שטן רומנטיקן - סיפור קצר

אי שם בלימודי קולנוע ב-2006 כתבתי כמה דברים, זה למשל היה במקור תסריט לסרט קצר (זמין פה כתסריט) הייתי צעיר רדוד וטיפש, אז ניסיתי להשאיר את הכול כמו שהיה שטוח ומטופש רק ממבנה של תסריט העברתי למבנה של סיפור.

אזהרות טריגר: אובדנות, מוות, אלוהים, תחיית המתים.

~~*~~

ש' שחולל על ידי בינה מלאכותית ממגוון מקורות

ש' הביט בטלוויזיה.

חדשות, נרצחים, המון נרצחים. נרצחים בסכסוכים פליליים. נרצחים בפעולות טרור, נהרגים בפעולות צבאיות, מתאבדים בעצמם, מתאבדים אחרי שרצחו אחרים, מתאבדים תוך כדי רציחת אחרים. מלא דם ובכי. בעיקר בכי. בכי של משפחות, בני זוג. בעיקר בני זוג. ממררים בבכי על מות יקירם, על מות יקירתם, על הלְבַד שלהם, על החיבור המושלם שהיה להם ואיננו עוד.
החדשות מתרחשות מול ש'. משתקפות בעיניו, זזות, מרצדות, אבל לא חודרות, צפות על לחלוחית העין הטבעית.

סרטון ממצלמת אבטחה של זוג, באמצע שנות העשרים שלהם, מדלגים בנינוחות ברחוב, הוידאו אנמי, צבעו דהוי, קונטרסטי ומטושטש, מבחינים בבטן של האישה רק כשהיא בפרופיל. הם נכנסים לחנות תינוקות, אין הרבה תנועה ברחוב, הזמן מתקדם לאיטו בפינה של הוידאו עד ששניהם מגיחים מהחנות עם שקיות עמוסות בקניות. מולם ברחוב צועד איש בחליפה לבנה מפוקסלת, לצידו שני בריונים בשחור, לשלושתם משקפי שמש. אופנוע נעצר על הכביש מול הזוג האיש והבריונים. הנוסע שמאחורי האופנוען פותח בירי על החליפה הלבנה, הבריונים מזנקים עליו ויורים לכל הכיוונים. האופנוען בורח ואחריו דולקים החליפה הלבנה ושני הבריונים. על הרחוב שרועה האישה, פצועה. הדם בווידאו נראה שחור וכהה, הוא זורם עליה, על הבחור, על המדרכה ועל השקיות.

***

גברי, באמצע שנות העשרים, גובה ממוצע מינוס, שיער חום לא קצר ולא ארוך, משהו באמצע, מתקרזל וממתין להסתפר. יושב על ספה בביתו, מסביבו מנחמי אבלים. על השולחן מולו תמונתה של גילי. אנשים עצובים, אובדי עצות, ניגשים אליו מדי פעם מניחים על כתפו יד, טופחים, ממלמלים והולכים. התלחשויות מסביב, 'איזה זוג מושלם הם היו', 'כמה חבל', 'איזה בזבוז'.

גברי ניגש למגירה מוציא אקדח ויורה לעצמו ברקה.

***

ש' גבר מזדקן בשנות החמישים, גופיית סבא לבנה מתוחה על גופו ותחתונים לבנים תואמים, כאלה עם הכיס הכפול שמאפשר להוציא רק את הכיפה של הזין כדי להשתין. כרסו ומשמניו זולגים מהתחתונים ומהרווח שביניהם לבין הגופייה. נסיגת שיערו מתקדמת אך שיערו הנותר שחור. שתי קרניים אדמדמות קטנות מבצבצות מפדחתו. על כל הפאר הזה מונח חלוק מגבת בצבע וורוד עם רקמה של כיתוב מחובר ולא מובן. הוא ישוב בכורסת עור, שעון לאחור, רגליו מורמות על הדום תואם כורסא, תואם חלוק. בידו האחת שלט הטלוויזיה ובידו השנייה כוס מרטיני מעוטרת בזית נעוץ בקיסם. מאחוריו על מתלה בגדים, מעיל שחור עם כובע מחודד המחובר אליו ומגל, שניהם שחורים. מולו עומדת טלוויזיה ישנה וגדולה בעלת מסגרת עץ ועל המרקע משודר הסרט 'קזבלנקה' בשחור ולבן. בוגארט יושב ושותה וכך גם ש'. הסלון אפלולי, קרני אור בודדות מציצות מהתריס המוגף.

אור שוטף את החדר, מוחזר מהרצפה לקירות לתקרה ומציף את החלל ואת עיניו של ש', גברי עומד בפתח וחוסם חלק מהשטף, הוא צועד פנימה וסוגר אחריו את הדלת. האור נבלע, למעט קרניים בודדות מחריצי התריס המחפשות תלתלי אבק מרחפים כדי להתנגש בהם. ש' נושף בבוז את תכולת ריאותיו ולוקח לגימה מהמרטיני. גברי משפשף את עיניו, מתרגל לאפלוליות וסוקר את החדר. הוא מבחין במגל ובמעיל השחור ומבין שהגיע למקום הנכון.

"אני צריך לדבר אתך" גברי אומר בקול תקיף אך רועד.

ש' מביט בו ולוגם לאיטו מהמרטיני, "אני באמצע סרט."

גברי צועד חצי צעד לכיוונו של הגבר המזדקן. "זה חשוב, קוראים לי גברי..."

"אני יודע איך קוראים לך," ש' מורה עם כוס המרטיני לכיוון הטלוויזיה, "אני באמצע סרט."

גברי מתקדם עוד קצת וחוסם חלק מהמסך, ש' מרים את עיניו מהטלוויזיה ומביט בו. שולף את הקיסם עם הזית ודוחף אותו לפיו.

"הא, האמפרי, אין יותר רספקט לקולנוע." ש' פונה לטלוויזיה ושותה לחיים עם האמפרי שבסרט.

ש' קם מהכורסא, צועד באיטיות לבר בצידו של מתלה המעילים. מניח שבבי קרח ומרטיני בשייקר, מנער ומוזג לכוס. מחייך אל גברי חצי חיוך, מוציא צנצנת זכוכית שקופה מלאה במים עכורים עד כדי חציה, פותח אותה ומביט פנימה. מסנן קללה לעצמו, ומתכופף אל מתחת לבר.

"רצחת את גילי שלי!" גברי פולט בהססנות.

ראשו של ש' בתוך הארון שמתחת לבר וכך גם רוב פלג גופו העליון, דבריו של גברי גורמים לו להרים את ראשו במהירות ולדפוק אותו בגג הארון. ש' מסנן עוד קללה, מחלץ את עצמו ומתיישר כשבידו קופסאת שימורים של זיתים. הוא משפשף את ראשו הדפוק ומנסה לפתוח את הקופסא עם פותחן קופסאות, אך זה מחליק ופוצע את ידו. הוא מוצץ את הדם ומקלל תוך כדי. מביט לצדדים בתזזיתיות ומזנק לכיוון מתלה המעילים.

"אתה רצחת את גילי, חברה שלי." גברי חוזר בטון תקיף.

ש' תופס את המגל התלוי בצידו של מתלה המעילים. מניף אותו ומסתובב לכיוונו של גברי.

"תגיד עוד פעם שרצחתי את חברה שלך! נו, תגיד עוד פעם שרצחתי את חברה שלך!"

גברי נסוג לאחור, מועד ונופל, ש' מניף אל על את המגל ומנחית אותו על קופסת שימורי הזיתים. הקופסא נתקעת במגל וש' דופק אותה בקיר חזור ודפוק עד שהזיתים מתפזרים בחדר. ש' מחזיר את המגל למקומו, מתנשף, מרים זית מהרצפה, נועץ אותו בקיסם, מניח אותו בכוס המרטיני ומתיישב על הכורסא. פניו אדומות, נשימותיו כבדות ואגלי זיעה נוטפים ממצחו. גברי מביט בו ופורץ בבכי.

"למה לקחת לי אותה... למה ... למה... למה..."

ש' מביט בטלוויזיה אבל לא מצליח להתרכז בסרט, הוא משפשף את פניו. מגניב מבטים לבחור המייבב ונאנח. רעשי מריבה וניפוץ מהדירה ליד מנערים אותו מהרחמים.

"אתה רוצה לשתות משהו?" ש' שואל, אך גברי ממשיך לייבב.

"לאכול משהו?"

קול ניפוץ כלי מטבח שביר בקיר המשותף מקפיצים את שני הגברים.

"רוצה לראות סרט ? זה יופי של סרט."

עוד כלי מתרסק על צידו השני של הקיר. ש' מנגב את הזיעה מפניו, עצבני. פותח את פיו לומר דבר מה וחוזר בו. לבסוף מתרומם בסערה מהכורסא וצועד בעצבנות לעברו של גברי תוך כדי צעקות מתגברות.

"אתה רוצה לשתוק? אתה רוצה לשתוק! אתה דופק לי ת'ראש עם היללות שלך. תסתום! תסתום או שאני הורג אותך. אני נשבע באלוהים את אתה לא סותם אני הורג אותך, אתה שומע?!"

כשש' אומר 'אלוהים' האורות בחדר מהבהבים, ותכולת החדר רועדת מעט. ש' רוכן מעל גברי ואוחז אותו בצווארונו. מנער אותו. גברי מביט בש', הפחד גורם לו להזיע והזיעה גורמת לדם שהתייבש זה מכבר על פניו לזלוג עליהן בחזרה.

הדם מזכיר לגברי שהוא מת. הוא מתחיל לצחוק. הוא צוחק וצוחק, עד שש' מחייך גם הוא, אוחז ברגלו של גברי ומעיף אותו לעבר הבר. ההתרסקות מעיפה את הבקבוקים והכוסות והם מתפזרים על הרצפה, צחוקו של גברי מתגלגל כל העת, בהשלכה, במעוף ובהתרסקות. הבר נופל על הרצפה בין גברי לבין שטן, תמונה שנחה עליו, נופלת לצידו של גברי. בתמונה ש' ובחורה מחובקים, צעירים, מחייכים למצלמה, התמונה ישנה מאוד. בקבוק המרטיני מתגלגל לעברו של ש' ונעצר ברגלו. ש' מרים אותו, מוזג לעצמו כוס נוספת ומתיישב על הכורסא. הפעם בלי קרח, ובלי זית. הוא מביט בטלוויזיה. גברי מביט בתמונה שלצידו,  מתרומם, מנקה אותה משברי הזכוכית, מכין לעצמו כוס מרטיני ומתיישב על מסעד הכורסא של ש'.

"מי זו?" גברי שואל וש' מביט בתמונה ולא מגיב.

"היא יפה." הוא ממשיך. ש' מביט בתמונה ולא מצליח לדבר. הוא מנגב את עיניו, הדמעות נעצרות בגרונו, גברי מניח יד על כתפו של שטן.

"אני מצטער."

ש' מייבב וגברי רוכן לעברו, מתקרב אליו, מחבק אותו. רעש כלים הנשברים על הקיר מאחורי ש', קוטעים את חוט מחשבתו. הוא קם במפתיע, מעיף את גברי לרצפה, מסתער על הקיר ומכה עליו באגרופיו.

"די! תפסיקו עם הרעש הזה. אני לא יכול יותר עם השטויות שלכם." ש' מתנשף.

גברי שרוע על הרצפה רועד עד שש' מסתובב ומביט בו. הדלת נפתחת ולחדר נכנסת בחורה לבושה לבן קורן. שיערה בהיר וגולש, היא לבושה שמלה לבנה מינימאלית, ועטויה גלימה לבנה קטנטנה וזוהרת. גברי מביט בבחורה ובתמונה לסירוגין, זו היא.

הבחורה צועדת לכיוונו של ש', נושקת לו על לחיו. מחייכת. ש' מתיישב על הכורסא. גברי בוהה בשניהם.

"אני מקווה שלא אכפת לך שאני משתמשת לך בדירה."

"אלוהים!" ש' מסנן כאילו הייתה זו קללה.

הבחורה מצחקקת וניגשת אל דלת הכניסה, פעמון הכניסה מצלצל כשהיא נוגעת בידית. היא פותחת את הדלת עם צלצולו, שולחת יד החוצה ומושכת פנימה בחור חתיך, גבוה, בלונדיני ושרירי. הבחור קורץ לבחורה. הוא אינו מבחין בשאר הנוכחים.

"היי, שלום." הבחור סוקר את גופה של הבחורה. כאילו זכה בפרס.

"אני אבי." אומר ומרים את ידו, נשען עם מרפקו על משקוף הדלת, חצי חיוך בזווית הפה.

"ואני אלוהים." היא עונה בחיוך.

"אני במקום הנכון?"

הבחורה גוררת אותו פנימה, סוגרת את הדלת ומשכיבה אותו בגבו על הרצפה. הבחור מחייך, הבחורה מפשיטה אותו ומתיישבת עליו, היא מתחילה לנוע מעלה ומטה. הוא מצטרף לקצב ושניהם גונחים. גברי בוהה בהם ובש' לסירוגין. ש' מביט בהם בשנאה. גניחותיהם גוברות.

"או, אלוהים!" הבלונדיני מאושר וגונח.

ש' שולף מצידה של הכורסא שוט שחור וארוך, מניף אותו אל צווארו של הבלונדיני וחונק אותו. הבחורה גונחת מעל הבלונדיני בזמן שזה אוחז בשוט המלופף על צווארו, מחרחר, דומע, מבוהל, מת. החלון נפתח לרווחה והחדר מוצף באור. הבחורה מתרוממת מעל הבחור, משליחה את גלימתה על אזור חלציו, ניגשת לש', רוכנת מעליו ולוחשת באזנו.

"אתה יודע שעומד להם יותר כשהם נחנקים."

אחר היא ניגשת לחלון, מצמיחה זוג כנפיים ופורחת החוצה בנפנוף קל לשלום לגברי ולש'. ש' שקוע בכורסא, מביט בה פורחת החוצה, החלון נטרק חזרה והאפלוליות חוזרת לחדר. ש' מעביר מבטו חזרה מהחלון, מביט בגברי ברפרוף ומסיים בבקבוק המרטיני המונח לרגליו, הוא מרים אותו ולוגם.

רעש כלי המטבח המתעופפים ומתרסקים מהחדר השני חזרו. ש' מרים את הבר ששכב לצידו וזרק אותו על הקיר, וממשיך עם בקבוק מרטיני ריק וכל מה שידו משגת.

"אההה..." ש' מוסיף בצעקה.

"למה אתה לא הורג אותם?" גברי תוהה.

ש' מתנשף מהכעס והמאמץ, אינו מגיב, חוזר לכורסתו ומתיישב.

"את גילי, חברה שלי, כן ואותם לא?" גברי מתחיל לבכות. "זה בגלל שהיינו מאושרים, ביחד..." הוא מייבב.

ש' מתרומם במהירות, מנגב את דמעותיו שלו ורוכן לעבר גברי.

"נראה לך שאתה יכול להיכנס אלי הביתה ולהטיף לי מוסר, מי אני יכול להרוג ומי לא?

אתה חושב שאם החברה המזויינת שלך מתה אתה יכול לנהל לי את החיים.

מה אתה יודע על נשים, חרא קטן, מה?

הא!

כבר הרגתי אותם לפני שלוש מאות שנה.

אתה חושב שכל הפוצי מוצי הזה נמשך כל החיים הא? תגיד תודה שלקחתי אותה."

גברי מתכונן להגיב, אך רעש ירייה מחריש אוזניים נשמע מהדירה ליד וטיח נופל מהקיר המשותף. גברי מביט על הקיר וש' מניד ראשו ימינה ושמאלה ומצקצק בלשונו. לחדר מתפרץ צעיר נאה לבוש בגדים מצועצעים מימי הביניים וחור מדמם פעור בחזהו. הוא רץ פנימה ונעמד מול ש'.

"תראה מה היא עשתה לי!" הבחור המדמם מצביע על החור בחזהו.

ש' מביט על ארונית שעומדת ליד המקום בו עמד הבר דקות לפני ומחזיר מבטו לבחור המדמם, הבחור המדמם ניגש לארונית ומוציא ממנה רובה ציד. הוא מחייך לעצמו ולש' ויוצא מהחדר. ש' לוגם מהמרטיני וברקע נשמעות יריות מרובה ציד וצעקות. הוא מביט בגברי ונאנח לעצמו.

"זו הייתה טעות להרוג אותם ביחד." ש' מורה בידו על הקיר וצועק לכיוונו "רומיאו ופאקינג יוליה, אתה חושב שזה החזיק מעמד?" ש' נושף פְּפְּףְּ מפיו, "חודש וחצי! חודש וחצי! מאז, כבר 300 שנה, הם לא מפסיקים לריב!"

ש' לוגם מהמרטיני. מסיים אותו, זורק אותו בחוזקה על הקיר, נוחת על כורסא ונרגע מול סצנה נוספת מקזבלנקה.

"זה אתה אחראי לרומיאו ויוליה?"

"רומיאו ויוליה, ג'ון ויוקו..."

"לנון?"

"לנון, לנון, אתה חושב שהוא לא בכה לי ? פִּיס מֶן, כמו תינוק הוא בכה, מייק לאב נוט וור, זיין לי ת'שכל חודשים. כל כמה שנים מגיע איזה בחור שחושב שהרסתי לו את החיים. קצת כואב לו הבולבול אז הוא מנסה להציל ת'עולם." ש' אוחז במפשעתו, "אתה חושב שמישהו בא אי פעם להגיד תודה?"

"אני אוהב אותה." גברי לוחש בראש מושפל.

ש' מביט בסצנה מקזבלנקה כשאינגריד והאמפרי נפרדים. הוא מביט בתמונה של אלוהים ושלו. עיניו מתלחלחות, הוא מוציא מטפחת מכיס החלוק ומקנח את אפו, מביט בגברי וגברי מביט בו. הוא מבחין שוב בתמונה של אלוהים ושלו, מרים אותה, בוחן אותה ועוזב אותה. היא נופלת לרצפה והזכוכית עליה נסדקת.

ש' מביט באחת מכוסות המרטיני הריקות שפזורות בחדר, מרים אחת, מוציא את הזית, זורק את הכוס ואוכל את הזית. הוא מניף את ידו בקלילות והדם שעל פניו של גברי נעלם ואדמדמות קלה של חיים חוזרת ללחייו.

"גברי, גברי..." קולה של גילי נשמע, ש' מורה לגברי בידו לעבר החלון. גברי ניגש אליו ומביט החוצה. גילי ישובה על ספסל. הוא מביט בש' בפליאה.

"לך."

"תודה." גברי ממלמל.

הוא רץ החוצה מחויך, מגיע לגילי ומחבק אותה. ש' מביט בשניהם מהחלון, מתרחק ומתיישב בחזרה בכורסא. אלוהים מופיעה על אדן החלון ומביטה בגילי וגברי, ש' לא מבחין בה. הוא נכנס למקלחת, המים זורמים. הוא יוצא מגולח ומסורק, משקפי שמש, חולצת הוואי, מכנסיים קצרים, סנדלים, כיסא ים ושמשייה. הוא קולט את אלוהים, מוריד את המשקפיים מראשו לעיניו וצועד לעבר הדלת. אלוהים עוצרת אותו, מתמתחת בצמוד אליו ומלטפת את ראשו. ש' מרים את משקפיו ומביט בה, מחייך, מחזיר את המשקפיים לעיניו ומנסה לצאת, אלוהים תופסת אותו ולוחשת.

"לא יהיה לך אלוהים אחרים מלבדי..."

ש' יוצא. אלוהים מתיישבת על הכורסא, לוגמת מרטיני. מעיפה מבט בקזבלנקה ומעבירה תחנה. יריית תותח מרעישה את החדר, רומיאו נוחת בין אלוהים לבין הטלוויזיה וכדור תותח על בטנו, בקיר חור ומעבר אליו, מאחורי תותח נפוליאוני, עומדת יוליה. עם גפרור וחיוך.

***

ש' שוכב על כיסא הים שלו, מתחת לשמשייה, שותה לימונדה ומביט בגלים. שקט ושלווה. גילי וגברי עוברים מולו, רבים, מתווכחים, צועקים. מאחוריהם משתרך ילד קטן, מנופף בידיו, ברגליו, צועק, מייבב, בוכה.
ש' מחייך, מהנהן בראשו ומצקצק.

משפחה מושלמת פלוס

בשבוע שעבר התארחתי אצל ד"ר יהל קורלנדר ברדיו קול הגליל העליון לשיחה על הספר שלי משפחה מושלמת פלוס. עבר זמן מאז שדיברתי עליו וכבר התנתקתי, בהתחלה בכלל שכחתי הכל - היה לי בלאקאאוט. אבל לאט לאט נזכרתי.

אפשר לשמוע את כל התוכנית פה

רציתי לכתוב על משהו אחד שהולך לאיבוד כשאני מדבר על הספר עם אנשים. האירוע המחולל - מה שגורם לכל הספר להתרחש הוא זוג שמזמין ילד מחברת פריון ודוחה את המשיכה שלו עד שאין לו ברירה והתינוק-ילד שלהם כבר בן שש-עשרה. בדרך כלל השיחה מפה גולשת להורות ואל-הורות ופונדקאות בעד ונגד וכו'...

אבל!

אבל הגיבור בספר מדלג, בחלק הראשון אלה ההורים שלו שמתחבטים בשאלה מתי למשוך אותו עד שכחה. בחלק השני זה הגידול שלו בעיקר בעזרת תוכניות חינוך, והחלק המרכזי השלישי - שזה בעצם לב הספר - הגיבור הוא התינוק-ילד-נער ג'אינט וההתמודדות שלו עם החֶברָה. מה המקום של החריג בחֶברָה?

אני לא רוצה לספיילר יותר מדי אז אם אתםן רוציםות לקרוא - זמין באמזון (גם באירופה) יש עותקים אצל יעלי בקפה ויעל בכרכור, נעורים 27 פינת המושב. וגם אצלי בקרית שמונה בפריפריה אם אתםן קופציםות לנחל - שלחו הודעה וניפגש בנחל או בדרך (050-7293195 וואטסאפ/טלגרם/סיגנל)

סטיקר שעוד מעט נגמר...

הצד שלי במערכות ישראל ופעולות איבה

לא, איננני מת.

גם לא נפגעתי פיסית בשירות צבאי או פעולת איבה.

סתם נולדתי בקרית שמונה.

למרות שהייתי 'קרבי' אני חייב לציין ששירותי הצבאי היה די בית הבראה לעומת ילדותי. והוא גם היה בתקופה הכי קרובה לשלום שהייתה פה. תקופת ממשלת ביבי הראשונה.

לא נעים להודות אבל ממרום שמאלניותי, אחרי אירועי מנהרת הכותל ועד סיומה, ממשלת נתניהו הראשונה הייתה הדבר הכי קרוב לשלום בר-קיימא. סיורים משותפים עם פלשתינאים, קפה וחומוס במחסום, שדה תעופה בדהנייה, הימורים בקזינו ביריחו, מזרח תיכון חדש וכל השיט הזה.

אז למה אני חוזר לילדות שלי?

כי הייתי בטקס יום הזיכרון בהיכל התרבות בקרית שמונה, האמת רק חצי טקס. אותו מנחם הורביץ כתבנו במרכז לענייני כלכלה, אותו צפניה דרורי, אותם זיופים בשירה, אותו דבר בקיצור. אבל הטון של מנחם הורביץ שלא השתנה בעשרים שנים האחרונות והדברים של הרב צפניה דרורי שלא השתנו החזירו אותי לילדות.

ועכשיו אני רוצה לספר לכם על הגיבורים האמיתיים של מערכות ישראל, שרובם לא מתו בהן, אלא חיו בהן.

זכרון ראשון של קטיושות.

אני לא יודע להחליט אם הוא הראשון או שהפכתי סדרי עולם, אבל אחד הראשונים הוא ירידה למקלט כשאמא שלי מכסה את כולנו בשמיכות סקאביאס בדרך למקלט כי היו רעשים של מטוסים, זה נשמע מצחיק, אבל אחרי שהיא ניסתה לעלות לבסיס שלה בנפח שברמת הגולן ביום הכיפורים ב-73 אפשר להבין שמטוסים יכולים להיות לא רק שלנו אלא גם של האויב. אז אמא שלי זו גיבורת מערכות ישראל הראשונה. והיא חיה בשביל לחיות בישראל.

זיכרון שני של קטיושות.
אני ואחותי עולים מהמקלט הביתה באחת מהפסקות האש, היינו קטנים, אולי ארבע. והפסקת אש הייתה דבר שרירותי שאנשי המקלט החליטו על דעת עצמם כי היה שקט יותר מעשר דקות. אז איך שאנחנו עולים במדרגות לביתינו בקומה השלישית, מטח של קטיושות מרעיד את כל הביניין, אחותי באינסטינק של תרנגולת מרוטה משתטחת על הרצפה ומתחילה לצעוק ואני כמו קוף אחרי בנאדם (היא הייתה יותר גדולה ממני בשנתיים, בעצם היא עדיין יותר גדולה ממני בשנתיים) מתחיל לצרוח ביחד איתה. איך שאנחנו באמצע הצרחות אבא שלי יורד מהקומה השלישית ומגיע אלינו. 'מה קרה לכם? למה אתם צורחים? זה בסך הכל קטיושות' הוא אמר והעלה אותנו הביתה לשטוף פנים ולשתות מים, אחרי זה הוא החזיר אותנו לאמא למקלט וחזר הביתה. הוא סרב להיות במקלט, והלך כל בוקר לעבודה למרות המלחמה. עד שקראו לו למילואים כי הוא היה שיריונר. לא, לא קראו לו למילואים בלבנון, קראו לו למילואים בבקעה. ולמרות שהוא ביקש מהמפקדים שלו שישחררו אותו מקו בבקעה כי המשפחה שלו בקרית-שמונה במקלט, שלטונות הצבא החליטו שהוא חיוני לצה"ל. ובגלל שהייתה מלחמה והמלונות בים המלח היו ריקים, וחיילי צה"ל היו גיבורים, אז הוא היה בנופש בים המלח ואנחנו במקלט. אז אבא שלי הוא גיבור מערכות ישראל השני בסיפור הזה, והוא חי בישראל בשביל לחיות.

בניין 817 בשכונת אשכול, המקלט מציץ בין השיחים הירוקים משמאל לעץ שבאמצע.

זיכרון שלישי, לא ממש פעולות איבה.
בבניין שלנו גר קשיש מעצבן ואשתו הנחמדה, אני לא יודע אם הוא היה ממש מעצבן או רק מעצבן בגלל שאנחנו שיגענו אותו, אבל כמו בכל סרט ילדים טוב הוא תפס את מקום הקשיש המריר. מול החלון שלו היה עץ, ואנחנו בתור ילדים היינו מעבירים את הזמן בטיפוס על עצים, אני אומר 'אנחנו' אבל זה יותר הם כי אני הייתי די פחדן (כן, עדיין, אני יודע) טיפסנו על עצים גם בגלל שגני-משחקים היו נדירים וגם בגלל ששביתות בערוץ 1 היו נפוצות, אבל בעיקר בגלל שלא הרשו לנו. וגם בגלל שזה מה שהכי עצבן את הזקן המריר. אחותי הייתה מטפסת הכי גבוה מכל הילדים בשכונה והיא הייתה גוררת את אחי הקטן איתה, כדי להשגיח עליו. יום אחד כשהיא על ענף על העץ מגיע מר בחור זקן מריר, ומתחיל לנסר את הענף עליו היא יושבת. לא קשה לתאר שבאותו רגע הזקן המריר הפך לצורר יותר גדול מיאסר עראפאת הנצור בביירות. אחרי צעקות רמות, ואיומים מצד אימי על המריר הקשיש בעזרת מקל של מטאטא, הוא הפסיק לנסר כדי שאחותי תרד מהעץ, ואז קיצץ אותו כך שאף אחד לא יטפס עליו יותר, גם לא הציפורים. אז אמא שלי הייתה כבר גיבורת מערכות ישראל הראשונה בסיפור הזה, ועכשיו נוסיף את אחותי הגדולה ואחי הקטן כגיבורי מערכות ישראל השלישיים. והם חיים בשביל לחיות בישראל.

זיכרון רביעי לא קטיושות, אבל קרוב.
אם נחזור לשביתות של ערוץ 1 שהיו נפוצות באותן מי קרב בגבול הצפון, ולפרלמנט ילדים שלנו שהיה מתכנס על הגג של המקלט בזמן שההורים של כולם יושבים על הספסל ליד ומפצחים גרעינים. היינו מנהלים את העולם מגג המקלט, מה צריך לעשות מי ומאיפה ואיך אפשר להשמיד את כל האויבים והאויבות שלנו. באחת הפעמים שהיינו על הגג מישהו מחברי האמיצים הבחין מאחורי המקלט במשהו שיכל להיות במצבים מסוימים מטען חבלה.
ומה עושה ילד עברי במולדת שרואה מטען חבלה?
הוא רוצה לגעת בו!
ומה עושים חברים שלו?
צועקים לו "אל תיגע! זה חפץ חשוד!
מרחיקים אותו ומחייגים מאה (יש לקרוא את המאה במילרע כמו מורות)
לא עזרו כל ההסברים של ההורים שלנו, מהספסל, שזה בטח שום-דבר, הרחקנו גם אותם והכרחנו אותם להתקשר מאה.
ואז הגיע החבלן,
הסתכל על החפץ החשוד שלנו, מצד אחד.
והסתכל על החפץ החשוד שלנו מצד שני.
הרים אותו,
ואמר באדישות שזה בסך הכל חלק מפצצת תאורה, וכל הכבוד שהתקשרנו ושעשינו את הדבר הנכון.
ואז הוא הלך משם.
ההורים שלנו נשארו על הספסל ופיצחו גרעינים, ואנחנו גיבורים שיכורי ניצחון, הצלנו את העולם מכליה.
אז לכל החברים שלי שרובם עדיין בחיים ובישראל, אתם גיבורי מערכות ישראל הרביעיים בסיפור הזה.

זכרון חמישי של קטיושות.
בשהות הארוכה במקלטים במלחמת לבנון הראשונה, היו באות מדי פעם מורות חיילות ומעבירות לנו פעילות כלשהי, לרוב מלאכת יד בסגנון בתיה עוזיאל. מכיוון שהפסקות אש לא ממש הפסיקו אש בשום מקום, ההחלטה אם יש הפסקת אש הייתה שרירותית לפי הלך הרוח במקלט, אני זוכר פעם אחת שיצאנו מהמקלט כי הגיעו מורות חיילות להפעיל אותנו, והן באמת הפעילו אותנו מחוץ למקלט עד שהתחילה התקפת קטיושות. במלחמת לבנון הראשונה היו לחבר'ה של יאסר עראפאת משאיות עם משגר של 30 קטיושות. המשגר היה משגר קטיושה, ומסתובב במקצת ואז משגר עוד אחת. ואנחנו עמדנו מופעלים על ידי מורות חיילות מחוץ למקלט והבטנו בקטיושות נופלות ומתקרבות, מתקרבות ונופלות.
רצנו למקלט וירדנו ספק נפלנו את הכל המדרגות למטה.
כשהגענו למטה פגעה קטיושה במקלט וזיעזעה אותו. שנים אחר כך, כל ל"ג בעומר היינו מבעירים את המדורות שלנו בבורות שיצרו הקטיושות.
אז לכל המורות חיילות שנשלחו לקרית שמונה להפעיל ילדים במקלטים, קודם כל תודה, וחוץ מזה, אתן הגיבורות מערכות ישראל החמישיות בסיפור הזה, אני מקווה שכולכן חיות כאן בישראל בשביל לחיות.

זכרון שישי מאותו מקלט.
לזקן המריר מהזיכרון השלישי, הייתה טלויזיה במקלט, הוא היחיד שהיה במקלט עם טלויזיה. אחד השכנים האחרים חיבר לה אנטנה והוציא אותה דרך יציאת החירום. וכל המבוגרים היום יושבים מול הטלויזה בשמונה ורואים 'כותרות מבט' ואחר כך בתשע את 'מבט'. בדרך כלל הם היו מתעצבנים שהדיווחים על המלחמה שמתרגשת מעלינו היו נגמרים אחרי 3 דקות, כי צריך לשדר לאוייבים שהכל כרגיל. אנחנו כילדים היינו מציצים מהקומות העליונות של מיטות הברזל במקלט. ומדווחים אחד לשני על כל חצי מילה שהצלחנו לקלוט.
העניין עם הטלויזיה של הזקן המריר היה שהוא היה מדליק אותה רק בשביל חדשות, ולא עזרו כל ההפצרות של המבוגרים במקלט שייתן לראות משהו אחר, הוא סירב. אבל גיבורת מערכות ישראל בזיכרון הזה היא לא הטלויזה, היא אשתו של הקשיש המריר, שהיתה שמה לנו תוכניות ילדים כשהמריר לא היה בסביבה, ואנחנו היינו עושים תצפיות לראות מתי הוא חוזר כדי לכבות את הטלויזה ולברוח. אז היא הגיבורת מערכות ישראל השישית בסיפור הזה. והיא נפטרה מזמן, אבל עד שהיא נפטרה היא חיה בישראל בשביל לחיות.

משפחה של גיבורי מערכות ישראל ופעולות האיבה צולם ביום ללא קטיושות, עם נהר הירדן ביום טוב והרי הגליל ברקע.

זיכרון שביעי של קטיושות
כשהייתי כבר בן 18 בערך, וכבר לא צריך ללכת ללמוד, התעוררתי לקולם של פיצוצים עזים, עפתי מהמיטה לחדר בטחון אינסטינקטיבית, היה רבע לשמונה בבוקר, שעת הילדים ההולכים לבית הספר. אחותי שהייתה בבית (זו מהזיכרון השלישי) נכנסה ללחץ, אחי הקטן (לא זה מהזיכרון השלישי, אחד יותר קטן) היה בדרך לבית הספר. הוא היה בכיתה א' או ב'.
מה עושים במצב כזה?
במצב כזה אני מתכוון שההורים בעבודה, אין דבר כזה טלפונים ניידים, והאח הכי קטן שלי אי שם בדרך בין הבית לבית הספר, וקטיושות ממשיכות ליפול.
שמתי נעליים, כי אני לא ממש זוכר שהיה לי זמן לנעול אותן ורצתי לכיוון בית הספר. בדרך עברתי את המחזה הסוריאליסטי ביותר שחוויתי אי-פעם עם קטיושות, עשרות ילדים קטנים בחבורות קטנות עם תיקים גדולים רצים ברחוב וצועקים, פטריות של קטיושות ופיצוצים מכל עבר, אנשים יוצאים מבתיהם ואוספים ילדים שצורחים ברחוב למרות שהם לא ילדיהם ומכניסים אותם למקלטים ואלה מנסים לברוח מהזרים שמנסים להציל אותם, קטיושות, פיצוצים ופטריות מסביב וכולם צועקים, וגם אני.
צעקתי את שמו של אחי ורצתי עד שהגעתי לבית הספר. לא מצאתי אותו בדרך, נכנסתי פנימה, ירדתי למקלט ושם הוא היה עם התיק הענק שלו, יושב עם כמה מחבריו ומחכה.
כששאלתי מה קרה, הוא אמר שהם כבר ממש ליד בית הספר שהתחילו הקטיושות, אז הם רצו פנימה ונכנסו למקלט. אז האח הכי הקטן שלי הוא גיבור מערכות ישראל השביעי בסיפור הזה, והוא חי בשביל חיות בישראל.

ויש גם את סבא מיקי וסבתא מרגלית, שסיפרתי על גבורתם בפוסט הזה. וגם הם גיבורי מערכות ישראל שלי, והם לא מתו באף מלחמה או פעולת איבה אלא חיו אותן, מספיק כדי לפגוש אפילו את הנינים שלהם.
וגם סבתא אניטה וסבא ארוין שניצלו מהשואה והצטרפו לפרטיזנים של טיטו (מיוגוסלביה) ואז עלו לישראל, וגם הם לא מתו במערכות ישראל או בפעולות איבה, אלא חיו בישראל בשביל לחיות.

אז איך הגיעו כל הזכרונות האלה? ולמה דווקא הרב צפניה דרורי החזיר אותי אליהם?
כי כל שנה הוא מדבר על החוזק של האנשים בקרית שמונה, וכל פעם שהוא אומר את זה אני נזכר בחברים שאני זוכר שהיו לי אך איני זוכר אותם. אני זוכר שהיו לי חברים בגן שהיו החברים הכי טובים שלי, ויום אחד הם נעלמו. מלחמת לבנון הראשונה עדיין התרגשה מעל. אפשר להתווכח כמה זמן היא נמשכה, אבל החלק המאסיבי שלה מבחינתי התחיל ב 1982 כשהייתי בן חמש, ונמשך עד יוני 1985 כשהייתי בן שמונה. וכל הזמן הזה חברים שלי מהגן ומבית הספר היו נעלמים.
היינו חוזרים ללמוד אחרי שבוע של שהייה במקלט בגלל ההתגברות של הלחימה, ובכיתה היו שני ילדים פחות. ושבוע אחרי עוד פחות.
לא, הם לא מתו. הם פשוט עזבו. לא היה להם אי-מייל או פייסבוק, ולא יכלת לעבור עם מספר הטלפון שלך, ועדיין לא המציאו את הסלולרי בכלל. והם פשוט נעלמו למקום אחר בלי מלחמה.
וכל פעם שצפניה דרורי מדבר על החוזק של האנשים בעיר, אצלי בראש עוברים כל האנשים שהיו חברים שלי ואינני זוכר אותם כי הם עזבו בלי להגיד שלום ובלי למות. אני לא היחיד, עשרים רבבות של אנשים ברחבי ישראל יכולים לרשום קרית-שמונה בשורה של מקומות בהם גרו בעבר.
יש המון ימי זיכרון להולכים מבלי שוב בישראל, והמון צומות, וחגים יהודיים, וגמרים של ריאליטי, וספיישלים של תחרויות זמר, ולוח השנה מלא בכל כך הרבה דברים. ובתוך כולם לא נשאר מקום ליום אחד שמוקדש לגיבורים הנשארים.
אז אני רוצה להקדיש את הסיפור זכרון המבולבל הזה בדימדומי יום הזיכרון ובפתחו של יום העצמאות לכל גיבורי מערכות ישראל ופעולות האיבה מקרית-שמונה, שנשארו מספיק זמן בחיים שלי בשביל שאזכור אותם, והם חלק מהזיכרון שלי.
יהי זכרכם בראשי ברוך.
ומכיון שרובכם בחיים, אשמח אם נפגש פעם במקרה לאיזה קפה, עדיף בגליל.

שלג ישראלי - מערכון

איזה סופה יואו

חבל על הזמן

הרבה זמן לא הייתה כזאתי סופה

שמנו ת'ילדים באוטו ונסענו לרמת הגולן.

עדיף רמת הגולן, למה החרמון גם יקר וגם מלא ישראלים.

הכל לבן וירוק,

פשש..

ממש אירופה.

אנחנו מגיעים לכניסה לרמת הגולן,

ומה?

פקק.

פקק בכניסה לרמת הגולן.

פקק בכניסה לרמת הגולן

מה?

אני עומד בפקקים?

אני?

אז איך שאני עוקף שני דרוזים באוטו

בא אלי דרוזי אחר,

אומר לי שאני חוסם את היציאה מרמת הגולן,

אני חוסם?

אני?

למה?

אני עשיתי פקק?

ואז הדרוזי אומר לי שהוא לא דרוזי, הוא בכלל שוטר.

ס' אוחתו ערס.

אני מנסה לנסוע אחורה אבל מה?

כולם החליטו לעקוף.

נהיה דו נתיבי על נתיב אחד בכניסה לרמת הגולן,

אף אחד לא יכול לנסוע.

כס' אוחתו הדלק.

השארתי את הילדים והחימום באוטו ויצאתי החוצה לבדוק למה פקק.

ולמה פקק?

כי איזה שוטר החליט שאי אפשר לעלות בגלל השלג.

השלג זאתי הסיבה בכלל שאתה רוצה לעלות לרמת הגולן,

למה, מה יש לעשות שם אם אין שלג?

לקטוף תותים?

כס' אוחתו

מי זה השוטר הזה בכלל?

הוא יגיד לי לא לעלות לראות שלג?

כמו באירופה

למה, השלג של אבא שלו?

מדינת משטרה נהיינו.

אי אפשר לעלות כי הכבישים חסומים, אעלק.

למה אני לא יודע לנסוע בשלג?

למה לא הייתי בלבנון?

בשלג,

בבוץ,

איפה שאתה לא רוצה נסעתי.

לא עם אוטו,

עם טנק.

אז מה?

בשביל זה יש לי ארבע על ארבע,

עוד מהתקופה של הטנקים.

למה, מישהו יגיד לי איפה לינסוע?

למה אני רגיל לנסוע בכל מקום.

נהיה פקק בכל הכניסה לרמת הגולן, אז השוטר פתח את המחסום כדי שנוכל להסתובב.

להסתובב אעלק.

כל השיירה נסעה למעלה.

למה מי זה השוטר הזה?

כס' אוחתו

הכל לבן ושלג,

תקועים בשלג

וכל העצים מכוסים בשלג,

וכל הכביש מכוסה בשלג.

ממש רומנטי.

ומה?

לא נעצור כדי שהילדים ירגישו קצת שלג?

איך שהילדים יוצאים, צפירה מאחורה.

השני דרוזים ממקודם צופרים לי.

לי!

מה כואב להם?

שהילדים משחקים קצת בשלג?

למה?

שלג של אבא שלהם?

ואז ההוא הדרוזי אומר לי,

"זה מסוכן לעצור, כי נתקעים"

הוא אומר לי שמסוכן לעצור כי נתקעים?

למה לא הייתי באימון חורף ברמת הגולן?

אני לא יודע שנתקעים?

שתי דקות הילדים ישחקו בשלג ואז ניסע.

מה כואב לו?

מה הוא דואג?

טרקטור של דרוזים

שלא נעצור אצל הדודות שלו עם הפיתה הדרוזית?

נעצור גם שם.

כל השיירה יצאו מהאוטו התחילו לשחק בשלג.

ואז התחיל גם לרדת עלינו שלג.

פשש..

ממש אירופה.

נהיה ממש קר,

כמו אירופה.

נכנסנו לאוטו,

וואלה האוטו מפרפר במקום.

בכל זאת שלושים סנטים של שלג, וסך הכל ג'יפ לא טנק.

הדרוזים הנחמדים ניסו לדחוף אותי, וכלום.

אחד מהם אמר, כנסו לאוטו תפעילו חימום ותחכו לחילוץ.

מה חילוץ?

כס' אוחתו

השוטר המטומטם מלמטה.

אם הכבישים חסומים אז למה נותנים לעלות בכלל?

מפלסת מחלצת

מה?

לא ידע שניתקע?

והדרוזי מה?

לא יכול לקפוץ שנייה לכפר, להביא איזה טרקטור של דוד שלו ולפתוח ת'כביש?

בשביל מה הוא דרוזי?

ואם לא טרקטור,

אז לפחות איזו פיתה עם זעתר,

הילדים מתחילים להיות רעבים.

שעה וחצי עד שהגיעה מפלסת.

שעה וחצי!

כל רמת הגולן זה מטר וחצי,

למה שעה וחצי?

מה?

כי זה כביש של דרוזים?

מה?

דרוזים הם לא בני אדם?

איזו אפליה.

השנאה במדינה הזאתי .

מה?

נידאל, שלג ובלי ישראלים - מראה נדיר

כי השלג שלהם לא עולה מאה עשרים שקל כניסה?

לבן-אדם?

שעה וחצי של חימום שחט לי את כל המיכל של הארבע על ארבע.

עצרנו בכפר לתדלק,

כס' אוחתו המדינה הזאתי

שמונה שקל לליטר.

כס' אוחתו הדרוזים האלה.

20 שקל לפיתה עם לבנה.

כפול שלושה ילדים

פלוס אישה

פלוס כנאפה

כס' אוחתו

שלוש דוחות ממצלמות מהירות בדרך חזרה,

ומצלמת רמזור אחת.

כס' אוחתו

מדינת משטרה.

על הפרדת רשויות רגשית, מרד נעורים ונפילה בין הדורות.

אני לא יודע איך להתחיל את זה, אז יכול להיות שהחלק הראשון יהיה מבולבל, אבל אחר כך הוא ייזרום, תסמכו עלי, יהיה בסדר.

זה התחיל באדיפוס,

אבל אדיפוס לא ידע את זה.

רק כמה אלפי שנים אחרי,

פרויד גילה לו את זה.

את זה שהוא היה מלך יווני שהרג את אביו כדי לשכב עם אמו.

אדיפוס היה מופתע.

ברור,

זה לא פשוט שאבי הפסיכואנליזה מנתח אותך ככה.

ועוד בפרהסיה.

יש חוק נגד זה,

היום.

היום, יש חוק נגד זה, פעם לא היה.

וספרים הוא כתב על זה.

ואיזה עובי של ספרים,

שלא נדע.

אז, נו..

איפה היינו..

מה שהתחיל באדיפוס.

כן,

המרד נעורים.

המרד נעורים שהתחיל אצל אדיפוס.

הרצון לקום ולהגיד לאבא'שך, מה אתה חושב עליו.

ושלא תבינו אותי לא נכון,

ככה זה בטבע.

כל החיות זה ככה.

וגם אצל הצומח.

נגיד, עץ צומח,

נופל לו זרע ליד,

צומח עץ חדש,

יותר גדול, והופּ,

לעץ הזקן אין שמש לעשות עלים,

ואז הוא מת.

ככה זה.

גם בטבע.

ומה עם המרד נעורים הזה, אתם בטח שואלים?

אז ככה,

כולם צריכים כזה.

ואם אין להם, משהו לא בסדר.

ולא רק אצלם,

משהו לא בסדר בשיטה.

ואם משהו לא בסדר בשיטה.

אנחנו אוכלים חרא.

ככה זה.

גם בטבע.

אז מה הבעיה ?

הדור הזה שהקים את המדינה,

נו..

דור תש"ח.

מאיפה הוא בא ?

אני אגיד לכם.

מאירופה.

מאירופה הוא בא.

ואיפה ההורים שלו ?

ההורים שלו נשארו באירופה.

והדור הזה שההורים שלו נשארו באירופה,

חיכה להם פה כדי למרוד בהם,

וכלום,

הם לא באו.

והדור הזה במקום למרוד בהורים שלו,

ולהרוויח את החופש שלו,

ולהשתחרר!

חיפש דמות אב.

כי כל אחד מחפש את מה שאין לו.

ואם אתה מאריך שיער או צובע אותו בסגול חציל, רק כדי לעצבן את האבא'שך

ואתה יושב בנגב

ליד מגדל

עם חומה

ושום אבא לא מגיע לצעוק עליך 'למה יש לך רסטות בצבע סגול חציל', כי הוא נספה באושוויץ.

אז אתה לא יכול מרוד!

ואתה לא יכול להרוויח את החופש שלך!

ואתה לא יכול להשתחרר!

ואחר כך אתה גם מבוגר מדי

וגם כולם בקיבוץ קוראים לך מוּסַקַה.

ס'אחתק.

והילדים שלך מה?

גדלים,

ומגיעים לגיל שגם הם צריכים למרוד, כדי להשתחרר ולהיות חופשיים.

ואתה כולך מאושר,

ומחכה לזה.

כי אתה יודע עמוק בלב שגם אתה רצית להשתחרר, ולא להיות כלוא בתוך דור שני.

אבל אתה יודע שעכשיו

הילדים שלך ישתחררו מהאבא המוּסַקַה שלהם

ויהיו חופשיים.

אבל רק!

אחרי המלחמה.

כי בגלל שבאנו מאירופה

ללבנט

כל הלבנט רוצה להחזיר אותנו לאירופה.

ועכשיו גם הילדים שלך לא יכולים למרוד.

ולהיות חופשיים,

ולהשתחרר,

כי הם מגויסים לצבא,

ומשורה ישחרר רק המוות.

ואתה אומר לעצמך,

טוב, נו..

יש מלחמות,

רוצים להשמיד אותנו,

נחכה קצת עם המרידות.

אבל כמו כל דבר בצבא,

גם מלחמות

באות בשלשות.

אה,

ואז גם הם כבר בוגרים מדי,

ואין להם מספיק שיער לרסטות,

והסגול חציל כבר לא באופנה.

ואתה מחכה לנכדים,

שיימרדו באבא ויבואו לסבא.

אבל הם בטלויזיה.

ובאינטרנט,

ובאייפון.

ואין להם זמן לסבא,

ואף פעם אין להם זמן.

אין להם זמן למרוד,

אין להם זמן להשתחרר,

ואין להם זמן להיות חופשיים.

ופתאום מה?

החשמל עלה

הדלק עלה

הבשר עלה

הלחם עלה

החלב עלה

התחליפי חלב (למי שלא אוכל חלב ומוצריו) עלו

התחבורה הציבורית עלתה

הארנונה עלתה

המיים עלו

הגז עלה

ואין כסף לאינטרנט,

ואין כסף לטלויזיה,

ואין כסף לאייפד.

ואז הנכדים נזכרים לבוא לסבא ולהתבכיין,

סבא תן לי כסף,

כי לאבא שלהם נגמר,

וגם האבא שלהם בא להתבכיין,

סבא תן לי כסף.

ואני שלא מרדתי, ולא השתחררתי, ולא יצאתי לחופשי.

ובניי שלא מרדו, ולא השתחררו, ולא יצאו אל החופשי.

ונכדיי שלא מרדו, ולא השתחררו,ולא יצאו אל החופשי.

כולנו צריכים עכשיו ללמוד למרוד

וללמוד להשתחרר

ולצאת לחופשי.

אז אחד מחפש תשובה בספרים של פרויד,

ואחד מחפש מדריך מצולם ביוטיוב.

וסבא?

סבא הכין מוסקה.

צמחוני,

בטח, צמחוני.

למי יש כסף לבשר.

אופניים - סיפור לימים נוראים

כבר חשבתי שאני אצטרך לרכב לַיַרְדֵּן עם האופניים הישנים שלי מכיתה א' שהורידו להם את הגלגלי עזר והרגליים נתקעות בכידון בכל דיווש. כל יום בחופש הגדול רכבנו לַיַרְדֵּן אבל דרך הפרדסים כי על הכביש הראשי אסור, ותמיד דרך הפרדסים יש לנו פנצ'ר שצריך לתקן, ואי אפשר לנסוע מהר בגלל הגדרות והעשבים והרגליים שנתקעות בכידון ושאם נוסעים מהר ויש פנצ'ר אז זה מסוכן. רק ביום הכיפורים אפשר לנסוע על הכביש באמצע ומהר ובלי פנצ'רים בדרך וזה הכי כיף, אבל אסור להיכנס למים כי לא שוחים ביום הכיפורים אבל הכי כיף זה לנסוע על הכביש, ואפשר לצבור תאוצה בירידה ולהמשיך חצי דרך בלי לדווש בכלל, רק אם רוצים לנסוע ממש מהר. בבוקר של ערב יום הכיפורים אבא שלי חזר מהעבודה בתוך טנדר, תמיד הוא חוזר ברגל כי ההסעה מורידה אותו בכניסה לרחוב, אבל הפעם הוא יצא מטנדר גדול וחום. איך שהוא ראה אותי הוא חייך, רצתי להגיד לו שלום והוא הרים אותי על הידיים הכי גבוה שאפשר. הוא כבר לא עושה את זה הרבה כי אני כבר גדול וקצת כבד. מלמעלה על הידיים שלו ראיתי אותם, אופניים אדומים חדשים ומבריקים, אפילו עם הניילון על המושב ומחזירי אור ומהלכים. היו להם שלושה מהלכים. אבא שלי שלף את האופניים החדשים שלי מהאחורה של הטנדר והניח אותם על הכביש. אני ניסיתי להגיע אליהם באויר אבל אבא החזיק אותי גבוה ולא הצלחתי להשתחרר. הוא ביקש שאני אבטיח לו שאני ארכב בזהירות ושאני אעשה כל מה שאמא אומרת לי ושאני אהיה ילד טוב. הבטחתי הכל, הייתי גם מבטיח לאכול אפונה וגזר ולסדר את החדר ואני לא יודע מה עוד, בשביל אופניים חדשים.
אבא שלי הניח אותי על האופניים ואני התחלתי לרכב ברחוב ולהעביר הילוכים אבא צעק לי מאחור שאני לא אחזור מאוחר כי ערב חג, צעקתי בחזרה והמשכתי לרכב. האופניים נסעו כל כך חלק שלא רציתי להפסיק.

בחדשות ברדיו שלפני שהוא מפסיק לשדר דיברו על מתיחות צבאית. וראש הממשלה הרגיעה ואמרה שאנחנו חזקים ואני קיוויתי שלא יקרה כלום כדי שאני אוכל לנסוע על הכביש מחר לירדן עם האופניים החדשים שלי. קבעתי עם אורי ,חיים ובנימין בבוקר בסוף של הרחוב. בנימין כבר עשה בר מצווה והוא חייב לצום והוא לא ידע אם ההורים שלו יסכימו לו לבוא. ואני התפללתי לאלוהים שראש הממשלה הרגיעה את ההורים שלי ושהם יתנו לי לרכב לַיַרְדֵּן.

נפגשנו בבוקר וחיים אמר שהוא לא יכול לבוא בגלל שהוא צם וגם בגלל שההורים שלו מפחדים והם לא רוצים שהוא יתרחק מהבית ושאנחנו יכולים לרכב ברחוב. אורי ובנימין היססו אבל אני אמרתי שאני רוכב לירדן עם האופניים החדשים שלי גם אם הם לא באים, אז הם החליטו לבוא. הבטחנו לחיים שנחזור מהר ואחר כך נרכב איתו בשכונה, אבל הוא אמר שכבר יש לו סחרחורת בגלל הצום ושהוא חוזר לישון, ואנחנו רכבנו לירדן.

הכביש היה ריק ושלושתנו רכבנו אחד ליד השני באמצע הכביש ממש מהר. אני שמתי את ההילוך הכי קשה ודיוושתי בכל הכח והאופניים טסו כמו אווירון. אורי צעק לי מדי פעם שאני עובר אותו אז הייתי צריך להאט, עד שלבנימין היה פנצ'ר והוא נפל ופתח את הברך.
בנימין בכה קצת ואורי שטף לו את הברך. אני תיקנתי לו את הפנצ'ר וחזרנו לרכב לאט כדי שבנימין לא יבכה. הוא רכב על האופניים צולע וחשבנו שהוא ייפול שוב בכל רגע אבל זה לא קרה.

הגענו לגשר שעל הירדן. בדרך כלל כשאנחנו רוכבים בפרדסים אנחנו מגיעים ישר לנחל אבל הפעם עלינו על הגשר. היה שם ג'יפ צבאי שחנה ליד הגשר ושלושה חיילים ששכבו עליו ועוד אחד ששחה בירדן. אורי צעק לו שאסור לשחות כי יום כיפור והחיילים ששכבו על הג'יפ צחקו. אחד החיילים אכל תפוח ושאל אותנו אם אנחנו צמים. אמרתי לו שלא והוא זרק לי תפוח נוסף שהיה לו. כמעט ופספסתי אותו.

מכשיר הקשר של החיילים הפריע את השקט של המים מדי פעם. ואורי שאל את החיילים אם יש להם פלסטר בשביל בנימין. בנימין ישב בצד וניקה את הברך הפצועה שלו. החיילים ששכבו על הג'יפ צעקו לחייל שבמים 'דוקטור, דוקטור! ...יש לך פצוע, דוקטור' הם צחקו והחייל שבמים טיפס על הגשר.
הוא הסתכל על הברך של בנימין, ניגש לג'יפ והביא תיק ירוק כזה עם מלא כיסים. הוא שטף את הברך של בנימין במים ואז ניקה את הברך עם בד לבן, בנימין חזר לבכות החייל מרח לו חומר חיטוי על הברך ואז חבש אותה עם תחבושת מוזרה עם הרבה שרוכים.
בנימין שאל אותו אם הוא באמת דוקטור והחייל אמר שהוא רק חובש, ובנימין אמר לו שוב שאסור לשחות ביום כיפור אז החייל שהוא לא דוקטור אמר שלו שהוא לא ישחה יותר ונתן לו לשתות מהמימייה שלו ואמר לו שהוא צריך לסיים את כולה ולנוח בצל.

היה כבר צהריים, והחייל שהיה המפקד דיבר במכשיר הקשר עם מישהו שאמר לו שהחילוף שלהם מתעכב ושאסור להם לעזוב את הגשר. החיילים האחרים התעצבנו אבל החייל מפקד אמר להם שבמילא אין מה לעשות בבסיס ושעדיף להיות בנחל עד ארוחת ערב. אנחנו נשארנו על הגשר כי גם לא היה מה לעשות בבית וגם בנימין עדיין יבב בגלל הברך ששרפה לו בגלל החיטוי.

פיצוץ נשמע ברקע, רחוק. ואז אחד נוסף יותר קרוב. אחר כך הופיעו שלושה מטוסים שהסתובבו לנו מעל הראש וחזרו לכיוון רמת הגולן. החיילים נעמדו על הג'יפ והסתכלו במטוסים. אחד מהם אמר שאלו מיגים. אף פעם לא ראיתי מיג לפני. מכשיר הקשר של החיילים התחיל לצרוח. הם רצו לחזור לבסיס אבל החייל מפקד אמר שהם צריכים לשמור על הגשר. חייל אחר שישן עד עכשיו צעק עליו שזה מטומטם ושהם לא יכולים לשמור עליו מפצצות של מטוסים ומאיפה הגיעה המלחמה הזו עכשיו. הפיצוצים התקרבו אלינו. החיילים שמו קסדות ואת התיקים הירוקים עם ההרבה כיסים והחייל שהוא לא דוקטור אמר לנו שכדאי שנחזור מהר הביתה.

התחלנו לרכב חזרה רמת הגולן בגבנו ואנחנו דיוושנו בכל הכח כדי לברוח מהמלחמה. אפילו בנימין שלפני זה צלע באיטיות על האופניים רכב במהירות. כשהגענו לאמצע הדרך התחילה צפירה. איבדתי שליטה על האופניים ונפלתי אורי וחיים לא ידעו אם לעצור או לא ואני כבר טיפסתי בחזרה על האופניים וחזרתי לדווש. שתקנו ורכבנו הכי מהר שיכלנו. מכוניות התחילו לנסוע על הכביש למרות שיום הכיפורים, בהתחלה של צבא ומשטרה ואז גם מכוניות רגילות. היינו צריכים לרכב בצד הדרך ואני התפללתי שלא יהיה לי פנצ'ר. בכניסה לרחוב התפצלנו.

בכניסה לבית שלי חנה הטנדר הגדול החום שהביא את אבא שלי אתמול, בדיוק כשהגעתי אבא שלי יצא מהבית עם מדים. קפצתי עליו והוא הרים אותי וחיבק אותי וחייך. הוא שאל איך האופניים ואמרתי שהם מעולים ונוסעים ממש מהר. אמא שלי בכתה והיה שם עוד איש גדול כמו אבא שלי, הוא אמר שצריך כבר ללכת, ואבא שלי הזכיר לי שהבטחתי לעשות כל מה שאמא אומרת. הוא נישק אותי על הראש ואת אמא שלי ואז הוא והאיש השני נכנסו לטנדר ונסעו.
אמא שלי עמדה עוד רגע בחוץ ואז נכנסה פנימה אני התעקשתי להכניס את האופניים הביתה והיא ויתרה לי. את הזמן שאחרי בילינו בסחיבת דברים למקלט. היה לנו בחצר מקלט משפחתי מבטון עם גג מעוגל שעליו היו שקי חול שאמא ואבא שלי מילאו במלחמה הקודמת כשאני הייתי ממש קטן. חוץ מזה הוא שימש כמחסן, אז היינו צריכים להוציא ממנו דברים שהכנסנו הביתה ולהכניס אליו דברים שצריך כמו רדיו ואוכל ומים ושמיכות ומזרן. הייתה שם מיטה מברזל צמודה לקיר השמאלי וכסא, ואמא הרשתה לי לשים את האופניים בפנים על הקיר השני. המקלט היה נמוך ואמא שלי הייתה צריכה להתכופף כדי להיכנס ואני יכולתי לעמוד זקוף רק במרכז כי הגג נהיה נמוך בצדדים.
הפיצוצים התקרבו והתחילו דיווחים ברדיו למרות שזה יום הכיפורים, ובעיקר אמרו סיסמאות של כל מיני יחידות צבאיות. הייתי עייף מהרכיבה על האופניים ונרדמתי.

לא היה לנו טלפון בבית, וכך גם לאף אחד ברחוב. הדיווחים ברדיו המשיכו והחשמל הפסיק לסירוגין. הפיצוצים המשיכו כל הלילה וכל היום. אמא שלי לקחה אותי למרכז. רוב החנויות היו סגורות חוץ מהחנות של העיתונים שהחלונות שלה היו מכוסים בשקי חול, הסניף של הדואר וכמה מכולות. הלכנו למכולת של המצרי וקנינו סוללות לרדיו. אמא שלי רצתה לקנות כמה חבילות אבל המצרי אמר שהיא לא היחידה שקונה והוא נתן לה רק שתיים, ואמר שתדליק את הרדיו רק לחדשות, הוא דיבר במבטא מוזר. קנינו גם חצי לחם שחור וקמח וארבע ביצים. רוב המדפים היו ריקים והמצרי אמר שכל המשאיות מגויסות. הייתה התקהלות מול החנות של העיתונים אז אמא משכה אותי לשם. מישהו הביא ערימה של עיתוני ערב וכולם נדחפו לקחת. פגשתי שם את אורי הוא היה עם אמא שלו, גם אבא שלו הלך לצבא, והוא החזיק את היד של אחיו הקטן. האמהות שלנו הלכו לסניף דואר ואנחנו הלכנו אחריהן. אורי אמר שקצין העיר יושב שם ויש רשימות של חיילים שנהרגו ושל חיילים שנפצעו ובאיזה בית חולים הם. אני לא הבנתי למה לעיר יש קצין, אבל אורי אמר שככה זה. היה שם איש מבוגר עם מדים והרבה סיכות צבעוניות על החזה שהסביר שעדיין לא יודעים מה קורה. היו לו רק שני שמות של פצועים שלא הכרנו. אחרי זה היה פיצוץ שנשמע ממש קרוב ואנחנו הלכנו הביתה עם אמא של אורי ואורי ואח שלו הקטן. ביקשתי מאמא ללכת למקלט של אורי כדי לשחק והיא אמרה שאני לא אצא משם עד שהיא תבוא להחזיר אותי. שיחקנו דמקה ודוקים עד שנהיה מאוחר. אמא שלי עדיין לא באה לקחת אותי והתחלתי לפחד אז אורי והאח שלו הגדול שצריך היה כבר להתגייס אבל הגיוס שלו נדחה קצת לפני המלחמה ליוו אותי הביתה, בדרך ראינו את רמת הגולן בוערת, היא נראתה אדומה כולה וענן עשן גדול עמד מעליה. היה ריח חזק של שריפה באויר כמו של ל"ג בעומר וכל הזמן היו פיצוצים.

אמא שלי לא הייתה במקלט. היא ישבה בבית מול הרדיו והייתה מרוכזת בו. נכנסתי הביתה ואורי ואח שלו חזרו הביתה. כשנגעתי בה על הכתף היא נבהלה. היה רגע שהיא כאילו לא הייתה שם ואז היא שאלה בכעס איך חזרתי. אמרתי לה שאח של אורי הביא אותי והיא נרגעה. היא כיבתה את הרדיו והלכנו למקלט. בכניסה למקלט ראינו שוב את רמת הגולן בוערת ושמענו מטוסים ופיצוצים, ואז נכנסנו פנימה. אמא הדליקה נר והכינה לי כריך עם ממרח בטעם שוקולד מקופסאת שימורים וויתרה לי על צחצוח שיניים אחרי.

בבקר הלכנו שוב למכולת של המצרי, לא היו לו סוללות לרדיו, אז שוב קנינו חצי לחם לבן ועיתון וקצת קופסאות שימורים של רסק עגבניות ושעועית וזיתים כי זה רק מה שנשאר לו על המדף. הלחם היה של אתמול והוא אמר לאמא שלי שלא הגיע שום דבר טרי, היה לו מבטא כמו של הקריין ברדיו של הסורים שמשדר בעברית ואומר כל הזמן שהערבים מנצחים אותנו, ושאמא שלי מאזינה לו רק אחרי שאני הולך לישון. אחר כך הלכנו לדואר, איפה שישב הקצין של העיר כדי לקרוא ברשימות של הפצועים וההרוגים. על הקיר היו ארבע עמודים מלאים בשמות. שלושה עמודים של פצועים ועמוד אחד של הרוגים. היו שם המון נשים עם הילדים שלהם שחלקן בכו וחלקן הניחו יד על הפנים והיה בלאגן גדול. והנשים החליפו ביניהן שמות של פצועים והרוגים, אורי ואח שלו היו שם וגם בנימין, והאח הגדול של אורי אמר שהחבר של אבא שלי, האיש הגדול מהטנדר בבית חולים בבאר שבע. ושאשתו רוצה לנסוע לשם אבל אין לה איך, כי כל האוטובוסים מגויסים. בנימין אמר שהבן של המצרי מהמכולת נעדר, שזה כשחייל נעלם ולא מוצאים אותו. אבל לא אכפת לו כי הוא מצרי, ושאסור לקנות אצלו כי הוא מצרי. האח הגדול של אורי אמר שבנימין מדבר שטויות ושיסתום, ואז הוא הוריד לו צ'פחה על עורף. שני מסוקים עברו מעלינו, והאנשים התפזרו. אמא של אורי לא הסכימה שאני אבוא לשחק היום כי כואב לה הראש. ואנחנו חיכינו ליד התור של הטלפון הציבורי כי אמא שלי רצתה להתקשר לסבתא. אף אחד לא ענה ובמרכזייה אמרו שחלק מהקווים נפלו אז חזרנו הביתה.

ישבנו במקלט וחיכינו לחדשות. הדלקנו את הרדיו כל שעה עגולה ואמא הסכימה לי לשמוע שיר אחד אחרי החדשות וזהו, כדי לא לבזבז סוללות. זמר שר ברדיו "כה אדירים המישורים שטופי השמש הקייצית, כאלה לא ראיתי מעודי..." ואמא שלי סיפרה לי על המדבר בסיני ושאבא נמצא שם, וכשתיגמר המלחמה אז נסע לבקר אותו. אחרי השיר כיבינו את הרדיו.

אוטו עצר ליד הבית שלנו, שמענו אותו מהמקלט ואמא יצאה לראות מי זה. אני יצאתי אחריה. זה היה טנדר בצבע כחול אבל יצאו ממנו איש ואשה במדים, את האיש זיהיתי, זה היה הקצין של העיר מהדואר. אמא שלי זיהתה אותו גם והתחילה לבכות ולרעוד. הם התקרבו אליה והיא צעקה עליהם שיגידו לה שאבא בסדר ובאיזה בית חולים הוא, אבל הם לא אמרו כלום הקצין של העיר חיבק אותה והכניס אותה הביתה. השכנות שלנו משני הצדדים יצאו מהמקלט שלהם לראות מה קורה וניגשו לאמא שלי והתחילו לבכות גם. האישה עם המדים התיישבה איתי על המרפסת ושאלה אות אם אני מבין מה קרה. עשיתי לא עם הראש, והיא התחילה לספר לי שאבא שלי הא חייל גיבור ושהוא נלחם בתעלה. היא הסבירה לי שהתעלה זה כמו נחל גדול שמחבר בין הים התיכון לים סוף ושהייתה שם מלחמה כמו שיש כאן ברמת הגולן. ואז היא אמרה שאבא שלי נהרג ושהוא לא יחזור ושאני יכול לבכות. אבל לא בכיתי. אני לא יודע למה, הדמעות לא יצאו לי.
אחרי שהגיעו עוד שכנות אלינו הביתה, הקצין של העיר והאישה עם המדים הלכו. גם אורי ואמא שלו הגיעו וגם אח שלו הקטן, ואורי אמר שגייסו את אח שלו הגדול ואמא שלו לא מפסיקה לבכות למרות שהוא אמר לה שהוא הולך לטירונות לפחות לחודש ושהמלחמה תיגמר עד אז. כל השכנות ישבו בבית עם אמא שלי ובכו ולא נתנו לי להיכנס כי לא עברתי עוד בר מצווה ואני לא חייב להיות שם, אז שיחקתי דמקה עם אורי במקלט והאח הקטן שלו כל הזמן הפריע.
הייתה אזעקה ואמא של אורי באה למקלט ולקחה אותו ואת אח שלו הקטן, וכל השכנות חזרו למקלטים שלהם והבטיחו לבוא אחר כך, ואני נכנסתי הביתה לאמא שישבה על הרצפה בסלון והעיניים שלה היו אדומות.
החשמל חזר אז הדלקתי את הרדיו בסלון והיו שירים שאפשר לשמוע בלי לבזבז סוללות והתיישבתי ליד אמא והיא חיבקה אותי.

בבוקר אמא נתנה לי את הפרוסה האחרונה עם ביצה קשה וזיתים שהביאה השכנה. לא רציתי לאכול את הזיתים אבל היא אמרה שאני חייב כי זה מה שהשכנה אמרה שצריך לאכול כשאנשים מתים. אחרי זה הלכנו למרכז כדי לקנות עוד ביצים וזיתים ולחם ודברים עגולים שאוכלים כי זה מה שצריך.
המצרי במכולת לא דיבר את הדיבור המוזר שלו כמו הערבי מהרדיו ולא הסתכל על אמא שלי והעיניים שלו היו אדומות והוא הסתכל איתן על הרצפה. החולצה שלו הייתה קרועה ליד הצווארון והוא לא אמר כלום לאמא שלי שלקחה שלוש חבילות של סוללות. אחרי שאמא שילמה הוא נתן לי סוכריה על מקל בלי כסף ובלי להסתכל עלי. אחרי זה עברנו ליד הדואר וכל הנשים הסתכלו על אמא שלי וגם אמא של אורי ואורי והאח הקטן שלו ובנימין. אמא שלי לא ראתה אותן בכלל היא רק ניגשה לרשימה של הפצועים וחיפשה את השם של אבא שלי ולא מצאה אותו וכל הנשים זזו מהרשימות של ההרוגים כדי שהיא תוכל לבדוק, אבל היא לא בדקה ברשימה של ההרוגים. ואז היא ניגשה לטלפון וכולם פינו לה את התור והיא ניסתה שוב להתקשר לסבתא שלי.
בנימין אמר שהבן של המצרי נהרג, ושמגיע לו. והאח הגדול של אורי לא היה שם כדי להוריד לו צ'פחה על העורף כי הוא התגייס. אמרתי לבנימין שהמצרי נתן לי סוכריה על מקל בלי כסף ואז בנימין אמר שהוא נתן לי סוכריה כדי שאני לא אהרוג אותו ושצריך להרוג את כל המצרים, ואולי הבן של המצרי הוא זה שהרג את אבא שלי ואז אבא שלי הרג אותו בחזרה, אורי אמר לו שזה לא הגיוני שאם הוא מת איך הוא הרג אותו בחזרה. ובנימין אמר שאולי הם נלחמו אחד בשני, אז אורי ניסה לתת לו מכה על העורף כמו שאח שלו עושה אבל הוא פספס והם התחילו ללכת מכות.
במרכזייה אמרו לאמא שלי שאין קווים ושתנסה בלילה כי אז אנשים ישנים ויש יותר סיכוי, ואז הלכנו הביתה.

אמא שלי הרתיחה ביצים קשות על הגז ונתנה לי לאכול שתי ביצים וזיתים, לא אמרתי כלום, היא שמה לה ביצה אחת אבל לא אכלה אותה. היא לא אכלה כלום. השכנות ביקרו אותנו מדי פעם ואחת אמרה שיבוא רב מחר בבוקר ושאלה אם ההורים של אבא שלי יודעים. אמא שלי אמרה שהיא לא יודעת ובלילה הלכנו לטלפון הציבורי שליד הדואר. בחנות של המצרי דלק האור אבל הדלת היתה סגורה. הטלפון הציבורי לא עבד בכלל. חיכינו שם ואמא שלי ניסתה כל כמה דקות אבל לא היה צליל חיוג, מישהו שלא מכיר את אמא שלי אמר שגם הטלפון הציבורי שליד המשטרה לא עובד וכנראה אין אף קו באזור ואז הוא הלך. חזרנו הביתה ובדרך הסתכלתי על רמת הגולן הבוערת וחשבתי על החיילים ששומרים על הגשר ואם הם עדיין שם, רציתי לרכב לירדן על האופניים אבל לא רציתי להשאיר את אמא שלי לבד. אמא שלי לא אכלה כלום גם בלילה והיא לא רצתה להיכנס למקלט היא הרתיחה עוד ביצים על הגז, אבל לא אכלה אף אחת מהן.

בבוקר הגיע הרב עם שתיים מהשכנות שניקו קצת את הבית ושטפו כלים, היה זרם חלש של מים בברז, והן הכריחו אותי להתקלח עם מים קרים. אחרי זה הלכנו שוב למרכז כי הרבי אמר שכל הקווים של הטלפונים נפלו אבל אפשר לשלוח מברק בדואר והוא יגיע עד הערב.

אורי ובנימין כבר היו ליד הרשימות של הקצין של העיר אבל הם לא דיברו אחד עם השני בגלל המכות ובגלל שאורי נתן לו מכה בברך שהחייל חבש לו והפצע שלו נפתח שוב. כשהגעתי בנימין אמר שאמא שלו לא מסכימה לו להיכנס לחנות של המצרי, וזה בטח בגלל שהוא מרגל, אורי אמר לו שיסתום ובנימין אמר שהוא לא מדבר איתו ושצריך להרוג את כל המצרים אם אורי לא רוצה שאח שלו הגדול ימות גם כי הוא התגייס והוא בטח בתעלה. אורי נתן לו בעיטה בברך והם התחילו מכות שוב. אמא שלי יצאה מהדואר והלכנו הביתה.

אמא שלי נכנסה ישר הביתה ואני הלכתי למקלט לבדוק שהאופניים שלי שם. אם אמא שלי לא הייתה לבד ולא הייתה מלחמה הייתי נוסע עד לירדן לחיילים ששומרים על הגשר ומביא להם את כל הביצים הקשות שאמא שלי הכינה ושאף אחד לא אוכל. כשחזרתי היא עמדה מול הגז עם הפינג'אן עם המים והביצים אבל לא היה גז, אז המים לא רתחו והיא סתם עמדה שם ובכתה.
היא שמה לי ביצה לא מוכנה בצלחת וזיתים ולחם ואז היא הלכה לסלון. החזרתי את הביצים למקרר והכנתי פרוסה עם שוקולד שנשאר בקופסת שימורים. אמא שלי לא רצתה לאכול ואני אכלתי את הפרוסה. אמא שלי נרדמה בסלון ואני הלכתי לישון במקלט ליד האופניים.

השכנה עם הביצים והאוכל העגול שאוכלים כשאנשים מתים חיפשה את אמא שלי במקלט, אמרתי לה שהיא בבית והלכתי אחריה. אמא שלי ישנה על הכורסא בסלון. השכנה ניסתה להעיר אותה ולא הצליחה. היא צעקה לי שאני אביא מים. הבאתי את הפינג'אן והיא שפכה על פניה של אמא שלי. אמא שלי התעוררה קצת אבל נרדמה מיד. השכנה רצה החוצה וצעקה לשכנות האחרות, היא צעקה 'רופא' ו 'עזרה' וכל מיני דברים כאלה, והבן שלה בא בריצה. אני ליטפתי את הראש של אמא שלי וקראתי לה אבל היא לא התעוררה. השכנה שלחה את הבן הגדול שלה שהיה קצת יותר קטן מהאח הגדול של אורי ובגלל זה עוד לא גייסו אותו, לקרוא ורופא, והוא רץ לכיוון קופת חולים.

אמבולנס הגיע וגם הקצין של העיר והאישה עם המדים ושמו את אמא שלי על אלונקה ולקחו אותה לבית חולים. רציתי ללכת גם אבל האנשים באמבולנס אמרו שהן לא יכולים לקחת אותי והאישה עם המדים אמרה שבית חולים זה לא מקום לילדים בטח לא כשיש מלחמה, אז השכנה עם הביצים אמרה שאני יכול להישאר אצלה עד שאמא שלי תחזור. האישה עם המדים אמרה שיהיה בסדר, ואז התחילה הפגזה וכולם נסעו משם חוץ מהשכנה וממני ומהבן שלה שעוד לא התגייס.

המקלט שלנו היה יותר גדול מזה של השכנה עם הביצים אז הבן שלה הביא מזרון למקלט שלנו וניסה להוציא את האופניים שלי החוצה, החזקתי אותם ואמרתי לו שהם נשארים בפנים ושקיבלתי אותם מאבא שלי. הוא אמר שאין מקום ואם אני רוצה אז הוא יעביר אותם למקלט שלהם, אבל אמא שלו אמרה שאף אחד לא יוצא החוצה חוץ מהאופניים ואז היא תפסה אותי חזק וצעקה עליו שיוציא את האופניים החוצה. הוא נסה לענות לה והיא צווחה עליו אז הוא הוציא אותם ואני התחלתי לבכות. הוא סגר את הדלת ואז היה פיצוץ ממש קרוב אלינו, ניסיתי לצאת לראות שהאופניים שלי בסדר אבל השכנה עם הביצים לא נתנה לי לעבור. היא אמרה שזה בסך הכל אופניים ושהמדינה תקנה לי אופנים חדשים אחרי המלחמה. חזרתי לבכות. לא רציתי אופניים חדשים רציתי את האופניים שקיבלתי מאבא שלי. הבן של השכנה עם הביצים משך אותי מאמא שלו וחיבק אותי חזק ואני המשכתי לבכות והרטבתי לו את החולצה, ואחרי שבכיתי הרבה נרדמתי.

בלילה השכנה עם הביצים שמה ברדיו את הגל הסורי ששידר כל הזמן שהערבים מנצחים והיה לו קול כמו של המצרי מהמכולת, והוא חזר ואמר שהם יהרגו את כל החיילים הישראלים ואת כל הגנרלים הישראלים. השכנה עם הביצים נרדמה והרדיו המשיך לדבר בקולו של המצרי מהמכולת על איך החיילים הישראלים מתים ברמת הגולן ובסיני, והאיש מהרדיו דיבר עם חיילים ישראלים שבויים שאמרו שהצבא הסורי יותר חזק ושהוא מנצח, ושכדאי לגולדה ולמשה דיין ולישראל להיכנע. האיש ברדיו חזר שוב על כל מה שהוא כבר אמר ובפעם השלישית שהוא חזר על עצמו הוא כבר היה ממש חלש ואז נשמע רק רעש, אחרי קצת זמן הרעש הפסיק. היה כבר בוקר והשכנה עם הביצים והבן שלה ישנו, ובחוץ היה שקט בלי פיצוצים. השתחררתי מהחיבוק של הבן של השכנה, דילגתי מעליה ויצאתי החוצה, האופניים שלי היו מכוסות בחול. חפרתי אותם החוצה ובדקתי את השפיצים שלהם, התפללתי שלא יהיו לי שמיניות. כשהתחלתי לרכוב הם קצת חרקו מהחול אבל החריקות עברו מהר. רצתי הביתה ולקחתי את כל הביצים הקשות וזיתים וקצת לחם וחזרתי לאופניים. רכבתי על האופניים לרחוב ואז יצאתי ממנו והמשכתי לרכב לכיוון הירדן. רכבתי ממש מהר כמו ביום הכיפורים עד לגשר של החיילים. הג'יפ עם החיילים כבר לא היה שם. אבל אחרי הגשר חנו המון טנקים באי סדר. וחיילים התרוצצו ביניהם. היו קוביות בטון גדולות לפני הגשר וחייל שעמד מאחורי קובייה אחת כזו צעק עלי לעצור או שהוא יורה. נבהלתי ונפלתי מהאופניים. צעקתי לו שלא יירה בי והוא לא ירה. הוא קרא לי 'ילד' ושאל מה אני עושה כאן ושאני אלך הביתה. אמרתי לו שבאתי לבקר חיילים שפגשתי על הגשר ביום הכיפורים. הוא אמר שהרבה השתנה מיום הכיפורים. משאיות שירדו מרמת הגולן עברו על הגשר ונעצרו ליד החייל ושאלו אותו משהו. הוא כיוון אותן. כשהן המשיכו ראיתי שיש עליהן המון חיילים עם דם. חלק מהחיילים צעקו וחלק לא זזו בכלל. החייל אמר לי שוב שאני אלך הביתה. חייל אחר עם דרגות על הכתפיים הגיע ושאל את החייל הראשון מי אני ואם התחילו לגייס תינוקות, ואז הוא צעק עלי שיש מלחמה וזה לא מקום לילדים ושאני אחזור הביתה לאמא ואבא. התאמצתי לא לבכות, והוא צחק ואמר שהוא יכול לגייס לי את האופניים כדי להילחם בסורים, מישהו קרא לו והוא הסתלק משם. הוצאתי את הביצים הקשות והלחם והזיתים ושמתי ואתם על קוביית הבטון ליד החייל הראשון, עליתי על האופניים ונסעתי. עברתי את המשאיות עם החיילים הפצועים שצועקים ושותקים ומחכים בצד של הכביש. ורכבתי חזרה, לאט. ואז, סתם פתאום, התחלתי לבכות.

כשהגעתי למרכז כבר נהיה מאוחר ולא היה לי כוח לרכב יותר אז הלכתי ליד האופניים שלי, הדואר היה סגור והקצין של העיר לא היה שם וגם לא היה אף אחד ליד בטלפון כי לא היה קו. הדלת של החנות של המצרי הייתה פתוחה. המצרי ישב על שקים ריקים של אורז על הרצפה עם החולצה הקרועה שלו. הוא החזיק את הכיפה שלו ביד. בנימין אומר שהכיפה זה רק ההסוואה שלו כי הוא מרגל. המצרי מלמל דברים בערבית שלא הבנתי והעיניים האדומות שלו הסתכלו על הרצפה. נכנסתי לחנות והחנות הייתה ריקה חוץ מכמה קופסאות מסריחות של זיתים, לקחתי אחת והלכתי לכיוון המצרי. הוא הסתכל עלי לרגע והתחיל לבכות. אמרתי לו שאבא שלי מת. הוא אמר שהוא יודע ושהוא מצטער. התקרבתי אליו עוד ואז דפקתי לו את הקופסאת שימורים המסריחה על הראש. הוא נפל על הרצפה ושלולית של דם צמחה מתחת לראשו. הקופסא המסריחה התגלגלה לקצה החנות והשאירה אחריה פס אדום כהה מקווקו בצבע של האופניים שלי. הוא לא בכה ולא צעק והיה לו חיוך קטן על הפנים כשהוא מת.