* נכתב ב 10/03/2004 שבוע לפני ששבתי לארץ הקודש אחרי 7 חודשים בדרון-אנריקה.
* פורסם במקןר ב www.uhm.nu/inc
בעקבות פסטיבל היין במנדוזה, ושבוע של בשר אדום ויין, אדום גם כן, החלטתי לנצל את הצטרפות הנסיבות לכדי כתיבה תחת השפעת אלכוהול. כיאה לאחד הכותבים היותר מוצלחים של העם היהודי בתפוצותיו (במקור הלינק הוביל לטורים של יהונתן גפן במעריב הי"ד, זה מה שנשאר שם, חפשו את ארגז החול ודמיקולו).
שתיתי, שתיתי, כתבתי, כתבתי. יצא אתגר קרת. נו, שווין. פעם אחרונה בשבילי.
אני חוזר הביתה, חזרה למשחק. למציאות. למשפחה. לחברים. למילואים.
למיסים. חוזר לחיים. החלום נגמר. לוח השנה עם תמונות הנוף הסתיים, שאריות
של קצות הדפים שתלשתי, עם קצת כחול שמיים וחלק של ענן. ומתחת חודש מארס.
מציאות קודרת.
אין לי גיטרה אז אני חוזר הביתה לבד. בלי מוזיקת רקע. תיק אחד גדול, איוולת של תרבות. ועשרות סרטי שלושים וחמש מילימטר של זכרונות, נוף ואנשים. חברים לרגע, חברים לרגש שכנראה ולא אפגוש עוד לעולם. פרפורים של מסרים אלקטרונים ותמונות ממוחשבות הם תמצית התקשורת מעתה.
המוח שלי עמוס בחודשים האחרונים, משא שאני צריך לפרוק לשתף עם הסביבה. להשיל מעלי את משקלם הרב של סרטים עלילתיים וקצת דוקומנטריה שמושכים אותי למטה לאדמה. אני שקוע עכשיו. מנוחה לקראת המסע האחרון. זה שלוקח אותי הביתה. אני לא יכול להביט בעוד הר, גם היפה ביותר. או בעוד אגם גם אם מעוטר הוא בצבעים של שקיעה מתחת ומעל. אני רוצה את האגם שלי. זה שמסריח משתן בקיץ וצפוף בעם שלי עם הגריל הישראלי המחורבן והבשר הכשר. אני רוצה את הצעקות מסביב. את הקללות, בערבית בעיקר, ואת קו הרקיע שרואים מהעיר שלי. שכל כך התגעגעתי לקביעות שלו הרי הוא תמיד היה שם וזה אני בעצם שמעולם לא זזתי.
אני כבר מדמיין את הטיסה האחרונה. זו ממדריד לתל אביב. את הדיילת הישראלית של אל-על. את הטייס עם הקול השרמנטי והשם הצברי שלו. את הכתוביות בעברית על הסרט האמריקאי שבטח יוקרן. את גוש דן מלמעלה ואת החיפוש הבטחוני.
בדרך הביתה באוטו, הנסיעה הארוכה לצפון. השאלות, החוויות, 'נו ספר! איך היה?' , אגב, שלחתי גלויה, אחת של שתילי קוקה מבוליביה ואחת סתם של הנוף של לה-פז. רק בגלל שהבטחתי שלא אכנס לשם. הארוחה ביום שישי עם כל המשפחה. מצעד המתנות האידיוטיות, האידיוטי. התמונות. המזכרות. המון שאלות.
אחרי יומיים, אולי שלושה. השאלות יתחלפו ל'אולי תמצא עבודה?' 'מה עם חברה?' 'ואשה?' 'אתה לא רוצה ילדים?' 'אולי תקנה דירה?' 'למה אתה לא אוכל, מה קרה? הכל בסדר?'. החגים יגיעו ועימם פסח. חג של משפחה וחג של שאלות. לא ארבע קושיות. אולי ארבעים במקרה הטוב אם לא ארבע מאות. השאלות תשגענה אותי.
אני אחזור ללכת, סתם לשום מקום. מסביב למשחק. לברוח קצת החוצה. להסתכל על פרחים על צפרים על עצים. אחזור להקשים לשירים על אפונה וגזר. אבלה יותר זמן עם האחיינים הקטנים שלי. חופשיים מדאגות וצרות קיומיות. אשקע במחשבות של עצמי, אולי בספרים עם מחשבות של אחרים, אולי בסרטים ללא מחשבה כלל.
אני ארד מהפסים בגל השני של השאלות. 'למה אתה עושה את זה לעצמך?' מה קרה? זה אנחנו?' 'תקח את עצמך בידיים! תמצא כבר עבודה. מה עם אשה? וילדים? לא דברנו על זה כבר?' 'הבטחת שתשתנה! לא? אתה בסדר?'
ואז אני אלך יותר רחוק. למקומות בלי צפרים עם קושיות. בלי עצים שמביטים בי עם העיניים השואלות שלהם. בלי כלום. אולי מדבר, גם בלי מיים מפכים עם זמזום של קביעות וסדר וזרימה. קדימה! קדימה! לים!
ואז אשתגע.
אני אתאשפז במוסד סגור, עם חליפות תכלת. ורופאים עם חלוקים לבנים, כאלה שלא שואלים שאלות. רק נותנים זריקות עם חומר טוב, ואומרים 'אל תדאג, יהיה בסדר'. ואני אשב במוסד עם פרפרים שלא שואלים שאלות. וצפרים שלא שואלות שאלות, רק מספרות, כמו בשיר, על הארצות אשר מער להרים. העצים ידברו איתי ויספרו לי על מה שקורה למטה מתחת. ומה הם רואים למעלה מעבר לחומות. וכולם יחייכו שם במוסד. ולא נדאג ויהיה בסדר.
פעם בשבוע האנשים ששואלים שאלות יבואו לבקר. אבל הם ישאלו שאלות רק את הרופאים עם החלוקים הלבנים, לא אותי. ואני אספר להם על מה שקורה מתחת ועל מה שקורה מעל. והם יספרו לי על מה קורה בחוץ ובבית, ואיך המשפחה וכולם. אבל זה לא יעניין אותי. אני רק אסתכל עליהם ואגיד 'אל תדאגו, יהיה בסדר!' והם יחייכו את החיוך הנבוך שלהם ויבכו כל הדרך הביתה.
אין לי גיטרה אז אני חוזר הביתה לבד. בלי מוזיקת רקע. תיק אחד גדול, איוולת של תרבות. ועשרות סרטי שלושים וחמש מילימטר של זכרונות, נוף ואנשים. חברים לרגע, חברים לרגש שכנראה ולא אפגוש עוד לעולם. פרפורים של מסרים אלקטרונים ותמונות ממוחשבות הם תמצית התקשורת מעתה.
המוח שלי עמוס בחודשים האחרונים, משא שאני צריך לפרוק לשתף עם הסביבה. להשיל מעלי את משקלם הרב של סרטים עלילתיים וקצת דוקומנטריה שמושכים אותי למטה לאדמה. אני שקוע עכשיו. מנוחה לקראת המסע האחרון. זה שלוקח אותי הביתה. אני לא יכול להביט בעוד הר, גם היפה ביותר. או בעוד אגם גם אם מעוטר הוא בצבעים של שקיעה מתחת ומעל. אני רוצה את האגם שלי. זה שמסריח משתן בקיץ וצפוף בעם שלי עם הגריל הישראלי המחורבן והבשר הכשר. אני רוצה את הצעקות מסביב. את הקללות, בערבית בעיקר, ואת קו הרקיע שרואים מהעיר שלי. שכל כך התגעגעתי לקביעות שלו הרי הוא תמיד היה שם וזה אני בעצם שמעולם לא זזתי.
אני כבר מדמיין את הטיסה האחרונה. זו ממדריד לתל אביב. את הדיילת הישראלית של אל-על. את הטייס עם הקול השרמנטי והשם הצברי שלו. את הכתוביות בעברית על הסרט האמריקאי שבטח יוקרן. את גוש דן מלמעלה ואת החיפוש הבטחוני.
בדרך הביתה באוטו, הנסיעה הארוכה לצפון. השאלות, החוויות, 'נו ספר! איך היה?' , אגב, שלחתי גלויה, אחת של שתילי קוקה מבוליביה ואחת סתם של הנוף של לה-פז. רק בגלל שהבטחתי שלא אכנס לשם. הארוחה ביום שישי עם כל המשפחה. מצעד המתנות האידיוטיות, האידיוטי. התמונות. המזכרות. המון שאלות.
אחרי יומיים, אולי שלושה. השאלות יתחלפו ל'אולי תמצא עבודה?' 'מה עם חברה?' 'ואשה?' 'אתה לא רוצה ילדים?' 'אולי תקנה דירה?' 'למה אתה לא אוכל, מה קרה? הכל בסדר?'. החגים יגיעו ועימם פסח. חג של משפחה וחג של שאלות. לא ארבע קושיות. אולי ארבעים במקרה הטוב אם לא ארבע מאות. השאלות תשגענה אותי.
אני אחזור ללכת, סתם לשום מקום. מסביב למשחק. לברוח קצת החוצה. להסתכל על פרחים על צפרים על עצים. אחזור להקשים לשירים על אפונה וגזר. אבלה יותר זמן עם האחיינים הקטנים שלי. חופשיים מדאגות וצרות קיומיות. אשקע במחשבות של עצמי, אולי בספרים עם מחשבות של אחרים, אולי בסרטים ללא מחשבה כלל.
אני ארד מהפסים בגל השני של השאלות. 'למה אתה עושה את זה לעצמך?' מה קרה? זה אנחנו?' 'תקח את עצמך בידיים! תמצא כבר עבודה. מה עם אשה? וילדים? לא דברנו על זה כבר?' 'הבטחת שתשתנה! לא? אתה בסדר?'
ואז אני אלך יותר רחוק. למקומות בלי צפרים עם קושיות. בלי עצים שמביטים בי עם העיניים השואלות שלהם. בלי כלום. אולי מדבר, גם בלי מיים מפכים עם זמזום של קביעות וסדר וזרימה. קדימה! קדימה! לים!
ואז אשתגע.
אני אתאשפז במוסד סגור, עם חליפות תכלת. ורופאים עם חלוקים לבנים, כאלה שלא שואלים שאלות. רק נותנים זריקות עם חומר טוב, ואומרים 'אל תדאג, יהיה בסדר'. ואני אשב במוסד עם פרפרים שלא שואלים שאלות. וצפרים שלא שואלות שאלות, רק מספרות, כמו בשיר, על הארצות אשר מער להרים. העצים ידברו איתי ויספרו לי על מה שקורה למטה מתחת. ומה הם רואים למעלה מעבר לחומות. וכולם יחייכו שם במוסד. ולא נדאג ויהיה בסדר.
פעם בשבוע האנשים ששואלים שאלות יבואו לבקר. אבל הם ישאלו שאלות רק את הרופאים עם החלוקים הלבנים, לא אותי. ואני אספר להם על מה שקורה מתחת ועל מה שקורה מעל. והם יספרו לי על מה קורה בחוץ ובבית, ואיך המשפחה וכולם. אבל זה לא יעניין אותי. אני רק אסתכל עליהם ואגיד 'אל תדאגו, יהיה בסדר!' והם יחייכו את החיוך הנבוך שלהם ויבכו כל הדרך הביתה.
