גבי זרק והחווה עם הראש לעבר יוֹן.

"אנחנו מתחתנים" חייך הבחור, הגג של הטסלה רעד קלות.

[פלוּק]

טיל שוגר מהמאב"ד והעיף את הבחור עם הטלפון באוויר, הוא נחת מרוסק. נהוראי רץ אליו בצווחות וגבי זינק מהרכב והצטרף גם הוא.

"שיט, שיט, שיט" ג'וש צרח באוטו, הוא דפק על מסך השליטה המהבהב ויצא גם הוא. הוא ניגש לחבורה, הפצוע מלמל מילים אחרונות. ג'וש נעמד ליד ותפס את ראשו שלו, דמעות געו בעיניו וגמגום מבולבל הרעיד את שפתיו. ידיו רקדו והוא שלף את הטלפון שלו וחייג למשטרה. נהוראי רכן מעל יוֹן הפצוע והתחנן שיחזיק מעמד.

"תישאר איתי, אתה חזק, אני אציל אותך, אני אוהב אותך..." ארבעתם בכו.

[פלוּק] נשמע מרכב חולף, הטיל טס ליד ג'וש והעיף את שלושת האחרים.

[טלפון] "מוקד 100 שלום, במה אוכל לעזור"

"המאב"ד של הרלב"ד השתגע והוא משגר טילים על חברים שלי" ג'וש צווח לטלפון ורכן מעל גבי.

[טלפון] "לא יכול להיות" ענתה הבחורה במוקד.

"מה לא יכול להיות? אני אומר לך שזה כרגע קרה"

[טלפון] "אני מבינה שזה קרה אבל הוא לא השתגע, הוא לא באחריותנו יותר, הוא עבר משרד"

"מה עבר משרד, חשבתי שהוא בוטל" ג'וש גמגם.

[טלפון] "הוא לא בוטל, הוא היה כל כך יעיל שהיה חבל לסגור. רגע, אני אעביר אותך"

[מוזיקת כלייזמרים קלה]

"הלו, הלו" ג'וש צעק לטלפון ולגבי, שנייהם לא ענו.

[טלפון] "מנהלת הזהות היהודית, מדברת אורית, במה אוכל לעזור?"

"זהות יהודית? אורית? מה? אני מתקשר בקשר למאב"ד של הרלב"ד שהשתגע"

[טלפון] "זה לא נקרא ככה יותר, בז'רת השם"

"מה?"

[טלפון]מאב"ד של הרלב"ד עבר לאחריות המנהלת לזהות יהודית ונקרא אול"ג, בז'רת השם"

"מה לעזאזל? אני צריך אמבולנס"

[טלפון] "ראשי תיבות - אור לגויים של המנהלת לזהות יהודית"

"אבל למה הוא יורה על חברים שלי?"

[טלפון] "הם עברו על חוקי התורה, בז'רת השם"

"אורית, תקשיבי לי, הם לא עברו על חוק של אף תורה, מה זה השטויות האלה?"

[טלפון] "שנייה אני בודקת בז'רת השם... או, כתוב לי כאן שהם הומוסקסואלים, השם ישמור"

"אז מה? אז מה אם הם הומוסקסואלים?"

[טלפון] "תשמע, רגע... בז'רת השם, כתוב לי שגם אתה הומוסקסואל"

"מה? מי כתב לך?" ג'וש הביט בבהלה סביב, הגג של הטסלה זז קלות וג'וש נעמד והביט בו בעיניים פעורות. "תקשיבי גברת, אני לא הומו" ג'וש צווח לטלפון.

[טלפון] "אני עוברת על תמונות שלך באינסטה ואני לא בטוחה..."

"מותר לך לגלוש באינסטה?"

[טלפון] "ברור, זה פיקוח נפש, בז'רת השם"

"אז תדעי לך שאני לא הומו, אני בִּי"

[טלפון] "מה זה בִּי בז'רת השם?"

משגר הטילים התרומם דרך הגג פתוח וצידד לאיטו לכיוונו של ג'וש, ג'וש בתגובה צעד הצידה, מנסה להתרחק.

"בִּי בִּי, מה את לא מבינה, בִּי, אני אוהב גם נשים" ג'וש צעד הצידה מסביב לטסלה כשהראש של הטיל עוקב אחריו באיטיות.

[טלפון] "אני לא יודעת, בז'רת השם, זה לא נראה לי"

"מה לא נראה לך? אני אפסיק!"

[טלפון] "בז'רת השם"

אני מבטיח לך בעזרת השם! אני אהיה רק עם נשים מעכשיו בעזרת השם..."

[טלפון] "זה לא עובד ככה בחור, בז'רת השם"

"אני אעשה טיפולי המרה בעזרת השם, אני מבטיח בעזרת השם" הטיל המשיך לצודד אחריו וג'וש מעד והתיישר שוב.

[טלפון] "זה לא משהו שאפשר להחזיר חזרה, בז'רת השם"

"מה אי אפשר להחזיר חזרה, מצצתי זין רק פעם אחת!" ג'וש נעצר.

[טלפון] "בז'רת השם"

"מצצתי זין רק פעם אחת בעזרת השם!"

[פלוֹק]

 

~סוף~

  

ככה בינה רואה את הזהות היהודית
DALL·E - Jewish identity

מעמולים של סבתא של אמא - פוסט עדכון + מלית פרג־שקדים

מעמול פרג־שקדים בנחל
 לפני 13 שנים העלתי לראשונה את המתכון של המעמולים, מאז היו קצת שינויים.

אז ככה -

  • למעמולים רכים במיוחד יש להשאיר את הבצק במקרר ל4 עד 6 שעות (אפשר גם לילה) כדי שהסולת תספח מספיק מים.
  • אני משתמש בפוד פרוססור ליבשים + חמאה כי עצלן - כשמוסיפים את המים והשמן אז בקערה רק עם הידיים במינימום זמן לישה - אנחנו לא רוצים לחם!
  • אחרי האפיה והצינון - לילה בקופסא אטומה והם הופכים לנימוחים במיוחד - אז תכינו יום קודם ותנסו לא לגמור את הכל לפני שהם נימוחים!
מילוי פרג־שקדים
  • 200 גרם פרג טחון מעכשיו - תקנו רגע לפני שמכינים ושיטחנו לכםן על המקום (אין פשרות בסעיף הזה)
  • חצי כוס סוכר + 50 גרם (שזה חמש שקיות) של סוכר וניל
  • כוס חלב
  • כף גדושה דבש
  • 50 גרם חמאה
  • גרידה מלימון גדול
  • מקל קינמון
  • 100-150 גרם שקדים טחונים (תלוי בסמיכות הרצויה של המילוי ובאיכות הפרג)
מבשלים על אש נמוכה בסיר הכל פרט לפרג ושקדים, מביאים לרתיחה, מוסיפים את הפרג ומביאים לרתיחה בשנית, שתי דקות של בישול על אש נמוכה, מסירים מהאש ומוסיפים 100 גרם שקדים טחונים, אם מרגיש לכם דליל מדי מוסיפים את ה - 50 גרם הנותרים (התערובת מתקשה כשהיא מתקררת - שימו לב)
אחרי חצי שעה מכניסים לקירור סופי במקרר, אם התערובת חמה היא תמיס את הבצק!

מתכון מצולם לבצק פה




משפחה מושלמת פלוס

בשבוע שעבר התארחתי אצל ד"ר יהל קורלנדר ברדיו קול הגליל העליון לשיחה על הספר שלי משפחה מושלמת פלוס. עבר זמן מאז שדיברתי עליו וכבר התנתקתי, בהתחלה בכלל שכחתי הכל - היה לי בלאקאאוט. אבל לאט לאט נזכרתי.

אפשר לשמוע את כל התוכנית פה

רציתי לכתוב על משהו אחד שהולך לאיבוד כשאני מדבר על הספר עם אנשים. האירוע המחולל - מה שגורם לכל הספר להתרחש הוא זוג שמזמין ילד מחברת פריון ודוחה את המשיכה שלו עד שאין לו ברירה והתינוק-ילד שלהם כבר בן שש-עשרה. בדרך כלל השיחה מפה גולשת להורות ואל-הורות ופונדקאות בעד ונגד וכו'...

אבל!

אבל הגיבור בספר מדלג, בחלק הראשון אלה ההורים שלו שמתחבטים בשאלה מתי למשוך אותו עד שכחה. בחלק השני זה הגידול שלו בעיקר בעזרת תוכניות חינוך, והחלק המרכזי השלישי - שזה בעצם לב הספר - הגיבור הוא התינוק-ילד-נער ג'אינט וההתמודדות שלו עם החֶברָה. מה המקום של החריג בחֶברָה?

אני לא רוצה לספיילר יותר מדי אז אם אתםן רוציםות לקרוא - זמין באמזון (גם באירופה) יש עותקים אצל יעלי בקפה ויעל בכרכור, נעורים 27 פינת המושב. וגם אצלי בקרית שמונה בפריפריה אם אתםן קופציםות לנחל - שלחו הודעה וניפגש בנחל או בדרך (050-7293195 וואטסאפ/טלגרם/סיגנל)

סטיקר שעוד מעט נגמר...


עננים דיגיטליים - סיפור מד"ב קצר לכבודה של הסופה כרמל

עננים דיגיטליים
"לא נראה לי שבא לי"

"תפסיק להיות כזה כבד, שישי בערב, תשתחרר...יווווּ"

"לא כבד, זה לא עושה לי טוב, אני לא רואה שום דבר חוץ משורות אינסופיות של ספרות ואותיות" אֶרִיקֶר בעט בעדינות במדרגה ויישר את ידיו בתוך כיסיו של הקפושון עד שזה נמתח כל כך שהכובע נסגר והסתיר את פניו. בְּרִינָה חבטה בו.

"אתה רואה רק מה שיש לך בראש, אני רואָה תמונות של נופים מדהימים שלא מהעולם הזה ומלא אנשים מחייכים. זה עושה לי כל כך טוב. תשתחרר וגם אתה תוכל לראות"

הדלת במעלה המדרגות נפתחה וזוג מחויך יצא ממנה, הם החוו הדדית לשלום ונכנסו פנימה במקום הזוג. עשן קטורת מעורבב בגראס מילא את החדר, נרות ריצדו מכל מיני פינות ומעגל חָסֵר של זרים וכריות נח על השטיח. בחורה מנוּזֶמֶת עטורת עגילים הזמינה אותם בתנועת יד לשבת, שניהם השלימו את המעגל החסר.

המנוזמת רקחה תה מעל נרות באיטיות וביסודיות. היא סחטה את הצמחים בתוכו באדיקות עד שלא נותרו מהם אלא סיבים דקים יבשים, מזגה לכוס נחושת גדולה, מלמלה ברכה, לגמה והעבירה לבחור מימינה. כולם מלמלו ברכה אחריה, שתו, נשכבו, עצמו עיניים ושתקו. הבחורה החלה לזמזם נעימה שחזרה על עצמה שוב ושוב ושוב במשך יותר משעה. תם הטקס.

~***~

אריקר העמיס חרדל על הנקניקייה שלו ושילם לאיש בדוכן, הוא אכל את הנקניקייה שלו בשקט.

"ראיתָ את המפל הענק?" ברינה ליקטה פרוסות מלפפון חמוץ מהנקניקייה שלה ואכלה אותן בעדינות.

"איזה מפל?"

"המפל הענק עם הקצף הלבן והקשתות הצבעוניות שנוצרו סביבו"

"לא ראיתי שום מפל, רק שורות אינסופיות של אותיות ומספרים"

"אוי זה היה כל כך יפה, בחיים לא ראיתי מפל עצום כל כך הוא היה פי עשר יותר גדול מהמפלים המפורסמים של אָנְסוּם".

"ספרות ואותיות שלא עושים שום הגיון".

"אתה כל כך גרוע, נשבעת לך".

"זה לא בשבילי החרא הזה, אני מעדיף גראס".

"אולי אתה צריך משהו יותר חזק, אני אבדוק עם חברה".

אריקר סיים את הנקניקייה שלו וסקר את הרחוב אחר פח אשפה. הוא איתר אחד מעבר לכביש.

"היי, מה אתם עושים בצד הזה של העיר?" היו אלה גוֹרְלִי ואִילְמָה, הם היו קופצניים ודרוכים וחייכו במבוכה אבל לא נראה שהם שמחים.

"עשינו סיבוב בראש" ברינה ענתה וחייכה, "היה מעולה!".

"גם אנחנו" ענו שניהם ביחד ונאלמו.

"הייתי במפל מדהים, ענק! בחיים לא ראיתי מפל כזה, וטיילתי בעולם – אתם יודעים. היו קשתות צבעוניות מכל הכיוונים וכל כך הרבה מים. זה היה מושלם" ברינה נגסה בנקניקיה שלה, "נו, ספרו איך היה הסיבוב שלכם?".

"אה..." גורלי גמגם והביט באילמה.

"זה היה נורא, היינו בתוך עיר הרוסה, היו שריפות מסביב ואנשים ירו אחד בשני מכל הכיוונים... כולם מתו סביבנו" אילמה החלה לבכות.

"זה נמשך ונמשך ולא הפסיק, כולם מתו מסביב, כולם" גורלי המשיך את ההסבר של אילמה, היו לו דמעות בעיניים. "אילמה התחילה לצעוק תוך כדי הסיבוב והעירה את כולם, המכשפה הייתה צריכה לגרור אותה לשירותים ולדחוף לה אצבעות לגרון עד שהקיאה את הכול ונרגעה".

"גירשו אותנו מהמעגל, המכשפה לא מוכנה שנבוא שוב לקבוצתי, רק פרטי" אילמה משכה באפה וניגבה אותו ואת הדמעות.

"זה לא שהתכוונו לחזור, אני לא עושה סיבוב יותר בחיים" גורלי סיכם.

הם הביטו אחד זה בזה ושתקו.

"ומה איתך?" אילמה פנתה לאריקר.

"ספרות ואותיות, אותיות וספרות"

"מה?"

"שורות אינסופיות של ספרות ואותיות זה מה שאני רואה בסיבובים האלה"

"וזהו?" גורלי שאל.

"כן".

~***~

אריקר הביט בקומקום והמתין למים שירתחו, הוא עודד אותם במוחו וסקר את הבועות הקטנות שבתחתית הקומקום. בחורה שלא הכיר יצאה מחדרה של ברינה ונכנסה למקלחת. קולות הקאה בקעו מאחורי הדלת, הוא נטש את הבועות והתקרב. הבחורה יצאה מהמקלחת, החוותה לו לשלום במבט וחמקה החוצה. הוא לא הספיק להחזיר לה תגובה כלשהי.

"בוקר טוב" ברינה פלטה בקול צרוד בזמן שהוא הניח שתי כוסות קפה מהבילות על השולחן.

"בוקר טוב" החזיר והתיישב. הם לגמו בעדינות, הקפה היה רותח.

"מתי היא הספיקה לחמוק פנימה?"

"היא מתגנבת כמו נמרה, מזדיינת כמו נמרה ובורחת כמו ארנבת" ברינה חייכה.

אריקר שרבט ספרות ואותיות על העיתון שנח על השולחן, הוא מילא שורות על גבי שורות בכל החלקים הפנויים של העיתון.

"אני רואה שזה משפיע עליך יותר משאתה מוכן להודות".

"מה לעזאזל הספרות והאותיות האלה אומרים? ולמה רק אני תקוע איתם?".

"כי אתה חננה דפקט, זה למה!" ברינה צחקה בזמן שהטלפון הקווי שבדירה צלצל. אריקר ניגש אליו.

"זה בשבילךְ," הוא כיסה את השפופרת בידו, "נראה לי שזו הנמרה" הוסיף בלחישה. ברינה משכה את הטלפון ממנו וחבטה בו.

"מה? איך? את בטוחה? זה טעות! אני אומרת לך זה טעות, זה לא אפשרי. תקני עוד בדיקה" ברינה צחקקה. "טוב, יש לי כסף מזומן בבית, אני באה".

"מה קרה?" אריקר חקר.

"הנמרה לא הרגישה טוב, אז היא הלכה לרופא והוא אמר לה שהיא בהריון".

"ממךְ?" אריקר צחק.

"אידיוט, היא לא בהריון, זו בטח בדיקה פגומה, אני אעשה איתה בדיקה ביחד כדי שתירגע".

"אם הכנסתְ אותה להריון אתן חייבות להתחתן".

"שתוק אידיוט" ברינה צחקה ולקחה לגימה ארוכה מהקפה ומיד ירקה.

"החלפת קפה? יש לו טעם מוזר".

אריקר לגם מהקפה שלו "הוא נטעם לי רגיל" הוא לקח עוד לגימה.

"אחר כך" היא הוסיפה וחתכה החוצה.

~***~

אריקר סיים למלא בספרות ואותיות את כל החלקים הריקים של העיתון והכין לעצמו עוד קפה. הוא שמע קולות רמים מהרחוב ואז מחדר המדרגות ולפני שהספיק לזהות מי ומה, הסתערו פנימה בְּרִינַה ואֵשְבֵּרִי, זאת אומרת הנמרה.

"אני בהריון" ברינה צעקה על אריקר.

"ממי?" אריקר תהה המום.

"לא יודעת! איך אני בהריון?" היא חבטה בו והוא התקפל וניסה לחמוק ממנה.

"זה לא ממני" הוא התגונן.

"אני שונאת גברים!!!" היא המשיכה לחבוט בו.

"גם אני" הוא חייך וחטף עוד חבטה. הנמרה אחזה בה מאחור וניסתה להרגיע אותה.

"ברינה, תירגעי" היא משכה אותה ממנו.

"זה באמת לא ממני, אני הומו" אריקר התגונן מול אשברי וחטף מבט נוקב.

"עדיין יש לך זין".

"זה לא אומר שאני משתמש בו!".

אשברי הצליחה להושיב את ברינה על הספה בסלון והתיישבה עליה כדי לוודא שלא תקום. הטלפון בדירה צלצל.

"הלו" אריקר ענה.

"אבל מה הוא עשה?" הוא ניסה לעצור את שטף הצעקות מעבר לקו.

"אילמה, אין צורך לקלל את כל המין הגברי" הוא ניסה שוב.

"אבל מה הוא עשה?" הוא צעק לעבר הטלפון.

"גם את?".

"גם ברינה והנמ...אהה... חברה שלה בהריון".

"אשברי!" הנמרה צעקה מהסלון.

"לא, לא ממני!".

"אנחנו לא עושים שלישייה!".

"כן את יכולה לבוא" אריקר החזיר את השפופרת למקומה.

"גם אילמה בהריון", הוא עמד תוהה מול ברינה והנמרה שישבה עליה. ברינה נרגעה והנמרה גלשה לצידה על הספה. "היא בדרך לפה", הוא הוסיף.

דפיקות חזקות בדלת התיקו אותו ממקומו, איך היא הגיעה כל כך מהר? חשב וניגש לפתוח.

"אירמה השתגעה" גורלי התפרץ פנימה, "השתמשתי בקונדום, נשבע לך! היא לא הפסיקה לצרוח ולהרביץ לי וזרקה את כל הבגדים שלי מהחלון, השתמשתי בקונדום! איך היא בהריון?" גורלי דימם מעצם הלחי והסתובב בסלון, הקיף את הספה, אחז בראשו, התיישב, קם והקיף שוב את הספה עד שהבחין בברינה ואשברי.

"היי" הוא הרים ידו בעדינות לשלום.

"גם אנחנו בהריון" ברינה ענתה.

"ממךָ?" הוא פנה לאריקר.

"לא! לא ממני"

~***~

הם ישבו מסביב לשולחן המטבח, מכשיר טרנזיסטור שחור עמד במרכז השולחן וניגן מוזיקה קלילה וכולם למעט אשברי המתינו לחדשות השעה אחת־עשרה. אשברי סיימה לדבר בטלפון והצטרפה.

"עוד שלוש חברות שלי בהריון, אחת בכלל בתולה." אשברי ציינה, "כולן עשו סיבוב בראש בשבועות האחרונים". גורלי סינן קללה.

בחדשות דיווחו על עומס במרפאות בעקבות עלייה לא ברורה בהריונות לא מתוכננים ומיד עברו לדווח על אנשים שמתים בתאונות שונות, נפילה מבניין, התנגשות בעץ, מדף בסופרמרקט שנפל וקטל ארבעה קונים.

"אמרתי לך שהשתמשתי בקונדום" גורלי לחש ואירמה פירצפה לעברו וסיננה קללה בזמן שהוא ניגש לטלפון.

"מָרְמַאק זה גורלי, פרופסור בִּיטִי נמצא?" גורלי דיבר לאפרכסת.

"כן אני אמתין".

"היי פרופסור, שמעת חדשות? כן, גם חברה שלי. כן כל החברות שלה גם, כולן בהריון." גורלי האזין לטלפון וכל השאר צותתו לשיחה. "אתה חושב שזה קשור? כן... כן... אני בדרך, עשרים דקות".

"אני צריך לזוז" גורלי אמר והסתובב אליהם – החבורה כולה עמדה מוכנה לצאת.

"אה... אני לא בטוח שאני יכול להביא אותכם איתי..."

~***~

המעבדה של פרופסור ביטי הייתה קטנה מלהכיל את כולם, הם הצטופפו בדלת הכניסה, תחבו את ראשיהם אחד בתוך השני, שתקו והקשיבו. גורלי היחיד שנדחק פנימה בין שאר המסטרנטים.

"זוכר את העדויות שלקחנו מאנשים שעשו סיבוב בראש?" הפרופסור התחיל וגורלי הנהן, "וזוכר שחיפשנו תבניות או משהו משותף ולא הגענו לכלום?" גורלי הנהן שוב באיטיות. "אז מצאנו משהו." הפרופסור הביט בשלושת המסטרנטים האחרים, הם רכנו מעל ערמות של ניירות והדגישו משפטים בטושים זוהרים. הפרופסור לקח שאיפה ארוכה והמשיך, "בשבועות האחרונים כמעט כל מי שעשה סיבוב בראש מציין שהאנשים בחזיונות עוטים מסיכות".

"מסיכות?" גורלי תהה, "כמו בליל כל הקדושים?".

"לא".

"מסיכות גז?".

"לא לא, סתם מסיכות מעבדה כחולות".

"עשינו סיבוב בראש אתמול וראינו רק מלחמה, אנשים ירו אחד בשני. הם דיברו מוזר והם היו מזוקנים עם בדים מלופפים על הראש שלהם. אבל אף אחד לא עטה מסיכה", גורלי ציין.

"זה עוד לא כולם, אבל כמעט חצי מהאנשים מציינים את זה" הפרופסור רכן מעל ערמת דפים ומשך את הדף העליון.

"הדגשה ורודה זה אזכור של מסיכה" הוא הצביע על ההדגשה הוורודה בדף ואז הרים פינה של הערימה ונתן לדפים להתנתק מאצבעו ולחזור למקומם בהדרגה, גורלי הביט בדפים המתחלפים ובהדגשות הוורודות שעיטרו אותם, היו שם מאות אזכורים.

"מה זה אומר?"

"זה אומר שצריך להמשיך לבדוק," הפרופסור הביט בראשים שנדחקו בדלת הכניסה, "אולי החברים שלך רוצים לעשות סיבוב בראש בשביל המדע?".

~***~

"אתה גורר אותנו לעשות סיבוב בראש בחורים בדרום העיר כשיש לך בחינם במעבדה? מניאק!" אריקר נזף בגורלי.

"רק זה היה חסר לי, שתשגעו אותי כל הזמן לסדר לכם סיבובים, יה קמצן" גורלי החזיר.

לא היה צריך להסתדר במעגל וגם לא היו נרות או קטורת. הם התיישבו במטבחון קטן צמוד למעבדה על כסאות רגילים למדי. גורלי שלף בקבוק זכוכית מהמקרר, מזג לקומקום וחימם על כירה חשמלית בודדת. חילק שווה בשווה לכוסות נייר וכולם שתו ביחד.

לא הייתה מכשפה שתשיר או מוזיקה שתלווה, הם עצמו עיניים כל אחד לסיבוב שלו. זה היה מהיר, אריקר פקח עיניים ראשון, אחרי עשר דקות. כל השאר בהדרגה, דקות מעטות אחרי. אירמה ניסתה להגיד משהו אבל גורלי השתיק אותה, הוא חילק להם שאלונים ועטים וביקש מהם למלא אותם לפני שהם מדברים ביניהם.

גורלי ואירמה חוו שוב מלחמה, היא הייתה פחות אינטנסיבית מהערב הקודם, אבל היו שם כמה אנשים מגולחים עם מסיכות בד כחולות ואפודי מגן עם הכיתוב עיתונות. ברינה לא הגיעה למפלים הפעם, האנשים שחזתה ישבו בביתם והמתינו לשליח שהביא פיצה, השליח עטה מסיכה. אשברי לא חזתה כלום, לטענתה הכול נראה לה כמו שלג כבד וזהו. אריקר כרגיל חזה שורות אינסופיות של ספרות ואותיות.

גורלי הדגיש בצבעים את השאלונים שלהם והחזיר אותם לפרופסור.

~***~

בדרך לדירה של אריקר וברינה, הם לא הצליחו להסכים על סוג אחד של אוכל אז הם אספו קַח וָלֵךְ כמעט מכל מסעדה בדרך. הדירה הייתה מלאה בקופסאות, הודי על השיש, תאילנדי על השולחן במטבח, המבורגרים על השולחן בסלון, פיצה על אחד הכיסאות ודלי של עוף מטוגן על כיסא אחר. הם הסתובבו בין הקופסאות אבל בקושי אכלו מהן, הם המתינו לגורלי.

"או, אוכל, אני רעב" גורלי נכנס בסערה ושלף משולש פיצה ביד אחת ושוק תרנגולת מטוגנת ביד השנייה.

"נו, מה? ספר!" אירקר הפריע לו לאכול.

"נעשה עוד סיבוב בראש מחר בבוקר, אנחנו צריכים עוד מידע" הוא המשיך לבלוס.

"אבל מה אתם יודעים עד עכשיו?" אירמה חקרה.

"יש לפרופסור איזו סברה, אבל כל מי שהוא מספר לו חושב שהוא השתגע, אז אני לא יכול לספר".

אירמה קמה ממושבה על הספא ומשכה את ידו עם השוק המטוגנת לפני שהספיק לנגוס בה. "אם אתה לא רוצה שהפולקע הזה יסיים בתחת שלך, ולא מהכיוון של הקיבה, אז תתחיל לדבר!" גורלי בלע את הפיצה שהייתה בפיו.

"מישהי במצברוח..." הוא זרק לאירמה והיא רשפה לעברו מבט מאיים.

"טוב, טוב. הפרופסור חושב שהחומר האפור במוח משמש לאחסנת זיכרונות של אנשים מעולם אחר" אירמה שיחררה את השוק המטוגנת וגורלי נגס בה.

"אכן משוגע" אשברי סיכמה ונגסה בהמבורגר רק כדי לפלוט אותו לכף ידה ולקלל.

"מחר בתשע בבוקר כולנו צריכים להיות במעבדה לסיבוב בראש, חוץ מאריקר, אתה הולך לפקולטה למתימטיקה עם המספרים שלך", גורלי שלף שוק מטוגנת נוספת מהדלי.

~***~

"הבנתי מהמשיגנע שאתה רואה רק אותיות ומספרים".

"כן..." אריקר גמגם אל מול הדוקטור שישב מולו. החדר היה לוח מחיק ירוק אחד גדול, ערימות ספרים הונחו על הרצפה בצמוד לקירות הירוקים והגיעו עד לתחילת הכתב הצפוף שמילא אותם. מספר שולחנות עמוסי ספרים ומכונות כתיבה מוזרות פוזרו אקראית בחדר, אחד השולחנות הפריד בין אריקר לדוקטור.

"אתה זוכר את הרצפים?"

"אהה..." אריקר גמגם ושלף מתיקו את העיתון של אתמול. "זה מה שזכרתי אתמול", הוא הזיז ערמת ספרים ממרכז השולחן, איזן אותה על ערימה אחרת ופרש את העיתון בינו לבין הדוקטור.

הדוקטור סקר את העיתון, "זה מתחיל מפה, וממשיך לאן?", אריקר הראה לו את הסדר של החלקים שמילא בספרות ואותיות. הדוקטור מחק חלק מהכתוב על הלוח והחל להעתיק את הרצף מהעיתון.

"טוב, זה ייקח זמן, אתה יכול ללכת. אם תיזכר בעוד, תרשום. עדיף במחברת..." הדוקטור המשיך להעתיק ואריקר חתך משם.

~***~

"ששש....ששש..." אירמה וברינה השתיקו את אריקר ברגע שנכנס למעבדה של פרופסור ביטי. הפרופסור היה בסיבוב בראש בפעם הראשונה בחייו, המסטרנטים ישבו סביבו וכתבו הערות, והחבורה הקיפה את המסטרנטים וניסתה לקרוא את ההערות שכתבו.

הפרופסור פקח את עיניו.

"זה מדהים" הוא קרא, התמתח, נעמד וחיפש את משקפיו. "זה מדהים! הם מצליחים לכלוא את המציאות בתוך קופסא!". כולם הביטו בו בהשתאות.

"לא שמתם לב? לכולם יש קופסא קטנה והם מכוונים אותה למציאות וכולאים אותה בפנים ואז יכולים לחזור אליה. זה כמו תקליט שאנחנו כולאים בו שיר ואז יכולים לשמוע אותו שוב ושוב. הם עושים את זה עם המציאות! לא צריך לצייר בעפרון יותר כדי להראות לאחרים, מכוונים את הקופסא וזה כולא בפנים את המציאות. זה מטורף!" הפרופסור התרגש כל כך שהוא רעד קצת, התיישב, קם והתיישב שוב.

"את המציאות שהם כולאים הם שומרים במוחות שלנו, זה מה שאתם רואים בסיבוב בראש. זה לא חזיונות, זו מציאות של מישהו אחר".

"אבל מה הקשר למסכות הכחולות?" גורלי שאל.

"ולמגיפת הריונות?" אירמה, אשברי וברינה צעקו במקהלה.

"אני לא יודע עדיין, מי זה הבחור שרואה מספרים?"

"אני" אריקר ענה והרים יד כדי לסמן לפרופסור.

"היית אצל דוקטור טוֹקְרִיפּ?"

"כן"

"מעולה, כל מי שלא עשה סיבוב בראש היום, קדימה – אנחנו צריכים עוד מידע! שימו לב במיוחד לקופסאות שכולאות מציאות" הפרופסור החווה בידו למטבחון וכולם השתרכו אחריו, הם נעצרו בדלת – את הדלת חסמו שלושה סוכנים של המשטרה הפדרלית, אחד מהם שלף תעודה מזהה ושאל-

"פרופסור ביטי?"

"כן"

"אני הסוכן צ'וּפִּי, ואלה הסוכנים מַקְצִיר וזְלוֹג. אנחנו צריכים לדבר"

"דברו" הפרופסור נזף בסוכן בחוסר סבלנות, והסוכן הביט סביב הפרופסור בחוסר שביעות רצון.

"תעברו למטבחון" הפרופסור ציווה וכל הנוכחים מלבדו, התפתלו בין הסוכנים ועברו למטבחון.

~***~

"הם לא משוכנעים לגמרי שאנחנו לא משוגעים, אז מעכשיו המשטרה הפדרלית מפקחת עלינו. אז אל תגידו כלום לאף אחד...".

הסוכן צ'ופי הסיר את משקפי השמש שלו וקטע את הפרופסור, "אתם לא אומרים כלום לאף אחד, אתם לא חוקרים אף אחד אחר חוץ מהאנשים בחדר הזה, ובכלל, אתם נשארים פה עד שנארגן בית בטוח בשבילכם עם פיקוח שלנו. אתם תחת מעקב של הממשל הפדרלי עד להודעה חדשה".

חלקם ניסה להגיד משהו אבל שני הסוכנים נעמדו מאחורי צ'ופי והוא הוסיף, "יציאה לסיבוב בראש זה מינימום שנתיים מאסר, יש לנו את הדוחות של הפרופסור, מי רוצה כלא?" לא הייתה תשובה.

הפרופסור הורה לגורלי להכין תה מכשפות חדש, גורלי הביט בצ'ופי וזה אישר לו להמשיך בניעת ראש קלה. החבורה, שני המסטרנטים הנוספים והפרופסור עשו סיבוב בראש במטבחון, גורלי הציע תה לשלושת הסוכנים אבל אף אחד מהם לא הגיב, אפילו לא במבט, הוא לגם בעצמו מהתה ועצם עיניים.

~***~

הם מילאו את השאלונים שלהם בשקט וכשסיימו החליפו רשמים, למעט אריקר שמילא שורות על גבי שורות של רצפי ספרות ואותיות. היו שם מסיכות כחולות, ואנשים אוכלים בבית. הם אכלו אוכל מקופסאות קרטון ודיברו עם אנשים אחרים בקופסאות כולאות המציאות שלהם.

"שמעתי על מישהי שטוענת שהיא יכולה לשנות חזיונות" אשברי פנתה אל הפרופסור.

"איך היא עושה את זה?" ביטי התעניין.

"היא מוסיפה דברים לתה מכשפות וזה משנה דברים בחזיונות... אבל...".

"מה אבל? מה הבעיה?" ביטי רכן לעברה והניח יד על כתפה.

"יש שמועות שזה מסוכן, ואנשים מתים ממנת יתר או משהו".

"את יכולה להביא אותה לפה?" ביטי שאל והביט בצ'ופי.

"אני אבדוק, זה דרך חברה. אני יכולה להתקשר?" אשברי הביטה גם היא בצ'ופי, משקפי השמש הסתירו את עיניו.

"את יכולה להתקשר אליה ולבקש ממנה להגיע לפה ולהביא את החברה איתה. אסור לך להגיד לה שומדבר חוץ מזה." הוא נשם עמוקות וניפח את חזהו.

אשברי התקשרה לחברה וצ'ופי רכן לעברה והצמיד את ראשו לראשה כשהאפרכסת חוצצת ביניהם. הם התפזרו בין המטבחון למעבדה והמתינו עד שהדוקטור למתמטיקה ניסה להיכנס למעבדה והופל לרצפה כששני סוכנים מעליו.

"הצילו.. ביטי! פרופסור! הצילו!!!" הדוקטור צעק והפרופסור רכן מעל הסוכנים וניסה לחלץ אותו מהם בעודו צועק "הוא בסדר, תעזבו אותו..."

"מי זה?" צ'ופי נעמד מעל לערמת המתקוטטים.

"זה דוקטור טוֹקְרִיפּ, הוא מומחה להצפנה" הפרופסור התנשף מהמאמץ.

"ולמה הוא פה?"

"הוא מנסה לפענח את הרצפים שהבחור..." ביטי חיפש את אריקר מבין הצופים שהתגודדו מאחורי צ'ופי, "...הבחור הזה רואה" הוא הצביע על אריקר. ביטי תפס את אריקר בכתפו ומשך אותו קדימה, הוא הביט בו ואז בפרופסור.

"ומה אמרתי לגבי לספר לאנשים אחרים על מה שקורה כאן?" הוא אמר בקול רם וסינן "כְּרוּבִים...".

"אה... זה היה לפני שאתם הגעתם..." אריקר גמגם.

"ולא חשבתם לדווח על זה?" צ'ופי סימן לסוכנים האחרים לרדת מטוקריפ, שלח יד, משך אותו מהרצפה והצמיד את פרצופו של הדוקטור לפניו שלו, "למי סיפרת על מה שקורה כאן?".

"ל...לאף אחד..." טוקריפ רעד והקפיץ את עיניו בין שתי עדשות משקפי השמש האטומות שחבש צ'ופי.

"למה באת לפה?".

טוקריפ חילץ נייר מכיס חולצתו, הנייר היה מקומט מההתגוששות.

"פענחתי חלק מהרצפים" הוא אמר בשקט וצ'ופי משך מידו את הנייר.

"איך קוראים את זה?" הוא החזיר לטוקריפ את הנייר.

"הם אוספים מידע, כמעט את כל מה שמתרחש מולם..." טוקריפ התחיל וצ'ופי קטע אותו, "מי זה הם?".

"אה... אני לא יודע, החייזרים?".

"יש חייזרים? איך אני לא יודע על זה?" צ'ופי פנה לפרופסור ביטי.

"לא לא לא, הם לא חייזרים הם בני אדם כמונו, רק במקום אחר"

"איפה?"

"אנחנו לא יודעים עדיין..." הדוקטור התנצל.

"תמשיך!" צ'ופי ציווה על טוקריפ.

"אז הם אוספים את כל מה שמתרחש מולם והם צריכים לשים את זה איפשהו... ויש איזו חֶברה, בּוּבֶּל או משהו כזה, ששותלת את מה שהם אוספים במוחות שלנו ואז הם יכולים לחזור ולחוות את זה אחר כך".

"מה?" צ'ופי תהה.

"יש להם קופסאות שכולאות את המציאות, הם כולם מסתובבים איתן וכולאים את כל מה שקורה סביבם" פרופסור ביטי הסביר, "והם צריכים לשים את זה איפשהו, אז הם שומרים את זה אצלנו. וזה מה שרואים כשעושים סיבוב בראש".

"אריקר... אה... הבחור שרואה אותיות וספרות, אצלו מאכסנים חדשות, כמו עיתון. אבל בצורה אחרת אז הוא לא מזהה מילים אבל עם חישוב מתמטי אפשר לפענח" טוקריפ הפך את הנייר והציג לפרופסור את הפענוח שלו – מול כל צירוף של מספרים ואותיות עמדה ספרה או אות אחרת.

"יש רצפים חדשים!" הפרופסור זינק ממקומו ורץ לעבר ערמת השאלונים החדשה מהבוקר. הוא שלף את השאלון של אריקר, וטוקריפ התיישב עם המפתח שלו והתחיל לפענח. פרופסור ביטי רכן מעליו.

ברינה ניסתה לצאת מהמעבדה והסוכנים עצרו אותה.

"אני רעבה, תגיד להם לתת לי לצאת" פנתה לצ'ופי.

"אף אחד לא יוצא"

"אבל אני רעבה"

צ'ופי צקצק בלשונו וניגש לטלפון.

~***~

הם אכלו פיצה ששני סוכנים נוספים הביאו, צ'ופי לא נתן להם לדבר עם אף אחד ושלח אותם מיד לאחר שהגיעו. הפרופסור הפריע להם באמצע האוכל.

"קודם כל, לא הכול ברור, אבל ממה שהצלחנו לפענח, יש מגיפה בעולם שלהם, בגלל זה כולם הולכים עם מסיכות כחולות. יש מקומות שאסור אפילו לצאת מהבית, לכן אנחנו לא רואים נופים יותר כי הם הפסיקו לטייל." פרופסור ביטי נבר בערמת הדפים שאחז בידו.

"ומה הם ההריונות?" אשברי חקרה.

"רגע... יש להם מלכה שבעלה הוא נסיך והוא מת... זה לא קשור. זה המון חדשות שלא קשורות לכלום. הם מתעסקים במלא שטויות שם... הם כולם בבתים שלהם ומתקשרים עם הקופסאות שכולאות מציאות. הם מדברים זה עם זה דרך הקופסאות ושומרים הכול, בגלל זה החברה הכפילה את גודל האחסון..."

"סססעמק..." אשברי קיללה, "הם צריכים עוד מקום לשטויות שלהם אז הם הכניסו אותי להריון?".

"יכול להיות..." פרופסור ביטי גמגם.

"זה לא מספיק" טוקריפ התערב.

"מה לא מספיק?" אשברי שאלה.

"זה לא מספיק, אם מכפילים את כמות האחסון לא מספיק להכניס את כל הנשים להריון, הם רק חצי מהאוכלוסייה ופחות אם סופרים מגיל חמש־עשרה ומעלה" טוקריפ הסביר בזמן שגורלי נגס במשולש פיצה וירק.

"אולי יש להם עוד עולמות לאחסון" הציע אריקר. גורלי ניסה משולש פיצה אחר וירק גם אותו.

"יש פיצה בלי שום?" גורלי פנה לאירמה.

"אולי הם יביאו לפה עוד אנשים ממקום אחר?" ברינה הציעה.

"את מתכוונת לחייזרים?" אשברי שאלה.

"אבל אתה חולה על שום" אירמה ענתה לגורלי.

"אני יודע, אבל יש לזה טעם מגעיל..." גורלי רץ לשירותים והקיא את נשמתו.

"אולי אתה בהריון!" אריקר צעק אליו ונגס במשולש פיצה, "זה באמת לא טעים" הוא ירק את הביס לפח שלידו.

החבורה הביטה בדלת השירותים ובאריקר. צ'ופי ניגש שוב לטלפון, הוא דיווח למישהו על הממצאים וביקש ערכות לבדיקת הריון בהקדם.

~***~

ערכות בדיקת ההיריון הגיעו עם שני סוכנים ועימן שתי בחורות. אחת הייתה חברה של אשברי והשנייה המכשפה שטענה שאפשר לשנות חזיונות. שני הסוכנים בכניסה נתנו להן להיכנס למעבדה בזמן שהבנים נעמדו בתור לשירותים עם ערכות בדיקת ההיריון. צ'ופי חקר את המכשפה.

"צריך להיזהר, אני אומרת את זה לכולם. אפשר לשנות קצת, ולהשפיע על החזיונות. אבל אם נסחפים ומשנים יותר מדי זה מסוכן."

"כמה מסוכן?" צ'ופי התעניין.

"כל מי שנסחף בראש של עצמו סיים את חייו איכשהו".

"קצף מהפה כמו מנת יתר?".

"לא לא, זה לא מנת יתר הם פשוט מתים איכשהו. תאונת דרכים, נפילה מחלון, דום לב" המכשפה סיכמה.

"מי מתנדב?" צ'ופי קרא. אף אחד לא התנדב.

"נו, מישהו מהבנים, אנחנו לא יכולות, אנחנו בהריון!" אשברי צעקה לעבר הבנים שסיימו להשתין על הבדיקות שלהם והמתינו.

"מה זה שני קווים?" גורלי תהה.

"ססעמק..." אשברי קיללה. שאר הבנות גיחכו.

"גם אצלי" אריקר צעק בפליאה.

"מה הריון? איך הריון? מאיפה התינוק אמור לצאת?" גורלי התעצבן בזמן שהגיחוך של הבנות הפך לצחוק מתגלגל.

"טוב, מי מתנדב או מתנדבת?" צ'ופי תיקן את השאלה, אריקר לקח משולש פיצה עמוס שום ותחב אותו לאפו של צ'ופי וזה כמעט והקיא, הוא הדף את אריקר ממנו.

"הסוכן צ'ופי בהריון!" אירמה צווחה והשתנקה מצחוק.

"די... שקט!" צ'ופי נזף בהם.

"אני מתנדבת" החברה של אשברי שבאה עם המכשפה התנדבה, "ממילא רציתי לנסות" היא התנצלה בחיוך והמכשפה החלה לרקוח תה עם תוספות.

~***~

המכשפה רכנה מעל הבחורה והדריכה אותה, היא זמזמה נעימה איטית ונתנה לה הוראות מדי פעם. פניה של הבחורה הגיבו למרות עיניה העצומות. היא נראתה מתאמצת ומחייכת וכועסת. אחרי כמה הוראות היא החלה לשתף את המכשפה במה שהיא רואה.

"אני הולכת עם בחור ביחד עם הכלב שלו, הוא במסכה כחולה. אני יכולה לגעת בו...".

"אל תגעי בו, את לא רוצה לשנות יותר מדי".

"אבל אני רוצה לגעת בו, אני רוצה שהוא יגיב, שיסתובב אלי...".

"בואי נלך משם... נמצא משהו אחר" המכשפה הנחתה.

"נגעתי בשרוולו, הוא הסתובב... הוא הבחין בי... הוא שואל למה אין לי מסיכה... הכלב שלו חירבן והוא אוסף את החרא שלו. ניידת משטרה נעצרה לידנו...".

"לכי משם, את צריכה להתרחק! תיכנסי לבניין".

"אני מנסה, אבל הם צועקים עלי שאין לי מסיכה, הם רודפים אחרי..." הבחורה החלה להתנשף ולזוז בכיסאה כאילו רצה באמת, גורלי ואריקר אחזו בה, המכשפה פשפשה בתיקה והוציאה בקבוק של קופאין מרוכז.

"רוצי! שלא יגיעו אלייך!" המכשפה צעקה ותחבה את הבקבוק לפיה של הבחורה "תשתי! מהר... תשתי!"

הבחורה התעוררה מזיעה ומתנשפת.

"הוא ראה אותי! השוטרים ראו אותי! הם תפסו לי את היד רגע לפני שהתעוררתי".

המכשפה נראית מודאגת. היא ארזה את תיקה וניסתה לצאת.

"אף אחד לא יוצא מפה" צ'ופי עצר אותה.

"מה זה?".

"עד שאנחנו לא בטוחים מה קורה, את תחת פיקוח פדרלי".

"סליחה? אני לא תחת פיקוח של אף אחד!".

"שימוש בחומרים אסורים לצורך סיבוב בראש זה כלא, את רוצה להישאר פה או להיכנס למעצר?".

"אתם ביקשת ממני לעשות את זה" המכשפה האשימה.

"נכון, אבל זה עדיין לא חוקי".

"ססעמק" המכשפה קיללה.

הבחורה שיצאה מסיבוב בראש ניגשה לשירותים לשטוף פנים, היא סיימה ויצאה, "נשארה פיצה?".

"כן" גורלי הצביע על השולחן בקצה החדר. הבחורה צעדה לשולחן, החליקה ונחתה על הרצפה. נשמעה חבטה חזקה וקנאק עלום. גורלי ניגש לעזור לה לקום, היא לא זזה. הוא הפך אותה על גבה וסטר לה בעדינות, לא הייתה תגובה. צ'ופי ושני הסוכנים רכנו לעברה, הוא בדק דופק.

"היא מתה" הוא קבע, "היא התערבה יותר מדי במציאות?" הוא שאל וחיפש את המכשפה, היא לא הייתה שם.

"איפה היא?" הוא צעק על הסוכנים האחרים, והם יצאו מהמעבדה למסדרון והחלו לרוץ בזמן שצ'ופי חוסם את הדלת.

"שאף אחד לא יזוז!" הוא צעק.

הסוכנים חזרו בידיים ריקות והחליפו את צ'ופי בכניסה, הוא ציווה עליהם לא לזוז משם בשום מקרה ולא לתת לאף אחד לצאת וניגש לטלפון.

"יש לנו דליפה" הוא אמר בקול שקט לשפופרת וניתק.

בדקות העוקבות התמלאה האוניברסיטה והרחובות סביבה במאות סוכנים ושוטרים, חלק תחמו את קומת המעבדה של פרופסור ביטי ופינו משם את שאר האנשים שלא קשורים, סוכנים עמדו בכניסה למעבדה, בכניסה לקומה ובכניסה לבניין. המסטרנטים של ביטי, החבורה והדוקטור למתימטיקה נותרו האזרחים היחידים בקמפוס.

~***~

"טוב, הקשבה לכאן" צ'ופי פנה אליהם, "פינו את כל האוניברסיטה בשבילכם, אז יש לנו בניין מעונות של איזו אחווה. אנחנו צועדים לשם ביחד, נשארים שם ביחד וצועדים מחר בשבע בבוקר חזרה לכאן, ברור?" הם הנהנו בראשם ביחד. צ'ופי יצא מהמעבדה וכולם צעדו אחריו, שני סוכנים נשארו בפתח של המעבדה, שני סוכנים אחרים הצטרפו אליהם ביציאה מהקומה, עוד שניים ביציאה מהבניין ומסחרית עם סוכנים נסעה אחריהם בשבילי האוניברסיטה. בניין האחווה היה מוקף סוכנים, שניים ליד כל דלת או חלון.

"תמצאו לכם חדר, בשבע וחצי תגיעה לפה ארוחת ערב, אם תנסו לברוח ירו בכם. שאלות?".

לא היו שאלות, צ'ופי דיווח בטלפון הקווי שהם התמקמו ואז הלך לחטט בארונות במטבח. זו הייתה אחווה של בנים, היו בירות במקרר ואריזות פתוחות של חטיפי תפוחי אדמה מלוחים שאף אחד לא טרח לסגור כדי שיישארו אכילים. הוא חילץ פחית בירה מהמקרר ונקר את הלשונית.

"אסור לך לשתות אלכוהול" אשברי נזפה בו, צ'ופי הרים את משקפי השמש שלו מעל לעיניו והביט בה בזלזול.

"אתה בהריון" היא חייכה ושלפה פחית נוספת של בירה מהמקרר.

"גם את"

"לחיים" היא אמרה והם השיקו פחיות.

"אוי, שונא בירה זולה..." הוא סינן והמשיך לשתות.

אריקר הצטרף למטבח עם רדיו שמצא באחד החדרים, הוא הניח אותו על השיש וחיפש שקע. שלושתם הקשיבו לחדשות. היה עימות בין השר לביטחון המדינה עם פעילה חברתית שהאשימה את הממשלה במסחור מוחות האזרחים, וטענה שיש לה ראיות שהממשלה מסתירה חייזרים. השר ניסה להישאר רגוע ולהסביר שהם חוקרים את השמועות ושאנשים צריכים להפסיק לצרוך סמים, כי זה מסוכן. הם רבו כמה דקות ביניהם עד שהתוכנית הופסקה בגלל דיווח על הפגנות ברחבי המדינה. פרופסור ביטי ודוקטור טוקריפ הצטרפו.

"מה אומרים?" ביטי חקר. וזרם הדיווחים ברדיו גבר. מפגינים מנסים לפרוץ לבסיסים צבאיים בחיפוש אחר חייזרים, חסימות של כבישים, הפגנות מול הפרלמנט, בלגן. הטלפון באחווה צלצל וצ'ופי התנתק מהרדיו וניגש אליו.

"איפה מצאת בירה?" ביטי שאל ואשברי שלפה מהמקרר צמד פחיות בשבילו ובשביל טוקריפ, צ'ופי חזר ושלף בירה שנייה בשביל עצמו.

"מה?" אשברי חקרה.

"יש התארגנויות גדולות לסיבוב בראש המוני בכל מיני מקומות, אנשים מנסים למחוק את החזיונות מהראש שלהם..."

"ואתם לא יכולים להודיע להם ברדיו שזה עלול להרוג אותם?" ביטי התערב.

"הממשל לא רוצה לעורר עוד פאניקה... והם לא בטוחים שמישהו בכלל יקשיב", צ'ופי לגם מהבירה.

הדיווחים המשיכו אל תוך הלילה, קבוצת מתנגדים השתלטה על בית חולים ציבורי ובאיומי נשק הכריחה את הרופאים לבצע בהם כריתת אונה. הם הספיקו לכרות כמה עשרות אונות לפני שהמשטרה השתלטה על המקום. צ'ופי קיבל דיווח בטלפון שתפסו את המכשפה, אבל רק אחרי שהיא בישלה עשרות ליטרים של תה עם תוספות והם לא יודעים לאן כל התה הזה הגיע. בחצות צ'ופי כיבה את הרדיו ושלח את כולם לישון.

~***~

דפיקות רמות על דלתות החדרים הקפיצו אותם, צ'ופי עבר מדלת לדלת וחבט בהן בכוח. הם ירדו מפוחדים בריצה למטבח.

"מפגינים מנסים לפרוץ לאוניברסיטה, אנחנו חוזרים למעבדה עכשיו"

"ארבע בלילה" ברינה התלוננה.

"אנחנו לא יכולים לשמור עליכם פה, הבניין של המעבדה יותר מאובטח" צ'ופי סיכם וניגש לדלת. חלקם רצו בחזרה לחדרים כדי להביא בגדים ונעליים, אחרי שתי דקות הם נדחסו במסחרית של הסוכנים אחד על השני ונסעו משם.

נגמ"שים כיתרו את בניין המעבדות והמסחרית השתחלה ביניהם. צ'ופי התקשר מהטלפון הקווי ודיווח שהם הגיעו. ברינה ואריקר הכינו קפה לכולם וגורלי הכין תה לעוד סיבוב בראש לפי בקשתו של ביטי. הטלפון צלצל ברגע שצ'ופי ניתק, הוא ענה.

"מה לעזאזל?" הוא ניתק בזעם. החבורה הביטה בו.

"היו אתמול כמה אירועים של סיבוב בראש המוני, כמה עשרות מתים בינתיים בכל מיני מקומות. אתה יודע איך זה ישפיע על החייזרים?" צ'ופי פנה לפרופסור.

"אתה מתכוון לעולם האחר?".

"כן, כן. החייזרים, העולם האחר, אך זה ישפיע?" צ'ופי התעקש.

"אני יכול לשער שזה מצמצם שטח אחסון והם יצטרכו לייצר עוד אנשים, אבל נדע יותר אחרי הסיבוב בראש של אריקר" ביטי העיר ואריקר לגם מהקפה שלו.

"התה מוכן" גורלי ציין.

***

הם המתינו לפיענוח של טוקריפ כשרעש מהומה נשמע מבחוץ, הם הצטופפו בחלון במסדרון שפנה לחצר. מפגינים חדרו לתוך האוניברסיטה והחלו ליידות אבנים על הנגמ"שים. החיילים התבצרו בתוך הנגמ"שים ובבניין. בחורה עם שלט זה המח שלי רצה לכיוון אחד הנגמ"שים, החליקה ונפלה על השלט שלה כשהיא משתפדת על מוט העץ שבמרכזו. בחור שרץ לעזרתה נפל על הגב, התפתל לרגע ונדם. מפגינים בודדים בתוך המון המפגינים קרסו לקרקע מתים גם הם.

"הם יורים בהם?" ברינה שאלה.

"לא נראה לי" צ'ופי ענה, "לא שמעתי יריות".

סוכן עם מכשיר קשר נכנס לקומת המעבדה וניגש לצ'ופי, "המפקד רוצה אותך".

"קודקוד כאן הסוכן צ'ופי" הוא קרא לעבר הפומית.

"צ'ופי אתה רואה את זה?".

"כן".

"ממה הם מתים? אנחנו לא עושים כלום!".

"אתה יכול לתפוס אחד בחיים?" צ'ופי קרא.

"למה?".

"תבדוק אם הם השתתפו בסיבוב בראש המוני אתמול, מהר לפני שכולם ימותו".

נגמ"ש אחד יצא מהשורה שהקיפה את הבניין ונסע לעבר המפגינים, מספר חיילים יצאו ממנו, משכו מפגינה והכניסו אותה פנימה. הנגמ"ש חזר ברֵוֵרְס למקומו.

"חיובי" נשמע קולו של המפקד.

"היא הייתה בסיבוב בראש המוני?" צ'ופי שאל.

"חיובי, חיובי".

"תשאל אותה כמה אנשים היו שם".

"רגע".

"קודקוד כאן צ'ופי".

"קודקוד, כאן צ'ופי האם שומע?".

"היא מתה" ענה המפקד מהצד השני. "שיט" סינן צ'ופי.

"אתה יכול לתפוס עוד אחת?".

הם הביטו לחצר, כל המפגינים שכבו על הרצפה, אף אחד מהם לא זז.

"לא חשוב" צ'ופי סיכם לעבר הפומית. הסוכן עם מכשיר הקשר עזב וטוקריפ הצטרף, "יש פיענוח".

"בואו נתרחק מהחלונות" צ'ופי ציווה והם התרכזו במעבדה.

"בּוּבֶּל, החברה ששותלת לנו זיכרונות נמצאת בצרות. הקופסאות שהפרופסור זיהה, אלה שכולאות מציאות, הן כולן מחוברות בסוג של רדיו ומדברות זו עם זו. את המציאות הם מאחסנים אצלנו וחוזרים אליה באמצעות הקופסאות אם הם צריכים. בגלל הסיבוב בראש עם התוספות, הזיכרונות האלה נפגעים ואנשים לא יכולים לגשת אליהם או שהם רואים אותם אחרת עם האנשים שלנו שהתערבו בהם. הם התחילו עבודות תחזוקה לשיפור השירות או משהו. זה מה שהצלחתי לחלץ בינתיים. זו דרמה רצינית בעולם השני, הם כולם מחוברים עם הקופסאות האלה ולא יכולים לחיות בלעדיהם." טוקריפ סיכם בפנים מודאגות.

"כנראה שזה מה שקרה עם כל מי שהשתתף בסיבוב בראש ההמוני, הם בוטלו לטובת שיפור השירות..." פרופסור ביטי הבחין שהוא מדבר לעצמו בקול רק בסוף דבריו.

"צ'ופי אתם חייבים לעצור את הסיבוב בראש ההמוני, אם יותר מדי אנשים ישתתפו זה יוביל אותנו לג'נוסייד" פניו של פרופסור ביטי הלבינו, צ'ופי ניגש לטלפון.

~***~

אריקר, אשברי וגורלי ישבו במטבחון מסביב לשולחן והאזינו לטרנזיסטור. התנגשויות עם הצבא והמשטרה התרחשו בכל המדינה וגלשו למדינות שכנות. היו דיווחים מעטים על התנגשויות באירופה ובמזרח התיכון. כולם רצו לתקשר עם אנשים מהעולם השני, חברות תרופות ניסו לפתח תה עם תוספות כמו של המכשפה, גם יצרני סמים מדרום אמריקה ניסו את מזלם, וכימאים עצמאיים רקחו ניסיונות שונים ומשונים. הכנסייה הקתולית מימנה חלק מהמחקר, וגם דתות מקומיות אחרות.

"מה מצב התה שלנו?" פרופסור ביטי נכנס למטבחון.

"יש לנו לעוד כמה סיבובים" גורלי ענה.

"טוב, תשמור אותו בשבילו" ביטי הצביע על אריקר, "אנחנו צריכים לדעת מה קורה".

"לעשות סיבוב בראש?" אריקר שאל.

"עוד לא, נראה מה מתפתח..." ביטי התיישב לידם, גירד בראשו ושקע במחשבות. ברינה עברה אותם ונכנסה לשירותים.

"אשברי! אשברי! בואי רגע!" היא צעקה מהשירותים ואשברי ניגשה אליה. האסלה הייתה מלוכלכת בדם.

"אני חושבת שאני לא בהריון יותר" ברינה רעדה.

הם כולם עברו בשירותים, הנשים והגברים. אחרי שביטי יצא מזועזע מתא השירותים בעצמו, הוא ציווה על גורלי להכין עוד סיבוב בראש לאריקר.

~***~

"בּוּבֶּל הכריזו על פשיטת רגל" טוקריפ הכריז.

"אתה בטוח?" הפרופסור שאל בחשש.

"כן, הם מצמצמים פעילות ומחפשים משקיע שיקנה אותם" טוקריפ ענה בלחש.

"מה זה אומר פרופסור?" צ'ופי התערב.

"אהה... זה... אני לא יודע... יכול להיות שהפסקת כל ההריונות הספיקה, אבל יכול להיות שנראה עוד צמצום של בני אדם בעולם..."

"כמה צמצום?" צ'ופי שאל בלחש. הפרופסור לקח נשימה עמוקה ולא ענה, צ'ופי ניגש לטלפון.

טוקריפ רכן לעבר הפרופסור, "אם הם בהפסקת פעילות ואנשים בעולם השני עוברים לחברות אחרות, אנחנו מדברים על מיליונים אם לא מיליארדים של אנשים, פרופסור..."

"אני יודע דוקטור טוקריפ, נהניתי מאוד לעבוד איתך, אתה חבר אמיתי" פרופסור ביטי הושיט יד לכיוונו של טוקריפ ולחץ את ידו, טורקיפ רכן לעבר ביטי וחיבק אותו.

"זהו? נפרדים?" גורלי שאל, חצי בחשש וחצי בציניות.

"אנחנו זקנים" טוקריפ ענה, "אם מקצצים אז תמיד מקצצים במה שישן". הוא סידר את משקפיו. פרופסור ביטי ניגש למעבדה וחזר עם בקבוק של וויסקי, הוא פתח אותו ושאר הנוכחים חילצו כוסות ממתקן הייבוש במטבחון.

"לחיים" הפרופסור השיק את כוסו, חייך בייאוש וגמע את תכולת הכוס בלגימה אחת.

"לחיים" ענו כולם.

~***~

הם המתינו, חלק במעבדה וחלק במטבחון מסביב לטרנזיסטור. אריקר נשען על החלון במסדרון והביט בחיילים שיצאו בינתיים מהנגמ"שים והסתובבו ביניהם. לא היו מפגינים יותר, רק גופות פזורות על הדשא. אחד החיילים נפל והאחרים ניגשו אליו. אריקר הצמיד את ראשו לחלון כדי לראות טוב יותר. חייל נוסף נפל מנגמש.

"פרופסור" אריקר קרא.

"פרופסור!" הוא ניגש למטבחון, ביטי ישב שם, "מה קרה ילד?".

"שני חיילים התמוטטו..." אריקר התחיל אבל רעש נפילה מהמעבדה הפסיק אותו, הם רצו לבדוק, דוקטור טוקריפ היה שרוע על הריצפה ואירמה רכנה מעליו.

"דוקטור! דוקטור!" היא סתרה לו קלות אבל הוא כבר לא היה שם.

סוכן עם מכשיר קשר הגיע בריצה, מתנשף. "צ'ופי, המפקד מת!" הוא הגיש לצ'ופי את האפרכסת של הקשר, צ'ופי לקח אותה ומשך את הקשר עם הסוכן למסדרון. אחד המסטרנטים של ביטי התרסק במעבדה.

"גורלי תיקח אותו מיד לעוד סיבוב בראש!" הפרופסור ציווה ורכן מעל טוקריפ עד שמצא בכיסו את מפתח ההצפנה.

אריקר עשה עוד סיבוב בראש ומילא שאלון עם רצפים, הוא הגיש את השאלון לפרופסור ויצא מהמטבחון. גורלי ישב במעבדה, ראשו ספון בין ידיו ועיניו אדומות ודומעות.

"אירמה מתה" הוא מלמל. הסוכן עם הקשר היה שרוע מת במסדרון בזמן שצ'ופי עדיין דיבר לאפרכסת. שני המסטרנטים היו על הרצפה ולידם אירמה, טוקריפ ושני הסוכנים של צ'ופי ששמרו עליהם.

"אני מצטער" אריקר הניח יד על כתפו של גורלי ואשברי חיבקה את ברינה, שתיהן בכו. צרור יריות מחוץ למבנה הקפיץ אותם, הם מיהרו לחלון שבמסדרון. חייל על נגמ"ש ירה במכונת ירייה לכל הכיוונים, שאר החיילים היו שרועים באקראיות בין הנגמ"שים והוא צרח וקילל וריסס. גורלי חיפש את צ'ופי, הוא מצא אותו רוכן מעל השולחן הקטן במטבחון. ראשו של פרופסור ביטי היה מונח ברוגע על השולחן, משקפיו נפלו ממנו וצ'ופי הביט בפיענוח האחרון בכתב ידו של ביטי.

מלםץ/../החברה/בּוּבֶּל/הכריזה/על/הפסקת/פעילות/../אין/כרגע/גישה/לקבצים?/../הופסקה/הספקת/החשמל/לרוב/שרתי?/החברה/../גץף...

מעל למילה קבצים היה כתוב מציאות כלואה? וליד המילה שרתי היה כתוב המוחות שלנו? צ'ופי ניגש לטלפון. אריקר וגורלי החליפו אותו מעל השולחן, הם סיימו לקרוא ואריקר לקח את הנייר המקומט עם מפתח ההצפנה שכתב טוקריפ ותחב אותו לכיסו.

הם חזרו למעבדה, צ'ופי ניתק והתקשר שוב ושוב. אף אחד לא ענה לו.

"אני מציע שנזוז מפה, אולי ניקח את אחד הנגמ"שים וננסה להגיע למפקדה" צ'ופי הציע ביובש. הוא רכן מעל הסוכנים שלו וחילץ מהם את האקדחים שלהם, הוא הציע אחד לגורלי ואת השני לאריקר.

"מה איתי?" אשברי התלוננה, ואריקר הושיט לה את האקדח שקיבל.

"אני לא יודע מה עושים עם זה" הוא התנצל.

ביציאה מהבניין, צ'ופי אסף רובה סער בשביל עצמו ומספר מחסניות, האחרים חיקו אותו למעט אריקר. ברינה הפשיטה אפוד קרב מאחד החיילים המתים, לבשה אותו וחבשה קסדה שהתגלגלה ליד, בקדמת הקסדה צוירה גולגולת בשחור ובצידה היה כתוב ג'וני באדום. הם פינו את הגופות מאחד הנגמ"שים והתיישבו בו. צ'ופי התיישב על כיסא הנהג והורה לגורלי לכוון אותו מהצריח.

"לאן אנחנו נוסעים?" גורלי צעק לעבר צ'ופי.

"תחנת המשטרה ברחוב גולדראט" צ'ופי צעק בחזרה.

גופות מילאו את הרחובות, על המדרכה, על הכבישים, בתוך מכוניות, בחנויות מסביב. מעט אנשים הסתובבו אבודים בין הגופות. אף אחד לא מת להם מול העיניים, בעיקר כי רוב האנשים ברחוב היו מתים כבר.

"בפנייה הבאה ימינה" גורלי צעק.

"בפנייה הבאה ימינה! צ'ופי! ימינה!" צ'ופי לא ענה, "אריקר תבדוק מה אתו, פספסנו את הפנייה" גורלי ציווה. אריקר נדחק לכיוון מושב הנהג, הוא תפח לצ'ופי על הגב וזה נפל ימינה על מוט ההיגוי של הנגמ"ש. הנגמ"ש האיץ שמאלה.

"אריקר, אנחנו נתנגש בבניין!" גורלי צעק.

"צ'ופי מת! הוא מת" אריקר צעק בתגובה והנגמש נכנס אל תוך חלון ראווה של חנות כלבו, עבר את מחלקת ההלבשה לנשים ואז את מחלקת ההלבשה לגברים ונעצר על ערמת סירים שנתקעו בזחל שלו במחלקת מטבח. הנגמ"ש צווח ופירק את הסירים והם פרקו החוצה. אחת המוכרות הבודדות שנותרה בחנות הבחינה בהם וברחה בצעקות.

"איפה ברינה" אריקר צעק לעבר גורלי ואשברי. הם ניסו להתקרב לנגמ"ש ולצעוק לעברה, אריקר זינק פנימה. ברינה הייתה שרועה עם האפוד והקסדה ללא רוח חיים על אחד המושבים. אריקר זינק בחזרה החוצה.

~***~

אנשים התגודדו מסביב לתחנת המשטרה, צעקו, בכו, דיברו או ישבו על שפת המדרכה חסרי אונים. השוטרים הבודדים שנותרו עסקו בהוצאת גופות מתוך התחנה והעמיסו אתם על מסחרית משטרתית. השלושה נדחקו בין האנשים, השוטר בכניסה עצר אותם.

"מי האחראי פה?" גורלי שאל.

"מה אתה צריך?" השוטר ענה בחוסר רצון.

"צ'ופי שלח אותנו, אנחנו מקבוצת המחקר של פרופסור ביטי".

השוטר סקר את שלושתם ואז את סביבתם, "איפה צ'ופי?".

"אהה... בנגמ"ש שני רחובות מכאן..." אשברי הסבירה.

"תחכו לו שיכניס אותכם".

"אי אפשר" גורלי אמר, "הוא מת".

השוטר אחז בראשו וקילל, "אין פה אף אחד שיכול לעזור לכם כרגע, אנחנו מנסים להתארגן על מי שנשאר".

זרם האנשים לתחנת המשטרה גבר, חבורת מפגינים הגיע אליהם. היו להם מעט שלטים והרבה אלות ומקלות, חלקם היו חמושים ברובים ואקדחים. השוטר בכניסה סימן לחברים שלו והם נכנסו פנימה ונעלו את דלת הכניסה.

"מי המפקד פה?" גורלי שאל דרך אשנב קטן בדלת.

"אין פה מפקד, אנחנו שלושה, מנסים לברר אם נשארו קצינים איפשהו בעיר".

"אתה יודע אם יש מישהו בעירייה?" אשברי שאלה.

"תנסו, אף אחד לא עונה בשומקום".

השלושה התרחקו מהכניסה כשההמון דוחק אותם הצידה, עשרות מפגינים ניסו לפרוץ לתחנת המשטרה, האנשים המעטים שהתגודדו שם לפני הצטרפו אליהם, הם ניפצו חלונות וניסו לשבור את הדלת הראשית. אחד השוטרים ירה דרך האשנב, וההמון התכופף ונסוג קצת, אבל אחרי זמן קצר הם הזדקפו מחדש והמשיכו לנפץ.

"בואו נעוף מפה" אריקר פנה לגורלי ואשברי, והתחיל להתרחק. גורלי ואשברי הביטו במפגין מנסה למשוך את הנשק של השוטר דרך האשנב, השוטר ירה בו. שלושתם נשכבו על הרצפה וגם חלק מההמון. אחד החמושים ירה בשוטר דרך האשנב ושני השוטרים האחרים החלו לירות החוצה, אשברי וגורלי שלפו את האקדחים שקיבלו מצ'ופי והחלו לזחול ביחד עם אריקר עד שאחת המפגינות הבחינה שהם חמושים וצעקה לעבר ההמון. הם ניסו להיחלץ אבל ההמון גרר את אשברי וגורלי, מישהו לקח מהם את האקדחים, אריקר ניסה למשוך את אשברי מההמון אבל חטף אלה בראשו וצנח אל הקרקע.

~***~

כשהוא חזר להכרה כבר ירד הערב, הוא מישש את ראשו, גבעה קטנה וכואבת צמחה בצידו הימני. הרחבה מול תחנת המשטרה הייתה ריקה מחיים ועמוסה בגופות. הוא עבר בין הגופות, גורלי ואשברי לא היו ביניהן. התחנה הייתה פרוצה וריקה מחיים. הוא מצא בקבוק מים במטבחון ורבע לחם פרוס בשקית.

הרחובות האפלים היו זרועי גופות, הן בלטו מהכביש רק בזכות אורו העמום של הירח. מדי פעם עבר צל אדם, חומק במהירות בחסות החשיכה. אריקר סטה ממרכז הכביש, חומק מאורו של הירח ונצמד לקירות הבניינים. הוא נעצר לרגע בכל פינת רחוב והביט לצדדים, חצה רחובות במהירות ודמם כדי להקשיב לקולות מסביב, שקט.

הרחוב שלו היה שקט, מעט גופות היו פזורות וחתולים דילגו ביניהן. הוא טיפס במדרגות, שלף צרור מפתחות מכיסו ופתח את דלת דירתו. קול דריכת נשק נשמע מהדירה החשוכה.

"אל תזוז או שאני יורָה!"

"אשברי?" אריקר שאל.

"אריקר!" הוא זיהה את גורלי ושמע קול מתכת מכה ברצפה. גורלי חיבק אותו.

"בנזונה, אתה בחיים!"

אשברי הגיפה את התריסים בסלון והדליקה נר. הוא הבט בדירה, היו שם מספר רובים, אקדחים, קליעים וגם הקסדה עם הגולגולת והג'וני. דלי של עוף מטוגן ניצב בין הנשקים. הוא שלף שוק מטוגנת מהדלי.

"זה קר" הוא התלונן.

"בכיין, אין חשמל" אשברי לחשה.

אריקר הוציא מחבת מהארון והניסה להדליק את הגז ללא הצלחה.

"לאן נעלמת?" גורלי שאל.

"אני נעלמתי? התעוררתי ליד תחנת המשטרה" אריקר מישש את הבליטה בראשו. והוציא סיר קצת יותר צר מהמחבת.

"ניסינו לחזור לתחנה אבל הם חטפו לי את האקדח והמשיכו לירות בשוטרים" גורלי התנצל. אריקר הניח ספר בתוך הסיר והצית אותו.

"זה נראה שהמוות נעצר, זה לפחות מה שאמרו ברדיו. לא הרבה אנשים שרדו, אולי כמה מיליונים..." גורלי הסביר.

"בכל העולם..." אשברי הוסיפה, "...כמה מיליונים בכל העולם".

הספר בער ואריקר הניח אח המחבת מעל ושפך לתוכו את חלקי העוף המטוגן. הוא הקפיץ אותם במחבת והתיישב ליד השולחן.

אשברי הניחה את הטרנזיסטור על השולחן והדליקה אותו בדיוק בזמן למהדורת חדשות. אריקר שלף שוק מהמחבת ונגס בה.

"אני רעב" הוא דיבר בפה מלא ונגס שוב.

בחדשות הודיעו שהמוות נעצר. הממשל הכריז על ערים בטוחות לפי נחיצות, ייצור חשמל, מזון, רפואה. השר היחיד שנותר בחיים קרא למאזינים להתרכז בערים האלו. אשברי כיבתה את הטרנזיסטור.

"אתם חושבים שזה באמת נגמר?" אשברי שאלה.

"הוא יודע" גורלי הצביע על אריקר ושלף בעצמו שוק מטוגנת מהמחבת.

"מאיפה אני יודע?" אריקר התלונן והמשיך לבלוס.

"אתה יודע, זה בראש שלך. יש לנו תה, חסר לנו רק מפתח ההצפנה של טוקריפ", גורלי סיכם.

"והוא לא במעבדה" אשברי הוסיפה, "חיפשנו".

אריקר הושיט יד לכיסו, שלף נייר מקופל והניח על השולחן. השמן מאצבעותיו הכתים את מפתח ההצפנה. גורלי הוריד את המחבת מהסיר והניח שני סכינים ארוכות על הסיר כבסיס ועליהן קומקום עם מים.

"אני רוצה גם" אשברי קבעה. גורלי הביט בה והוסיף עוד מים לקומקום. המים רתחו, הוא רקח תה ומזג לשלוש כוסות.

הם עשו סיבוב בראש מסביב לשולחן.

אריקר התעורר ומילא שורות של אותיות ומספרים במחברת. אשברי נראתה מבואסת וגורלי גירד בראשו בתמיהה. אריקר השתיק אותם והתרכז במחברת.

"סיימתי" הכריז.

"מה זה היה לעזאזל?" אשברי התחילה.

"מה ראיתְ?" שניהם שאלו ביחד.

"סטרייטים מזדיינים בכל מקום"

"מזדיינים מזדיינים?" גורלי שאל.

"כן! מזדיינים מזדיינים, סקס מכל כיוון, מה זה לעזאזל?" אשברי התעצבנה.

"אני לא יודע מה ראיתי..." גורלי היסס, "...זו הייתה מלחמה אבל האנשים נראו מצוירים וכל פעם שיורים במישהו הוא נעלם ויש קופסה עם נשק במקום הבנאדם. באיזשהו שלב נשאר חייל אחד ואז זה מתחיל מהתחלה".

"מה איתך?" אשברי פנתה לאריקר.

"תכף נראה" הוא הניח את המפתח בצד אחד ואת המחברת בצמוד והניח נייר נקי מולו. שני האחרים הביטו בו.

.../בובל/נמכרה/לחברה/רוסית/.../גל/תביעות/ןנגד/החברה/.../שרתי/החברה/הושמדו/.../הקבציםץ/נמחקו/ללא/אפשרות/שיחזור/לפני/המכירה/לרוסים/.../החברה/החדשה/פועלת/בתחומי/ההימורים/פורנו/משחקי/מחשב/והדארקנט/...

מעל המילה שרתי הוא כתב המוחות שלנו? ומעל המילה הקבצים – כתב החזיונות? – כמו פרופסור ביטי.

"ססעמק..." אשברי סיננה, "מה זה השטויות האלה? הלכה הסָטְלָה".

 

~סוף~