הלילה בו נרצח ראש הממשלה

'רק שזה לא יהודי' חשבתי לעצמי. 'רק שזה לא יהיה יהודי'. לא יודע למה. ואם זה יהיה יהודי? אז מה. אז רוצח יהודי. היו רוצחים יהודיים בעבר. אפילו רוצחים פוליטיים יהודים. אם זה יהודי רוצח יהודי אז זה עניין פנימי, לא? נתגבר על זה. בטוח.

ישבתי באוטו וחיכיתי. הרדיו שידר שברי ידיעות וחזר ושידר אותן וחזר וחזר וחזר. אף אחד לא יודע כלום. הטלפון החכם שלי שתק. גם בטוויטר אף אחד לא ידע כלום. וגם בוואטסאפ אף אחד לא ידע כלום. בדרך כלל כולם מדווחים כל הזמן, אבל עכשיו כלום, אפילו לא בְּרוֹטֵר.

פתאום הכל התחיל לצפצף ביחד. ניסיתי לעבור את מסך הפתיחה של הטלפון החכם אבל זרם ההודעות לא הפסיק. הקריין ברדיו שתק ויכולת לשמוע ברקע את רטט המכשירים הכבד באולפן.

"בִּיבִּי מת"

..
בְּלִיל הדיווחים מהרדיו השתלב עם רצף צפצופי ההתראות בטלפון החכם ואני כבר לא שמעתי כלום, כיביתי את האוטו נשענתי לאחור וניסיתי להיטמע במושב. פחדתי לצאת מהאוטו. אנשים שצעדו מהכיכר חזרו על עקבותיהם, ספק הלכו ספק רצו. הם עברו ליד האוטו שלי ואני הצטנפתי במושב. "זה יהודי" שמעתי אותם צועקים "אשכנזי שמאלני". שקעתי עוד במושב, הסתרתי את הטלפון עם החולצה והערתי אותו. 451 הודעות. נכנסתי לטוויטר, יהודי שמאלני אשכנזי ירה בראש הממשלה. לא היו בדיחות עדיין.
..

חיפשתי באוטו כובע, או משהו ללבוש כדי לא למשוך תשומת לב, פאקינג שיער בלונדיני, הייתי חייב להשתין והרחובות התמלאו באנשים. אני לא יודע מהיכן הם הגיעו, הם לא נראו לי כל כך תל אביביים. עברתי למושב האחורי והקיפלתי את המושב לתא המטען, היה שם קפוצ'ון מלוכלך ששימש בעיקר לניגוב של המד שמן, הוא היה מסריח. איך אני אמור לא למשוך תשומת לב עם זה, ססעמק, איך אני תקוע ליד כיכר רבין בהפגנת ימין שנרצח בה ראש הממשלה? איך? שיט.
..
משכתי את הכובע של הקפוצ'ון על הראש כדי שיסתיר את השיער ואת רוב הפרצוף שלי, נעלתי את האוטו וזרמתי קצת עם האנשים עד שחתכתי לאחת החצרות כדי להשתין. פשש, איזו הקלה.
..
יצאתי מהחצר ומשהו משך אותי לכיכר. זרם האנשים לא הפסיק. פחדתי. פחדתי שמישהו שם יזהה אותי כשמאלן, כאשכנזי. אבל הפחד הזה גרם לי להמשיך. המשכתי ללכת, הסירחון של הקפוצ'ון לא הפריע לאף אחד, היו צרות גדולות יותר כרגע. הכיכר נגלתה לעיני, היא הייתה מלאה באנשים. הטלפון החכם שלי הפסיק לצפצף, הרשת נפלה.
..
עברתי את איבן גבירול והגעתי לתחילת הרחבה, זה לקח לי כמה דקות טובות. ההתרחשות האמיתי קרתה במרכז הכיכר. עברתי עוד כמה אנשים, בלי משים השרוך של הקפוצ'ון נתפס באחד האנשים, עוד צעד אחד והשיער הבלונדיני שלי זינק לו מתוך הכובע, קיפץ באלגנטיות קדימה והסתדר בצורה מושלמת על ראשי. שיט.
..
שקט השתרר סביבי. מעולם לא הסתכלו עלי כל כך הרבה אנשים, ובמבטים כאלה, הרגשתי כאילו אני בעצמי רצחתי את ראש הממשלה. מה אני אמור לעשות עכשיו? לשלוף מהקבר את הסבתא העיראקית שלי? את הסבא שלי שהצביע לבגין? שאני מעיירת פיתוח בפריפריה? עצמתי עיניים, הידיים שלי היו עמוק בכיסים ונשמתי עמוק, לאט ובשקט, ממתין למותי.
..
מתוך ההמון יצא אחד, 'הצל' הוא ניגש אלי, חיבק אותי ואמר 'כולנו אחים' ואז לקח אותי למרכז הכיכר והדלקנו נר, ושרתי דואט עם עמיר בניון ואברי גלעד הצטרף והקריא את הנאום האחרון של ביבי, ואז הוא אמר שהאחדות היא חשובה, ושכולנו עם אחד וחייבים להיות מאוחדים ולא להתלהם ולא לשנוא את השמאלנים והאשכנזים כי זה לא כל השמאלנים האשכנזים רצחו את ביבי אלא רק אחד, אשכנזי שמאלני משוגע, עשב שוטה. אריאל זילבר הגיע בוכה עם אורגן קטן והתחיל לנגן ליד הנרות. וכולם התחבקו עם כולם וכולן התחבקו עם כולן כי כולם וכולן שומרים נגיעה. וקובי אריאלי הסתובב וחילק סוכריות טופי שהוא אסף בבר מצוות.
..
כן, בטח.

יציאה

* נשלח לתחרות הסיפור הקצר של 'הארץ' 2015 בעידודה של האחת והיחידה נירה עוזרד והפסיד. אבל אתם זכיתם! קריאה מהנה.

הת-עצלן-תי לעשות לבד, אז גחלילית של אדובי עשתה
Adobe FireFly AI

אדי ישב במסדרון ההמתנה מחוץ לחדרו של הרופא. הוא ישב קצת עקום בגלל כל העניינים האחרונים, והגב התחתון שלו קצת לחץ. מה יחסי מין פרועים במקצת יכולים לעולל, אדי הרהר לעצמו. לפחות נהניתי, הוא חשב, הוא כבר היה בשלב ההשלמה. הלחץ בגב התחתון התגבר והוא היה צריך לשנות תנוחה. היו צריכים להחליף את ה-S.B.G42™[1] שלו בגרסה חדשה. הדוקטור אמר שאם כבר מחליפים לו את ה-S.B.G42™ אז כבר עדיף להחליף גם את ה-[2]F.B.G13™ וחוץ מזה הביטוח שלו מכסה הכל, כך שאין לו מה לדאוג.

אדי לא דאג.

אדי היה רואה­­­־חשבון ממוחשב. לא, הוא לא היה רובוט וגם לא אנדרואיד, הוא היה בן־אדם. אדי היה מגיע למשרד קצת אחרי חצות, מתממשק למסוף והולך לישון, אזורים לא מנוצלים במוחו היו מופעלים על ידי המסוף ושימשו כמעבד רב עצמה. זה לא הפריע לו לישון. וחוץ מזה שזה כסף טוב, זה היה מפנה את הימים שלו לפעילויות אחרות. ובין השאר גם לפעילות המינית שפגעה בהתקן ה-S.B.G42™ שלו. חרא.

דלת חדר הרופא נפתחה, אדי זע במקומו. הרופא קרא לו פנימה. אדי נכנס. הרופא הביט לעברו אבל היה עסוק בקריאת המידע על אדי במשקפיים הזעירים שהיו מונחים על אפו. היו אלה משקפי הולוגלאס[3] אדי התפלא על זה, הוא לא ראה כאלה מאז שהיה ילד.

"אדוארד ט. ג'קסון?"

"כן" ענה אדי

"אני רואה שכל החלקים שלך הגיעו, קיבלת את הדגם החדש S.B.G.S13™ ואת ה-F.B.G42™"

בטנו של הדוקטור עשתה קול מוזר. ואדי שם לב לראשונה שלדוקטור יש כרס. הוא לא ראה איש עם כרס כבר די הרבה זמן. מדי פעם היה רואה ברחוב מהגרים שמנמנים אבל זה היה נדיר כי המשטרה הייתה מעלימה אותם די מהר. ופעם כשהיה בטיול מאורגן בחו"ל ראה כמה מקומיים נאבקים על אוכל. לא היה להם כסף כמוהו לשלם על F.B.G13™ ובכך לא לדאוג למזון עוד לעולם. היו שמועות על תיירים שנחטפו בשביל ה F.B.G13™ שלהם, אבל [4]F.G.M.A.T Corp. ®™ היו מפסיקים את שיגור המזון למנוי כשהיו מודיעים להם על חטיפתו. כך שזה לא הועיל לאף אחד. אלא אם כן הם היו אוכלים אותו למעט ה- F.B.G13™שהיה מחומר מיוחד שאינו ניתן לעיכול, אחרי הכל הוא היה שתל תוך מעי.

אם נחזור לדוקטור שלנו ולבטנו הרועשת, הוא קם ממקומו ומלמל לכיוונו של אדי "שנייה, אני הולך להתפנות" ויצא החוצה. קודם המשקפיים ועכשיו גם זה, איך ייתכן שלדוקטור עצמו אין S.B.G42™ ? והוא מעדיף מזון אחר, ולשנע בעצמו את ההפרשות של גופו? אדי גמר אומר עם עצמו לברר זאת ברגע שהדוקטור יחזור.

"למה אין לך S.B.G42™, דוקטור?" שאל אדי בשנייה שהדוקטור נכנס לחדר.

"לא לכולם זה מתאים" מלמל, "אתה צעיר, אני מתקופה אחרת... גש לחדר 212 הניתוח שלך יתחיל מיד.

מוזר חשב לעצמו אדי, הדוקטור לא נראה לו זקן כל כך. לא עד כדי כך שחי לפני 'השביתה הגדולה'[5]. משהו מסריח בכל העניין הזה, וזה לא רק ה־ S.B.G42™התקול שלי.

אדי נכנס לחדר הניתוח.

אלגוריתם אלים לפתרון סכסוכים אזוריים

צהריים , השרב חזר. המזגן שלי שבק. כבדות ראש של קיץ נחתה עלי, במפתיע, באמצע נובמבר. פרשתי מן הסאלון, משאיר את מקלט הטלוויזיה לבדר את עצמו, וניגשתי לחדרי. נשכבתי על המיטה מנומנם, שברי קרניים יקדו על ראשי מחשבות דרכן דרך התריס התקוע. התפתלתי במיטה מנסה לפרוש את גופי בין כתמי האור אך לשווא. את המיטה לא התחשק לי להזיז. התעצלתי כרגיל. ילדים השתובבו בחצר, מועקת החום שחשתי גברה ככל שגברו קולותיהם. הסיאסטה הנחשקת הפכה כמעט בלתי אפשרית.

" מזל , תרדי למטה ! "

" מה קרה ? "

" תרדי למטה כבר , את רצית קניות  !"

" אני באמצע הפאנלים, תלך לבד "

" מה את צריכה ? "

" חכה רגע "

השכנים שלי מלמעלה החלו להחליף רשימת קניות, צעקותיהם חצבו בראשי , מתופפות בקצב פעימות הלב. הרגשתי את כאב הראש מגיע. זה התחיל בתיפוף מתגבר, החום השתלט על פני, אגלי זיעה החלו מבצבצים על מצחי, ניגבתי אותם בשמיכה. צרחות שיח השכנים חזרו ואיתם גל חום שהחל זורם מרגלי מתגבר, שועט לכיוון מוחי. פילוח דק של כאב איום חבק את ראשי, לוחץ אותו פנימה.

קפצתי מן המיטה, ניגשתי לארון ושלפתי את רובה האם-16 המקוצר ששהה שם. ניגשתי לתיק הצבאי הגדול, מחצית תכולתו פזורה הייתה על הרצפה. פשפשתי בתוכו בין במדים והגרביים והחולצות. משכתי את הצולבת. הכנסתי אותה לנשק, דרכתי. הקול המתכתי הקר הדהד בחדר. ניגשתי לחלון, בין כוונות, השכן שלי נפל מיד. הוא אחז בבטנו שניות בודדות וחדל.

שקט השתרר. יופי של שקט. נשמתי עמוק, פעימות ליבי הואצו. הכאב נחלש. הילדים בחצר החלו לצעוק.

עברתי לסלון, פתחתי את החלון, והשתקתי שניים, השלישי ברח. זין. אנשים רצו לחצר וצרחו. צעקתי להם שישתקו ושאני אירה. הם לא שתקו. כל כך רציתי שישתקו כבר, כדי שאני לא אירה בהם. אבל הם חיפשו את הילדים שלהם, או את ההורים שלהם. וקראו לי משוגע.

המשכתי לירות, הכדורים במחסנית הראשונה נגמרו. החלפתי את המחסנית ולחצתי על עצר המחלק. המכלול החליק קדימה בהכנעה. בחצר כבר דיממו כמה אנשים, חלקם זחלו. השכנה שלי מלמעלה המשיכה לצעוק. לא יכולתי לראות אותה, אז יריתי לכיוון, בערך, היא נשתתקה.

הסמטוחה בחצר רק גברה. מסחריות תקשורת גדולות עם אנטנות על הגג נסעו לתוך החנייה, ואחריהן נכנסו ניידות משטרה עם הבהובים  וסירנות. כל כך הרבה רעש. יריתי על הרמקולים של מכוניות המשטרה ועל השוטר שצעק לי במגאפון להיכנע. הוא נפל. שני שוטרים גררו אותו מאחורי אחת המסחריות. שאר השוטרים החלו לירות לעבר הבית שלי.

נשכבתי על הרצפה ואטמתי את אזני. זה לא עזר הייתי צריך לנקות את שברי הזכוכיות שניתכו עלי. קולות הירי והצעקות הרמות חדרו מבעד לאצבעות התקועות בתוך אזני.

קולות הירי נדמו, האישה בטלוויזיה צעקה בהתרגשות, הכרתי אותה, זו השכנה שלי מלמעלה, היא צעקה שרצחתי את הבעל שלה ושאני מטורף וצריך להרוג אותי, וכל האנשים מסביבה התחילו לצעוק גם והכתב הצטרף אליהם והאנשים מהאולפן, וכולם צעקו וקיללו, ושמעתי אותם גם מהמקלט וגם מבעד לחלון. יריתי בטלוויזיה, חור נפער במרכזה והיא מתה, ככה בשקט. חשבתי שזה יהיה אחרת. בטלוויזיה זה נראה יותר טוב.

צפירות רמות עלו מלמטה, הרמתי את ראשי והבטתי ממה שנשאר מהחלון שלי. שתי משאיות צבאיות פילסו דרכן בחצר רומסות את גן המשחקים הבנוי עץ שאך עתה השתעשעו בו ילדים. הן חנו על שיחי הוורדים הלבנים והכתימו אותן בבוץ. באותו הרגע פרקו מן המשאיות עשרות חיילים והחלו לרוץ לכל עבר, תיפוף ריצתם, שקשוק כלי הנשק וקריאות הכיוון מחייל אחד למשנהו מילאו את החצר. יריתי בהם. שניים נפלו וכל שאר החיילים נשכבו והתחילו לירות לעברי.

זחלתי החוצה מן הסאלון. בהגיעי למסדרון הדף אותי פיצוץ עצום. עפתי קדימה. דלת החדר עצרה את מעופי. רסיסים של הסלון שלי כיסו אותי. ניערתי מעלי את השאריות שלו. מהחצר בקע דיון של החיילים על מצב הצבירה שלי באותו הרגע. לוויכוח הצטרפו השכנים השוטרים והכתבים שניסו לעבור את כולם ולהגיע לכניסה של הבניין שלי. יריתי על כתב שהתווכח עם השוטרים, הוויכוח נפסק. כולם נשכבו. שוב שקט.

הטלפון בסאלון צלצל. איך הוא הצליח לשרוד את הפיצוץ. הוא המשיך לצלצל ולצלצל. והמגאפון מלמטה חזר לצעוק לי.

" תענה לטלפון, אנחנו רוצים לדבר איתך "

" אנחנו לא רוצים לפגוע בך "

" אנחנו רק רוצים לדבר איתך "

" לעזור לך "

חזרתי למסדרון ויריתי בטלפון. אחר כך יריתי באיש עם המגאפון. ואז התחילו היריות שוב. נהיה חושך. גל של חום עבר בגופי, שעטת החיילים קרבה אלי, חשתי את כבדות צעדיהם במעלה המדרגות הולכים וקרבים אלי. שקט נהיה פתאום. שקט כל כך יפה. אני חושב שנרדמתי.

חשתי מכה חזקה בגב. ניסיונותיי לפקוח את עיני כשלו. שכבתי בתוך קופסא. משהו שנשמע כגשם תופף על הקופסא. לא, זה לא היה גשם זו הייתה אדמה. קוברים אותי. אני מת. מישהו אמר משהו על הקבר שלי והשקט חזר. חייכתי, איזה יופי של שקט.

ציפור התיישבה על קברי, מצייצת. ציפור נוספת חברה אליה בציוצים. עד מהרה נקבצו ובאו ציפורים נוספות. להקה שלימה של ציפורים צייצה אותי לדעת. ניסתי לצעוק, להבריח אותן, אך קולי לא נשמע. קיללתי וקיללתי. שעות צייצו הציפורים על קברי. קורעות בראשי כמקדחה.

השמש שקע והן פרחו ועפו אל קיניהן.

הערב ירד.

ואז הצרצרים הגיעו.

* נכתב ב 24/11/2002

* ואז חברים (שרי וחוליו, כחכוך בגרון..) אמרו לי שזה יותר מדי דומה ל'בדרך למטה' אז אף אחד לא זכה לראות את זה. ואני הלכתי לראות את 'בדרך למטה'. סרט מעולה, הנה סצינה).

"חזרה למשחק" או "הילה לאשפוז כפוי"

* נכתב ב 10/03/2004 שבוע לפני ששבתי לארץ הקודש אחרי 7 חודשים בדרון-אנריקה.

* פורסם במקןר ב www.uhm.nu/inc

בעקבות פסטיבל היין במנדוזה, ושבוע של בשר אדום ויין, אדום גם כן, החלטתי לנצל את הצטרפות הנסיבות לכדי כתיבה תחת השפעת אלכוהול. כיאה לאחד הכותבים היותר מוצלחים של העם היהודי בתפוצותיו (במקור הלינק הוביל לטורים של יהונתן גפן במעריב הי"ד, זה מה שנשאר שם, חפשו את ארגז החול ודמיקולו).
שתיתי, שתיתי, כתבתי, כתבתי. יצא אתגר קרת. נו, שווין. פעם אחרונה בשבילי.

אני חוזר הביתה, חזרה למשחק. למציאות. למשפחה. לחברים. למילואים. למיסים. חוזר לחיים. החלום נגמר. לוח השנה עם תמונות הנוף הסתיים, שאריות של קצות הדפים שתלשתי, עם קצת כחול שמיים וחלק של ענן. ומתחת חודש מארס. מציאות קודרת.

אין לי גיטרה אז אני חוזר הביתה לבד. בלי מוזיקת רקע. תיק אחד גדול, איוולת של תרבות. ועשרות סרטי שלושים וחמש מילימטר של זכרונות, נוף ואנשים. חברים לרגע, חברים לרגש שכנראה ולא אפגוש עוד לעולם. פרפורים של מסרים אלקטרונים ותמונות ממוחשבות הם תמצית התקשורת מעתה.

המוח שלי עמוס בחודשים האחרונים, משא שאני צריך לפרוק לשתף עם הסביבה. להשיל מעלי את משקלם הרב של סרטים עלילתיים וקצת דוקומנטריה שמושכים אותי למטה לאדמה. אני שקוע עכשיו. מנוחה לקראת המסע האחרון. זה שלוקח אותי הביתה. אני לא יכול להביט בעוד הר, גם היפה ביותר. או בעוד אגם גם אם מעוטר הוא בצבעים של שקיעה מתחת ומעל. אני רוצה את האגם שלי. זה שמסריח משתן בקיץ וצפוף בעם שלי עם הגריל הישראלי המחורבן והבשר הכשר. אני רוצה את הצעקות מסביב. את הקללות, בערבית בעיקר, ואת קו הרקיע שרואים מהעיר שלי. שכל כך התגעגעתי לקביעות שלו הרי הוא תמיד היה שם וזה אני בעצם שמעולם לא זזתי.

אני כבר מדמיין את הטיסה האחרונה. זו ממדריד לתל אביב. את הדיילת הישראלית של אל-על. את הטייס עם הקול השרמנטי והשם הצברי שלו. את הכתוביות בעברית על הסרט האמריקאי שבטח יוקרן. את גוש דן מלמעלה ואת החיפוש הבטחוני.

בדרך הביתה באוטו, הנסיעה הארוכה לצפון. השאלות, החוויות, 'נו ספר! איך היה?' , אגב, שלחתי גלויה, אחת של שתילי קוקה מבוליביה ואחת סתם של הנוף של לה-פז. רק בגלל שהבטחתי שלא אכנס לשם. הארוחה ביום שישי עם כל המשפחה. מצעד המתנות האידיוטיות, האידיוטי. התמונות. המזכרות. המון שאלות.

אחרי יומיים, אולי שלושה. השאלות יתחלפו ל'אולי תמצא עבודה?' 'מה עם חברה?' 'ואשה?' 'אתה לא רוצה ילדים?' 'אולי תקנה דירה?' 'למה אתה לא אוכל, מה קרה? הכל בסדר?'. החגים יגיעו ועימם פסח. חג של משפחה וחג של שאלות. לא ארבע קושיות. אולי ארבעים במקרה הטוב אם לא ארבע מאות. השאלות תשגענה אותי.

אני אחזור ללכת, סתם לשום מקום. מסביב למשחק. לברוח קצת החוצה. להסתכל על פרחים על צפרים על עצים. אחזור להקשים לשירים על אפונה וגזר. אבלה יותר זמן עם האחיינים הקטנים שלי. חופשיים מדאגות וצרות קיומיות. אשקע במחשבות של עצמי, אולי בספרים עם מחשבות של אחרים, אולי בסרטים ללא מחשבה כלל.

אני ארד מהפסים בגל השני של השאלות. 'למה אתה עושה את זה לעצמך?' מה קרה? זה אנחנו?' 'תקח את עצמך בידיים! תמצא כבר עבודה. מה עם אשה? וילדים? לא דברנו על זה כבר?' 'הבטחת שתשתנה! לא? אתה בסדר?'

ואז אני אלך יותר רחוק. למקומות בלי צפרים עם קושיות. בלי עצים שמביטים בי עם העיניים השואלות שלהם. בלי כלום. אולי מדבר, גם בלי מיים מפכים עם זמזום של קביעות וסדר וזרימה. קדימה! קדימה! לים!
ואז אשתגע.

אני אתאשפז במוסד סגור, עם חליפות תכלת. ורופאים עם חלוקים לבנים, כאלה שלא שואלים שאלות. רק נותנים זריקות עם חומר טוב, ואומרים 'אל תדאג, יהיה בסדר'. ואני אשב במוסד עם פרפרים שלא שואלים שאלות. וצפרים שלא שואלות שאלות, רק מספרות, כמו בשיר, על הארצות אשר מער להרים. העצים ידברו איתי ויספרו לי על מה שקורה למטה מתחת. ומה הם רואים למעלה מעבר לחומות. וכולם יחייכו שם במוסד. ולא נדאג ויהיה בסדר.

פעם בשבוע האנשים ששואלים שאלות יבואו לבקר. אבל הם ישאלו שאלות רק את הרופאים עם החלוקים הלבנים, לא אותי. ואני אספר להם על מה שקורה מתחת ועל מה שקורה מעל. והם יספרו לי על מה קורה בחוץ ובבית, ואיך המשפחה וכולם. אבל זה לא יעניין אותי. אני רק אסתכל עליהם ואגיד 'אל תדאגו, יהיה בסדר!' והם יחייכו את החיוך הנבוך שלהם ויבכו כל הדרך הביתה.

פתרון הסיכסוך באלימות קלה

איך שאני יורד מהמטרונית במרכזית המפרץ ומחפש את הרציף של קו 500 לקרית שמונה,  אז איך שאני מוצא אותו אני שומע צעקות מאחורי. אני מסתובב ורואה בחור ענק רץ לעברי עם סכין צועק 'אללה או אכבר'. הייתי בטוח שזהו, נשבע לכם. באינסטינקט, לא יודע מאיפה, הזזתי לו את היד עם הסכין כמו בקרב מגע בטירונות, שעושים עם השק"ש והסכין גומי השחורה הגדולה של האימונים, אז אני מזיז לו את היד עם הסכין ודוחף לו את היד השנייה לפנים, ואפילו לסגור אותה לאגרוף לא הספקתי, הוא רץ כל כך מהר שהרגשתי את האף שלו נמחץ על כף היד שלי, הוא נפל אחורה על הרצפה, תפס את האף המעוך והמדמם שלו, בכה וחירחר, חירחר ובכה. החבר השני שלו הבחין שהוא נופל, הוא בדיוק הניף גרזן כדי לחבוט בדודה קשישה שניסתה לברוח עם הליכון, כל החיפה הזו מלאה בדודות, נשבע לכם, זו עיר של דודות, עם תיקים של דודות וכובעים של דודות עם כאילו פירות כאלה כמו בשנות השבעים. בכל מקרה הדודה הקשישיה בורחת עם ההליכון שלה והוא מניף את הגרזן ואז שם לב לחבר שלו שהתרסק מדמם על הרצפה הג'יפה של התחנה המרכזית וכל האף שלו מפורק על הרצפה ומלכלך את הליכלוך. ואז במקום לחבוט עם הגרזן בדודה הוא מסתובב ורץ לעברי עם הגרזן, סעעמק.. ואני כל היד שלי כואבת עוד מהאף השבור של המחבל שמחרחר על הרצפה, אז אני מרים את הסכין שלו שנפל לידי ואיך שהחבר שלו בא אלי עם הגרזן אני עוצם את העיניים ומניף את הסכין, החבר של המחרחר מחליק עם הדם של המחרחר והסכין שאני מחזיק ביד משספת לו את הגרון והוא מתחיל לירוק דם מהאף ומהפה ומהפֵּנְס שעשיתי לו בגרון. וכל הדם שלו מתערבב עם חלקי האף של החבר המחרחר שלו ביחד עם הג'יפה של התחנה המרכזית, ואז חטפתי את הכדור בכתף, סססעמק..

בכלל לא ראיתי את המחבל השלישי בא. ועוד עם אקדח, אז הוא לא היה צריך לרוץ אלי, הוא פשוט ירה הבן זונה. ולא היה לי לאן לברוח, שני החברים שלו דיממו וחירחרו על הרצפה ובכל התחחנה המרכזית המחורבנת הזאת אין בטונדות, סעעמק, איפה כל הבטונדות? איפה? אז לקחתי את הגרזן של החבר שלו עם הפֵּנְס בצוואר וזרקתי וזרקתי עליו, והוא ירה בי שוב, באותה כתף ססעמק.. איזה כאבים, כמה מורפיום דחפו לי אחר כך, בבית חולים, כמו לפיל. ואיך שאני חוטף את הכדור השלישי הגרזן שריחף בסיבובים נוחת לשלישי על המצח, והוא הולך קצת אחורה ונופל על הגב ליד הדודה עם ההליכון שמקללת ברוסית ובורחת בקצב של צב נכה.

ואז הגיעו המאבטחים.

והאמבולנסים,

והמשטרה,

וכל מיני דודות שהתקבצו מסביב,

והבחור שמנסה לשכנע להניח תפילין,

וההוא מהדוכן לוטו,

והתלמידים בתור לרב-קו,

והפקחים של המטרונית,

ואני לא זוכר כלום, חוץ מהביתחולים אחרי.

כשהתעוררתי הגיעו כל מיני אנשים חשובים להצטלם איתי כי הרגתי מחבלים, וגם שר החוץ כי המחבלים היו מחו"ל וגם שר האוצר, כי למחבלים היו חובות לרשות המיסים, וגם שר התיירות כי המחבלים הרסו את התיירות וגם שר הרווחה כי המחבלים היו מטופלים בלשכת הרווחה, ועכשיו הולכים להרוס את הבתים של המשפחות שלהם וכי הרווחה תצטרך לדאוג להם לבית אחר, ועוד כל מיני שרים שקשורים למחבלים, וגם השר לשיתוף פעולה אסתרטגי או אסטרתגי או אסטרטגי, תלוי את מי שואלים.

ובגלל שהרגתי שלושה מחבלים, לא אחד ולא שניים, אלא שלושה, ועוד בנשק קר ולא בנשק חם מרחוק, אז נהייתי מספיק חשוב בשביל להיות מועמד לרמטכ"ל או לפחות פרשן צבאי-מדיני בתוכנית אקטואליה בפריים-טיים.

ואחרי שכל השרים הלכו וגם כל התיקשורת שהביאה לי טלפון עם ביבי המלך כדי שהוא יוכל להגיד לי שאני גיבור ישראל וכל הכבוד שהעם היהודי קם בארצו ומגן עליה, ולא היה לי נעים להגיד לו שאני רק חצי עָם יהודי וחצי עָם אחר ואני גם לא יכול לקום בכלל בגלל כל המורפיום שתקעו לי בביתחולים, מקסימום להתרומם חצי אם מרימים לי את האחורה של המיטה.

ואחרי זה הגיע אמבולנס פרטי עם רופא והכל שמימנה התקשורת, שלקח אותי לתוכנית פריים-טיים עם כל מיני רמטכלים לשעברים וראש מוסדים לשעברים שדיברו על איך נלחמים בטרור, ואני הסברתי להם שעכשיו אחרי שהרגתי שלושה מחבלים ואני יכול להיות פרשן מדיני-צבאי ולדבר על בטחון ישראל ואני אותנטי או אוטנטי או אוטנתי, איך שלא כותבים את זה, אז אני יכול להציג את הפתרון שלי לסיכסוך.

הסכסוך ייפתר רק כאשר כל אחד יוכל להשיג בצורה הוגנת את מה שיש לשכן שלו. כי כל הסיכסוכים הם בכלל בגלל דשא ברמת יריקות משתנה. ושהדבר הראשון שהייתי עושה זה פותח את שדה התעופה בעטרות ואת שדה התעופה בדהאנייה ומביא את איזי-ג'ט ואת כל החברות לואוקוסט האחרות לטוס לעטרות ולדהאנייה ולקחת את כל הפלסתינאים לסופשבוע ארוך באירופה. ואני לא מתכוון לעשות להם טרנספר, רק לכמה ימים, ולא כולם ביחד, אלא בתורות. תוך שנה אנחנו גורמים לכל הפלסטינאים לעשות לפחות חמישה ימים בחו"ל, בבירות אירופה, בכל מיני מלונות הכל-כלול ביוון ובתורקיה או תורכיה או טורקייה או איך שכותבים את זה, ונותנים להם שוברים לדיוטי-פרי, וכרטיסים לבלט ולאופרה, וגם את העניים היהודיים שאף פעם לא היו בחו"ל הייתי מכניס גם לתוכנית.

ואז כל הלשעברים התחילו להסביר שאסור לתת להם מטוסים, ואסור לתת להם סיגריות בזול מהדיוטי ואסור לאפשר להם להכניס אלכוהול בלי מכס, ונרגילות..ואז הגופשטיינים או הבןגבירים שיישבו באולפן התחילו לצעוק עלי שאני שונא ישראל, ושאני שמאלני, וששכחתי איך זה להיות יהודי, והסברתי להם שאני יכול לשכוח רק איך זה להיות חצי יהודי.

ואז הגיעו הפקחים של חוק הלאום עם החלוקים הלבנים ולקחו אותי.

צעקתי,

"ביביהמלך!"

"ביביהמלך!"

והראתי להם את כרטיס החבר בתנועת הליכוד העולמי.

אבל זה לא עזר.

תראה, אוטופיה באוטובוס (הפוסט מכיל ספויילרים לספרים)

אתמול, ערב חג שני, עליתי על אוטובוס 845 בתחנת הרכבת "תל אביב סבידור מרכז" או בשמה הידוע יותר "רכבת צפון".

כיאה לערב חג, צה"ל ואגד, האוטובוס היה עמוס. רובו בחיילים, רובם ישנים ומקצתם שאינם יודעים לסתום את הפה ולו לרגע אחד. שנאמר "למה לשתוק אם אפשר לחפור בסלולרי". רבי חלפון, אם היה שם, היה נותן בהם סימנים כחולים ממכות נמרצות.

לקחתי איתי ספר של קורט וונגוט 'תראה, ציפור'. זוהי אסופת סיפורים קצרים שרואים אור לראשונה בקובץ, והם מעזבונו של הסופר.

את הספר הראשון של קורט וונגוט שקראתי, קראתי במקרה. מילואים, גבול מצריים, מחפש משהו להעביר את החום הכבד כי שינה איננה אפשרית, והנה 'עריסת חתול' קטן ומצהיב. אחד הספרים הטובים שקראתי עד אותו היום. הספר הזה פקח את עיני לכתיבה אחרת שלא הכרתי קודם, היה בה משהו מיוחד. כשחזרתי מהמילואים חבר אחד, עומר ששון, אמר לי "מה? אתה לא מכיר את קורט וונגוט? אתה חייב לקרוא את בית מטבחיים חמש ואת זה.. וזה.. וזה...." תהיתי איך באמת אני לא מכיר את קורט וונגוט? איך פיספסתי אותו? הייתי כבר בן 30 בערך, שזה חתיכת פספוס בפני עצמו.

בשנת סיומי את בית הספר התיכון, שנייה וחצי לפני הבגרויות, לחצה עלי מורתי לספרות (ע.ה השם המלא שמור במערכת) לקרוא את 'התפסן בשדה השיפון' ואני ששנותיי בתיכון עברו מבלי שאקרא ולו ספר אחד ולו רק בגלל ניסיון כושל לעבור בשלום את האקספוזיציה של 'אבא גוריו' השם ייקום שמו. אני עמדתי בסירובי בגאווה, תוהה איך אוכל לעבור בגרות בספרות בתקופה כל כך נחשלת וחסרת סיכומים כשהאינטרנט היה מסוף מסכן באיזה חדר נידח בתיכון וכל שיכל לעשות זה לשלוח מסרי טקסט קצרים ומיותרים לאנשים אחרים בעולם שענו במסרי טקסט קצרים ומיותרים משלהם בחזרה (מי אמר טוויטר?).

ואז בא רובינשטיין.

פרופסור אמנון רובינשטיין בשבילכם.

והגריל את ספרות מחוץ לבגרות (וגם את אזרחות ומתימטיקה אבל זה לסיפור אחר).

כאות הוקרה  לפרופסור א. רובינשטיין קראתי את 'התפסן בשדה השיפון' עוד באותו הערב. התפסן תפס אותי, אולי כי הייתי נער, ואולי כי הוא תורגם לעברית במקור ב 1954 והעברית שלו שהייתה עברית רחוב ב-1954 הפכה לעברית גבוהה ב-1995. שנים אחר כך קראתי אותו באנגלית. התגובות שלי היו אחרות לגמרי. תקראו אותו באנגלית אם אתם יכולים (וכשאתם צעירים :)

למה אני חוזר אליו?

כי אני תוהה איך המורה שלי לספרות המליצה לי על הספר של סאלינג'ר שהשתדל להיות פוץ עד יום מותו והגיבור שלו כנראה כמוהו קיבל את חוקי המשחק ורק התמרמר עליהם, ואיך היא לא המליצה לי על קורט וונגוט? איך? סופר שהיה סבא חביב עד יום מותו וידע שהעולם הוא פנטזיה מתמשכת אחת גדולה וחסרת חוקים.

וספריו גרמו לי לצחוק

ולהתרגש

ולבכות

ולרצות לקום ולשנות.

איך אינם נמצאים ברשימת הספרים לבגרות? (תאמינו, בדקתי, פעמיים!)

אם אתם מורים לספרות, או בכלל, או יש לכם ילדים בגיל ההתבגרות, קנו להם איזו 'עריסת חתול' או 'בית-מטבחיים' או אפילו סיפורים קצרים כמו 'תראה, ציפור'.

רגע,

נחזור לאוטובוס.

אז ישבתי באוטובוס וקראתי.

והחייל מאחוריי לא הפסיק להלל איזה חבר שלו מהיחידה.

והחיילת משמאל לא הפסיקה לחפור לחבר שלה בטלפון.

והנהג בתגובה הגביר את הרדיו כל פעם שהתחדשו החדשות כדי להתגבר על החפירות הסלולריות מאחוריו, למרות כל השלטים הגדולים שמותר לדבר בטלפונים רק בחלק האחורי של האוטובוס כי זהמפריע לנהג.

ביניינו, מי יכול על חיילות פרחות שחופרות בטלפון?

פסח כבר אמרתי

ערב חג שני כבר אמרתי

פקקים כבר אמרתי

לא?

אז פקקים בגולני, אבל עובדים על זה.

ואוטובוס

וספר של קורט וונגוט.

החייל שישב לידי שאל מה אני קורא?

סיפרתי לו על הספר וקצת על הסופר, וקצת על ספרים אחרים שלו.

ואז המשכתי לקרוא, והוא ניסה לקרוא בקצב שלי, בעיה לקרוא בקצב של מישהו אחר, אז התחלתי לקרוא בלחש סיפור שנקרא 'תראה,ציפור' לחייל שישב לידי.

הוא חייך.

שתי החיילות שישבו לפניינו הציצו דרך המרווח בין המשענות, אז הגברתי קצת את הקול כדי שהן תשמענה גם.

והחייל שישב מאחורינו הפסיק להלל את החבר שלו מהיחידה והציץ מעל המשענת שלי לכיוון הספר.

וגם החיילת שעד לאותו הרגע חפרה לחבר שלה בסלולרי רכנה על המשענת לכיווני כדי לשמוע יותר טוב.

אז הגברתי שוב את הקול

והנהג הנמיך את הרדיו, למרות שהתחדשו החדשות.

פתאום נהיה שקט באוטובוס

וכולם הקשיבו לסיפור.

הנהג עצר בתחנה בכחל,

הכינרת ניצנצה מתחת,

וקורט וונגוט ריחף באויר הממוזג של האוטובוס.

הסיפור נגמר.

הנהג השתלב בחזרה בכביש

אבל השקט נשאר.

כמו שעת קריאה בגן ילדים

כזו שאחריה כולם נשארים לישון בכיף על השטיח.

האחוריים של הספר 'תראה, ציפור'

נכון.

זה לא באמת קרה

לי לא היה אומץ לקרוא בקול סיפור לחייל באוטובוס

החופרת בטלפון לא באמת ניתקה אותו

הנהג לא התייחס למה שקורה מאחוריו ורק הגביר והגביר את הרדיו

אבל הכנרת נצנצה כשעברנו לידה

ובגלל המרחק אפילו לא ראינו את הלכלוך

ואני חשבתי על האפשרות הזו

שאני יכול להקריא סיפור לחיילים באוטובוס

אולי זה ייקרה יום אחד

והנסיעה לא תסתיים בשני אנשים בחלוקים לבנים שייחכו לי בתחנה

המהפכה כבר כאן

חג שמח

זבל אורגני

עטיפת קרטיב על מדרכה.
להרים אותה או לא.
לא אני זרקתי אותה.
היא שם בגלל מישהו אחר,
אולי היא הייתה בפח והרוח העיפה אותה.
אולי אני שמתי אותה בפח אך לא עמוק מספיק,
אולי לא סגרתי את הפח.
יכול להיות שהיא פה באמצע המדרכה,
מזהמת את הסביבה בגללי.
אולי החתול שעובר עכשיו הביא אותה.
הוא מתקרב אליה כדי ללקק אותה.
החתול בורח בגללי.
אני ממשיך ללכת,
העטיפה נשארת מאחור.
החתול בורח לכיוון החניה.
אני ממשיך לאותו הכיוון.
אולי אם הייתי מרים את העטיפה וזורק אותה לפח אז העולם היה נקי יותר.
אבל איך נקי יותר,
החברה שמפנה אשפה הייתה לוקחת את הפח הגדול ומרוקנת אותו לפח יותר גדול,
ואז מפנה אותו למשאית ומשם לאיזה אתר פסולת.
החתול מנסה לחזור,
מביט בי וממשיך לכביש.
הנהג של המשאית זבל במקום ללכת לאתר פסולת,
עושה קומבינה עם איזה בן-דוד ומעביר לו את הזבל בחצי מחיר.
הבן-דוד משליך את האשפה לים.
אישה מבוגרת סוחבת מולי שני סלים,
אחד בכל יד.
מאחד מבצבץ סלרי,
היא חוזרת מהשוק ומתנדנדת מצד אל צד.
הנהג משאית קונה לבן שלו אופנוע עם הכסף מהקומבינה.
החתול נבהל מהמבוגרת,
מנסה לחזור ונבהל ממני,
החתול חותך ימינה,
המבוגרת חותכת שמאלה,
היא מפחדת מהחתול.
אני מפחד להגיד משהו.
הסלרי שלה נופל מהסל.
עטיפת הקרטיב שטה לה בים התיכון במקום לשבת על המדרכה.
הבן של הנהג משאית משייט לו באופנוע.
החתול מרחרח את הסלרי.
דולפין מתקרב לרחרח את עטיפת הקרטיב.
זה היה קרטיב אננס.
המבוגרת זורקת תפוח אדמה על החתול,
החתול בורח לכיוון שלי ואז לצד השני.
המבוגרת מתכופפת להרים את הסלרי.
תפוח האדמה מתגלגל ונעצר לידי על המדרכה.
תפוח אדמה נחשב זבל אורגני,
הוא יכול להישאר על המדרכה.
אני מביט בו.
משאית זבל מגיעה.
החתול נבהל מהמשאית זבל,
נהג המשאית זבל מבחין בו.
הדולפין מלקק את עטיפת הקרטיב,
הוא לא ידע שהוא אוהב אננס.
הנהג משאית זבל שובר כדי לא לדרוס את החתול,
האישה מתרוממת עם הסלרי ביד,
המשאית זבל מגיחה מולה,
היא מביטה בנהג,
הנהג מביט בה,
הדולפין נחנק מעטיפת הקרטיב.
החתול חומק מגלגלי הרכב,
המבוגרת לא.
הסלרי נוחת ליד תפוח האדמה.
גם הסלרי נחשב זבל אורגני.
החתול נושם לרווחה.
הבן של הנהג משאית מגיע מאחוריו,
האופנוע מחלק את החתול לשניים.
חתול מת גם נחשב לזבל אורגני ?

מרכיבים:

1 תפו"א

1 סלרי

טונה מקופסה

כף שמן (אפשר את השמן של הטונה)

מלח

פלפל

מיץ מחצי לימון

אופן הכנה:

1. קולפים את תפוח האדמה, ומבשלים אותו בסיר קטן עם מים ומעט מלח.
2. חותכים את תפוח האדמה המבושל לקוביות של ס"מ
3. קוצצים את גבעולי הסלרי לפרוסות דקות ומוסיפים לקוביות תפוח האדמה.
4. מוסיפים טונה, מלח ופלפל לפי הטעם ומעל את מיץ הלימון ומערבבים.
5. מקשטים בעלה סלרי.
6. מקנחים בקרטיב אננס.
7. בתיאבון.