תוויות

‏הצגת רשומות עם תוויות קטיושות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות קטיושות. הצג את כל הרשומות

מלחמה

08.10.2023
15:30

היום הוכרזה מלחמה.

היא התחילה אתמול בשש וחצי בבוקר על גבול ישראל עזה אבל היום נזכרו להכריז אותה. לוקח זמן.

עוטף עזה בוער ואני הרחק בצפון, בקריית שמונה, אחד נקודה שמונה קילומטר מהגבול. הוא נראה יותר רחוק כי הוא על ההר, ובאלכסון זה לפחות שניים, שניים ורבע קילומטר בניכוי מנהרות.

אני מרגיש די מנותק מהאירועים, אבל היום בבוקר התחילו סימנים גם פה. אני לא היחיד שמרגיש מנותק, גם חיזבאללה. אז הם ירו טיל וכמה פצצות מרגמה על עמדה בגלדיולה שבהר דב. בתגובה ישראל הורידה את האוהל גלאמפינג שהחיזבאללה בנו לפני כמה חודשים והם תוך רבע שעה בנו אותו שוב.

שנ"צתי קצת וקמתי לקול פיצוץ של טיל פטריוט שדלק אחרי עב"ם עם כוונות עוינות בשמי הגליל מעל צפת. לרגע אפשר לחשוב שחזרנו בזמן ל-1991 וסדאם חוסיין עדיין מסתובב ברחובות בגדד ומתעלל באנשים.

בשדות מסביב לקריית שמונה פזורות שיירות של טנקים, מסוקים מסקסקים, כלי טייס בלתי משהו חגים איתם ומטוסי קרב קורעים את השמיים מדי פעם אבל הם עדיין לא נפלו, לא המטוסים ולא השמיים.

יישובי הגדר קיבלו המלצה להתפנות. מה זו המלצה להתפנות? זה איום? זו הסרת אחריות? זה כיסוי תחת?

המליצו ליישובים במרחק של עד קילומטר מהגדר להתפנות, אבל אני רק אחד נקודה שמונה קילומטר. אז אני פה.

רגע, עובר לי מסוק ליד הבית, נראה מה הוא רוצה.

ניסיתי לחפש אותו מכמה חלונות אבל לא זיהיתי כלום בשמיים. היה רעש כל כך חזק שחשבתי לרגע שהוא נחת מאחורי הבניין ממערב. אבל לא. זה לא מסוק, שיירת טנקים עוברת על ההר ממול, בדרך נוף הרי נפתלי. הם טוחנים את דרך העפר דק־דק ומעלים אבק בין האורנים. כמות הטנקים מסביב לקריית שמונה עצומה. מחסומים נפרסו בצמתי עמק החולה, וחיילים מאיישים את מיגוניות הגרפיטי שמעטרות את העמק.

חתיכת טריז בתוך הפסטורליה. אם לא כל זה, הייתי בנחל.

19:30

ריצת ערב. מסלול ריצה ואופניים בין קריית שמונה לירדן. האוטו שלי היה לבד בחנייה ואני הייתי לבד על המסלול. ניידות משטרה עברו אותי הלוך ושוב מספר פעמים והעלו את רמת הדריכות שלי. אחרי כמה דקות אני מזהה תנועה במטעי פקאנים מצפון, נלחצתי לרגע. שיירות של רכבים צבאיים בתוך הפקאנים, מתארגנים, נוסעים, עוצרים מסתובבים. המטעים בעמק שוקקי חיים כרגע.

9/10/2023
12:32

לקחתי את אמא לבית מרקחת לחידוש מלאי התרופות, העיר מתרוקנת. בשופרסל בעיקר מילואימניקים, וקצת אזרחים שנשארו. קצת נפילות, חדירה בגליל מערבי, תגובות מפה ומשם, בעיקר מחכים שיקרה מה שאמור לקרות, עדיין לא יודעים מה. איך חיזבאללה יאפיל על אכזריות החמאס.

21:07

אמא, אחותי, ביתהּ והחתולים חתכו למרכז.

כולם הלחיצו אותן מכל הכיוונים. יש מחסומים בדרכים באצבע הגליל ולא מאפשרים לנסוע צפונה, ברגע שהדרמת אי אפשר לעשות פרסה.

אני בבית של ההורים בממ"ד. החשכתי את הבית, גלגלתי ג'וינט ויצאתי לטרסה. הבית של ההורים שלי בנוי על גבעת שחומית בקריית שמונה ויש טרסה לכיוון מזרח. העצים בטרסה מתחתם גדלו אז לא רואים את שכונת הוורדים, רק את אזור התעשייה, עמק החולה, רמת הגולן והחרמון. אם הסורים פולשים יש לי פנורמה על הכל.

פתחתי עמדה ועשיתי שאכטה. השאכטה הראשונה שלי הייתה בגיל שלושים, סאחי עד אז, מה שאומר שזו הזדמנות להשלים פערים. מטוסים ללא הפסקה, חושך ורק נקודה אדומה מהג'וינט שלי, פאק בחיילות. כתבתי משהו פעם על סיגריה בשיא גובה בגזרה המערבית של רצועת הביטחון.

ברקים מעל הגולן, הג'וינט מתקצר. מטוסים שוב ושוב.

ביבי אמור לנאום, הנקודה האדומה דעכה.

10/10/2023
3:21

פיצוץ נוראי העיף אותי מהמיטה בממ"ד, מיד שלפתי את הטלפון וכלום. אין התראות, אין אזעקה, כלום. נמתי רגע, הנה זה מתחיל, עוד כמה שניות. האזעקות בקריית שמונה מגיעות חמש שניות אחרי הנפילה. עוד נשימה ואז הגשם התחיל. חזק, אלים, מכה בגגות. נשמתי לרווחה וקיללתי את העננים.

22:56

היו קצת היתקלויות, אין הרבה אנשים בעיר, אולי שליש. בערב הודיעו לתושבי מטולה להתפנות, זו כבר לא המלצה. אבל עדיין זו לא הוראה של המדינה או הצבא, הרשות המקומית רוצה כמה שפחות אנשים לדאוג להם, עדיף בלי אזרחים בכלל. לא הופעל משק לשעת חירום, הכל המלצות כדי שהמדינה לא תצטרך לשלם אחרי כן.

קצת פצמ"רים מסוריה לגולן... בצד הסורי. הם מפצמ"רים את עצמם. טיל על נגמש באביבים.

שקט.

11/10/2023
12:34

לילה שקט בערך, יצאתי לריצת בוקר ברחוב פה מסביב לבית של אמא. הרחובות ריקים, עברו שני רכבים בחצי שעה. במסלול שרצתי, עברתי ליד בסיס גיבור, מפקדת חטיבה מזרחית. עובדים בין הכביש לבסיס על חישוף הגבעה והורדת שיחים. לא רוצים עוד ליל גלשונים כנראה.

ביום ראשון אנשים התחילו להתפנות מקריית שמונה, בראשון בערב המליצו להתפנות. בשני המליצו בתקיפות להתפנות. בשלישי הורו להתפנות. והיום רביעי אנשים מתחילים לחזור, זו לא המלחמה שהבטיחו להם. טיל פה, פצמ"ר שם. הם יכולים להתמודד עם זה. אבל עם טראומה של משפחה אחרת בתוך אותו ממ"ד ביחד עם המשפחה שלך, לזה אף אחד לא מוכן באמת. נקווה שיחזרו ויהיה שקט ולא יתפרץ הכל כשאנשים שוב פה.

#זיכרון אי שם במלחמת המפרץ דוד שלי ומשפחתו באו להתארח הרחק מרמת גן. עשינו להם חדר אטום משלהם כדי לשמור על שלום בית.

18:14

אזעקות ראשונות בקריית שמונה, מתרחבות לכל הגליל והעמקים. הייתי בטרסה באמצע הג'וינט ורצתי לממ"ד החשכתי את הבית, הנמכתי את הטלוויזיה והרטטתי את הטלפון. אחרי כמה דקות נשמעו יציאות של כיפת ברזל או משהו ללא פיצוצים נלווים.

אחרי שעה זה חוזל"ש. תקלה.

עליתי למרפסת למעלה להאכיל חתולים ולסיים את הג'וינט. שבירת שיגרה במרפסות. החיים המעטים ברחוב התעוררו קצת, רכב עבר וכרז לצאת מהמקלטים. בשנות השמונים היה נ"נ צה"לי עם רמקולים שהיה עובר להכריז להיכנס למקלטים, אזעקות נשמרו לסקאדים, עד לאמצע מלחמת לבנון השנייה כשהנ"נ פרש לגמלאות.

איזה אנטיקליימקס הכתב"מים האלה. עם קטיושות הכל היה ברור. שומעים יציאה עמומה, רצים לחדר ביטחון או דופקים פזצט"א, שריקה ופיצוץ אם עובר אותך, פיצוץ בלי שריקה אם לא עובר אותך, זק"א אם לא שמעת כלום. אחרי 5 שניות מהפיצוץ מתחילה אזעקה.

כזה פשוט.

בכתב"מים יש אזעקה ואז כלום, אוויר, אחרי שעה הודעה של חזל"ש.

12/10/2023
21:24

היום הכל שווא.

היו מלא אזעקות אבל הכל התברר כתקלה שוב. כולם פה על הקצה, מלא מטוסים כל הזמן. אחד מהם טס כל כך נמוך שהדביק אותי לריצפה כשהוא עבר. כמו במטס יום העצמאות רק בלי התרעה מראש.

המלחמה הזו הולכת להיות ארוכה, ארוכה. ועם הרבה תקופות המתנה. כולנו מחכים.

13/10/2023
19:53

זזתי קצת היום, חילצתי גבינות על סף פג תוקף מהדירה והבאתי לבית של אמא. ביקרתי את אח'שלי בלהבות הבשן, קשקשתי עם השכנות וקיבלתי מהם שניצל עם מטבוחה וחריף בלחמניות בית טריות מהתנור.

חוץ מזה יש קצת פעילות על הגבול, ולקראת ערב פגיעה בצוות עיתונאים בצד הלבנוני. חיזבאללה בדרך כלל מגיב על פגיעה באזרחים אז סיכוי גבוה לקטיושות.

19/10/2023
20:56

לא כתבתי שבוע, היו הצקות ואמא שלי ואחותי חזרו. ואני לא לבד יותר. גם האחיינית פה, הבאנו אותה מלהבות הבשן. בדרך יש מחפורות בצמתים ושוחות בכיכרות, ובין לבין מלא נגמשים. המון חיילים פזורים בכל המרחב, בשדות, בפרדסים, במטעים, בכל חור.

קטיושה נפלה אתמול בתוך העיר ללא נפגעים והיום שני נפגעים ראשונים בינוני וקל מחוץ לבניין באשכול ב'.

העירייה פתחה בקמפיין לפנות את העיר. הממשלה כדי לזרוק אחריות החליטה על פינוי עקרונית. אבל מעשית נתנה למשרד הביטחון להחליט וגם לשלם על הפינוי. לא תקצבו אז בינתיים מילאנו טופס. זהו.

ההערכה שלי שישראל תאלץ להיכנס ללבנון, ואולי אפילו לפני עזה כדי לתת מכה מקדימה לנסראללה. לא רואה איך אנשים ימשיכו לחיות פה על הגבול כשבכל רגע חיזבאללה יכול לבוא אליהם הביתה ולשחוט אותם.

אם לא ייכנסו גם ללבנון, אנשים חדשים לא יגיעו, מעמד בינוני גבוה יהגרו מפה, חלק לחלוטין, חלק יעברו לגור 40 ק"מ מפה ויבואו לעבוד. זה ימוטט את האזור מכל הבחינות. מי יבוא ללמוד פה?

סבתא שלי הייתה אומרת כל הזמן "ישחטו ישרפו, אבנים בצלחות" היא הייתה עיראקית וגם משוגעת אמיתית. והנה צדקה.

26/10/2023
9:51

שבוע אחרי שהתחיל סיוט הפינוי אני מספיק רגוע בשביל לכתוב.

ביום שישי 20/10 בבוקר קריית שמונה קיבלה הוראת פינוי מהצבא. פעם ראשונה שצה"ל מורה על פינוי של קריית שמונה. לא המלצה, לא יציאה להתאווררות, לא הקלה. פינוי!

לא קרה במלחמת לבנון הראשונה, לא בשנייה, לא בדין וחשבון ולא בענבי זעם.

נולדתי ב 77 הייתי תינוק במבצע ליטאני במלחמת לבנון השנייה בילינו במקלט חודשים, ההורים שלי סרבו לברוח. סבא מיקי וסבתא מרגלית היו יושבים במרפסת ורבים ביניהם מי ילך ראשון למקלט. היו קטיושות לכך אורך האייטיז. במבצע דין וחשבון של רבין, כיתה ט' התנדבתי במתנ"ס בית אידלשטיין. ‏במבצע ענבי זעם של פרס הייתי בטירונות נח"ל בערד, יצאתי הבייתה להפצצות בקריית שמונה, כי אין כמו בבית. הייתי בקו זרעית ובקו רותם, היא ראס בייאדה על הים בקו אדום. בנסיגה ב-2000 ישבתי במרפסת והקשבתי לשקט. בלבנון השנייה הייתי על הגג של מכללת תל חי עם צוות שידור של ערוץ 10 ז"ל ‏ורובי, יצא סרט "קיץ על הגג" זמין ביוטיוב. היום הנפתי דגל על הבית, רוקנתי את המקרר וברחתי בפעם ראשונה ‎#בואולפריפריה

ביום שישי בתשע בבוקר הוראת פינוי, יומיים לפני מילאנו טפסי פינוי ששלחה העירייה. לפי העירייה 20,000 אנשים מילאו מתוך 24,000 פחות או יותר.

בעשר בבוקר, ראש העיר, בסרטון מלא פאתוס – "תוך מספר שעות כל מי שמילא טופס יקבל שיבוץ למלון" רמבו עם שכפ"ץ.

אני רצתי באותו הזמן מסביב לרחוב של אמא שלי. בהליכת שיחרור שאחרי הריצה קיבלתי את ההודעה ביחד עם שאר תושבי העיר, חלקם הלכו באותו הרחוב, הביטו בטלפון ורצו לביתם. ליד הבית של אמא שלי כבר ראיתי אנשים מעמיסים מזוודות על מכוניות.

ההודעה הגיע אל כולם בשיאו של מתח ואחרי האסון בעוטף עזה כולם הבינו שזה יכול לקרות גם בגבול הצפון בכל רגע והחלו מתקפלים דרומה בציפייה ש"תוך מספר שעות" הם יקבלו שיבוץ למלון.

נסעתי לדירה שלי שנמצאת בבית הכי גבוה במרכז קריית שמונה, הבניין חטף קטיושה במלחמת לבנון השנייה ובאופן כללי הוא נצפה מדרום לבנון, בולט לו באמצע העיר.

רוקנתי את המקרר והמקפיא מכל מה שיכול להרקב, לקחתי קצת בגדים, גיבוי של המחשב, ציור אחד שלי, אחד של אבא, אחד של אמא, אחד של סבא. הפלתי את החשמל, סגרתי את המים ואת הגז וחתכתי לאמא. אותו נוהל קיפול בית.

נסענו קצת ללהבות הבשן לאח שלי, לחכות עד ש "בשעות הקרובות נקבל שיבוץ למלון" לא רצינו להישאר בקריית שמונה כשדלתות הגיהנום תיפרצנה.

בשישי בצהריים, אחרי שלא אנחנו ולא אף אחד שהכרנו קיבל שיבוץ, ניסינו כמו כולם לתפוס את המוקד של העירייה. המוקד קרס.

העירייה דיווחה שהוא קרס אבל המשיכה לחזור בעמוד הפייסבוק שלה על ההודעה "תוך מספר שעות כולם יקבלו שיבוץ"

הפייסבוק רתח, כולם חיכו לשיבוץ.

אחר הצהריים העירייה הוסיפה טלפונים על חיילות וחיילים מפיקוד העורף. גם המוקד הזה קרס.

ההודעות של העירייה בפייסבוק המשיכו להבטיח תוך מספר שעות.

בתשע וחצי בערב הצלחתי לתפוס את המוקד של פיקוד העורף, החיילת הנחמדה לא יכלה לעזור לי, האחראי שלה אמר שהם הופתעו שיש 20,000 איש בקריית שמונה. הפתעה. אחרי שהופתע הבטיח שעד עשר בלילה כולם יקבלו שיבוץ במלון.

בעשר בלילה עדיין כלום.

בעשר ורבע תפסתי שוב את המוקד, חיילת נחמדה שלא תודרכה לשקר כראוי אמרה לי שהיו הקצאות ונגמרו ושננסה מחר בבוקר. לאחר מכן אף אחד לא הצליח להשיג את המוקד.

יום שישי, אנשים על מזוודות וכלום, אין עם מי לדבר. מספר תושבים דיווחו שקיבלו שיבוץ לכפר הנוקדים, לישון על הרצפה באוהל בלי אינטרנט או קליטה סלולרית ובלי ארוחות.

הפייסבוק התלקח והעירייה נעלמה גם ממנו.

ביום שבת בצהריים העירייה פירסמה הודעה שאומרת בעצם שהיא שיקרה לכולם. היא קיבלה 6000 מיטות ל 20,000 אנשים ושמחכים שהם יגיעו למלונות כדי לראות אם נותרו מקומות.

כולם הבינו שמשקרים להם. שמועות על מקורבים שפונו בשישי בבוקר למלונות יוקרה בתל אביב, אבל אף אחד מהם לא פרסם תמונה שהוא במלון יוקרה, תודרכו כראוי לכאורה.

אחר הצהריים נפוצה שמועה שצריך לבדוק עם המוקד שהטופס נקלט ונמצאים ברשימה, אז התקשרנו למוקד ואחרי שעה הם ענו ונרשמנו מחדש אצל פיקוד העורף. זה החזיק כמה שעות כי בערב העירייה הודיעה שהיא זרקה את הטפסים ואת הרישומים של פיקוד העורף לפח ונתנה מספר של חברה פרטית "אמסלם טורס" ושמעכשיו תתקשרו לשם.

נזרקנו.

ביום ראשון בבוקר אחותי הצליחה לתפוס את אמסלם טורס ולקבל מלון לה, לילדים, לחתולים ולאמא שלי באילת.

הן נסעו, אני קיפלתי את הבית של אמא שוב ונסעתי לחברה בפרדס חנה.

ועכשיו אני פה, אבוד. תלוש, לא מצליח להתרכז בכלום, הלכתי לים, רצתי בים, עשיתי ג'וינט וחיכיתי, ומאז אני מחכה.

פליט.


עוד פוסטים מהמלחמה:
מועדון העקורים
תטל"גים* או מדריך למשתפן
בית בגליל

אריק שרון שלי

הזכרון הראשון שלי מאריק שרון היה צעידה במורד הרחוב לכיוון בית שנפגע מקטיושה בלילה לפני. השמועה ששר הביטחון וראש הממשלה קפצו לביקור עשתה לה כנפיים מהר יותר מכל רשת חברתית, וכל השכונה כולל הורי ואני צעדנו במורד הרחוב לבניין שנפגע. הוא עמד במרפסת מפורקת שכל ברזלייה זקורים לכל עבר. אריק גדול כזה, בטוח כזה. זה היה בקומה שלישית או רביעית וזה היה רחוק מאיתנו העומדים ברחוב, אבל את אריק כולם זיהו. הייתה מלחמה מסביב וכשיש מלחמה אף אחד לא שואל שאלות בטח לא קשות, אז התקשורת רק צילמה.
אני זוכר שמורות חיילות היו מביאות לנו חוברות צביעה ומשחקים שהיינו משחקים בכניסה למקלט עד שקטיושות היו מתחילות ליפול והיינו רצים פנימה. שנים אחר כך עוד עשינו ל"ג בעומר בבורות שהן השאירו. הקטיושות, לא המורות חיילות.
אני זוכר שפגעה לנו קטיושה על המקלט, ופחדתי.
אני זוכר שהיינו ישנים במקלט, ואוכלים במקלט, ומשחקים במקלט על המיטות של השלוש קומות. היינו מטפסים עלייהן במקום על עצים ובונים מחנה במיטה העליונה שהמרווח בינה לבין התקרה היה כל כך קטן שאם היית קם מתוך שינה היית דופק את הראש בתקרה.
אני זוכר שהייתה טלוויזיה אחת במקלט שהייתה מחוברת לאנטנה דרך יציאת החירום. הטלוויזיה הייתה שייכת לזקן קמצן ושונא ילדים בשם טוביה, והוא היה מוכן לצפות רק בחדשות. ורק עם המבוגרים. אבל מדי פעם שהוא לא היה אז אשתו הייתה שמה לנו ציפיטפוט או קישקשתא.
אני זוכר שההורים שלי הביאו טלוויזיה ירוקה קטנה בשחור לבן, ושהם היו רואים חדשות כדי לדעת מה קורה במלחמה, הדיווחים מהצפון היו נגמרים אחרי דקה וחצי והם היו מתעצבנים.
אני זוכר שהיינו אוכלים מנות קרב ובעיקר לוף שההורים שלי היו מטגנים על אמגזית. וריבה צה"לית בשפופרת כמו של משחת שיניים.
אני זוכר שאבא שלי אף פעם לא היה מוכן לישון במקלט והוא היה בא לבקר אותנו מהדירה בקומה השלישית מדי פעם. ופעם אחת שאני ואחותי הגדולה (סך הכל בשנתיים) עלינו לקחת מזרונים ומים, מטח קטיושות התרגש מסביב ואנחנו צרחנו כאילו אין מחר.
את השנים הראשונות שלי בבית הספר אני זוכר בעיקר דרך הקטיושות. אני זוכר את תרגילי הירידה למקלטים שהיו בכל שבוע למרות שקטיושות נפלו הרבה יותר מהתרגילים עצמם וביניהם ולפעמים ביחד איתם. ואני זוכר פעם אחת שתירגלנו עירנות בבית הספר, היינו צריכים למצוא פצצה שחבלן של המשטרה הטמין. ילדים עירניים במיוחד. אבל רק למצוא לא לגעת, כי זה חפץ חשוד!
אני זוכר שהיו לי חברים שנעלמו. הם לא מתו או נפגעו מקטיושות, הם נעלמו. את כיתה א' התחלתי עם איזה שלושים חברים, וכל הפסקת אש שהלימודים היו חוזרים לקצת זמן, היינו חוזרים לבית הספר ובכיתה שלי היו פחות חברים. לא היו להם טלפונים ניידים או אימייל או פייסבוק, וגם אי אפשר היה לעבור דירה עם המספר שלך. אז הם פשוט נעלמו, הם עברו דירה בין הפסקת אש אחת לשנייה. אני אפילו לא זוכר מי הם היו, הם נותרו צלליות בזיכרון, בלי פנים ושם.
סג"מ תמיר מסר (משמאל) משוחח על הקרב במחבלים על הבופור, עם ראש הממשלה מנחם בגין (מימין) ושר הביטחון (במרכז). צילום: דובר-צה"ל מקור: אוסף התצלומים הלאומי - לשכת העיתונות הממשלתית קוד תמונה: D764-071
זה אריק שרון שלי, כשאתם תזכרו סבא חביב, אני אזכור את השנים שביליתי במקלט ואשכח את החברים שאיני זוכר. תודה לך אריק.

הצד שלי במערכות ישראל ופעולות איבה

לא, איננני מת.
גם לא נפגעתי פיסית בשירות צבאי או פעולת איבה.
סתם נולדתי בקרית שמונה.
למרות שהייתי 'קרבי' אני חייב לציין ששירותי הצבאי היה די בית הבראה לעומת ילדותי. והוא גם היה בתקופה הכי קרובה לשלום שהייתה פה. תקופת ממשלת ביבי הראשונה.
לא נעים להודות אבל ממרום שמאלניותי, אחרי אירועי מנהרת הכותל ועד סיומה, ממשלת נתניהו הראשונה הייתה הדבר הכי קרוב לשלום בר-קיימא. סיורים משותפים עם פלשתינאים, קפה וחומוס במחסום, שדה תעופה בדהנייה, הימורים בקזינו ביריחו, מזרח תיכון חדש וכל השיט הזה.

אז למה אני חוזר לילדות שלי?
כי הייתי בטקס יום הזיכרון בהיכל התרבות בקרית שמונה, האמת רק חצי טקס. אותו מנחם הורביץ כתבנו במרכז לענייני כלכלה, אותו צפניה דרורי, אותם זיופים בשירה, אותו דבר בקיצור. אבל הטון של מנחם הורביץ שלא השתנה בעשרים שנים האחרונות והדברים של הרב צפניה דרורי שלא השתנו החזירו אותי לילדות.

ועכשיו אני רוצה לספר לכם על הגיבורים האמיתיים של מערכות ישראל, שרובם לא מתו בהן, אלא חיו בהן.

זכרון ראשון של קטיושות.
אני לא יודע להחליט אם הוא הראשון או שהפכתי סדרי עולם, אבל אחד הראשונים הוא ירידה למקלט כשאמא שלי מכסה את כולנו בשמיכות סקאביאס בדרך למקלט כי היו רעשים של מטוסים, זה נשמע מצחיק, אבל אחרי שהיא ניסתה לעלות לבסיס שלה בנפח שברמת הגולן ביום הכיפורים ב-73 אפשר להבין שמטוסים יכולים להיות לא רק שלנו אלא גם של האויב. אז אמא שלי זו גיבורת מערכות ישראל הראשונה. והיא חיה בשביל לחיות בישראל.

זיכרון שני של קטיושות.
אני ואחותי עולים מהמקלט הביתה באחת מהפסקות האש, היינו קטנים, אולי ארבע. והפסקת אש הייתה דבר שרירותי שאנשי המקלט החליטו על דעת עצמם כי היה שקט יותר מעשר דקות. אז איך שאנחנו עולים במדרגות לביתינו בקומה השלישית, מטח של קטיושות מרעיד את כל הביניין, אחותי באינסטינק של תרנגולת מרוטה משתטחת על הרצפה ומתחילה לצעוק ואני כמו קוף אחרי בנאדם (היא הייתה יותר גדולה ממני בשנתיים, בעצם היא עדיין יותר גדולה ממני בשנתיים) מתחיל לצרוח ביחד איתה. איך שאנחנו באמצע הצרחות אבא שלי יורד מהקומה השלישית ומגיע אלינו. 'מה קרה לכם? למה אתם צורחים? זה בסך הכל קטיושות' הוא אמר והעלה אותנו הביתה לשטוף פנים ולשתות מים, אחרי זה הוא החזיר אותנו לאמא למקלט וחזר הביתה. הוא סרב להיות במקלט, והלך כל בוקר לעבודה למרות המלחמה. עד שקראו לו למילואים כי הוא היה שיריונר. לא, לא קראו לו למילואים בלבנון, קראו לו למילואים בבקעה. ולמרות שהוא ביקש מהמפקדים שלו שישחררו אותו מקו בבקעה כי המשפחה שלו בקרית-שמונה במקלט, שלטונות הצבא החליטו שהוא חיוני לצה"ל. ובגלל שהייתה מלחמה והמלונות בים המלח היו ריקים, וחיילי צה"ל היו גיבורים, אז הוא היה בנופש בים המלח ואנחנו במקלט. אז אבא שלי הוא גיבור מערכות ישראל השני בסיפור הזה, והוא חי בישראל בשביל לחיות.

בניין 817 בשכונת אשכול, המקלט מציץ בין השיחים הירוקים משמאל לעץ שבאמצע.
זיכרון שלישי, לא ממש פעולות איבה.
בבניין שלנו גר קשיש מעצבן ואשתו הנחמדה, אני לא יודע אם הוא היה ממש מעצבן או רק מעצבן בגלל שאנחנו שיגענו אותו, אבל כמו בכל סרט ילדים טוב הוא תפס את מקום הקשיש המריר. מול החלון שלו היה עץ, ואנחנו בתור ילדים היינו מעבירים את הזמן בטיפוס על עצים, אני אומר 'אנחנו' אבל זה יותר הם כי אני הייתי די פחדן (כן, עדיין, אני יודע) טיפסנו על עצים גם בגלל שגני-משחקים היו נדירים וגם בגלל ששביתות בערוץ 1 היו נפוצות, אבל בעיקר בגלל שלא הרשו לנו. וגם בגלל שזה מה שהכי עצבן את הזקן המריר. אחותי הייתה מטפסת הכי גבוה מכל הילדים בשכונה והיא הייתה גוררת את אחי הקטן איתה, כדי להשגיח עליו. יום אחד כשהיא על ענף על העץ מגיע מר בחור זקן מריר, ומתחיל לנסר את הענף עליו היא יושבת. לא קשה לתאר שבאותו רגע הזקן המריר הפך לצורר יותר גדול מיאסר עראפאת הנצור בביירות. אחרי צעקות רמות, ואיומים מצד אימי על המריר הקשיש בעזרת מקל של מטאטא, הוא הפסיק לנסר כדי שאחותי תרד מהעץ, ואז קיצץ אותו כך שאף אחד לא יטפס עליו יותר, גם לא הציפורים. אז אמא שלי הייתה כבר גיבורת מערכות ישראל הראשונה בסיפור הזה, ועכשיו נוסיף את אחותי הגדולה ואחי הקטן כגיבורי מערכות ישראל השלישיים. והם חיים בשביל לחיות בישראל.

זיכרון רביעי לא קטיושות, אבל קרוב.
אם נחזור לשביתות של ערוץ 1 שהיו נפוצות באותן מי קרב בגבול הצפון, ולפרלמנט ילדים שלנו שהיה מתכנס על הגג של המקלט בזמן שההורים של כולם יושבים על הספסל ליד ומפצחים גרעינים. היינו מנהלים את העולם מגג המקלט, מה צריך לעשות מי ומאיפה ואיך אפשר להשמיד את כל האויבים והאויבות שלנו. באחת הפעמים שהיינו על הגג מישהו מחברי האמיצים הבחין מאחורי המקלט במשהו שיכל להיות במצבים מסוימים מטען חבלה.
ומה עושה ילד עברי במולדת שרואה מטען חבלה?
הוא רוצה לגעת בו!
ומה עושים חברים שלו?
צועקים לו "אל תיגע! זה חפץ חשוד!
מרחיקים אותו ומחייגים מאה (יש לקרוא את המאה במילרע כמו מורות)
לא עזרו כל ההסברים של ההורים שלנו, מהספסל, שזה בטח שום-דבר, הרחקנו גם אותם והכרחנו אותם להתקשר מאה.
ואז הגיע החבלן,
הסתכל על החפץ החשוד שלנו, מצד אחד.
והסתכל על החפץ החשוד שלנו מצד שני.
הרים אותו,
ואמר באדישות שזה בסך הכל חלק מפצצת תאורה, וכל הכבוד שהתקשרנו ושעשינו את הדבר הנכון.
ואז הוא הלך משם.
ההורים שלנו נשארו על הספסל ופיצחו גרעינים, ואנחנו גיבורים שיכורי ניצחון, הצלנו את העולם מכליה.
אז לכל החברים שלי שרובם עדיין בחיים ובישראל, אתם גיבורי מערכות ישראל הרביעיים בסיפור הזה.

זכרון חמישי של קטיושות.
בשהות הארוכה במקלטים במלחמת לבנון הראשונה, היו באות מדי פעם מורות חיילות ומעבירות לנו פעילות כלשהי, לרוב מלאכת יד בסגנון בתיה עוזיאל. מכיוון שהפסקות אש לא ממש הפסיקו אש בשום מקום, ההחלטה אם יש הפסקת אש הייתה שרירותית לפי הלך הרוח במקלט, אני זוכר פעם אחת שיצאנו מהמקלט כי הגיעו מורות חיילות להפעיל אותנו, והן באמת הפעילו אותנו מחוץ למקלט עד שהתחילה התקפת קטיושות. במלחמת לבנון הראשונה היו לחבר'ה של יאסר עראפאת משאיות עם משגר של 30 קטיושות. המשגר היה משגר קטיושה, ומסתובב במקצת ואז משגר עוד אחת. ואנחנו עמדנו מופעלים על ידי מורות חיילות מחוץ למקלט והבטנו בקטיושות נופלות ומתקרבות, מתקרבות ונופלות.
רצנו למקלט וירדנו ספק נפלנו את הכל המדרגות למטה.
כשהגענו למטה פגעה קטיושה במקלט וזיעזעה אותו. שנים אחר כך, כל ל"ג בעומר היינו מבעירים את המדורות שלנו בבורות שיצרו הקטיושות.
אז לכל המורות חיילות שנשלחו לקרית שמונה להפעיל ילדים במקלטים, קודם כל תודה, וחוץ מזה, אתן הגיבורות מערכות ישראל החמישיות בסיפור הזה, אני מקווה שכולכן חיות כאן בישראל בשביל לחיות.

זכרון שישי מאותו מקלט.
לזקן המריר מהזיכרון השלישי, הייתה טלויזיה במקלט, הוא היחיד שהיה במקלט עם טלויזיה. אחד השכנים האחרים חיבר לה אנטנה והוציא אותה דרך יציאת החירום. וכל המבוגרים היום יושבים מול הטלויזה בשמונה ורואים 'כותרות מבט' ואחר כך בתשע את 'מבט'. בדרך כלל הם היו מתעצבנים שהדיווחים על המלחמה שמתרגשת מעלינו היו נגמרים אחרי 3 דקות, כי צריך לשדר לאוייבים שהכל כרגיל. אנחנו כילדים היינו מציצים מהקומות העליונות של מיטות הברזל במקלט. ומדווחים אחד לשני על כל חצי מילה שהצלחנו לקלוט.
העניין עם הטלויזיה של הזקן המריר היה שהוא היה מדליק אותה רק בשביל חדשות, ולא עזרו כל ההפצרות של המבוגרים במקלט שייתן לראות משהו אחר, הוא סירב. אבל גיבורת מערכות ישראל בזיכרון הזה היא לא הטלויזה, היא אשתו של הקשיש המריר, שהיתה שמה לנו תוכניות ילדים כשהמריר לא היה בסביבה, ואנחנו היינו עושים תצפיות לראות מתי הוא חוזר כדי לכבות את הטלויזה ולברוח. אז היא הגיבורת מערכות ישראל השישית בסיפור הזה. והיא נפטרה מזמן, אבל עד שהיא נפטרה היא חיה בישראל בשביל לחיות.

משפחה של גיבורי מערכות ישראל ופעולות האיבה צולם ביום ללא קטיושות, עם נהר הירדן ביום טוב והרי הגליל ברקע.
זיכרון שביעי של קטיושות
כשהייתי כבר בן 18 בערך, וכבר לא צריך ללכת ללמוד, התעוררתי לקולם של פיצוצים עזים, עפתי מהמיטה לחדר בטחון אינסטינקטיבית, היה רבע לשמונה בבוקר, שעת הילדים ההולכים לבית הספר. אחותי שהייתה בבית (זו מהזיכרון השלישי) נכנסה ללחץ, אחי הקטן (לא זה מהזיכרון השלישי, אחד יותר קטן) היה בדרך לבית הספר. הוא היה בכיתה א' או ב'.
מה עושים במצב כזה?
במצב כזה אני מתכוון שההורים בעבודה, אין דבר כזה טלפונים ניידים, והאח הכי קטן שלי אי שם בדרך בין הבית לבית הספר, וקטיושות ממשיכות ליפול.
שמתי נעליים, כי אני לא ממש זוכר שהיה לי זמן לנעול אותן ורצתי לכיוון בית הספר. בדרך עברתי את המחזה הסוריאליסטי ביותר שחוויתי אי-פעם עם קטיושות, עשרות ילדים קטנים בחבורות קטנות עם תיקים גדולים רצים ברחוב וצועקים, פטריות של קטיושות ופיצוצים מכל עבר, אנשים יוצאים מבתיהם ואוספים ילדים שצורחים ברחוב למרות שהם לא ילדיהם ומכניסים אותם למקלטים ואלה מנסים לברוח מהזרים שמנסים להציל אותם, קטיושות, פיצוצים ופטריות מסביב וכולם צועקים, וגם אני.
צעקתי את שמו של אחי ורצתי עד שהגעתי לבית הספר. לא מצאתי אותו בדרך, נכנסתי פנימה, ירדתי למקלט ושם הוא היה עם התיק הענק שלו, יושב עם כמה מחבריו ומחכה.
כששאלתי מה קרה, הוא אמר שהם כבר ממש ליד בית הספר שהתחילו הקטיושות, אז הם רצו פנימה ונכנסו למקלט. אז האח הכי הקטן שלי הוא גיבור מערכות ישראל השביעי בסיפור הזה, והוא חי בשביל חיות בישראל.

ויש גם את סבא מיקי וסבתא מרגלית, שסיפרתי על גבורתם בפוסט הזה. וגם הם גיבורי מערכות ישראל שלי, והם לא מתו באף מלחמה או פעולת איבה אלא חיו אותן, מספיק כדי לפגוש אפילו את הנינים שלהם.
וגם סבתא אניטה וסבא ארוין שניצלו מהשואה והצטרפו לפרטיזנים של טיטו (מיוגוסלביה) ואז עלו לישראל, וגם הם לא מתו במערכות ישראל או בפעולות איבה, אלא חיו בישראל בשביל לחיות.

אז איך הגיעו כל הזכרונות האלה? ולמה דווקא הרב צפניה דרורי החזיר אותי אליהם?
כי כל שנה הוא מדבר על החוזק של האנשים בקרית שמונה, וכל פעם שהוא אומר את זה אני נזכר בחברים שאני זוכר שהיו לי אך איני זוכר אותם. אני זוכר שהיו לי חברים בגן שהיו החברים הכי טובים שלי, ויום אחד הם נעלמו. מלחמת לבנון הראשונה עדיין התרגשה מעל. אפשר להתווכח כמה זמן היא נמשכה, אבל החלק המאסיבי שלה מבחינתי התחיל ב 1982 כשהייתי בן חמש, ונמשך עד יוני 1985 כשהייתי בן שמונה. וכל הזמן הזה חברים שלי מהגן ומבית הספר היו נעלמים.
היינו חוזרים ללמוד אחרי שבוע של שהייה במקלט בגלל ההתגברות של הלחימה, ובכיתה היו שני ילדים פחות. ושבוע אחרי עוד פחות.
לא, הם לא מתו. הם פשוט עזבו. לא היה להם אי-מייל או פייסבוק, ולא יכלת לעבור עם מספר הטלפון שלך, ועדיין לא המציאו את הסלולרי בכלל. והם פשוט נעלמו למקום אחר בלי מלחמה.
וכל פעם שצפניה דרורי מדבר על החוזק של האנשים בעיר, אצלי בראש עוברים כל האנשים שהיו חברים שלי ואינני זוכר אותם כי הם עזבו בלי להגיד שלום ובלי למות. אני לא היחיד, עשרים רבבות של אנשים ברחבי ישראל יכולים לרשום קרית-שמונה בשורה של מקומות בהם גרו בעבר.
יש המון ימי זיכרון להולכים מבלי שוב בישראל, והמון צומות, וחגים יהודיים, וגמרים של ריאליטי, וספיישלים של תחרויות זמר, ולוח השנה מלא בכל כך הרבה דברים. ובתוך כולם לא נשאר מקום ליום אחד שמוקדש לגיבורים הנשארים.
אז אני רוצה להקדיש את הסיפור זכרון המבולבל הזה בדימדומי יום הזיכרון ובפתחו של יום העצמאות לכל גיבורי מערכות ישראל ופעולות האיבה מקרית-שמונה, שנשארו מספיק זמן בחיים שלי בשביל שאזכור אותם, והם חלק מהזיכרון שלי.
יהי זכרכם בראשי ברוך.
ומכיון שרובכם בחיים, אשמח אם נפגש פעם במקרה לאיזה קפה, עדיף בגליל.

אם לא תאכל יבוא שלום


הקאתי את הקפה ששתיתי בבוקר שתי דקות אחרי שסיימתי אותו. ממש כמו בסרטים הכל יצא החוצה בשפריץ אחד. הרגשתי בדיוק כמו לפני הקפה, כנראה שהוא היה מיותר. לא שיש לי יותר מדי דברים להיות ערני בשבילם בבוקר אבל זה הרגל שכזה לשתות קפה.

משכתי עד הצהריים ללא מעש. עם סחרחורת קלה, ככה זה אחרי שמקיאים גם אם זו לא איזו מחלה מיוחדת. ניסיתי לאכול משהו לצהריים מבלי להקיא אותו. הבחילות חזרו. אם הייתי שואל את עצמי ממה זה אז כנראה שהייתי עונה 'זה בטח איזה וירוס' אז כנראה שזה מה שזה, גררתי את עצמי למיטה לשנת צהריים ולעיכול איטי במנוחה.

קרני שמש שחדרו מבעד לחלון ליטפו את ראשי וקולות ילדים במגרש משחקים מתחת לחלוני גרמו לשנתי להיות קלה עד כדי לא קיימת. שילוב של הזיות וחלימה מטושטשת בהקיץ. הקולות והתמונות מהעולם נכנסים לראש אבל החיבור הופך למשהו בלתי קיים, חיים אחרים.

'משה תעלה הביתה' , אופניים, כדור, נחל, מים, תופסת, מחבואים...
'לא, נו..אמא', עוד רגע, אנחנו באמצע משחק... בבקשה... עוד כמה דקות...
'משה תעלה הביתה עכשיו, עוד מעט יש קטיושות!' ..אמא..עוד כמה דק-ו-ת. . ...מה?

יש דברים שמעירים אותך בכל מצב. קטיושות זה אחד מהם. המשכתי לשכב במיטה וחידדתי את אָזְנַי. מנסה לסנן דרך הקולות מבחוץ הדים מוכרים של התפוצצויות. זה אמת? זו שמועה? חיכיתי עוד כמה דקות. מבחוץ המשיכו קולות הילדים, פרט למשה שבטח כבר עלה הביתה. יכול להיות שזו רק דרך להכריח אותו לעלות הביתה. כמו 'אם לא תאכל יבוא שוטר', או 'איפה מטוס? איפה...א-ו-י-ר-ו-ן---'.

ילדים בחוץ זו הוכחה טובה שהכל בסדר שכן שמועות על קטיושות בקרית שמונה עוברות ממש מהר...
'גילי תעלי הביתה'
'אבל אבא אנחנו באמצע'
'גילי תעלי הביתה עכשיו יש חשש לחדירה!'
'עוד מעט, אבא..'
'תעלי עכשיו לפני שיבואו המחבלים!'

קולות הילדים נפסקו, ואני קמתי מהמיטה. קודם כל, הצלבה של שתי ידיעות זה כבר מידע איכותי. וקודם שני מה חדירה? התלבשתי שזה דבר ראשון שעושים כשיש חשש לחדירה ושטפתי פנים, שזה הדבר השני שעושים כשיש חשש לחדירה, כי לך תדע איפה המחבל יימצא אותך? בדקתי אם לא היו לי שיחות נכנסות או הדעות טקסט על המצב הביטחוני. כלום. בדקתי ברשת אם יֵשְׁנָה איזו חֲדָשָׁה, כלום. לקחתי את התיק והמפתחות וירדתי למטה. המקלט היה פתוח והאור בו דלק (ידיעה שלישית זה כבר מידע וודאי). יצאתי באיטיות מהבית תוך כדי הצצות קטנות מעבר לפינות וסריקה של השטח, אחרי הכל מחבלים זה לא צחוק. נכנסתי לאוטו והתחלתי לנסוע.

אבל מה שהטריד אותי יותר מכל היה: מי לעזאזל צועק לילד שלו שיש חשש לחדירה ושהמחבלים בדרך? מה עם איזה שקר לבן? כזה כמו שתמיד שיקרו לנו על השוטר שיבוא אם לא נאכל. שאסור לשתות מים אחרי אבטיח ובטח שלא להיכנס למים ושעד החתונה זה יעבור. למה לא לצעוק: תעלה הביתה להכין שיעורים ? או תעלה הביתה אבא קנה לך מתנה ? או איזה אם לא תאכל יבוא שלום?