תוויות

‏הצגת רשומות עם תוויות משפחה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות משפחה. הצג את כל הרשומות

הגדה משפחתית לחג שני - סיפור קצר

עותק ePub לקוראים דיגיטליים זמין פה

אני רוצה לספר לכם על יציאת המצריים המשפחתית שהתרחשה בפסח הקודם. אבא שלי חזר מהעבודה עם כמה ארגזים של דברים מהמעבדה שלו ברפא"ל והתחיל להרכיב אותם ממש לפני ערב פסח בזמן שאמא שלי הייתה עסוקה בלהכין קציצות בפול ושום ירוק לארוחת החג. הוא התחיל לקדוח מעל הדלת הזזה לחצר שבין המטבח לסלון והעיף לה אבק מהקדיחות לסיר של הקציצות והם התחילו לריב ולצעוק ואבא שלי לא שמע בגלל המקדחה ואמא שלי לא שמעה כי היא קיללה את השטויות שהוא עושה בערב חג במקום לעזור לה או לפחות לא להפריע.

"את כל הזמן חופרת לי שצריך להחליף את הרשת בגלל כל היתושים שנכנסים הביתה כל הזמן"

"אבל למה אתה צריך לקדוח בשביל רשת מזדיינת! אתה הורס לי את הקציצות!"

"אני לא רוצה להחליף רשת ובעוד שבועיים כשהיא תיקרע שוב, את תחזרי לחפור לי שצריך להחליף רשת"

הוא חזר לקדוח והיא חזרה לקלל ואני חזרתי לשחק קול־אוף־דיוטי בטלפון. כי כל פעם שהם עסוקים בלריב אני יכול לשחק בטלפון כמה שאני רוצה בלי שהם ישימו לב שעברתי את השעה היומית המזדיינת. אני אומר מזדיינת רק כי אמא שלי אומרת כל הזמן מזדיינת למרות שאני בכיתה ה' ואסור לי להגיד מזדיינת, אבל כבר נמאס לה לא לקלל לידנו וכי אני הכי קטן וכבר בכיתה ה' וגם אני אתחיל להגיד מזדיינת כל הזמן כי עוד מעט אני בכיתה ו', אז זה לא משנה הרבה.

ובכיתה ו' אבא הבטיח שאני אוכל להיות שעתיים בטלפון כל יום, כי אחי הגדול בכיתה ז' והוא יכול להשתמש בטלפון שלוש שעות כל יום. ואחותי הגדולה בכלל יש לה גם טלפון וגם טאבלט והיא כל הזמן באחד מהם לפחות.

אז הוא סיים לקדוח וחיבר איזו קופסאת מתכת די גדולה שחסמה רבע מהדלת הזזה לחצר עם משהו שנראה כמו מצלמה של פעם עם עדשה ענקית ומסתובבת על ציר. ואחרי שהוא סיים הוא שלף מהדלת את המסגרת הגדולה של הרשת הקרועה, הוציא אותה לחצר וזרק אותה מעבר לגדר.

"מה אתה עושה אידיוט?" אמא שלי נזפה בו כשהוא נכנס חזרה הביתה.

"תכף תראי" אבא שטף ידיים, לקח צלחת עמוקה של מרק, שפך לתוכה דבש והניח את הצלחת מול איפה שהייתה הרשת של הדלת הזזה ועכשיו יש שם קופסאת מתכת שחוסמת רבע מהדלת, גרר כיסא ליד הצלחת והתיישב עם מה שנראה כמו טאבלט צבאי ממוגן בצבע ירוק זית. אמא שלי סיננה קללות וטעמה מהקציצות, הוסיפה מלח ונעמדה ליד הגז עם ידיים משולבות וכף עץ של הבישולים באחת מהן. היא רקעה בעצבנות ברגלה.

"די נו, את מפחידה את היתושים" אבא שלי צחקק.

שניהם הבחינו בזבוב איטי מהסוג שעושה יותר רעש ופחות זז.

"נו, איינשטיין, אתה לא מתכוון לעצור אותו?" היא הציקה.

"ששש אל תבריחי אותו"

הזבוב התקרב אל סף הדלת הזזה והעדשה הגדולה של הקופסאת מתכת התחילה לזוז. קרן לייזר אדומה פילחה את הזבוב והוא נשר בחלקים אל המפתן. לכנפיים המעשנות שלו לקח יותר זמן לצנוח לרצפה מאשר לגוף.

אני הרמתי את העיניים מהקול־אוף־דיוטי ופלטתי "פשששש" ארוך ומכובד.

"או נו אתה והמשחקים שלך. תטאטא אותו החוצה כי אני עם הניקיונות המזויינים סיימתי" אמא שלי נזפה, כיבתה את הגז ונעלמה אל תוך הבית.

מיירט יתושים באמצעות לייזר - עפ"י גחלילית בטא של אדובי
"אבא, איך עשית את זה?"

"אווו, זה סודי ביותר" אבא שלי חייך.

"נו, אבא"

"זה אַיְירוֹן־בִּים האבטיפוס של המיירט לייזר נגד רקטות, עשיתי לו קצת שינויים כי בכל זאת זה נגד זבובים אבל איזה פצצה? הא?"

"כן..." הבטתי בחלקי הזבוב שנחו על הרצפה בזמן שמספר יתושים ניסו לחדור לביתנו המבוצר. העדשה זזה במהירות והורידה את שלושתם, אחד הצליח לחדור מספר סנטימטרים אל תוך הבית והלייזר שחרך אותו פגע בספה שהחלה לעשן.

"אוי שיט" אבא שלי פלט, זינק אל הספה והיכה את החור המעשן עם כף יד חשופה.

"פששששש" ארוך ומכובד עוד יותר נפלט לי.

"אני צריך לפתור את זה עדיין, אז אל תגלה לאמא" הוא אמר והתיישב על הכיסא עם הטאבלט המזויין.

"מה תיתן לי?" עניתי.

"אתה סוחט אותי?"

"זה חג, מגיעה לי איזו מתנה לא?"

"מה אתה רוצה?"

"שלוש שעות מסכים ביום כמו נהוראי"

"שעתיים"

"סגור"

***

"מה זה?"

נהוראי ותהל־אל עמדו בחצר מול המיירט יתושים. אבא ישב עדיין על הכיסא ותיקתק בטאבלט.

"זה הרשת נגד יתושים החדשה שלנו"

"אבא שוב אתה עם השטויות שלך?" נהוראי זרק ונכנס פנימה במהירות, העדשה של המיירט זזה אבל לא יותר מזה. אחרי נהוראי התקרב דַּבּוּר מסוקס במיוחד, נהוראי הסתובב אליו ותהל־אל התרחקה מהפתח. קרן לייזר פילחה את הדבור בעודו ממשיך לפרפר. היא עקבה אחריו וירתה עוד מספר קרניים עד שהדבור השפיל מבטו וקרס אל הרצפה מעושן ובגוש אחד. היה לו ריח של שיער שרוף כמו שיש כשמנסים להדליק סיגריה ונשרפות הגבות, לא משנה איך אני יודע.

תהל־אל צווחה מהחצר בזמן שעיניו של נהוראי נפקחו והוא פלט "ואוו.."

"אבא! מה אתה עושה, אני רוצה להיכנס הביתה! תכבה את זה" תהל־אל יבבה.

"זה לא יעשה לך כלום, זה עובד רק על חרקים מעופפים בגודל של עד שלושה סנטימטרים" אבא ניסה להרגיע אותה. הוא הניח את הטאבלט על הכיסא ויצא ונכנס מספר פעמים להראות לה שכלום לא קורה. היא ניגשה באיטיות אל מפתן הדלת ואז רצה פנימה לחדר שלה.

"משפחה משוגעת!" נשמע מהחדר. אבא הביט על קיר הסלון וגירד בראשו. נקודות ופסים של חריכה עיטרו את הקיר.

"תחזיר לי את הטלפון" צרחתי על נהוראי אבל הוא אחז לי בכתף עם יד ישרה כדי שאהיה הכי רחוק ממנו שאפשר והושיט את ידו השנייה עם הטלפון שלי הרחק אל הצד הנגדי.

"שלוש שעות ועשרים וארבע דקות של מסך רק היום, ילד" הוא קרא מהטלפון וחייך, "זו חריגה של שעתיים ועשרים וארבע דקות".

"אבא הרשה לי" לי צעקתי עליו ונפנפתי בידיי, ניסיתי לפגוע בו אבל הידיים שלו ארוכות משלי, הוא גם גבוה ממני בראש אבל אני אעקוף אותו עוד כמה שנים, אני בטוח.

"אבא? הסכמת לו יותר שעות מסך מלי?"

"לא" אבא היתמם.

"הוא כן, הוא הסכים לי" צווחתי.

"הסכמתי לו שעתיים" אבא שלי התנצל.

"אז אחד, אתה עדיין בחריגה של שעה ועשרים וארבע דקות. ושניים – מה איתי?"

"אתה גם יכול שעתיים"

"מה שעתיים, מגיע לי שלוש כבר עכשיו!"

"טוב, אז ארבע" אבא נכנע ונהוראי חייך ודחף את הטלפון שלי לכיס של הג'ינס שלו.

"תביא את זה" סיננתי וניסיתי לחלץ את הטלפון שלי.

"אתה סיימת להיום, תקבל אותו מחר"

"אבא!!"

***

אבא קדח עוד חורים בקיר והכניס את המיירט פנימה כדי שהלייזר ששורף את היתושים יירט החוצה לחצר כי הוא לא רוצה להסתבך עם אמא שלי ולשרוף את הסלון. אחרי זה הוא הלך להתקלח אז לקחתי את הטאבלט הצבאי המזוין ובדקתי אם יש בו משחקים שהם לא משחקי קלפים מחורבנים אבל לא היו אז נכנסתי לַאָפּ(ליקציה) של המיירט.

מה אני אגיד לכם, יותר טוב מקול־אוף־דיוטי, נשכבתי על הספה, דחפתי את הטאבלט המזויין מתחת לכרית ופרצתי בשנ(ת)צ(והריים).

***

כשהתעוררתי ההורים שלי שתו קפה במטבח, כבר היה אח(ר)הצ(והריים) ונהיה קריר אז היתושים הפסיקו להישרף על המפתן, אבל עדיין לא היה חשוך מספיק כדי שהם ינסו להתקרב למנורות. הבית אשכרא היה קטלן יתושים ענקי. נמתחתי על הספה והנחתי ידיים מאחורי הראש. תוּלָה החתולה הסתובבה בסלון. הרשת נגד יתושים שהייתה גם נגד החתולים לא הייתה שם יותר.

"צ'וּפִּי תוציא אותה החוצה" אמא שלי ביקשה ואני נמתחתי שוב.

"נו, צ'ופּ, אני לא רוצה שהיא תלכלך לי את הבית לפני החג"

"טוב, אמא"

שלפתי את הטאבלט מתחת לכרית כיוונתי את המיירט אל תוּלה ופיצ'שש... יירטתי לה שיערת שפם אחת. היא צווחה, נעצרה והביטה לכל הכיוונים בשיניים חשופות. פיצ'שש... עוד שפמנון נשר לריצפה ותוּלה ברחה החוצה בריצה.

"מה אתה עושה?" אבא שלי חקר.

"כלום" חייכתי.

"זה לא משחק" אבא שלי קם וחטף ממני את הטאבלט הממוגן המזויין.

"מה עשית? מה הסיסמא? למה הכנסת סיסמא?"

"אני רוצה את הטלפון שלי בחזרה"

"הוא לא אצלי, מה הסיסמא"

"אני יודע שהוא לא אצלך, הוא אצל נהוראי"

"נהוראי" אבא שלי צעק מספר פעמים עד שנהוראי הגיח מהחדר.

"תביא את הטלפון של אחיך" אבא פקד עליו.

"מה פתאום, הוא חרג מהשעות שלו"

"תפסיק להתווכח ותביא את הטלפון"

"לא! בגיל שלו הירשתם לי רק שעה ביום, זה לא פייר שהוא מקבל טלפון בלי הגבלה!"

"לא קשור פייר עכשיו, תביא ת'טלפון" אבא ניסה שוב והשליך עלי את הטאבלט הממוגן המזויין, "תפתח אותו, הוא יחזיר לך את הטלפון אני אדאג לזה"

נהוראי התעלם וניגש למטבח. הוא הוציא מיץ תפוזים מהמקרר ומזג לכוס. פיצ'שש... הכוס התנפצה על השיש. נהוראי צרח והתכופף להסתתר מאחורי האי שבמטבח.

"מה אתה עושה?" אמא צווחה עליו.

"זה לא אני, זה החרא המזויין נגד יתושים של אבא" נהוראי צעק מאחורי האי.

"שאול! מה לעזאזל?"

"צ'ופי! תכבה את זה!"

"הטלפון שלי"

"נהוראי, תביא לו את הטלפון שלו"

"לא!" נהוראי צעק "לא רק שלא תקבל את הטלפון שלך, אני אשבור אותו ואז אשבור לך גם את העצמות!"

התיישבתי על הקצה של הספה, מתחתי את הצוואר ופיצ'שש... הקרן פילחה את השיש מאחורי נהוראי ופִּיצְלֶחַה כמה צנצנות.

"צ'ופי! תיזהר על המטבח שלי!" אמא צעקה.

"תגיד לאבא איפה הטלפון שלי ושהוא יביא אותו, אתה לא זז מטר" פקדתי על האח הדפוק שלי.

אבא שלי ניגש לחדר והביא את הטלפון לפי ההוראות של נהוראי. כשהוא ניסה להתקרב אלי פיצ'שש... שיגרתי צמד קרניים ליד הרגליים שלו והוא התחיל לקפץ.

"מה אתה עושה?"

"אל תתקרב, זרוק את המכשיר לספה"

הוא זרק את הטלפון שלי לספה, פתחתי אותו, סנכרנתי אותו אל הטאבלט המזויין והפעלתי את הזיהוי פנים של האפ(ליקציה) של התמונות ואת השליטה הקולית.

"אַיְירוֹן־בִּים חרוך את נהוראי!" קראתי והמיירט החל להסתובב.

נהוראי צעק מאחורי האי "בן זונה! אבא, תגיד לו שיפסיק, הוא מנסה להרוג אותי!"

"נהוראי! איך אתה מדבר?" אמא נזפה בו והוא הרים מעט את הראש כדי להציץ. פיצ'שש... קרן בודדת פגעה לו במצח ועשתה לו כוויה קטנה.

"הוא ירה בי! אמא! הבן זונה ירה בי!" ואז הוא התחיל לבכות כמו ילד קטן.

"צ'ופי תפסיק עם זה מיד!" אמא צעקה עלי וניגשה לספה, "אם אתה מיירט אותי אני הורגת אותך!"

"אַיְירוֹן־בִּים פוצץ את הוואזה של סבתא!"

"לא!" אמא נעצרה "לא את הוואזה המזויינת של סבתא, היא עוברת בירושה כבר מאתיים שנה" היא לקחה צעד אחורה.

"אַיְירוֹן־בִּים חדל! חדל!"

"אין לי כח למשפחה הזאת" אמא סיננה, "מה אתה רוצה?" היא נעמדה בסלון עם שתי ידיים על המותניים.

"טלפון בלי הגבלה, ואני מבריז מהארוחת חג"

"אבל דודה מרים..."

"אני נשאר בבית, לא סובל לא את האוכל של דודה מרים ולא את דודה מרים"

"ומה אני אגיד לה?"

"שאני חולה"

"ומה תאכל?"

"יש שניצלים במקפיא שבמחסן"

"אבל זה חמץ!" אמא שלי נשמה עמוק. "אני לא רוצה לדעת" הסתובבה וקראה "חמש דקות כולכם באוטו. שאול תביא את הקציצות" והלכה להתארגן חדר.

"גם אני רוצה להישאר בבית" תהל־אל זרקה.

"אַיְירוֹן־בִּים חרוך את תהל־אל!" ציוותי.

היא ברחה לפני שהמיירט הסתובב אליה, וצרחה מהחדר "אחים קטנים זה חרא"

***

עליתי שלב בקול־אוף­־דיוטי אז חג שמח 😊

בית עם מיירט יתושים בלייזר עפ"י גחלילית של אדובי



"חזרה למשחק" או "הילה לאשפוז כפוי"

* נכתב ב 10/03/2004 שבוע לפני ששבתי לארץ הקודש אחרי 7 חודשים בדרון-אנריקה.
* פורסם במקןר ב www.uhm.nu/inc

בעקבות פסטיבל היין במנדוזה, ושבוע של בשר אדום ויין, אדום גם כן, החלטתי לנצל את הצטרפות הנסיבות לכדי כתיבה תחת השפעת אלכוהול. כיאה לאחד הכותבים היותר מוצלחים של העם היהודי בתפוצותיו (במקור הלינק הוביל לטורים של יהונתן גפן במעריב הי"ד, זה מה שנשאר שם, חפשו את ארגז החול ודמיקולו).
שתיתי, שתיתי, כתבתי, כתבתי. יצא אתגר קרת. נו, שווין. פעם אחרונה בשבילי.

אני חוזר הביתה, חזרה למשחק. למציאות. למשפחה. לחברים. למילואים. למיסים. חוזר לחיים. החלום נגמר. לוח השנה עם תמונות הנוף הסתיים, שאריות של קצות הדפים שתלשתי, עם קצת כחול שמיים וחלק של ענן. ומתחת חודש מארס. מציאות קודרת.

אין לי גיטרה אז אני חוזר הביתה לבד. בלי מוזיקת רקע. תיק אחד גדול, איוולת של תרבות. ועשרות סרטי שלושים וחמש מילימטר של זכרונות, נוף ואנשים. חברים לרגע, חברים לרגש שכנראה ולא אפגוש עוד לעולם. פרפורים של מסרים אלקטרונים ותמונות ממוחשבות הם תמצית התקשורת מעתה.

המוח שלי עמוס בחודשים האחרונים, משא שאני צריך לפרוק לשתף עם הסביבה. להשיל מעלי את משקלם הרב של סרטים עלילתיים וקצת דוקומנטריה שמושכים אותי למטה לאדמה. אני שקוע עכשיו. מנוחה לקראת המסע האחרון. זה שלוקח אותי הביתה. אני לא יכול להביט בעוד הר, גם היפה ביותר. או בעוד אגם גם אם מעוטר הוא בצבעים של שקיעה מתחת ומעל. אני רוצה את האגם שלי. זה שמסריח משתן בקיץ וצפוף בעם שלי עם הגריל הישראלי המחורבן והבשר הכשר. אני רוצה את הצעקות מסביב. את הקללות, בערבית בעיקר, ואת קו הרקיע שרואים מהעיר שלי. שכל כך התגעגעתי לקביעות שלו הרי הוא תמיד היה שם וזה אני בעצם שמעולם לא זזתי.

אני כבר מדמיין את הטיסה האחרונה. זו ממדריד לתל אביב. את הדיילת הישראלית של אל-על. את הטייס עם הקול השרמנטי והשם הצברי שלו. את הכתוביות בעברית על הסרט האמריקאי שבטח יוקרן. את גוש דן מלמעלה ואת החיפוש הבטחוני.

בדרך הביתה באוטו, הנסיעה הארוכה לצפון. השאלות, החוויות, 'נו ספר! איך היה?' , אגב, שלחתי גלויה, אחת של שתילי קוקה מבוליביה ואחת סתם של הנוף של לה-פז. רק בגלל שהבטחתי שלא אכנס לשם. הארוחה ביום שישי עם כל המשפחה. מצעד המתנות האידיוטיות, האידיוטי. התמונות. המזכרות. המון שאלות.

אחרי יומיים, אולי שלושה. השאלות יתחלפו ל'אולי תמצא עבודה?' 'מה עם חברה?' 'ואשה?' 'אתה לא רוצה ילדים?' 'אולי תקנה דירה?' 'למה אתה לא אוכל, מה קרה? הכל בסדר?'. החגים יגיעו ועימם פסח. חג של משפחה וחג של שאלות. לא ארבע קושיות. אולי ארבעים במקרה הטוב אם לא ארבע מאות. השאלות תשגענה אותי.

אני אחזור ללכת, סתם לשום מקום. מסביב למשחק. לברוח קצת החוצה. להסתכל על פרחים על צפרים על עצים. אחזור להקשים לשירים על אפונה וגזר. אבלה יותר זמן עם האחיינים הקטנים שלי. חופשיים מדאגות וצרות קיומיות. אשקע במחשבות של עצמי, אולי בספרים עם מחשבות של אחרים, אולי בסרטים ללא מחשבה כלל.

אני ארד מהפסים בגל השני של השאלות. 'למה אתה עושה את זה לעצמך?' מה קרה? זה אנחנו?' 'תקח את עצמך בידיים! תמצא כבר עבודה. מה עם אשה? וילדים? לא דברנו על זה כבר?' 'הבטחת שתשתנה! לא? אתה בסדר?'

ואז אני אלך יותר רחוק. למקומות בלי צפרים עם קושיות. בלי עצים שמביטים בי עם העיניים השואלות שלהם. בלי כלום. אולי מדבר, גם בלי מיים מפכים עם זמזום של קביעות וסדר וזרימה. קדימה! קדימה! לים!
ואז אשתגע.

אני אתאשפז במוסד סגור, עם חליפות תכלת. ורופאים עם חלוקים לבנים, כאלה שלא שואלים שאלות. רק נותנים זריקות עם חומר טוב, ואומרים 'אל תדאג, יהיה בסדר'. ואני אשב במוסד עם פרפרים שלא שואלים שאלות. וצפרים שלא שואלות שאלות, רק מספרות, כמו בשיר, על הארצות אשר מער להרים. העצים ידברו איתי ויספרו לי על מה שקורה למטה מתחת. ומה הם רואים למעלה מעבר לחומות. וכולם יחייכו שם במוסד. ולא נדאג ויהיה בסדר.

פעם בשבוע האנשים ששואלים שאלות יבואו לבקר. אבל הם ישאלו שאלות רק את הרופאים עם החלוקים הלבנים, לא אותי. ואני אספר להם על מה שקורה מתחת ועל מה שקורה מעל. והם יספרו לי על מה קורה בחוץ ובבית, ואיך המשפחה וכולם. אבל זה לא יעניין אותי. אני רק אסתכל עליהם ואגיד 'אל תדאגו, יהיה בסדר!' והם יחייכו את החיוך הנבוך שלהם ויבכו כל הדרך הביתה.

על הפרדת רשויות רגשית, מרד נעורים ונפילה בין הדורות.

אני לא יודע איך להתחיל את זה, אז יכול להיות שהחלק הראשון יהיה מבולבל, אבל אחר כך הוא ייזרום, תסמכו עלי, יהיה בסדר.

זה התחיל באדיפוס,
אבל אדיפוס לא ידע את זה.
רק כמה אלפי שנים אחרי,
פרויד גילה לו את זה.
את זה שהוא היה מלך יווני שהרג את אביו כדי לשכב עם אמו.
אדיפוס היה מופתע.
ברור,
זה לא פשוט שאבי הפסיכואנליזה מנתח אותך ככה.
ועוד בפרהסיה.
יש חוק נגד זה,
היום.
היום, יש חוק נגד זה, פעם לא היה.
וספרים הוא כתב על זה.
ואיזה עובי של ספרים,
שלא נדע.

אז, נו..
איפה היינו..
מה שהתחיל באדיפוס.
כן,
המרד נעורים.
המרד נעורים שהתחיל אצל אדיפוס.
הרצון לקום ולהגיד לאבא'שך, מה אתה חושב עליו.
ושלא תבינו אותי לא נכון,
ככה זה בטבע.
כל החיות זה ככה.
וגם אצל הצומח.
נגיד, עץ צומח,
נופל לו זרע ליד,
צומח עץ חדש,
יותר גדול, והופּ,
לעץ הזקן אין שמש לעשות עלים,
ואז הוא מת.
ככה זה.
גם בטבע.

ומה עם המרד נעורים הזה, אתם בטח שואלים?
אז ככה,
כולם צריכים כזה.
ואם אין להם, משהו לא בסדר.
ולא רק אצלם,
משהו לא בסדר בשיטה.
ואם משהו לא בסדר בשיטה.
אנחנו אוכלים חרא.
ככה זה.
גם בטבע.

אז מה הבעיה ?
הדור הזה שהקים את המדינה,
נו..
דור תש"ח.
מאיפה הוא בא ?
אני אגיד לכם.
מאירופה.
מאירופה הוא בא.
ואיפה ההורים שלו ?
ההורים שלו נשארו באירופה.
והדור הזה שההורים שלו נשארו באירופה,
חיכה להם פה כדי למרוד בהם,
וכלום,
הם לא באו.
והדור הזה במקום למרוד בהורים שלו,
ולהרוויח את החופש שלו,
ולהשתחרר!
חיפש דמות אב.
כי כל אחד מחפש את מה שאין לו.
ואם אתה מאריך שיער או צובע אותו בסגול חציל, רק כדי לעצבן את האבא'שך
ואתה יושב בנגב
ליד מגדל
עם חומה
ושום אבא לא מגיע לצעוק עליך 'למה יש לך רסטות בצבע סגול חציל', כי הוא נספה באושוויץ.
אז אתה לא יכול מרוד!
ואתה לא יכול להרוויח את החופש שלך!
ואתה לא יכול להשתחרר!
ואחר כך אתה גם מבוגר מדי
וגם כולם בקיבוץ קוראים לך מוּסַקַה.
ס'אחתק.

והילדים שלך מה?
גדלים,
ומגיעים לגיל שגם הם צריכים למרוד, כדי להשתחרר ולהיות חופשיים.
ואתה כולך מאושר,
ומחכה לזה.
כי אתה יודע עמוק בלב שגם אתה רצית להשתחרר, ולא להיות כלוא בתוך דור שני.
אבל אתה יודע שעכשיו
הילדים שלך ישתחררו מהאבא המוּסַקַה שלהם
ויהיו חופשיים.
אבל רק!
אחרי המלחמה.
כי בגלל שבאנו מאירופה
ללבנט
כל הלבנט רוצה להחזיר אותנו לאירופה.
ועכשיו גם הילדים שלך לא יכולים למרוד.
ולהיות חופשיים,
ולהשתחרר,
כי הם מגויסים לצבא,
ומשורה ישחרר רק המוות.
ואתה אומר לעצמך,
טוב, נו..
יש מלחמות,
רוצים להשמיד אותנו,
נחכה קצת עם המרידות.
אבל כמו כל דבר בצבא,
גם מלחמות
באות בשלשות.

אה,
ואז גם הם כבר בוגרים מדי,
ואין להם מספיק שיער לרסטות,
והסגול חציל כבר לא באופנה.
ואתה מחכה לנכדים,
שיימרדו באבא ויבואו לסבא.
אבל הם בטלויזיה.
ובאינטרנט,
ובאייפון.
ואין להם זמן לסבא,
ואף פעם אין להם זמן.
אין להם זמן למרוד,
אין להם זמן להשתחרר,
ואין להם זמן להיות חופשיים.

ופתאום מה?
החשמל עלה
הדלק עלה
הבשר עלה
הלחם עלה
החלב עלה
התחליפי חלב (למי שלא אוכל חלב ומוצריו) עלו
התחבורה הציבורית עלתה
הארנונה עלתה
המיים עלו
הגז עלה

ואין כסף לאינטרנט,
ואין כסף לטלויזיה,
ואין כסף לאייפד.

ואז הנכדים נזכרים לבוא לסבא ולהתבכיין,
סבא תן לי כסף,
כי לאבא שלהם נגמר,
וגם האבא שלהם בא להתבכיין,
סבא תן לי כסף.

ואני שלא מרדתי, ולא השתחררתי, ולא יצאתי לחופשי.
ובניי שלא מרדו, ולא השתחררו, ולא יצאו אל החופשי.
ונכדיי שלא מרדו, ולא השתחררו,ולא יצאו אל החופשי.

כולנו צריכים עכשיו ללמוד למרוד
וללמוד להשתחרר
ולצאת לחופשי.

אז אחד מחפש תשובה בספרים של פרויד,
ואחד מחפש מדריך מצולם ביוטיוב.
וסבא?
סבא הכין מוסקה.

צמחוני,

בטח, צמחוני.

למי יש כסף לבשר.