תוויות

אמנות למרק 2020

אלוהים יודע מה חשבתי לעצמי כשציירתי את הדברים האלה. החיים הם תהליך, ולא תמיד התהליך מוביל למשהו, הוא רצוף בדרכים ללא מוצא, במיוחד אם אתה לא יודע לאן אתה הולך (קניתי את אליס בארץ הפלאות אך טרם הספיקותי לעיין בו) מכיר את ההתחכמות של החתול, אין לי חתול. יש לי מלא ציורים שאני מתכחש להם. 
מיחזור
חלק מהציורים/הדפסים אני ממחזר, מדפיס עוד משהו על, מצייר שוב משהו אחר על הקנבס, חותך הדפסים כושלים לסימניות כדי לחלק לאנשים, כאלה דברים. אבל לא הכל מתמחזר, וכבר יש יותר מדי דברים אז אני צריך לאוורר את המגירות, לאוורר את הקירות ולאוורר את החיים.

לפני שנה בזמן הזה הייתי בויאטנאם בהוסטל בהוי-אן, הויאטנאמים שורפים הרבה דברים, חלק הם דברים שהם רוצים שישרתו את המתים וכל מה שנשרף בעצם מת ועובר לעולם המתים. אבל הם גם שורפים דברים מהעבר כדי לפנות מקום לדברים חדשים. קיבלתי הסברים מה לקנות בשוק מאם-הבית של ההוסטל ואז כל הצוות הצטרף.
מגרשים את המזל הרע מההוסטל ומהחיים שלי בהוי-אן
אז מה?
צריך לעשות מקום לדברים חדשים, שמתי בתמונה למעלה את העצים למדורה, וביום שבת 4/1/2020 בחניון האלה בכפוף למצב המשקעים (במקום הופעת מרק של קסלר שלא צלחה) בכפוף למזג האויר, נעלה באש את האמנות, נתחמם ונכין מרק. הזדמנות לאכול אמנות ולקחת אותה איתכם.

שריפה אחים שריפה
אני יודע שלחלקכם ישר יש אסוציאציות שואה, ואינסטינקט חייתי להציל את האמנות. אז אם אתם רוצים משהו ממש שיש בתמונה, ויש עוד כמה שלא בתמונה יש לכם הזדמנות לקנות פריט במחיר שתקבעו (לא תורם אמנות! שתישרף!) וגם את ייקנו את הכל (מה שלא ייקרה) עדיין ייצא מרק כי ערימת קרשים שהתערמו לי בבית עם השנים, וחבילות הדפסים כושלים ועוד דברים דליקים.
אין תשמור לי - תבואו לקחת, אם מישהו יקדים אתכם אכלתם אותה + לא עושה משלוחים.

למישהו יש פוייקה 5-7 ליטר? - יש פוייקה! (תודה ליהונדב)
הביאו איתכם צלחת וכף כי אין חד-פעמי!

לסיכום
הגעתי חצי שעה לפני, דפק לי הלב ממש והתרגשתי. עשיתי טיול קטן בין האלות וקיויתי בלב שאף אחד לא יגיע וכלום לא יישרף ואני אחזור הביתה. אבל הגיעו ונשרפו וזה היה משחרר. ברוכים הבאים דברים חדשים.




עוגת סולת טבעונית עם פקאנים בסיר פלא!

חומרים:
עוגה:
10 כפות זרעי פשתן
33 כפות מים
150 גרם סוכר
100 גרם קמח
200 גרם סולת
100 גרם קוקוס (אופציונאלי)
2 שקיקי אבקת אפייה
1/2 כוס מיץ תפוזים (אם סוחטים אז עם הגושים!)
1/2 כוס שמן
קליפה מגוררת מתפוז אחד (או שניים אם ממש אוהבים)

זיגוג
150 גרם פקאנים
2 כפות סוכר
שמן/מרגרינה/חמאה לשימון סיר פלא

סירופ:3/4 כוס סוכר
כוס מים
מיץ מלימון אחד

סיר פלא!

הוראות הכנה:
  1. טוחנים במטחנת קפה את זרעי הפשתן לאבקה ומעבירים לקערה מוסיפים 33 כפות מים לקערה מערבבים ומשרים לרבע שעה.
  2. מוסיפים סוכר ומקציפים 2-3 דקות על מהירות גבוהה.
  3. מערבבעבים את כל היבשים ומוסיפים, עוברים לערבב עם מרית.
  4. מוסיפים שמן + מיץ תפוזים + גרדת תפוז ומערבבים.
  5. משמנים סיר פלא, מפזרים את הפקאנים (הקלופים- כן?) ובוזקים עליהם 2 כפות סוכר, יוצקים את תערובת העוגה מעל.
  6. על הגז הבינוני ובאש נמוכה (לא לשכוח את החלק של הסיר שמפצל את החום בין השוליים לארובה) בין שעה ורבע ושעתיים - תלוי בגז, פותחים ונועצים קייסם, אם יוצא יבש ואם השוליים מעט נפרדים מהתבנית, מסירים ומצננים מעט (10 דקות עם המכסה)
  7. בקלחת מחממים את חומרי הסירופ עד לרתיחה
  8. יוצקים על העוגה ומכסים במכסה שוב, אחרי חצי שעה הסירופ נספג, הופכים לצלחת ואוכלים חמים!
  9. בתיאבון

מעמולים בסיר פלא - פלא!

מת לי התנור.
זה היה תהליך, קודם מת הגוף חימום התחתון ואז מת הטיימר, גם הטיימר מת בתהליך אבל עכשיו הוא ממש מת, ולכן התנור גם מת, מת.
לא היה קורה כלום אם הוא היה מת ככה סתם אבל הוא מת בדיוק ברגע שהכנתי בצק למעמולים מהמתכון הזה ורציתי להפעיל את התנור.
אז מה עושים?
שולפים סיר-פלא מהארון שמעולם לא נעשה בו שימוש וקיבלתי אותו מאחותי שגם לא נראה לי שעשתה בו איזה שימוש.
מתחילים עם המתכון המקורי ומכינים את הגליל הראשון, משאירים אותו על נייר אפייה ומרדדים שליש בצק נוסף על נייר נוסף, מורחים בממרח תמרים ומגלגלים את הגליל הראשון לתחילת משטח הבצק השנים וממשיכים את הגלגול, כך גם עם החלק השלישי, נוצר גליל עבה של מעמולים, הוא רך אז חותכים לשניים, מגלגלים עוד קצת כדי שימלא חצי סיר פלא.
משמנים את סיר הפלא עם מלא חמאה (אני מכין את המתכון עם חמאה לא עם מרגרינה)
מסדרים בסיר את שני החצאים.
שני החצאים מסודרים בסיר - פלא!
מניחים את מרכך האש (חלק נוסף שמגיע עם סיר הפלא ונועד לפזר את האש בצורה שווה ולהעביר חלק מהחום דרך הפתח המרכזי לחקו העליון של הסיר)
ואת סיר הפלא עליו, אני השתמשתי בגז הגדול ביותר אבל בעצמה הנמוכה ביותר שלו.
אופים על האש בין 35-50 דקות, ממש תלוי בגודל הלהבה שלכם.
עוגת המעמולים מוכנה כאשר קצותיה שחומים, היא נבצעת במרכזה, ויש ריח טוב במטבח!
עוגת מעמול מוכנה
נותנים לה להצטנן מעט בתוך התבנית (20 דקות ככה) מעבירים סכין בקצוות כדי שלא תתפרק כשהופכים.
הופכים בתוך הסיר שתיפול למכסה ואז הופכים שוב לצלחת.
השיוש הקדוש! בצק, תמרים ומלא חמאה
בתיאבון!



על היצירה והדרך

עמוד ראשון בסקצ'בוק בודהה מביט מהאבן באחד השערים של טא-סום
אמנם עוד לא בישראל אבל אחרי שלושה חודשים ושבועיים וקצת לפני שיבתי זה זמן טוב לסכם רצונות , לא מטרות כ זה לא צבא פה, רצונות מול מציאות. אז לקחתי איתי בתיק סקצ'בוק של מולסקין לצבעי מים וקלמר ג'ינס עם עפרונות, כמה מרקרים שחורים ואחד חום, שני טושי מכחול מים יפניים בצבע אפור וכחול וקיט צבעי מים לדרכים של שמינקה. כוס מתקפלת ושפריצר, קאפה בגודל A3 ושני קליפסים ממתכת אחד לדף ואחד לערכת צבעי המים. עט פרקר. וזהו חומרי יצירה.
התקדמות עם האפור והכחול שהבאתי מהבית וטושים של משרד שקניתי במכולת בהאנוי כי טט והכל סגור
מה קניתי? שתי מחברות לכתיבה, שני בלוקי ציור לצבעי מים 135*195 מ"מ, מכחול אחד אמיתי שני מכחולים סינטטיים שממלאים במים, 20+ טושי מכחול מים יפניים במגוון צבעים. מכחולי קאליגרפיה ודיו ומלא אינסטרומנטים שמתלווים לזה. מרקרים אדום כחול ירוק שחור של משרד. 10+ שפופרות של צבעי מים רובם כסף וזהב, לחיי הקיטש! ואני לא זוכר מה עוד.
יותר צבע ויותר משוחרר
למה כל זה? זה הבריחה זה מה שזה. בהתחלה ברחתי מלצייר. חודש וחצי לא עשיתי קו בשום בלוק, וכבר חשבתי להיפטר מהכל, קניתי מקלדת בלוטות' וטוש לבן כדי לכתוב עליה אותיות בעברית וכתבתי, אם אני לא מצייר אז אני אכתוב! זו הייתה הבריחה של החצי הראשון, כתבתי על מטאל ג'קט כדי להשאיר את זה מאחור, זו הייתה מחברת כתיבה ראשונה אבל לפני שכתבתי את זה ברחתי לכתוב על הראמאיאנה. ובסוף שרפתי את המחברת של מטאל ג'אקט בטקס גירוש שדים ושינוי המזל והבאת הטוב בהוסטל בהוי-אן בויאטנאם ומלחמת ויאטנאם נשארה מאחורי, את הספר שכתב פרי דין יאנג על שון פלין קראתי בין ויאטנאם לקמבודיה והשארתי אותו על אי קטן בקמבודיה ששם שון סיים את חייו, כנראה. תקראו את הספר. באותו הזמן שקראתיו הסופר סיים את חייו אי שם בארצות הברית. התחלתי לכתוב עוד משהו שהיה אמור להיות ארוך יותר ורציני יותר והייתי צריך לברוח ממנו, אז ברחתי על אופניים לאנגקור ומצאתי בדיוק את מה שהייתי צריך בשביל הבריחה, מוזה. במקדש באיון באנגקור הוצאתי את הסקצ'בוק והתחלתי עם מרקר שחור, ואז חום, ואז קצת טוש אפור וכחול. זה אחרת ממה שאני מצייר בבית, כל ציור נמשך כמה ימים, ומתחיל בעפרון וממשיך בתיקונים ופה שיחררתי. אי אפשר לתקן מרקר שחור על נייר לבן, ואי אפשר לתלוש דף מסקצ'בוק. צריך להשלים עם הטעויות, לקבל אותן ולהמשיך הלאה. אז התחלתי לטעות בכל עמוד קצת פחות, ולהיות משוחרר ולצייר מהתרשמות כמו הצרפתים, ויש פה מלא צרפתים. ומדברים פשוטים המשכתי למציאות קצת יותר מורכבת ואחרי שהקשקושים התחילו לקבל צורה קניתי עוד צבעים ואז הקשקושים איבדו את הצורה שלהם והייתי צריך למצוא אותה מחדש. ואחרי שמצאתי איך הקשקושים עם הצבע צריכים לעבוד פתחתי את השמינקה שהבאתי מהבית והוספתי עם מכחול עוד צבע והקשקושים איבדו את הצורה בפעם השנייה והייתי צריך למצוא אותה שוב. אבל עכשיו היא בסדר, הצורה של הקשקושים, עד שאני אנסה משהו חדש והיא תלך לאיבוד שוב. כל זה כדי שאוכל לברוח מלכתוב אז אני כותב את זה בצ'יאנג מאי ויש פה מקדשים יפים, ופסלים יפים ואנשים יפים.
מקדש סבן-אילבן ברחוב בצ'יאנג מאי, תאילנד
אני אוהב את המקדשים פה, בעיקר בגלל שהם לא שלי, אין לי כל ענין דתי, ואחד הדברים היפים פה זה שגם אנשים חופשיים, כאלה שלא משויכים לאף דת ולא מאמינים בדת אבל כן מאמינים במסורת, בטקסים, ובעיקר בפעולות, לא ממש אמונות תפלות. ההתעסקות עם האמנות הדתית, הפסלים והציורים במקדשים פותחת פתח לקראפט הדתי ומשם לקראפט החילוני ומשם לאמנות החילונית. הביטוי הצורני לגיבורים המיתולוגיים שמשתנה בין אזור לאזור ובין מדינה למדינה כל כך מגוון שהוא מעורר קנאה במיוחד ליהודי שאין בתרבות שלו לא פסל ולא תמונה ואין מגוון ביטויים צורניים לאברהם ולמשה ולנמרוד, וכל קהילה עם הביטוי האמנותי שלה. איזה בזבוז של מיתולוגיה יהודית ואיזה בזבוז של דת שהשאירה את האמנים שלה בחוץ ולא מצאה להם מקום. תציירו מפות תקיפה ותגלפו חץ וקשת. היודאיקה כל כך נכה לעומת העושר של המזרח. הקירות של אנגקור וואט נחש הנאגה מרובה הראשים שנמשך מצד אחד על ידי השדים ומצד שני על ידי האלים, צבא הקופים בראמאיאנה התאילנדית, האנומן וראמה, הדרקונים מההשפעה הסינית והנחשים מלאוס וחדי הקרן והמלאכיות והאלים. ובמיוחד הטוב והרע שנמצאים בעולם ונאבקים אחד בשני כדי איזון, והפנים המביטות מהאבן באנגקור. אנחנו לא הדת הנכה היחידה, הנצרות מתמקדת בישו ומריה וזהו, עם חריגות קלות פה ושם של מלאכים וקצת מיכאלנג'לו והאיסלם כל כך נגד ביטויים ברורים שהוא מתיר רק צורניות מופשטת.

אני כל כך מקנא בעושר הויזואלי הזה.

ויש לי כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות אני מקוה שאני לא אברח מהם. פיסלתי פיל בלואנג-פראבאנג בלאוס ומילאתי שני ספרי סקיצות בויאטנאם, ואני מצייר עכשיו בתאילנד ויש לי כל כך הרבה רעיונות.

רשימה חלקית:
  1. הסקיצה הראשונה מאנגקור – הדפס מתכת 2 צבעים
  2. הסקיצה הראשונה מאנגקור – הדפס רשת 2 צבעים
  3. בלאגאן בלונים בכיכר – חולצה לטרדלסס
  4. אופנועים – חולצה לטרדלס
  5. 3 ציורים באקריליק 1*1.5 מטר
  6. הדפס ראואנה מתכת 5 צבעים כולל זהב (אולי גם הדפס עץ)
מה אני מציב לעצמי? שליש מההכנסות בשנה הקרובה מאמנות* ולחסוך מספיק כדי לטוס שוב למזרח.

קנו אמנות – רצוי מאמנים, גם קראפט נחשב אם קניתם מהאמן ולא מסוחר, תחשבו על הקירות שלכם ומה אתם רוצים שיהיה עליהם, מה זה אומר? מה זה אומר עליכם? נקטו עמדה. אם אתם לא אוהבים את האמנות שלי אני מכיר כמה אמנים שישמחו להכיר אתכם. כשביקרתי בקמבודיה ויתרתי על בורות ההריגה, הספיקו לי אתרי המלחמה בויאטנאם, אבל קניתי ספר סיפורים קצרים של סופרים קמבודים וקניתי פסל פיל של אמן קמבודי שחצב אותו מולי. הפעולה הראשונה שעושה כל דיקטטור היא להוציא להורג את האמנים, הם מפריעים לו. בקמבודיה פול פוט הוציא להורג את כל הסופרים שלא הצליחו לברוח ואת הרקדנים והזמרים והנגנים והציירים והפסלים וכל מי שיצר משהו.

קניתי ציור מאמנית לאואית שמדפיסה ידנית הדפסי עץ מדהימים. וגם פיל מאבן מהפסל עצמו ובמבוק באנג שנוצר במיוחד בשבילי, וקלמר לטושי צבעי מים היפנים שנרקם מולי וישבתי מול צייר ויאטנאמי על האגם בויאטנאם שצייר אותי קצת אסייתי, אבל היי אנחנו כולנו אסייתים, לא? ופגשתי אמנים מעולים שיוצרים בכל מקום.
חזרה להתחלה רק בגלל שכדור הארץ הסתובב מהר מדי והעצים הסתירו לי את השמש.
יאללה כתבתי מספיק, אחזור לצייר.


ג'וני - סיפור קצר

ג'וני קיבל הודעה ב-iCONהאישי שלו להגיע ל'פאב'. ה'פאב' היה שם קוד וג'וני לא ידע על תרגיל גיוס קרוב. אם היה כזה הוא היה יודע אבל הוא לא ידע. התייצבות בפאב משמע משהו לא טוב. אלא אם כן זה תרגיל פתע, וזה כנראה תרגיל פתע מחורבן. ג'וני קילל את התרגיל המזדיין, התלבש בעצלתיים ונעמד מול המראה הוא העלה שלושה קילו בחודש האחרון, הוא עדיין נראה טוב אבל הקוביות שלו החלו להעלם תחת מעטה השומן הוא צריך להפסיק עם האלכוהול המזורגג ולהפסיק עם הסיגריות המחורבנות ולהפסיק לחפף בחדר הכושר המזדיין ולהפסיק לאכול מטוגן, הוא נזף בעצמו והחל לספור את הקוביות הנעלמות שלו. פעם אחת הוא ספר את הקוביות שלו מלפנים ופעם שנייה הוא ספר את הקוביות שלו בהסבה לשמאל, ופעם שלישית הוא ספר את הקוביות שלו בהסבה לימין. הוא לבש גופייה לבנה ואז הסתובב ימינה כדי לבחון את שרירי הישבן שלו ואחר הסתובב שמאלה לבחון את שרירי הישבן שלו מהצד השני. הוא לבש תחתונים אפורים ומכנסיים שחורים והכניס יפה את הגופייה למכנסיים, ג'וני התיישב לגרוב גרביים, הוא בחר בגרביים שחורות עם פינגווינים לבנים קטנים בלבן ואדום, זה היה הפריט הצבעוני היחידי שלבש, כל השאר היו בשחור או לבן או אפור כלשהו שזה בכלל לא צבע. הוא לבש חולצה לבנה עם כפתורים לבנים וג'קט שחור. הוא בחן את עצמו בראי.

ג'וני לגם מהקפה, הוא החזיק כפית גדושה בדבש מעל פרוסת לחם מרוחה בחמאה וצייר עם זרזיף דבש על החמאה בזמן שה-iCON טירטר בשנית. אולי זה איננו תרגיל אחרי הכל. זיון מזוין.

הוא קילל וניסה להיזכר בנוהל הנסיעה, הוא לקח את המפתחות של הרכב שלו, ואת התיק מהארון. הוא בדק שאכן כל הדברים שלו שם, התיק היה זהה לתיק בו הוא משתמש ביום רגיל, רק התוכן המזדיין היה שונה. הוא בדק פעמיים שזה התיק הנכון ויצא. הוא לא מצא חנייה קרובה לרכבת המחורבנת וחנה באדום-לבן, אם זה תרגיל אז הוא מקסימום יחטוף דו"ח של מאה ואם זה לא, אז זיון מזויין, שיגררו את הרכב המזורגג הוא חשב לעצמו. הוא קנה כרטיס חופשי יומי ועלה על הרכבת הראשונה, היה עליו להחליף שלוש רכבות מחורבנות כדי לבדוק שאף זין לא עוקב אחריו לפני שהוא מגיע ליעד שלו. נוהל מזורגג זה נוהל מזורגג. אף זין לא עקב אחריו.

הוא ירד מהרכבת המחורבנת ועלה על אוטובוס המזויין. האוטובוס היה ריק למעט נער מזיין אמהות עם אזניות שלא זיין אף אמא לאחרונה שהיה שקוע בעצמו וקשישה לא מזורגגת עם שקיות סופר עמוסות שלא הפסיקה לשוחח עם הנהג. ג'וני ירד מהאוטובוס שלושה רחובות מה'פאב' בדיוק לפי הנוהל. הוא קנה עיתון מחורבן בדוכן ברחוב ונכנס ל'פאב'.

המבואה של ה'פאב' הייתה אכן פאב. פאב ריק מאנשים למעט הברמן הישיש. ג'וני התיישב על הבר.

"מה הולך ג'ים?"

"זין כרגיל ילד" ענה ג'ים ומזג לג'וני מנה נדיבה של רום ונצואליאני עם קובית קרח בודדת. זה אותת לג'וני שמשהו לא כרגיל. ג'ים הישיש נראה מודאג, פניו היו שמוטות והוא נמנע מלהביט לג'וני בעיניים. ג'וני לקח לגימה ארוכה מהמשקה.

"אתה לא יכול להגיד ששתית כל היום אם לא התחלת לפני עשר בבוקר" זרק ג'וני ולקח עוד לגימה מהרום. ג'ים הישיש הגיב בחצי חיוך וגמר מנת רום נקייה משלו בלגימה אחת, ג'וני גנב את המשפט שלו.

"זה יום טוב להיות אלכוהוליסט מזורגג" סיים ג'ים הישיש והחווה בכוסו לכיוון החלק האחורי של הפאב.

"יאללה, תזדיין מפה הזונות מחכים לך"

ג'וני סיים את המשקה בלגימה ארוכה אחרונה והניח את הכוס על הבר, הוא לקח כמה שניות כדי להתיישר ולהתאפס אחרי הלגימה האחרונה, היא הייתה מהירה מדי. הוא נד בראשו לעברו של ג'ים וצעד בצעדים מדודים אך בטוחים לחלקו האחורי של הפאב, הוא הניח יד על מראה קטנה ודלת נפתחה, הוא נבלע פנימה והדלת נסגרה אחריו משאירה את ג'ים לבדו.

***

לובי קטן עם דלפק מאויש בשומר ושתי דלתות שהובילו למעליות. ג'וני הכיר את השומר, פ'אנסי, הם עברו הכשרה ביחד.

"ג'ונתן ליפּטַיים, מעלית מספר אחת בבקשה" פ'אנסי הצביע על המעלית הימנית, הדלת שלה נפתחה. ג'וני החווה בראשו.

"מה נסגר עם הרישמיות המזוינת?" זרק ג'וני לשומר.

"נהלים, אתה יודע"

שיזדיין, ג'וני חשב לעצמו ונכנס למעלית הימנית, הדלת נסגרה.

***

בחדר המלחמה התת קרקעי חיכו לג'וני שלושה אנשים. הוא הכיר רק שניים מהם. המפקד הישיר שלו אדי וראש החטיבה שכונה פראנק, החל משלב מסוים בדרגות הפיקוד אתה מכיר את האנשים רק בכינוי שלהם, השמות הפרטיים נעלמים. ג'וני היה עדיין עם השם שלו, אבל הוא לא היה בטוח לגבי אדי. האדם השלישי שהיה מבוגר משלושתם ישב ליד השולחן העגול במרכז חדר המלחמה ולגם מספל תה. אדי ניגש אל ג'וני, לחץ את ידו וטפח על כתפו.

"שב"

ג'וני התיישב ליד השולחן. השולחן היה גדול, בקוטר של חמישה מטרים בערך, רחוק ממנו משמאל ישב האדם השלישי ולגם תה, ורחוק ממנו מימינו התיישב אדי ליד פראנק. הם היו רחוקים מלוגם התה כמו שהיו רחוקים מג'וני.

"יש לך משימה" פראנק פתח. לוקם התה לקח לגימה ארוכה ורועשת מקצה כוס התה שלו ונאנח בסופה. שלושתם הביטו בו.

"אנחנו שולחים אותך לשמונים וחמש, זו משימה קצרה, התגנבות, צילום, נסיגה. משהו פשוט, חמש דקות עבודה". פרנק העביר את מבטו מג'וני לאדי.

"מיקה מחכה לך ב'אביזרים' עם כל מה שאתה צריך וג'ורג' מ'היסטוריה' יעביר לך התאמות אירועים וסגנון, תדריך משימה מחרתיים ב 12:00 יציאה ב 13:00, בהצלחה" אדי סיים וסימן לג'וני שהוא יכול ללכת. ג'וני הניח את שתי ידיו על משענות הכסא והתכוון לקום, הוא התמהמה לרגע והוריד את ידיו מהמשענות.

"משימה עוד יומיים? בשביל זה כל הלחץ? הייתי מגיע ברגיל עוד חצי שעה ממילא" שאל ג'וני.

אדי התחיל לענות אבל השתתק, פראנק דיבר במקומו. "החלטנו לתת לך ארבעים ושמונה שעות נוהל פרידה במקרה שמשהו ישתבש".

"זו משימת התאבדות אד? אם אתה שולח אותי למשימת התאבדות מזויינת, אז תגיד"

"זו לא משימת התאבדות ג'וני, אנחנו לא רוצים לקחת סיכון, נתנו לך יומיים פרידה למקרה ו.. אל תתרגש" ענה אדי, אבל ג'וני זיהה משהו לא שקט בקולו. חדר המלחמה רחב הידיים והשולחן העגול הענק במרכזו נראו לו פתאום קטנים ולוחצים, הם סגרו עליו. אף אחד לא מקבל נוהל פרידה אם הוא אמור לחזור, בטח לא סוכן מתחיל כמוהו. ג'וני התחיל להזיע, ופראנק התערב.

"ג'וני זו לא משימת התאבדות מזויינת, אנחנו לא רוצים לקחת סיכון, יש מצב למשימת המשך, תקבל הכל בתדריך, אין מה להילחץ".

לוגם התה התרומם מכיסאו הרים את כוס התה שלו ואת הצלחת הקטנה עליה הונחה וצעד לאיטו לכיוונו של ג'וני, הוא הניח את כוס התה על השולחן, משך את הכיסא שליד ג'וני, הפנה אותו אליו, התיישב והניח יד על כתפו של ג'וני.

"חייל, זהו רגע שיא של הקריירה שלך, בשביל זה התאמנת כל השנים האלה" אמר לוגם התה וקרב את ראשו לראשו של ג'וני. אדי הסתכל על פראנק בלחץ, וסימן לו עם היד על צווארו, תנועה שאומרת 'תחתוך' אך לא את הצוואר של לוגם התה אלא את השיחה. פראנק פנה את לוגם התה.

"המפקח, זה.." לוגם התה, הפסיק אותו בתנועת יד "שש..ש", פראנק השתתק. המפקח היה גבוהה בהרבה ממנו בהיררכיה, הוא היה המפקח על הפאב מצד הנשיא ובפועל המנהל הכללי שלו. המפקח המשיך לדבר אל ג'וני.

"ניתנת לך ההזדמנות להיזכר לנצח בתור מגן העם והמולדת, להגשים את ייעודך כחייל של האומה ולהציל את הנשיא!" ג'וני הביט במפקח והבליח צחוק קצר, מה הקטע שיש לזקנים מחורבנים עם פאתוס מזדיין. אדי ופראנק הבחינו בזלזול של ג'וני ונדרכו אבל המפקח היה עסוק בעצמו, הוא לגם מכוסו לגימה אחרונה ארוכה ורועשת, קם בהפגנתיות נפוח מחשיבות עצמית וזרק.

"העם והמולדת מצדיעים לכם" המפקח הצמיד בהגנתיות וברעש את עקביו, נמתח לדום והצדיע להם בידו ואז הסתובב ויצא מחדר המלחמה.

"משגל אמהות" זרק ג'וני, "למה הוא קורא לי חייל?"

"הוא המפקח מטעם הנשיא" אמר אדי והוסיף "הוא קצת אולדפאשן".

"אתם שולחים אותי למות בשביל האימבציל הסוטה חסר המוח? באמת?" ג'וני הביט בחיוך על אדי ופראנק.

"ג'וני!" פראנק רכן קדימה ודיבר בתקיפות "זו משימה מחורבנת של חמש דקות, תבצע אותה וזהו. קח את הארבעים ושמונה שעות המזורגגות האלה כצ'ופר וחלאס, לא רוצה לשמוע ת'דיבורים האלה, מזיין אמהות, משגל אמהות, חלאס". פראנק קם ויצא אף הוא מחדר המלחמה. ג'וני ואדי הביטו בו צועד החוצה, אדי שתק, גם ג'וני. הוא הבין שמאדי הוא לא יצליח להוציא כלום אז הוא הלך למיקה ל'אביזרים'.

***

מיקה הייתה עסוקה בלגזור ג'ינסים ולשפשף אותם. היא הלבישה את הג'ינס הקרוע על בובת חלון ראווה ועברה על חלקים ממנו עם מלטשת חשמלית. מחסן הבגדים שלה הריח כמו משהו שרוף, וענן של חלקיקי ג'ינס אפף אותו. ג'וני נכנס ישר לתוך הענן והשתנק, הוא השתעל וחירחר וברח החוצה מיקה הבחינה בו ויצאה אחריו, היא הייתה מאובקת מחלקיקים תכולים למעט בצורת משקפיים מסביב לעיניה ומסביב לפיה שכנראה היה מכוסה במסיכת נשימה כלשהי שהוסרה זה מכבר.

"הקדמת" מיקה זרקה לג'וני עם חיוך.

"זין" סינן ג'וני, "אד אמר שהכל מוכן"

"אני צריכה עוד שעה פלוס, היית כבר אצל ג'ורג'י?"

"לא"

"אז תעבור אצלו קודם" היא חייכה והתכוונה לחזור פנימה, ג'וני עצר אותה.

"את יודעת מה העניין?"

"לא עשו לך תדרוך?"

"מחרתיים, נותנים לי נוהל פרידה של ארבעים ושמונה"

"נתנו לך נוהל פרידה? על השטות הזו? זו משימה מזורגגת של חמש דקות" החיוך של מיקה נמחק מפניה והיא הרצינה באחת. "זין מזדיין" זרקה.

"גם אני אמרתי את זה"

"אין לי מושג" היא אמרה בהיסוס. היא חבשה את מסיכת סינון האויר וחזרה פנימה. ג'וני נשאר שם לרגע לחשוב. ג'ורג' היה בקומה אחרת, הוא החליט לעבור במטבח בדרך אליו, לקחת קפה ולרחרח קצת.

***

המטבח היה ריק. ג'וני משך זמן. הוא שטף לעצמו כוס למרות שהיו כוסות נקיות במתקן ייבוש. הוא שפך את המים הפושרים מהקומקום החשמלי, מילא אותו במים קרים מהברז והפעיל אותו. המחשבה על נוהל פרידה של ארבעים ושמונה בלבלה אותו, הוא היה סוכן צעיר פחות משנתיים במבצעית, והוא עשה רק משימה אמיתית אחת, קצרה, די בהצלחה. הוא היה צריך לחשוב. הוא שטף לעצמו גם כפית ואז ניגב אותה במטלית נייר כדי שהקפה לא יידבק אליה והוא לא ישאיר גושים של קפה בצנצנת של הסוכר. הוא שם כפית של קפה אינסטנט רגיל ופתח את צנצנת הסוכר, מי שהשתמש בה לפניו השאיר גושי קפה כהים מצופים בסוכר בצנצנת, זונות. ג'וני דג אותם עם הכפית והשליכם אחד אחד לפח. מבצעים עם נוהל פרידה שמורים בדרך כלל לותיקים ממנו, כאלה שלפני גיל פרישה, או שפישלו וזו הזדמנות לתת להם הזדמנות שנייה או להיפטר מהם. והם יודעים הרבה זמן לפני שזה קורה שהם מיועדים למשימת פרידה ברגע שזו תגיע. משימת פרידה בהפתעה זה דבר חדש. חדש לג'וני וחדש לפאב. המים רתחו וג'וני הוסיף כפית סוכר לקפה ומים מהקומקום. המטבח היה עדיין ריק. הוא ויתר על החלב וחיכה שהקפה ייתקרר כדי שהוא יוכל ללגום ממנו, זה קנה לו עוד קצת זמן. לא היו הרבה שטחים ציבוריים בפאב, אולי הוא יעבור בשירותים ויתקל במישהו שהוא יוכל לתחקר, ברגע שהוא ייצא מפה אחרי ג'ורג' ומיקה לא יהיה לו את מי לשאול עד לתדרוך, ובתדרוך זה כבר יהיה מאוחר מדי. הקפה התקרר והוא לגם ממנו והצטער שלא הוסיף חלב. הוא ניגש למקרר והוציא את קרטון החלב האחרון, הוא היה ריק. ג'וני השליך אותו לפח.

"יש טרי" הוא שמע מאחוריו והסתובב. היה זה ג'ים והוא החזיק שקית סופר עם שלושה קרטונים של חלב. הוא הכניס שניים למקרר ונתן אחד לג'וני.

"תודה, להכין לך גם?" שאל את ג'ים.

"בלי סוכר" ענה ג'ים. ג'וני הכין עוד קפה בזמן שג'ים התיישב על השולחן שבמטבח. הוא החזיק בספל קפה ביד אחת ובקרטון חלב ביד השנייה כשמישהו התפרץ למטבח, הוא חבש קסדת אופנוע שחורה הוא קצת התנדנד ולפי ההליכה שלו הוא היה מבוגר, הוא התקרב לג'ים מאחור וג'ים הרים את ידיו להתגונן, חבוש הקסדה דחף פתק לידו של ג'ים וברח החוצה, ג'וני וג'ים שמעו את דלת השירותים הראשית נפתחת. ג'ים הניח את הקפה והחלב והם מיהרו אחרי חבוש הקסדה, השירותים היו ריקים, אחד התאים היה נעול אבל אף אחד לא היה שם. הם חזרו למטבחון.

הקפה של ג'וני היה פושר, הוא סיים אותו בלגימה אחת וקם להכין לו עוד אחד.

"אתה יודע משהו" שאל ג'וני בגבו לג'ים. הוא ידע שג'ים מצפה לשאלה ושפניו לא יסגירו כלום לא הייתה סיבה לבחון את פניו, הוא היה אחד הותיקים בפאב. היו עליו סיפורים בשביל סדרת סרטי אקשן אינסופית, וג'וני ידע שאם מישהו יודע משהו זה ג'ים. אם ג'ים שתה מספיק רום אז אולי הוא יפלוט משהו, אבל ג'וני לא בנה על זה.

"משהו" זרק ג'ים הוא עיין בפתק שקיבל מהאופנוען ולגם מהקפה. ג'וני התיישב לידו עם הקפה השני עכשיו והשלישי מהבוקר, הוא לא יישן הרבה הלילה. הוא חיכה שג'ים ידבר. ג'ים חיטט בכיס חולצתו והוציא חפיסת סיגריות. בתוך החפיסה הייתה מצית.

"סיגריה"

"הפסקתי היום"

ג'ים הושיט לו סיגריה, קם, הניח את ה-iCON שלו על השולחן וסימן לג'וני לעשות אותו הדבר, לקח את הקפה שלו ויצא, ג'וני נשרך אחריו. הם נכנסו לחדר עם שלט עישון ישן ומתקלף וסגרו אחריהם את הדלת. ג'ים הפעיל מתג ומשאבות האויר החלו לפעול הן צרחו וטרטרו והרעידו את כל החדר. ה'פאב' למעט המבואה היו תת קרקעיים ובעבר היה חדר עישון בכל קומה כדי שהעובדים לא ייצאו וייכנסו יותר מדי. אבל עם השנים כמות המעשנים ירדה, ג'ים היה מבין האחרונים שעישנו אבל גם הוא כמעט לא השתמש בחדר העישון שכן בילה בעיקר במבואה. ג'ים התחיל לדבר אבל ג'וני לא שמע כלום בגלל המשאבות. הוא התקרב לג'ים עד שראשיהם כמעט והתנגשו.

***

מיקה עמדה מולו עם ז'קט ג'ינס משופשף במקצת עם עיטורי ברזלים. "ובַּנְדַּנָה" הוסיפה.

"לאן הם שולחים אותי לעזאזל?"

"לאייטיז"

"בני זונות מזדיינים" סינן ג'וני, הז'קט היה ספוג בריח של טחב. "אתם לא מכבסים את זה?"

"זה אחרי כביסה" זרקה מיקה וקשרה לו את הבנדנה מסביב לפרק היד. היא פתחה קופסת ג'ל בצבע ירוק ולקחה חופן בידה בגודל של כדור טניס ומרחה לו על השיער.

"מה זין מה זה החרא הזה..זה מסריח"

"אל תזוז" נזפה בו.

איזה עשור מחורבן, חשב לעצמו.

***

"אני מזריק לך חומר שירכך את השיגור, תרגיש סחרחורת או עייפות קלה, זה יתפוגג מספר דקות אחרי הנחיתה שלך" ג'וני כבר ישב על כיסא השיגור, אזיקי מתכת מרופדים קיבעו את ידיו ורגליו. הוא הרגיש את המחט חודרת לכתפו. הדוקטור שיפשף קלות את המקום עם גזה אלכוהולית ופלט 'בהצלחה' סתמי.

"אנחנו משגרים אותך לחדר בקצה השני של הקומה, אתה אמור לנחות על מיטה, אבל אם לא, תשים לב שאתה לא נופל על הגב, התנוחה של השיגור היא התנוחה של הנחיתה"

"למה אתה לא משגר אותי בעמידה מזוינת?"

"יש את העניין של הסוגרים, תאמין לי זו התנוחה הכי בטוחה"

"בטוחה למה? לשבור את הגב?"

"בטוחה שלא תחרבן על עצמך"

"מה הא זיון?"

אדי לא שמע, הוא סגר את דלת הזכוכית ולחץ על כפתור השיגור. 35 שנים לאחור תשיעי בספטמבר אלף תשע מאות שמונים ושלוש.

***

ג'וני נחת על הרגליים שלושים סנטימטרים מהמיטה, הניסיונות לאיזון עלו בתוהו והוא נפל לאחור. "ססעמק" הוא סינן, הוא היה משוכנע שאדי עשה את זה בכוונה. הוא קם מהרצפה מסוחרר, משש את גבו ורץ לשירותים. הוא נאבק בג'ינס הצמוד והצליח להורידו ברגע האחרון ולהתיישב על האסלה. זרם חם ומתמשך פרץ החוצה, הסחרחורת נרגעה. הוא השאיר את התחתונים בפח של השירותים ולבש את הג'ינס כמו שהוא. הוא נזהר לא ללכת מהר מדי או בצעדים גדולים, אף אחד לא לבש את הג'ינס הזה שלושים שנה. הוא הוציא את ה-iCON מהכיס שלו והדליק אותו. הוא עוצב כמו קונסולת משחק ניידת של נינטנדו "Donkey Kong JR" על המסך הייתה מפת התמצאות עם היעד שלו וגם אפשרות תקשורת עם איש שטח למקרה של הסתבכות. המכשיר הראה קליטה מלאה. כנראה שיש ניידת סלולרית שמחפ"קת2
את כל העניין, זה תחילת שנות השמונים ואין כיסוי סלולרי בכלל, ובטח לא GPS. העובדה שהוא לא לבד עודדה אותו במקצת.

***

המשימה המזוינת שלו הייתה באמת פשוטה, לקחת מצלמת פילם ומפתח שהמתינו לו, להיכנס לחדר במלון, לצלם זוג מזדיין מזדיין, להשאיר את הפילם בנקודה אחת ואת המצלמה בנקודה אחרת וזה בערך זהו. וזה בערך מה שהוא עשה, כמעט. ברגע שהוא יצא מהחדר הוא נתקל בצלם אחר, הצלם דחף אותו ונכנס לחדר בריצה, אבל הזוג כבר היו לבושים ורחוקים זו מזה בשביל תמונה, ג'וני ברח והצלם רדף אחריו. זה לא היה בתוכנית.

ג'וני רץ במורד המדרגות המשוגלות של המלון המזדיין מדלג על ארבע בכל צעד והצלם בעקבותיו. הוא השיג יתרון של קומה ואת השתיים האחרונות החליק על המעקה היישר אל המטבח של המלון המזורגג. הוא הסתתר במטבח ונשם עמוקות, הצלם ריחרח קצת פה וקצת שם והמשיך ללובי. ג'וני התיישב על אחד מכסאות העבודה במטבח המזדיין, העובדים התעלמו ממנו, רובם דיברו ספרדית או סינית ביניהם. והוא בינתיים נשנש קצת גזר. הוא החליט להמתין עוד כמה דקות לפני שהוא ממשיך כדי לתת לשטח להירגע. אחד העובדים הניח מולו קערה של צ'יפס חם וסימן לו לאכול ואפילו הדגים לו עם כמה צ'יפסים. "אני מנסה להפסיק עם מטוגן" זרק ג'וני, המלצר סימן לו שוב והדגים שוב, עוד מלצר הצטרף להדגמה ואז גם ג'וני. צ'יפס זה צ'יפס זה צ'יפס, אבל השריקה שעברה לו ליד האוזן והקליע שגרם אותה ועבר לו בתוך הסחוס של האוזן זה לא צ'יפס מזויין, ג'וני נשכב על הרצפה ובדרך גורר איתו את קערת הצ'יפס וכל מה שהיה לידה על השולחן, צעקות בספרדית וסינית וכל העובדים נעלמו משם. פ'אנסי מהקבלה של ה'פאב' פיספס אותו בשני סנטימטרים, "'פ'אנסי יא מזדיין מה אתה עושה!?" צעק ג'וני מתחת לשולחן.

"ג'וני צא משם ובוא נגמור עם זה, סיימת"

"לא סיימתי כלום" צעק ג'וני וקילל לעצמו את עצמו ואת כל מי שהכיר ואת אמא שלהם חזיז מזויין ורעם מחורבן איך הגעתי למצב הזה הבן זונה המזדיין מזיין אמהות, אני משוגל לחלוטין איך אני יוצא מהחרא המזדיין הזה.

"סיימת את תפקידך, הפאב מודה לך על שירותך, בלה בלה" ג'וני שמע את פ'אנסי צועד לעברו, הוא חישב איפה הוא נמצא, הוא לקח שבר מצלחת הצ'יפס החם המרוסקת ובמכה מדויקת אחת חתך לפ'אנסי המזדיין את גיד אכילס המזויין שלו. פ'אנסי נפל וירה לכיוון השולחן, ג'וני זחל משם.

"אפס מזדיין, מניאק מחורבן מזיין אמהות זין זין זיון זין" פ'אנסי צרח וקילל וניסה ולחבוש את העקב המזויין שלו. ג'וני חמק מהקליעים וזחל על הרצפה המטונפת של ההמלון בין קליפות תפוחי אדמה, שלוליות של רוטב עגבניות וחלקי פנים או חוץ של תרנגולות או חזירים או שעטנז שלהם. איך הוא הסכים לשיט המשוגל הזה, איך? הוא חייב לחשוב מהר איך להסיג משגול של עצמו אחרת הוא יהיה משוגל לחלוטין ובקבר, מזיין אמהות מזורגג.

ג'וני המשיך לזחול ולקלל, לקלל ולזחול, לפעמים לקלל בקנון עם פ'אנסי שניסה בין הקללות להקים את עצמו מהרצפה ולירות. "ג'ים היה מת בשקט, בלי לעשות צרות מזדיינות כמוך יא חרא".

"מה הקשר לג'ים עכשיו?" צעק ג'וני מבין הסירים. פ'אנסי ניסה עוד ירייה, פספוס מחורבן.

"לא יודע, הייתי אמור לחסל אותו, לא אותך, אתה לא היית אמור להיות פה יא מזדיין"

ג'וני ניסה למצוא הגיון בדברים של פ'אנסי, תוך כדי זחילה. הוא הריח כמו מטלית מטבח משוגלת בסוף דרכה ונראה כמו מטלית מטבח משוגלת בסוף דרכה והרגיש כמו מטלית מטבח משוגלת בסוף דרכה, ולכן כמו כל מטליות המטבח זחל לכיוון הפחים. למה אין לו נשק מזויין הוא חשב, ממתי סוכן יוצא למשימה בלי נשק? למה הוא לא התעקש על זה?...

"פססט.."

ג'וני המשיך לזחול ולקלל קללות מזדיינות משתגלות.

"פסססט.."

מישהו לחש מהצד, ג'וני הרים את הראש, קליע שנורה לעברו שרק ואז פגע בערימת סירים, ניתז וחזר וניתז מספר פעמים עד שנדם.

"תפוס" הלחשן קרא לו וזרק אליו את האקדח שלו. ג'וני בדק את האקדח, כרע למצב ירי ודפק לפ'אנסי כדור במצח, פ'אנסי המזדין צנח מת. ג'וני המשיך לאחוז באקדח במצב מוכן לירי והפנה אותו לעבר הבחור.

"אל תכוון אלי את זה" צעק עליו הבחור "ואל תסתכל עלי" הוסיף בלחץ. ג'וני עמד מול עצמו ועצמו צעק עליו. "אל תסתכל עלי, תסתובב!" ג'וני הסתובב. אסור לעצמך מהעבר להסתכל על עצמך מהעתיד זה משבש לך את הרצף המזורגג, למרות שהפוך מותר. ג'וני עמד במטבח המלון כשהוא עצמו עומד מאחוריו. "תקשיב" אמר עצמו לג'וני, "ג'ים עובד על פתרון, קח את התיק המזדיין הזה, יש בפנים מכתב מג'ים עם הסברים שאסור לי לקרוא ועוד כמה שיט שהוא ומיקה ארגנו, ברור?" ג'וני הביט בתוכנו של התיק המזדין ובעודו מחטט בו הרגיש את ישבנו נחפן.

"מה זה?" צעק עצמו על ג'וני.

"מה זה מה?" שאל ג'וני

"תגיד לי, אתה טוחן מטוגן? הפסקנו להתאמן? מה זה התחת הזה?"

"שני קילו, מה נדלקת? רד לי מהתחת.."

"זה גם ההתחת שלי! תרגיע עם המטוגן, יא מזדיין אני לא רוצה למות מהתקף לב בגיל ארבעים!" ג'וני הרגיש סטירה נוספת על הלחי של ישבנו וחפינה חוזרת.

"אני לא צוחק, בטטה! די עם המטוגן והמתוקים" ג'וני ניסה להסתובב אבל עצמו עצר אותו.

"אנחנו מסובכים מספיק בשביל להוסיף לזה גם שבירת רצף משוגלת, תסתכל קדימה" ג'וני שמע את עצמו סוטר לעצמו על הישבן וממשש אותו, "טוב, אני רואה שאתה מקשיב, כבר יותר טוב. תקרא את מה שג'ים כתב, ותיפטר מה-iCON המזדיין" ג'וני שמע את עצמו הולך משם וחמק בעצמו החוצה מהמטבח אל הרחוב.

בתוך התיק המתינו פאה בלונדינית, חזייה מוזרה לגבר עם שלושה שדיים גדולים מסיליקון, גרביונים סגולים, ביריות ורודות, תחתוני חוטיני בצבע טורקיז ומכתב. ג'וני קרא את המכתב מג'ים, אותו ג'ים שגייס אותו לפאב, שהיה כמו אבא בשבילו וששלח אותו למות במקומו. ג'ים הזין המזדיין. הוא החליט לבדוק מה יש על הפילם. ג'ים ניגש למיני-לאב לפיתוח תמונות ובזמן ההמתנה הוא ניסה להוריד מהג'ינס שלו חלק משאריות המטבח המזדינות. הוא שילם דולר על פיתוח של הפילם ועוד דולר וארבעים על שבע תמונות וקיבל מהטכנאי הישיש מעטפה של אגפא עם תא אחד מנייר לתמונות ועוד תא מנייר פרגמנט לפילם.

"אתה רוצה אלבום קטן לתמונות?" שאל הטכנאי "זה בחינם" הטכנאי הושיט לו אלבום קטן עם תמונה של פסל החירות והלוגו של אגפא. "לא תודה" חייך ג'וני בנימוס ופתח את המעטפה, הוא עבר על התמונות.

"זין מזורגג מזדין מזויין משוגל ומחורבן, שיט" ג'וני קילל, הטכנאי הישיש הביט בו המום. "סליחה" סינן ויצא משם.

גבר בלונדיני בשנות הארבעים שוכב על מיטה, מעליו כורעת זונה וזרזיף צהבהב משתרבב מבסיסה של הזונה את ראשו הבלונדי של הגבר המחייך. מקלחת זהב קוראים לזה, והגבר הוא במקרה נשיא ארצות הברית של אמריקה. זין.

ג'וני החליט לקחת אחריות על חייו ולהסיג משגול של עצמו בעצמו ופשוט להחזיר את הגלגל אחורה, בשביל זה הוא היה צריך פשוט להעביר לצלם המקורי את התמונות. פשוט, זין.

הוא חזר למלון המזדיין, פלירטט עם החדרנית ופלירטט עם הבחורה בקבלה, אבל מי שעזר לו בסוף הוא האיש אחזקה שהיה צריך לסחוב את המזרון ספוג השתן החוצה מהחדר ולהכניס חדש בפעם השלישית החודש. הוא ניסה לפלרטט גם איתו אבל הבחור העדיף כסף. הוא התקשר לצלם המזדיין.

"קח", ג'וני זרק את המעטפה של אגפא עם הפילם והתמונות על השולחן של פאב בפאתי צ'יינטאון והסתובב לצאת.

"חכה, חכה" קרא הצלם, התרומם ותפס את זרועו של ג'וני. ג'וני השתחרר והמשיך ללכת, הצלם זרק אחריו את המעטפה, המעטפה החליקה על רצפה ונעצרה ברגלו הימנית של ג'וני, הוא נעצר.

"איך אני יודע שאתה לא עובד עלי?"

"יש את הפילם המזוין בפנים" ענה ג'וני.

"מה הבעיה לזייף פילם? מי אתה? בשביל מי אתה עובד?"

ג'וני התעצבן, "זה לא מזויף, אלה הצילומים, לא עובד בשביל אף אחד, לא רוצה לא צריך" ג'וני הרים את מעטפה מהרצפה והצלם חטף לו אותה מהיד הוציא את אחת מרצועות הפילם ובדק אותה מול האור. ג'וני הסתובב והלך לכיוון הדלת תוך שהוא מסנן "לך תזדיין".

"תזדיין בעצמך חרררא קטן" קרא אחריו הצלם. הייתה לו ריש מתגלגלת מוזרה, מבטא מסויים שג'וני הכיר אאבל לא קישר לשום דבר כרגע. הוא המשיך ללכת "משהו אירופאי" חשב לעצמו, אולי, אולי רוסי? שיט חרא מזדיין, הוא רץ בחזרה לפאב אבל הצלם נעלם. השיגול העצמי שלו נח כרגע בתוך ערמה ענקית של חרא שעומד להתנגש במאוורר.

ג'וני עמד מחוץ לפאב חסר אונים, תקוע בשנות השמונים בלי אפשרות לחזור. הוא הרס את המשימה שלו כך שאין לו ממש לאן לחזור והקשר היחיד שלו היה באמצעות ג'ים שגם את זה הוא חירבן. זין מזדיין, הוא בוגד מסריח מזדיין, איזה שיגול עצמי פרימיום. המח שלו עבד על טורבו והוא ניסה לעבור על כל מיני אפשרויות לצאת מהחרא שכרגע עבר את האזניים והגיע לקו השיער הנסוג שלו. עם כל ההתעסקות במחשבות הוא לא שם לב לאופנוע שנעצר על ידו, אבל לאגרוף שהוא חטף הוא שם לב. הוא נפל על המדרכה. האופנוען שחבט בו אחז בידו שלו עצמו, מישש אותה וייבב, ואז הוא הוריד את הקסדה.

"ילד מפונק מחורבן משתגל מזדיין מזויין, אההה" ג'ים צעק ממשיך למשש את ידו ולעסות אותה, ואז עזב אותה ותפס את ג'וני בצווארון בשתי ידיו.

"מה לא היה ברור במה שכתבתי לך? מה? אתה סתום? מה עבר לך בראש?" ג'ים העיף לו סטירה עם היד הכואבת. מהעצבים על היד הכואבת הוא התרומם והעיף לו בעיטה לביצים. ג'וני התפתל בוכה מחזיק ביד אחת במפשעה וביד השנייה בעצם הלחי המדממת שלו. ג'ים התרומם וניגב את הדם שנשאר על ידו מהסטירה. לאחר מכן התכופף והוציא את ה-iCON מהכיס של ג'וני והחל דופק אותו במדרכה.

"מה", דפיקה "לא", דפיקה "היה", דפיקה "ברור", דפיקה, ה-iCON נשבר לחלוטין. "בלהיפטר מה-iCON שלך?"

"תעלה לאופנוע המזדיין" ג'ים זרק מתנשף, תוך שהוא מוסיף עוד בעיטה קטנה בישבנו של ג'וני.

"אני מזדיין? אני?" ג'וני התאושש קצת. "זו הייתה המשימה שלך! אתה היית אמור למות, לא אני! זה המוות המזדיין שלך, סובבת את כולם שישלחו אותי למות במקומך, חשבתי שאנחנו חברים, אתה גייסת אותי.. היית.. היית.." ג'וני התחיל לבכות עם דמעות וכל החרא הזה. ואז ג'ים החטיף לו אגרוף בפעם השנייה עם היד השנייה. ג'וני נפל שוב.

"אני? אני? ילד קטן ומזויין, מה אתה בא לי פתאום עם כל הקשקושי רגשות האלה. היית כמו אבא בשבילי.. היית כמו בן בשבילי.. היית כמו זין בשבילי. זה הכל היה רעיון שלך!"

"תפסיק לשקר לי!"

"מה לשקר לך?"

"למה לא סיפרת לי שאתה היית צריך למות ולא אני?"

"תגיד אתה דפוק, אני רץ קדימה ואחורה בזמן עם התוכנית שלך כמו משוגע, מנצל את הטובות שלי מכל העובדים המחורבנים של ה'פאב', חייב טובות חדשות לחצי עולם כדי להציל את התחת שלך ועכשיו אתה מקשקש לי כאילו אתה לא יודע כלום"

ג'וני ישב על המדרכה בוכה, מדמם, הדמעות והדם המזורגגים שלו התמזגו בנזלת מחורבנת שזרמה מאפו והוא גמגם "אני.. אני לא יודע.. על מה אתה מדבר.." ג'וני ניסה לנגב את הנזלת עם הבנדנה שמיקה קשרה לו על היד. ג'ים נעמד, נשם עמוקות, הניח יד על פרצופו שלו עצמו ונאנח.

"מה התאריך אצלך?" שאל ג'ים. ג'וני הביט בו חסר הבנה עסוק במחשבות המבולבלות במוחו, עסוק בלהיות בן ארבע שוב, עסוק במשפחה המפורקת בה גדל, עסוק בעצמו. ג'ים התכופף והפשיל בעדינות את שרוולו של ג'וני והביט בשעון שעל פרק כף ידו. ואז הוציא מטפחת של זקנים מהכיס, ניגב את הנזלת מאפו של ג'וני ואת הדם והדמעות והניח יד אבהית על צווארו. תשכח מה שאמרתי, אני מצטער, תאמין לי זה רעיון שלך. שלך מהעתיד, אבל עדין שלך ואנחנו חייבים לעוף מפה אם אתה רוצה איזה סיכוי של חיים". ג'ים עזר לג'וני לקום, חבש קסדה, התיישב על האופנוע והגיש קסדה נוספת לג'וני. ג'וני התיישב מאחוריו וחיבק אותו, חזק. הם נסעו משם.

***

האופנוע דהר בתוך צ'יינטאון, ג'וני ניסה לצמצם את רגליו הארוכות המפושקות כדי להימנע מלפגוע בהמולה המשוגעת מימינו ומשמאלו אבל הביצים המזוינות שלו עדיין כאבו, הוא רצה למשש אותן ואת גופו החבול אבל ג'ים לא נהג מי יודע מה והוא פחד לשחרר את החיבוק ולעוף. הם נכנסו באחת הסימטאות והחליקו מטה לאחוריים של מסעדה סינית, שוב מטבח משוגל, חשב ג'וני. שניהם נכנסו פנימה, ג'ים החליף כמה מילים בסינית עם איזו סבתא ואז סימן לג'וני לבוא אחריו אל תוך מה שנראה כמו חדר קירור. בתוך חדר הקירור המזוין בין הירקות והבשר עמד עוד מקרר מזוין.

"התיק אצלך?" שאל ג'ים.

"כן" ענה ג'וני ספק בקול ספק בהנהון.

"אצלך, כאן?" שאל ג'ים שוב.

"כן, כן" ענה ג'וני שוב והסיר את התיק מגבו המזורגג והשליך אותו לעבר ג'ים. ג'ם פתח אותו, בדק את תכולתו והחזיר אותו לג'וני.

"כנס למקרר" אמר ג'ים בסמכותיות. ג'וני הביט בו בלי לזוז.

"כנס למקרר נו, זה מה שהצלחתי לארגן בתור מכונת זמן"

"לא נכנס לשום מקרר עד שאתה לא מסביר לי מה קורה פה"

"מה אתה לא מבין, ילד?" זרק ג'ים בהתנשאות.

"לא מבין כלום מזורגג, לא מבין למה מנסים להרוג אותי, לא מבין למה אתה מרביץ לי, לא מבין. לא מבין!"

ג'ים נאנח. "היית צריך לחזור בזמן כדי למנוע צילום של הנשיא במקלחת זהב, היית צריך להעביר את התמונות להשמדה, היו צריכים להשמיד את כל הראיות ולכן גם אותך. גילינו את זה לפני וכדי להציל אותך התנדבתי ללכת במקומך, בגלל שאני גייסתי אותך ואתה ה'ילד' שלי. זה נראה להם הגיוני שאני מוכן למות במקומך חרא קטן, חזרתי במקומך ובמקום לבצע את המשימה קפצתי לשתול מכונת זמן בעבר כדי להזהיר אותך. אתה לא יודע על כמה אסורים עברתי, אני מקווה שעדין יש עולם אחרי כל זה. עכשיו תכיר מקרר – ג'וני, ג'וני – מקרר. כך גם אני מהאייטיז הגעתי למטבח של ה'פאב' להשאיר לנו הוראות. בגלל הכישלון שלי היו צריכים לשלוח אותך ובגלל שלא הגעתי למקום בכלל ולא ידעו שידעתי על מקלחת הזהב אז לא היו צריכים לחסל אותי, זה היה תכנון מזויין שלך מלכתחילה. אתה היית אמור לחטוף כדור במטבח המזורגג, להתחזות למת ואז להיכנס לחדר קירור עם המקרר המזורגג הזה ולחזור ל'פאב'!"

"איך אני אמור לחטוף כדור ולהישאר בחיים?" ג'וני חשב שעלה על נקודה מכשילה בסיפור.

"בשביל זה הג'ינס והג'קט המשוגלים חסיני כדורים"

"איזה חסיני כדורים בראש שלך"

ג'ים שלף אקדח וירה בירך של ג'וני בלי הסברים, ג'וני התרסק על ערימת כרובים שנחה מאחוריו, הג'ינס היה שלם, הקליע נמרח עליו, הירך של ג'וני לעומתו הרגישה כאילו היא נשרפת מעצמת המכה, הוא בכה שוב. "בן זונה מזדיין מזיין אמהות משגל חרא זין אההה".

"עכשיו כנס למקרר ועוף לארבעה עשר ביוני אלף תשע מאות וחמישים לפני שאני גומר עליך את המחסנית"

ג'וני צלע למקרר המזורגג שבתוך חדר הקירור המזורגג וג'ים צעק אליו "אתה יודע מה אתה צריך לעשות? קראת את המכתב?"

"כן, כן"

"כן, כן, קראת או לא?"

"קראתי. לרקוד, אני צריך לרקוד"

ג'ים תפס אותו שוב בצווארון "תרקוד, תרקוד כאילו אף אחד לא רואה, ילד! אתה שומע אותי? כאילו אף אחד לא רואה!"

***

"הוא מת" סיכם אדי. "הוא מת והוא בחדר קירור כאן, מקרר מספר שתים".

המפקח מטעם הנשיא לגם בקול מהתה שלו. "בדקתם טוב שניקיתם אחריו?"

"כן, ברור" אמר פראנק בנימה שחצנית.

"מצאו אצלו תיק מלא ב..." אדי התחיל לדבר אבל פראנק נדחף לדבריו "ניקינו אחריו, אין לך מה לדאוג" חזר פראנק על הדברים וסימן לאדי לסתום.

"טוב מאוד, טוב מאוד. חוץ מזה איך מתקדם החיפוש אחרי הבלונדינית עם השלושה שדיים? לא אמרת לי שמצאת אחת באוקראינה באיזור של צ'רנוביל? הנשיא יושב לי על הוריד עם הדבר הזה. אם אני לא מוצא לו אחת כולנו עפים על טיל".

בלי קשר לכלום, חולצת קים/טראמפ בפסגה בהאנוי, פברואר 2019



1 iCON - מכשיר שח רחוק אלחוטי, ייוצר מפיתוח של חומרים מתקדמים שבבסיסם מינרלים שנכרו במאדים. המכשיר מייוצר ומשווק על ידי F.G.M.A.T Corp. ®™
F.G.M.A.T Corp. ®™ תאגיד פ.ג.מ.א.ט. הוא סימן רשום של A.I.E©®™


2 חפ"ק – חולית פיקוד קדמית, מושג צבאי שמשמעו גורם בשטח שאחראי על ההתרחשויות ומעביר מידע אחורה לדרגים גבוהים יותר.



טֵט

פוסט טכני על איפה הייתי ומה עשיתי בדרום מזרח אסיה נמצא פה.

חגיגות היום הראשון של האביב בצפון ויאטנאם ותחילת השנה החדשה שנת החזיר. בעצם בישראל אין לנו חגיגות השנה החדשה כי מישהו העביר אותה לסתיו במקום שתהיה באביב, בפסח. במקום זה יש לנו באביב את יום העצמאות, ההחלטה הכי טובה של בן גוריון, נשבע לכם בבודהה.
רגע לפני כניסת החג
ובעצם זה מה שזה טט בהאנוי, חגיגות, זיקוקים, אוכל רחוב (זה תמיד), בלונים ופיצ'יפקס מאירים ומנצנצים, הופעות רחוב של להקות צעירות ואפילו לא דרקון אחד, נשבע לכם. שום דרקון לא ראיתי בחגיגות. אולי בגלל שזו שנת החזיר.
מיצג חזיר, אחד מיני רבים
באיזשהו שלב בסיבובים שלי מסביב לאגם הוֹאָן קִיֵם אנשים התחילו לשלוף עיתונים ולהתיישב מסביב, ובאיזשהו שלב אני מתכוון לעשר וקצת למרות שהזיקוקים רק בחצות, תיישבתי כי אחרת לא יהיה לי מקום, ואז הבנתי למה בכל פינה מוכרים גרעינים, כי איך מעבירים שעה וחצי? במיוחד שהאינטרנט הסלולרי שלי לא עובד..
מחכים ומצפים
קצת מבאס שהשנה מתחלפת בחצות, לפחות אצלנו בְּיוֹמָעצמאות הקדימו את הזיקוקים לתשע וחצי - עשר. יש פה איזה נער שמנסה להלהיב את הקהל וצועק בויאטנאמית והם עונים לו אבל אני לא מבין כלום ואפְחַד לא יכול לתרגם לי, אבל כן סימנו לי גלגול אצבע על הרקה, הסימון הבינלאומי לאנשים שלא מגולגלים בנייר אורז ולא מטוגנים עד הסוף. טוב, הסבתא פה שמוכרת נקנקיות ואחראית על הסדר גירשה אותו והוא הלך להציק עשר מטר ימינה ליד סבתא אחרת עם נקנקיות והנה כבר חמישה לאחת עשרה, הופ איך שהזמן רץ כשמשוגעים. עכשיו הוא שר לסבתא השנייה..
הילדים פה מאבדים סבלנות ונרדמה לי הרגל.
לא מבין את האובססיה הזו לחצות, זה בטח שאריות של הקולוניאליזם האירופאי שהביא לפה את השעון, מה היה רע בתרנגול בבוקר ושקיעה בערב? למה לחלק את הלילה לשניים ודווקא באמצע לשים את ההחלפה של היום? מה רע בשלושה כוכבים כמו יהודים טובים? למה האירופאים אימצו את הנצרות במקום את היהדות? היינו יכולים לקבל יופי של מופע זיקוקים בשקיעה. טוב, לכל הילדים מסביב יש אינטרנט של חברה אחרת והם רואים בוב הבנאי וסמי הכבאי, אל תקנו סים של מובּיפוֹן בויאטנאם, הכל בויאטנאמית ואני לא מבין את האסאמסים שאני מקבל מהם..
תרנגול מבושל בשלמותו לרגל החג, שנהיה לראש של תרנגול ולא לזנב של דג!
23:27 וסבתא עם פירות חדרה לגזרה של הסבתא עם הנקנקיות. בינתיים שקט, אף אחד לא רוצה, לא פירות ולא נקנקיות.
מחכים. עוד חצי שעה לשנת החזיר. אני מבטיח שאוכל מלא חזיר השנה, כמו שנאמר שנהיה לשינקן ולא לטופו, לבייקון ולא לטבעול, לשפק ולא לקולורבי.
בינתיים אני אספר לכם שאחד המאכלים ברחוב בהאנוי זה נייר אורז טרי שנעשה במקום, מפזרים עליו בשר חזיר טחון מטוגן עם פטריות ובצל, מגלגלים, חותכים עם מספריים כי אין סכינים פה, עורמים שלושה דפים כאלה מגולגלים וחתוכים על צלחת, מעל שבבי בצלי שאלוט וכמה חתיכות של נקניק חזיר ויאטנאמי ומגישים ביחד עם רוטב דגים מתוק, לימון וצ'ילי. בישראל מצאתי רק רוטב דגים מלוח, אני אחפש יותר טוב כשאחזור. וזה קליל וטעים, כמו ספרינגרולז רק יותר טעים..
ספרינגרולז טריים לרגל היום הראשון של הספרינג
וגם אכלתי פְהָא (מרק נודלז אורז ויאטנאמי) עם דגים מטוגנים שזה היה נחמד. 23:38 אני מרגיש כמו שמירה בצבא עם איך שהזמן זז לאט ואני רוצה כבר לישון..
23:39 איבדתי תחושה בשתי הלחמניות של הישבן של התחת שלי. 23:40 עוד אנשים מצטופפים מכל הכיוונים, אני לא יכול ללכת מפה גם אם הייתי רוצה מרוב אנשים וגם בגלל שנרדם לי כל הפלג גוף תחתון.
23:41
23:42 האבא מהמשפחה משמאל מנצל את הזמן כדי לנקות את הסלולרי שלו מתמונות מיותרות. 23:42 אפילו לא עברה דקה!!
אההה!!!
23:43 חשבתי כבר שהדקה הזו לא תעבור לעולם והיא תעצור ותסתובב בחדר, ותציץ בחלון, ועם הדקה הזו אני ארדם - כשטיילתי בדרון-אנריקה הייתי מדפיס כל יום שישי באיזה קפה אינטרנט את הטור השבועי של י. גפן והולך לקרוא אותו באיזו פלאזה. לפעמים המחשבים הדרון-אנריקאים היו מדפיסים כל מילה ךְוּפהָ והייתי צריך לקרוא כמה פעמים כל הרָוּשְ. אבל עכשיו הכל זמין כל הזמן, חוץ מעכשיו כי יש נראה לי שנגמרה לי החבילה או משהו בויאטנאמית.
23:47 13 דקות, מספר מסוכן. אתם יודעים שאין שורה 13 במטוסים? קופצים בין 12 ל 14 , מה שמוזר הוא שלא החליפו לשתי שורות 7 במקום בשביל המזל.
23:49 הקהל מתחיל להתמתח ולחלץ עצמות ולהעיר את הנרדמים ולישר את העקומים ולהשתיק את הקשקשנים ולאכול נקניקיה.
23:51 כמה אנשים יָא ראבי.
23:52 ילדה נעמדה והיא מסתירה לי, אני לא יודע מה מקובל, לשבת או לעמוד, כרגע כולם יושבים, לא נראה לי שאצליח לעמוד בלי תחושה בפלג גוף תחתון ואז כולם יסתירו לי ואני לא אראה כלום וסתם ישבתי פה שעה וחצי במקום לישון.
23:53 7 דקות לגן עדן.
23:54 אנשים מתחילים להצביע לשמיים אבל אין כלום, נשבע לכם, רק עננים. ופנסים שמאירים לשמיים כבר שעתיים.
23:55 תיק תיק תיק...
23:56 אנשים לפני מסתכלים על המופע זיקוקים משנה שעברה בטלפון.
23:57 הויאטנאים לידי כבר התחילו להסריט את השמיים הריקים.
רסיסי זיקוקים נופלים מעל לאגם
היה באמת מופע מרשים, הרבה מחיאות כפיים וקריאות וואוו, 15 דקות של זיקוקים מכל הסוגים, כולם ישבו יפה וצפו בהתלהבות.
בדרך חזרה קניתי שקית בד צבעונית עם גפרורים ומלח, אש ואדמה בשביל המזל לשנה החדשה וויאטנאמים שרפו כסף מדומה וכל מיני דברים מעוצבים מנייר בפתח בתייהם כדי להשאיר את הדברים הישנים והרעים מאחור ולתת לדברים החדשים והטובים להגיע.
שורפים את האתמול בשביל המחר
שנת חזיר טובה למי שחוגג.

ווידאו קצר מהאוירה



המדריך הריק למטייל העצלן בדרום מזרח אסיה - פוסט טכני - יתעדכן לעיתים עד אחד באפריל 2019

תאילנד
האנומן בארמון המלך, אפשר לקרוא קיצור משובש שלי של הראמאיאנה כאן
בנגקוק
שהיתי 6 לילות ב Diff Hostel, רגוע, צוות מקסים, מרחק הליכה ממרכזי הקניות הגדולים, וגם מתחנת רכבת לשדות תעופה וגם מסירת אוטובוס על התעלה שעולה 9 באט ומביאה אותך בלי פקקים תוך 15 דקות למקדש הבודהה על ההר שמשם אפשר להתחיל ללכת בין המקדשים וארמון המלך (תשאלו על הסירת אוטובוס בהוסטל).
* אם אתם הולכים לארמון המלך (די בטוח) החלק השני של הכרטיס הוא למופע של 20 דקות בתיאטרון קוהן בצמוד לצ'יינה טאון. זו לא ההצגה המלאה אבל זה עם כל הדמויות הצבעוניות מהמיתולוגיה ההינדית אז שווה וגם הכרטיס תקף לשבוע, ולא כדאי לפספס את שוק הפרחים ואת צ'יינה-טאון ובדרך לעצור לחצי שעה של ישיבה בתיאטרון ממוזג בתור הפסקה.
צ'יינטאון בבנגקוק
ויאטנאם
דה-נאנג
עשיתי ויזה דרך באתר הזה. ונחתתי בדה-נאנג. יש דלפק Visa on arraival כדי לקבל את הויזה (צריך לשלם גם שם תלוי בויזה שבחרתם) ואז לעבור לתור של של הדרכונים.
בחור מ Grab ניסה לשכנע אותי לנסוע איתו אבל שוטר שהיה שם טען שהם מאפיה, אין לי מושג, התקנתי Grab כשהגעתי לדה-לאת ועבד יופי, גם אם אתם לא רוצים להשתמש זה נותן מידע על המחיר של נסיעה ועל מה להתווכח. רוב הנהגים פשוט מפעילים מונה, אם לא, תתעקשו. אם לא יורד גשם חזק מדי אז אפשר להמין אופנוע ב Grab זה זול ומהיר ואפשר לדלג ממקום למקום בעיקר במרכזי ערים גדולות, כשמתרחקים מהן האפליקציה כבר לא מוצאת נהגים.

הוּאֵה
העיר העתיקה בהוּאֵה, למה הגעתי לויאטנאם אפשר לקרוא פה
התחברתי ל let's hue local bodies דרך Couchsurfing
והם חיברו אותי עם בחורה נחמדה בשם מאי, סטודנטית שרוצה להיות מורת דרך ולשפר את האנגלית שלה. זה פרויקט מקסים וישנו בבוקר על קפה ותיכננו את היום. רכבנו על הקטנוע שלה בין האתרים ההיסטוריים והיא אפילו התמקחה עם המוכרים בשוק בשבילי, כשמסתובבים עם ויאטנאמי או ויאטנאמית אז יש פחות הצקות מכל מיני אנשים שמנסים למכור לך משהו.
לקחתי תוּר ל DMZ מהוּאה, זה היה ארוך ומתיש ורוב הזמן נסענו במיניבוס כדי להגיע לכל החורים, אם אתם לא ממש בעניין של מלחמת ויאטנאם אז אפשר לוותר.
בסוף השבוע הסטודנטים מתכנסים בקבוצות על גדות נהר הבושם, בטיילת החדשה ושרים, תסתובבו שם בערב אם בא לכם קצת פופ ויאטנאמי עם גיטרה מסביב לנרות.
מאי מ Let's hue local bodies עושה פוזות בקבר הקיסר ה-12
הוי-אן
מגרשים את המזל הרע מההוסטל ומהחיים שלי בהוי-אן
שהיתי ב Tribee bana יש להם חמישה הוסטלים בהוי אן וזה הרגוע מביניהם,הוא גם בקצה השני של העיר קרוב לשוק אוכל הכללי אז יש מלא מקומות מקומיים לאכול בזול ובלי ערימות של תיירים וגם אפשר לצאת מהעיר בהליכה תוך כמה דקות. צוות מקסים שעשו ריאי טקס של גירוש שדים! וגם יש להם סיור אוכל בחינם וסיור בכפרים מסביב וערב של ספרינגרולס שהוא גם ארוחת ערב ואפשר לקפוץ לבריכה בהוסטלים אחרים וגם למסיבות שמתקיימות בהם.

דה-לאת
פאריז הקטנה בדה-לאת
עיר בהרים, בעיקר תיירות פנים. קר עד קריר אז מלא ויאטנאמים באים לנפוש שם כדי לברוח מהחום. מלא קיטש רומנטי לזוגות אם אתם בעניין אבל אפשר לעשות טיולי אפנועים מסביב ויש כל מיני מפלים ואגמים (הכל מתוייר להחריד) מתחם של פגודה ומקדשים שעשויים כולם מפסיפס. וקפה מבוך נחמד שאפשר למצוא על הגג שלו את כל התיירים שסיימו את המבוך והם צוברים כח כדי לחזור ולעשות אותו שוב כדי לצאת. לדעתי המבוך יותר מעניין מהבית המוזר שהוא, ובכן, סתם מלכודת תיירים. השוק מלא בכל מה שתרתו על שיפודים וגם מגוון של פירות ים ופירות יבשים מכל הסוגים.
שהיתי ב Tigon hostel, שהיה ביתי ונחמד ויופי של נוף.

מוי-נה
התקררתי בדה-לאת מרכיבה על אופנועים בקור בלי סוודר, אז בדרך לסייגון עצרתי על הים במוי-נה להבראה. תכננתי יומיים ונשארתי ארבעה בהוסטל iHome Mui ne הוסטל חדש על החוף, קצת סיני, בונגלוס בלי מים חמים, אבל חם מספיק שלא צריך. צוות בר מצחיק במיוחד ראג' ההודי.
מפרץ הדייגים של מוי-נה ללכת לאיבוד בין הסירות
אפשר ללכת על החוף לאן שרוצים כשים סין הדרומי בשפל, מפרץ הדייגים צבעוני ומרשים. היצורים שהם מוציאים מהים זה משהו. אכלתי לובסטר וסרטנים בפעם הראשונה וזה היה מעולה. מלא מסעדות עם אקווריומים על הכביש הראשי (והיחיד) פשוט לבחור מי יישלח לסיר או למנגל. יששם דיונות חול אבל אם עברתם את גיל 22 אפשר לוותר, באמת. כל התפריטים והשלטים בעיירה בויאטנאמית וברוסית, לפעמים גם באנגלית. אז רק תדעו שכל האזור מלא ברוסים שבאים להפשיר מהקור בסיביר.

סייגון / הו-צ'י-מין
מוזיאון המלחמה בסייגון, היד ושם המקומי
זה משהו אחר לגמרי, הכל יותר מהר, יותר ישיר ויותר צבעוני. שהיתי ב Kiki's house saigon וגיליתי שהבעלים של ההוסטל הם משפחה ממחוז חה-זאנג או באנגלית Ha Giang שזה האזור ש Trang מהוי-אן שלחה אותי אליו לעשות איזיריידר בהרים! ביקרתי במוזיאון המלחמה בבוקר ורציתי משם ללכת לארמון העצמאות אבל הוא נפתח רק באחת, אז סיבוב בעיר עם אינדונזית שמצאתי בקאוצ'סרפינג, בבניין הדואר המרשים וברחבה מול הקתדרלה הצרפתית. אם אתם מסתכים מקתדרלה לכיוון הבניין הכחול הגדול אתם יכולים לראות את הגג של בניין ה-CIA שממנו חולצו אחרוני האמריקאים בעזרת מסוקים ב 1975.
בין הגגות האדומים הגג של בנין ה-CIA
בנין העצמאות שהיה בעצם בנין ממשלת הבובות בדרום ויאטנאם, ניתן לראות את חדרי היועצים האמריקאים ובכלל את כל הריהוט שנשאר כמו שהיה בשנות ה-60. מרשים. ולהצטלם במרפסת הפונה לכיכר כמו דיקטטור! יש גם מוזיאון קטן לזיכרו של הו צ'י מין האיש ליד הנהר והנוף משם מרהיב. ואפילו יש מקדש עם פסל של הו צ'י מין במקום בודהה.
מראה אופייני בסייגון
ווּ וויליג' - כפר שעתיים צפונית מזרחית לסייגון
קפצתי לבקר ויאטנאמי - לוקה פאולוס, שהתארח אצלי בישראל דרך קאוצ'סרפינג, אוטובוס מקומי היה אמור לאסוף אותי בתחנה באמצע סייגון, הנהג ניסה להתקשר אלי אבל לא הבין מילה באנגלית, התקשרתי ללוקה והוא התקשר לנהג שהצליח לאסוף אותי לבסוף. כל פעם שהוא רצה להגיד לי משהו הוא התקשר ללוקה ולוקה התקשר אלי להגיד לי אחרי שעתיים הגענו בשלום. הוא גר בכםר נוצרי ליד כנסייה, בערך חמישית מהויאטנאמים נוצרים, יש להם מאחורי הבית דיר חזירים, בריכת קרפיונים, לול תרנגולות ופאפאיות ובננות וג'ק-פרוט ומה לא. הסתובבנו באזור וישנתי בסלון מתחת לפסל של ישו צלוב, אמן.
מקורות הבייקון
קאן-טאו (העיר המרכזית בדלתא של המקונג)
שוק צף על המקונג
רציתי לקחת סירה ולעלות במעלה המקונג לקמבודיה, המקומיים צחקו עלי. לפני עשר שנים נחנך אחד הגשרים הארוכים שעל המקונג ובעצם חיבר את כל חלקיו בכבישים, השימוש בסירות ככלי תחבורה צנח. זהו לא נחל אחד, הוא מתחיל להתפצל בקמבודיה וממשיך להתפצל. בויאטנאם הוא נקרא נהר תשעת הדרקונים, הוא מתפצל לתשעה נהרות שונים (לתעלות ברוחב של פי 10 מהירדן אין בכלל שמות ואף אחד לא סופר אותן) זו עיר נחמדה בלי הרבה מה לעשות. יש שוק סוחרים צף מוקדם בבוקר, אלא סוחרים גדולים שמוכרים לסוחרים קטנים אז הסיור התיירותי לשם בסירה לא משפיע על השוק, הוא הולך ומצטמצם כי רוב הסוחרים עברו למשאיות במקום סירות.
אם אתם מגיעים לכאן באוטובוס לתחנה המרכזית שמחוץ לעיר תיכנסו למודיעין בתוך התחנה ושם יתנו לכם מספר למונית שירות שתיקח אתכם להוסטל שלכם, זה כלול במחיר הכרטיס. ישנתי ב Casa Inn שזה ההוסטל עם המקלחת הכי טובה שהיתה לי עד כה בויאטנאם.
אננסים כלואים כמו עבדים מחכים לשיחרור! בשוק הצף על המקונג.
צ'או דוק
עיירה נחמדה, אפשר לקחת סיורים על המקונג ולשני הרים קרובים, שניהם מלאים במקדשים כי הרים בדלתא של המקונג נדירים. אין פה הוסטלים אז המלון הזה מומלץ בלונליפלאנט וגם צמוד לשוק. לקחתי אופנוע טרמפ להר הקרוב, המקדש Chùa Hang בחלק המערבי שלא מגיע לפסגה יפה יותר. מצ'או דוק אפשר לקחת סירת תיירים ב 7:30 בבוקר לפנום פן. 27$ הם נותנים לך גם את הטפסים למלא ולוקחים ממך את הדרכון ומחזירים לך עם ויזה.
Chùa Hang יש מחילות חצובות בהר שמובילות אותך לעוד ועוד ועוד בודהות...
קמבודיה
פנום פן
המוזיאון הלאומי של קמבודיה
ישנתי בהוסטל ענק עם בריכה Billabong hostel Phnom Pen מרחק רבע שעה הליכה מהמוזיאון הלאומי של קמבודיה וארמון המלך. המוזיאון מלא בפסלים עתיקים גם מאנגקור וואט ומאיזורים אחרים בקמבודיה, ואם קראתם את הראמאיאנה של ולמיקי או את התקציר המשובש שלי אז תכירו את רוב הדמויות במוזיאון. ארמון המלך ופגודת הכסף זה סיבוב נחמד, המתחם סגור בצהריים אז כל מיני תוקתוקים ינסו לשכנע אתכם לעשות סיבוב לשדות הקטל או למוזיאון טבח העם. ויתרתי על זה, ואני מעניק בזאת פטור כולל לכל מבקרי בישראל מביקור ביד ושם. מה כן? הק'מר רוז' טבחו מעל למיליון ושבע מאות אלף אזרחים קמבודים, ביניהם רוב האינטלקטואלים, היטלר עשה את זה, סטאלין עשה את זה, וגם פול פוט. אז כדי לתמוך באינטלקטואלים קניתי ספר In the shadow of Angkor בחנות ספרים מקסימה עם מבחר עצום של ספרים על מזרח אסיה באנגלית. זה ספר של סיפורים קצרים וראיונות עם סופרים קמבודים גולים וגם ששרדו בקמבודיה את הק'מר רוז'. בצ'או דוק פגשתי בחור צרפתי שסיפר לי על קו-רונג-סאנלאם שזה אי קטן ליד הקו-רונג המפורסם עם פחות תיירים, אז לקחתי אוטובוס שהסתבר שהוא בכלל וואן לסינהקוויל שהתחנה הסופית 300 מטר מהרציף של המעבורות, האוטובוס עוצר ליד הנמל הראשי להוריד נוסעים, כל מיני תוקתוקים ינסו לשכנע אתכם לרדת והנהגים לרוב לא יודעים אנגלית, חכו לתחנה האחרונה, הנמל הראשי בצד אחד של העיר והרציף מעבורות בצד השני. כרטיס רצוי לקנות ברציף, 22$ הולך-חזור ותדאגו שאתם על הסירה הנכונה.
מלא אירופאים בדרך לאי בודד - אירופה זה פה!
קו רונג סאמלאם (אי קטן מדרום לאי קו רונג)
ג'ונגל בקו רונג סאמלאם - פרפרים וקופים!
ישנתי ב Onederz שהוא ההוסטל הבנוי היחיד באי, הוא קצת יותר יקר מאחרים אבל זה חוסך מפגש עם חולדות ויש מיזוג בחדרים וחשמל ווויפי קקה, אבל וויפי. הוא נקי ויש שם צוות נחמד והוא היה מלא בשלושת הימים שהייתי בו ומטיילים מרחבי האי הגיעו כל הזמן לבדוק אם יש מקום פנוי והתבאסו שלא.
לא יכלו לצבוע באדום לבן כמו כולם?
יש פה מגדלור די מעפן אבל הדרך לשם היא בשביל צר בתוך הג'ונגל ופוגשים בדרך קופים ופרפרים וצמחים מכל מיני סוגים וגם אפשר לצעוד דרך הג'ונגל לחופים בצד השני שהם מבודדים יותר.
שקיעה נוגה
בקיצור נחמד פה ורגוע. תביאו כסף כי התשלום פה במזומן. ואין מה לקנות במזח מעבורות כל מיני פיצ'יפקס ומים כי הפחידו אתכם שאין באי זה אותו מחיר באי ובמזח (אם אתם רוצים לחסוך תקנו בסופר בפנום פן לפני שאתם מגיעים לסיהנוקוויל).
לפעמים הים סוער ויש גלים
רציתי להישאר עוד יום אבל לא היה מקום, אז קחו את זה בחשבון. גם אוטובוס לילה לסיאם ריפ קשה להשיג אם לא עושים בוקינג יומיים לפני, אז קצת קשה להיות ספונטניים.
יש בירות בסירה של הסיור של השנורקלינג שקיעה ופלנקטון רדיואקטיבי
יש בסיאנוקוויל גם נמל תעופה בינלאומי והאוטובוס עובר בפנום פן אז החלטתי לפצל את הנסיעה כי אין לי כח ל 12 שעות + באוטובוס וממילא התחיל גשם באי.. סיהנוקוויל זו עיר מלונות בבנייה, בכל מקום בונים ויש פקקים של מערבלי בטון בכל מקום, ולצאת ממנה זה צרה, אם לא הזמנתם מקום מראש בחברה וחצי שיוצאות בזמן אז יש סיכוי שתבלו כמה שעות בלחכות שעוד חמש דקות האוטובוס יצא. משהו כמו שעה וחצי - שעתיים במקרה הטוב. ואל תקנו כרטיס של CTT זו קקה חברה.
משחק קמבודי מקומי שנקרא כדורעף
סיאם ריפ
העיר שליד אנגקור, מתחם המקדשים הענק בקמבודיה. ישנתי ב One stop hostel הוא שייך לרשת של Onederz הוא מעולה אם אתם מטיילים לבד, כי ג'סיקה הנפלאה תכריח אתכם לדבר עם אנשים ולשבת איתם לבירה באזור המשותף ויש הרבה כאלה כולל על הגג. קניתי כרטיס לשלושה ימים (37$ ליום אחד 62$ לשלושה ו 72$ לעשרה) אפשר להשתמש בימים בצורה לא רציפה, מה שנותן אפשרות לנוח.
Ta Som
שכרתי אופניים ודיוושתי. אפשר לקנות אוכל ומים כמעט בכל מקום. ביום הראשון עשיתי את הסיבוב הגדול של המקדשים הפחות מתויירים. רוב התיירים ובמיוחד הקבוצות המאורגנות עושים את הסיבוב הקטן ביום אחד וזהו. אז הסיבוב הגדול פחות עמוס ובחלק מהמקדשים במיוחד הקטנים הייתי לבד או עם עוד תייר או שניים שהגיעו על אופניים. יש מקדשים שאפשר לפספס בקלות, אחד מהם Phnom Bakheng נמצא על הר בין אנגקור וואט לאנגקור תום וצריך לעלות בשביל הפילים כדי להגיע אליו אבל ממנו אפשר לראות את המגדלים של אנגקור וואט. מול הכניסה שלו יש שירותים ושוק הומה, בגלל זה קל לפספס אותו אז שימו לב.
המגדלים של אנגקור וואט מציצים מהג'ונגל משביל הפילים בעלייה ל Phnom Bakheng
ביום השני דיוושתי את הסיבוב הקטן אבל העמוס במיוחד. יש תור של שעה בערך כדי לעלות לחלק העליון של אנגקור וואט אז ויתרתי על זה, אבל עשיתי סיבוב על החומה עם תחריטי האבן, הם מעניינים ואם נכנסים בכניסה הראשית של אנגקור וואט משמאל זה הקרב על לאנקה מהראמאיאנה הקמבודית.
קופים ושדים בקרב על לאנקה - תחריט מהקיר המערבי של אנגקור וואט
בין המקדשים יש כמה כפרים קטנים ומלא מקומות לאכול ולקנות פירות ומים בזול, בכניסות למקדשים המחירים עולים.
תמונה אופיינית באנגקור וואט
סיבוב אמנות בסיאם ריפ
לקחתי יום חופש מדיווש והסתובבתי בקלילות בסיאם-ריפ. יש מלא אמנות קיטש בכל השווקים אבל מסתתרות כאן כמה גלריות לאמנות בת זמננו עם עבודות של אמנים קמבודים מקומיים, הם מציגים בגלריות אבל ביום-יום הם מציירים במקדשים ציורי קיטש לתיירים כי צריך לחיות ממשהו.
התחלתי בבית הספר לאמנויות Artisans d'Angkor ניתן לעבור בדלפק ולקבל תג כדי להסתובב בין המחלקות עם או בלי מדריך. יש מחלקה לפיסול באבן ולגילוף עף ולריקוע מתכות וגם ציור רגיל וציור על מדי וצביעת פסלים וגם ציור בלכה מגוונת שזה משהו אחר לגמרי. וגם אריגה וקדרות וכל קראפט אפשרי והם מרכזים את כל ייצור הקראפט המקומי במחוז סיאם-ריפ. ויש גם חנות ענקית עם כל מה שהתלמידים מייצרים. מעניין ומעולה. יש גם הסברים על השלבים של כל סוג אמנות.







אחרי בית הספר עברתי לסיבוב גלריות. גלריה הראשונה בה ביקרתי Mirage Contemporary Art Space הוצגה תערוכה של אמנית מקומית Sao Sreymao שמשלבת בין עבר להווה עם סיפור מעניין על הורים שהנטשו את ילדיהם בכפר עם הזקנים והלכו למצור עבודה בעיר.
עבודה של האמנית Sao Sreymao
משם המשכתי לגלריה Batia Sarem gallery שמציגה תערוכה משותפת של שני אומנים אחד מהם Svay Sareth עם בובות פשוט מקסימות.
עבודה של Svay Sreth
הגלריה האחרונה שביקרתי הייתה One Eleven Gallery מקום שהוא גם בר קוקטיילים אבל האמנות על הקירות הייתה מגוונת ומצאתי גם הדפס אחד מוצלח של אמנית קמבודית מקמפוט שאם תחפשו אותה תמצאו מסעדה כי, ובכן, גם פה אמנים לא יכולים לוותר על העבודה הרגילה שלהם.
עבודה של Kek Soon
את הפס השלישי עשיתי לאט, ביקרתי רק בשלושה מקדשים שרציתי לראות שוב, וסקצ'צ'תי קצת.
פנים בת'ה סום
הפנים המביטות מהאבן הזכירו לי את הסיפור שאינו נגמר. חיכיתי שהן תפקחנה עיניים. האגם נראה כמו זה עם הצבה הגדולה מורלה וכל האבנים כמו איש הסלע שאוכל אותן. הייתי שוב בבאיון שזה המקדש עם הפנים לכל הכיוונים בצהריים כשאין יותר מדי אנשים והוא מדהים מכל הכיוונים.
הסיפור שאינו נגמר!
הכפר הצף קמפונג פלוק על אגם טונלה-סאפּ
חצי שעה בוואן בסיור מאורגן מסיאם ריפּ, אפשר לבוא עם תוק-תוק ולקנות כרטיס כדי להיכנס לכפר ואז למצוא סירה וכו'... צריך לקנות כרטיס לכניסה לכפר אם אתם לא בסיור. למרות שזו העונה היבשה ואפשר לנסוע עד לכפר עלינו על סירה גדולה ששטה בנחל המרכזי והצר בכפר ואז בין עצי המנגו שצומחים בחלק הרדוד של האגם עד למזח בקצה האזור המיועץ. משם לקנו של שני אנשים בתוך הסבך, החותרות בסירות הן נשות הכפר, בסירה איתי היה הילד הקטן והחמוד של החותרת סין-יאנג. זו סוג של גונדולה כי המים נמוכים ובמקום לחתור דוחפים את הקנו. ומשם עוצרים במסעדה צפה להביט בשקיעה באגם טונלה-סאפּ ואז חזרה לסירה הגדולה ולכיוון האגם. כל הסירות מחכות שכדור הארץ יסתובב והשמש תעלם, זה אמור להיות רומנטי, ובכן, לא. שטים חזרה לקצה האגם ומשם בוואן דרך הכפר כי זו העונה היבשה.
מקום מעניין אבל הסיור תיירותי להחריד וכולו מריח מסולר חרוך כי כל הסירות עושות טסט בירכא..

לאוס
פאקסי וויאנטיאן
עזבתי את קמבודיה ועברתי ללאוס, 12 שעות של אוטובוס שהיה בעצם וואן. גם אם אתם שואלים בקמבודיה ואומרים לכם שזה אוטובוס יש סיכוי סביר שזה יהיה וואן. הוא לקח אותי לפאקסי ששם ביליתי לילה בהוסטל נחמד ואכלתי באן ומרק של אטריות אורז בשוק שצמוד להוסטל.
בכל עצירה של האוטובוס עולות בחורות עם שיפודים
העיר הייתה חשוכה ורגועה וכמעט בלי אנשים, ובגלל שהעונה היבשה והכל יבש ועצוב וגם בגלל שכל המקומות שאפשר לבקר נמצאים 40 ק"מ מהעיר שזה מרחק לתוק-תוק או אופנוע ובגלל שאני תרנגולת פחדנית שלא רוצה להרוג אף אחד עם אופנוע בלי רישיון אז המשכתי בבוקר משם לויאנטיאן בירת לאוס. במעבר גבול משלמים 2$ כדי לצאת מקמבודיה ואז 30$ בשביל ויזה ללאוס ועוד 2$ בשביל שיחתמו לכם על הויזה, ככה זה. וקניתי סים בפאקסי כדי שיהיה לי מה לעשות באוטובוס 12 שעות וגם מצאתי בהוסטל ספר בעברית 'פסבדו' של אמיל אז'אר הוא רומאן גארי שהתחלתי וסיימתי בנסיעה והשארתי אותו בהוסטל Barn 1920s hostel בויאנטיאן. שזה הוסטל נחמד בניחוח צרפתי. העובדים בו לובשים שלייקס ובארט! ויש בו קפה אמיתי.
מכינים לי קפה אמיתי!
ויאנטיאן זו עיר קטנה מעורבבת עם כפר גדול. הטיילת על המקונג נחמדה ובגלל שסוף ינואר וראש השנה הסיני בתחילת פברואר אז יש שוק על הטיילת והכביש סגור לרכבים והלאוסים רצים עליו ורוכבים על אופניים.
מתקנים מתנפחים ופעילות ספורטיבית על גדת המקונג לקראת השנה הסינית החדשה
יש פה קצת מקדשים שהם מוזיאונים ומסעדות בלגיות בעיקר. ויום אחד מספיק בהחלט, לפחות בשבילי.
האטרקציה המרכזית בויאנטיאן והסמל של לאוס
לואנג פראבאנג
לקחתי אוטובוס VIP מויאנטיאן ללואנג פראבאנג, לקח לו 13 שעות במקום העשר שהם טענו שייקח לו, אפשר לקחת וואן שאמור לקחת לו 8 שעות אבל הוא פחות נח ואני לא יודע כמה זה 8 שעות בלאו.. לקחתי אוטובוס יום כדי לראות את הנוף והנוף עוצר נשימה. זו דרך שבחלקה כביש משובש ובחלקה דרך עפר. הסינים בונים ביחד עם ממשלת לאוס מסילת רכבת שתחבר את סין לתאילנד ותעבור בלואנג פראבאנג וויאנטיאן, אפשר לראות את העמודים של הגשרים בדרך. המקונג זו הסיבה המרכזית שבגללה אני פה, והוא יפה.
בודהה, נצור מצולות האינסוף/ושמור נתיבות בימים /כמוני עומדים ילדים על החוף/והמה בני דייגים 
פיסלתי פיל מעץ בסדנה של לון וסקצצ'תי קצת וקפצתי לראות מפל וזה די הספיק לי. יש פה המון חנויות קראפט ואמנים, שימו לב שאתם לא קונים שטאנץ סיני. יש מרכז לאמניות של הכפרים מסביב עם הסבר על כלי נגינה מסורתיים עם חנות של קראפט שהכפריים מסביב מייצרים ואמנים שמציירים או מפסלים בזמן אמת, זה החוק שלי בקניות של אמנות, לראות את הבנאדם שעושה ולא להאמין לסיפורי סבתא.
השמאלי שלי, השאר אלה דוגמאות של השלבים
פגשתי אמנית הדפס מקומית שעושה הכל ידני כי אין לה מכבש, אז דיברנו על הדפסים וטכניקות וקניתי עבודה שלה.
זה היה גדול מדי בשביל התיק שלי :(
יש שדה תעופה בינלאומי בלואנג פראבאנג אז את הבאקפאקרס החליפו המון תיירים ממעמד הביניים וקבוצות, יש כמה כפרים מסביב שקשה להגחל אליהם ולכן התיירים העמידים לא מגיעים לשם אבל החלטתי לחזור לויאטנאם בטיסה להאנוי יום לפני חגיגות הטֵט. גם כי אין לי תחת לעוד אוטובוס של 14+ שעות וגם כי טֵט. בכל מיני מקומות קראתי שכדאי להימנע מויאטנאם בטֵט אז זו סיבה מספיק טובה לחזור לשם :)
כולם הולכים לראות את המפל
ויאטנאם (שוב)
האנוי
נחתתי בשדה התעופה, VOA עשיתי כבר בדה-נאנג והיא לשלושה חודשים עם כניסות מרובות אז הלכתי ישר לתור של הדרכונים. יש אוטובוס 86 ממש מחוץ לטרמינל שעוצר בכמה נקודות בעיר העתיקה ששם רוב ההוסטלים. נחתתי בדיוק ביום שבלילו יש את מסיבת הזיקוקים הגדולה של הטֵט אז היא קיבלה פוסט נפרד פה.
וגם וידאו קצר:
לגבי להיות בויאטנאם בטֵט, לא מומחה אבל זה מה שאני יודע וזה רק לגבי האנוי:
בערב שלפני זה היום העמוס ביותר כולם קונים הכל כמו לפני ערב פסח. בלילה שלפני בחצות יש מספר מופעי זיקוקים בהאנוי, הכי קרוב לעיר העתיקה שזה מרכז התיירים הוא האגם, תקראו בפוס נפרד.
יש מלא מקומות לאכול גם מסעדות וגם ברחוב, הרחובות מלאים אנשים שמטיילים בעיר והם צריכים לשתות ולאכול אז אף אחד לא רעב פה. גם כל הפיצוציות/מינימרקטים פתוחים כל הזמן. ביום הראשון רוב החנויות סגורות כי כולם חוגגים. הלכתי למקדש הספרות, מלא ויאטנאמים שבאים לקנות גליונות של ברכות בויאטנאמית עתיקה. המקדש מוקדש לקונפוציוס וחלק מהמנהגים הוא לקבל ברכות על השכלה וידע וגם לכבד את המורים שלך ולבקר אותם.
ביום השני של הטט יותר חנויות פתוחות בעיקר מזכרות, בגדים וצעצועים. לא תמצאו טמבורייה פתוחה אבל כמעט כל השאר כן.
קראתי שאנשים כותבים שהויאטנאמים נוטשים ונוסעים לבקר בכפרים שלהם, ובכן העיר מלאה בויאטנאמים שמבקרים כל אתר אפשרי בעיר, יש פקקיאדה בכל מקום. כמו חול המועד פסח ושמורות הטבע בישראל רק בעיר. אני חושב שהסבתות שלהם שהם השאירו בכפרים מתו מזמן ואין להם את מי לבקר או שהם לא קראו את המדריך לטיול בויאטנאם.
גם התחבורה הציבורית פועלת ואם אתם רוצים טיול מאורגן לאן שלא תרצו כל הסוכנויות נסיעות ברובע התיירות פתוחות.
בקיצור, קרנבל. וכולם לבושים יפה ומצטלמים בכל פוזה אפשרית ובכל מקום אפשרי.
יום שלישי של טֵט בהאנוי, יותר חנויות פתוחות וחלק מהשוק של המקומיים, כי צריך לקנות מצרכים לאוכל אחרי יומיים של קרנבל. נרשמתי לסיור רגלי מודרך ברובע העתיק וברובע הצרפתי, הספקנו רק את העתיק כי טֵט והכל די עמוס. ביקרנו במסילת הרכבת שעדיין עובדת בשעות מסוימות והיא אטרקציה בשאר השעות. זה היה סיור קבוצתי והחלטנו לתת טיפּ לשני המדריכים שלנו כי הם היו חמודים וגם עשו לנו סיור בחג.
מסילת הרכבת הצרפתית מתחילת המאה ה-19 שלא כמו רכבת ישראל שביבי המלך בנה השנה כי לא הייתה לפני..
וגם הם לקחו אותנו לקפה קונג שמנסה לעשות דברים ויאטנאמיים מקוריים כמו קפה קוקוס סְמוּד'י שזה שוט אספרסו עם חלב קוקוס קפוא וטחון וזה מעולה להפסקה מהחום של האנוי גם באביב. וזו רשת עם כמה סניפים חלק עמוסים וחלק רגועים.
קפה קוקוס בקונג
חַ'ה זְהַאן - Ha Giang
המחוז הצפון מזרחי של ויאטנאם על הגבול הסיני, מהעיירה הזו יוצאים ללופּ של מספר ימים בהרים, זה האזור הפחות מתוייר מבין האזורים המתויירים בויאטנאם. העיירה עצמה היא רק נקודת שינה כי היא די ישנונית מצד אחד ומצד שני לא מציקים לך עם רוצה אופנוע סר? מריחואנה? וומאן? וגם אף אחד לא ינסה לגבות ממך מחיר מופרז, המחירים של האוכל בדוכנים כתובים בדרך כלל בויאטנאמית בגדול וכולם משלמים אותו הדבר. מרום טוב לנוח אם אתם צריכים. ישנתי בג'סמין הוסטל, הוא במרחק 5 דקות הליכה איטית מתחנת האוטובוס המרכזית אבל 2 ק"מ ממרכז העיר ו 3 מהשוק. אז לכל דבר צריך ללכת או לרכב, אפשר לקחת אופניים מההוסטל בחינם וגם לשכור מהם אופנוע או איזיריידר ולאכול ארוחה משפחתית.
מבט מהעיירה אל ההרים
הלופ של ח'ה זהאן
יש פה סיבוב בהרים בדרכים צרות אך סלולות שעמוסות באופנועים, יש כפרים וחקלאות לכל אורך הדרך ונקודת העצירה אחרי היום הראשון היא בעיירה קטנה. הנוף אכן עוצר נשימה וכעת באמצע פברואר הוא מעונן. השמיים כחולים רק בקיץ באזור מאי+
הדרך
כולם מתגאים בצמד השדיים של הפייה שצצו בעמק, נו באמת.
Fairy Bosom
השוק בעיירה Yen Minh
מישהו בעיירה מכין גפילטעפיש ולא הזמין אותי!!
יום שני, ערפילי ומטפטף אבל זה אזור הררי מצוקי וסלעי ובין מצוק לסלע יש טרסות, כל מקום אפשרי לחקלאות מנוצל, כרגע אין אורז כי אבל יש פריחה אביבית של חרדלים וגם שקדיות.
נוף
יש פה הרבה יותר תושבים ממה שחשבתי וגם תנועה של מכוניות, אוטובוסים ואופנועים מקומיים. ביום השני ישנים בעיירה Dong Van ויש מפה אוטובוסים לכל מיני מקומות אם מישהו מעוניין. ביקרתי בנקודת גבול עם סין ובגלל שעדיין שלהי ראש השנה הסיני, בכפרים מוקפים הרים מושכים את זה שבועיים - שלושה. יש דוכני נפצים וזיקוקים והימורים וילדים שיציתו מה שצריך להתפוצץ.
יש סבתא סורגת, וסבתא רוקמת, וסבתא שלי מעשנת, באנג!
וגם מגדל גבוה עם דגל ויאטנאם גדול במיוחד שאפשר לטפס עד לדגל! באמת יפה פה, מכל הכיוונים.
הדגל - ביום טוב אפשר לראות מפה את החרמון!
סיכום ימים שלישי ורביעי ביחד, כל הלוּפּ ביוד זה בערך 400 ק"מ שזה המון על אופנוע ודרכים משובשות, נגמר לי הטוסיק.
מו מו אמרה הפרה, מו מו אני רעבה, אמרה ואכלה את כל הכרוב, אבל מה זה חשוב (פרפר נחמד)
הלוּפּ עולה ויורד בין רכסים מהעיר ח'האזאהן 100 מ' בערך ל 1600 מ' בנקודת הגבול עם סין וכל יום עולים לרכס ויורדים לעמק כשבכל תא שטח יש כפר אחר עם צבעים אחרים ואדמה אחרת וגידולים אחרים ובגדים אחרים. זה מרתק, עם האיזיריידר מדלגים בין נקודות התצפית השונות שהן בעיקר נוף, אני הכרחתי אותו להיכנס לכפרים ולעצור מלא בדרך.
החיים קשים בכפר
אם אתם על אופנוע משלכם שווה לתת ללוּפּ זמן ולהתקדם בקצב שאתם רוצים, יש בכפרים הגדולים מלא מקומות לאכול ולישון ואפשר לבלות בהרים שבוע אם לא חודש. יש גם כספומטים בדרך ותחנות דלק ואנשים טובים.
בעמק נפלא בין כרמים ושדות
יש סיכוי סביר שתיתקלו בשחיטה של בעל חיים כלשהו בדרך או חזיר שחוט מועמס על אופנוע. ככה זה.
השבר הסיני-ויאטנאמי
נשארתי עוד לילה לנוח בג'סמין הוסטל ואכלתי Banh cuon שזה נייר אורז טרי שמכינים במקום על תוף אידוי, מפזרים בשר טחון מטוגן עם פטריות, מגלגלים גוזרים לחתיכות כי אין סכינים ומגישים בהאנוי עם רוטב דגים מתוק וצ'ילי ובח'הא-זהאן עם מרק עם כל מיני ירוקים ובשר טחון בצורת נקניקיה שאודה בתוך עלה בננה.
Banh cuon טעייים
לקחתי אוטובוס מקומי לסא-פא הדרך או שמא דרך הזיכרון לדרך שהייתה ואיננה עוד.. הייתה משובשת וזה לקח 8 שעות, יותר גרוע מהדרכים בלופּ של Ha-Giang .

סא פא (סָאפָּה)
סא פא היא האחות הגדולה והמפותחת של ח'הא זהאן. היא נמצאת מעל לאו-קאי עיר גבול עם סין שהיא סוג של עלי-אקספרס רק במציאות. רכבת מחברת בין האנוי ללאו-קאי כך שאפשר להגיע לפה בלילה מהאנוי ובאמת לישון בקרון שינה כי אוטובוס שינה שצופר כל שתי שניות ולוקח סיבובים מהר מדי זה לא משהו.
סא פא נמצאת בהרים ומוקפת הרים ולכל כיוון שתלכו תראו נוף אחר. ההר הגבוה בויאטנאם נקרא פאנסיפאן ונכתב  Phan Xi Pàng, אפשר לטפס אליו ברגל, מנקודת המוצא זה 11 ק"מ מרחק הליכה ו 1100 מטר טיפוס לגובה מ 2000 ל 3143. אבל יש רכבת ממרכז העיירה בניין ענק עם מלון וקניון ומקומת הקרקע של Sapa Plaza יוצאת רכבת לרכבל, אז אם אתם זקנים בלים עם בעיות ברכיים זה עולה 30$ הלוך ושוב.
חוץ מזה יש פה נשים מכל עשרים וכמה הכפרים באזור, לכל כפר יש לבוש שונה עם צבעים שונים והן ינסו למכור לכן הכל, קראפט, לינה בכפר שלהן, הייקינג של חצי יום או יום בין הכפרים באזור, לבשל לכם אוכל מקומי ומה לא. פגשתי בחור קנדי בהוסטל והלכנו עם סו-מאי לסיבוב של כמה שעות שהפך ליום ועשרים קילומטרים בין הכפרים.
סו-מיי בת ההרים
יפה אך מאתגר. היא בגיל שלי ובכושר הרבה יותר טוב, היא עושה את זה כל יום, הן ישנות בעיר וצועדות לכפר פעם בשבוע, הן עושות משמרות בדוכן של הכפר בעיר ובמשק החקלאי שלהן. ישפה מלא הוסטלים ובאמצע שבוע העיר די רגוע יחסית לסופי שבוע שמתמלא בתיירים וסינים שחוצים את הגבול בלאו קאי וממלאים אותה. יש גם מלונות יוקרה ואגם וכנסייה והרבה השפעות צרפתיות. נחמד פה, ונוח פה, ואם מזג האויר קצת מגושם אפשר להיכנס לאחד מבתי הקפה שעל צלע ההר ולהסתכל על העננים נעים.
קווי גובה במציאות
אחרי כמה ימים גשומים השמש יצאה וקפצתי לביקור רגלי בכפר שנמצא מתחת לסא פא, לא רחוק אבל 300 מטר יותר נמוך, אז אחרי שיורדים גם צריך לעלות, ויתרתי על ההצעות למונית אופנוע בדרך חזרה.
הכפר הוא סוג של דיסנילנד אתנוגראפי עם כל מיני דברים שבנו במיוחד לתיירים ותצוגה של קראפט למיניהן. זה נחמד וינסו למכור לכם מלא דברים בדרך, טיפ חשוב, תקנו מאנשים שאתם רואים אותם יוצרים, כך תוודאו שאתם קונים משהו אמיתי ולא ממנים את תעשיית החיקויים הסינית שנמצאת ממש מעבר לגבול.
לכפר קוראים קטקט ויש מצב שהיווה השראה לקטקטים..
כפר הקטקטים בסא פא
הנוף בדרך לשם ביער גרים ה...
האנוי פעם שנייה (תהיה גם שלישית)
חזרתי להאנוי מסא פא בדרך לאי קאט-בא ונעשתי חולה ממשהו אז אני פה כמה ימים. האנוי שלא בטט היא הרבה יותר בלאגאן, כי בנוסף לכמות האנשים כל החנויות פתוחות והרובע העתיק שבו רוב ההוסטלים הוא כמו דרום תל אביב, כל רחוב הוא משהו אחר, ההוסטל הוא בין רחוב קפה ואלכוהול לרחוב של ממתקים ושוקולד ולרחוב של מוצרי נירוסטה. אז קניתי כמה טושי מכחול של צבעי מים, ועשיתי סיבוב אמנות!
מצאתי שתי חנויות אמנות Tanuki Art Shop קטנה בקומה שלישית של בניין שממש קשה למצוא את הכניסה. ועוד חנות Hino Art Materials שהיא גם חנות קטנה וגם בקומה השלישית וגם קשה למצוא את הכניסה שלה.. אבל מתחתיה בקומה השנייה יש קפה קטן ואמנותי והם בונים בבניין הָאבּ לאמנים ומעצבים אז תיפתח שם עוד חנות בקרוב. הם גם נתנו לי רשימת גלריות שכדאי לבקר ואחד האמנים מהקפה לקח אותי עם האופנוע לגלריה Hathor Art Gallery שהיתה בה מכירת חיסול אז יש מצב שהם עוברים מקום אז תתקשרו לבדוק אם אתם רוצים לבקר.
האמנים עובדים עם חברה בשם keme life שהופכת את הרעיונות שלהם לפסלים מדהימים!
משם קפצתי למוזיאון הלאומי לאמנות של ויאטנאם בהאנוי. הוא נחמד ויש בו בעיקר אמנות עתיקה וטכניקות מסורתיות, קצת אמנות מודרנית ויאטנאמית שמושפעת מאמנים מודרנים אירופאים וכמעט אין בו אמנות בת זמננו.
פריט במוזיאון לאמנות של האנוי
וגם ביקרתי בגלריה Nhà Sách Cá Chép שממוקמת בקומה הרביעית והחמישית מעל חנות ספרים. וגם לגלריה Nguyen Art Gallery כולן קרובות אחת לשנייה ולמוזיאון וגם למקדש הספרות לזכרו של קונפוציוס.
עבודה של Luong Trung בגלרית Nguyen
גלריה נוספת שהיא גם גלריה וגם קפה היא Manzi art space בקומה הראשונה יש תערוכה אחת ובקומה השנייה עוד מקומות ישיבה וגם חנות עמוסה בעבודות של אמני הגלריה. שווה במיוחד.
וגם מצאתי עוד חנויות, אחת לציוד אמנות קלאסי, צבעי מים, שמן, ניירות וגם מכחולי קאליגרפיה ודיו גם נוזלי וגם אבני דיו לריסוק, הכל מסורתי ומגיע מסין. וגם חנות  הצמודה לאוניברסיטה לאמנויות בהאנוי עם מלאי דומה.

אוכל (רחוב) בהאנוי
אני לא טוב במסעדות, בעיקר בגלל שנראה לי מיותר לשלם פי עשר על משהו שיותר טעים ברחוב וגם בגלל שהמסעדות פה מלאות בתיירים ואני אם אין תור של ויאטנאמים בכניסה, לא נכנס!
אז את הסיור רגלי בהאנוי בפעם הקודמת סיימתי עם רשימת מסעדות שהיו סגורות כי טֵט אבל עכשיו הן פתוחות.
Cháo sườn sụn Huyền Anh 2
מרק נודלס וחזיר, אחד הטעימים שאכלתי כי יש בו פטריות טריות מעולות וגם בשר חזיר רך ממש וגם קציצות קטנות של חזיר קצוץ ופטריות. *לאוהבי פטריות* זו מסעדה קטנה שהיא בעצם דוכן רחוב רק עם מקום לשבת בפנים. חוץ ממרק נודלס עם חזיר/תרנגול/פרה הם מגישים דייסת אורז עם הנ"ל וגם סוג של סופגניות לחם עם הדייסה.
קציצות חזירון קטנות עם פטריות
Bun Cha Hang Quat
פתוח בצהריים, הכניסה מטעה, זו סמטה והבישולים בתחילת הסמטה אבל בפנים בכמה חללים ישבו 50 ויאטנאמים שאכלו באן-צ'ה או חיכו לבאן-צ'ה. זה שישליק חזיר שמורד מהמנגל לתוך מרק חמצמץ ומוגש עם אטריות אורז דקות, ערימת עלים ירוקים, צ'ילי טרי ושום. זו המנה היחידה שהם מגישים שם ואם אתם נחמדים ונשאר אז תקבלו אגרול או שניים. וזה טעים...
* מישהי ויאטנאמית אמרה לי שהסוד לטעם החמצמץ זה חרק ששמים בו, אני מאמין לה אבל היאמלא זכרה את השם..
הבאן-צ'ה הכי טעים שאכלתי, פתוח רק בצהריים
Bánh Mì 25
הבאן-מי שזה הבאגט הויאטנאמי הטוב שאכלתי היה בהוי-אן זה שבורדיין פירסם בכל העולם, אבל הוי-אן רחוקה ואני בהאנוי, זה הכי קרוב למקור ולא מנסים למכור לך באן-מי עם חביתה ונקנקייה כאילו אנחנו ילדים במרכז המסחרי של קרית שמונה בתור לנקנקייה של זלמן (שמוקלר) אי שם ליד מנשה מרכז הטבק והעיתונים.
פה זה הדבר האמיתי עם ממרח פטה מכבד של חזיר וחזיר צלוי או שוק חזיר פרוסה וגבינה. תענוג.
הדבר היחיד שאכלתי ולא מכיל אורז
על קפה קונג והסמוד'י קוקוס קפה שלהם כתבתי למעלה, ויש עוד אוכל רחוב אבל הוא זז אז אין לי איך לשתף, תסתובבו. וחוץ מזה יש פה מלא בתי קפה קטנים ומגניבים ואפשר למצוא אותם פה.
עוד באן-מי קלאסי נמצא פה, והנה סרטון ממנו
קאט בא - האי והעיירה
זו לא העונה להיות כאן, יש עננות גבוהה וערפל והמים קרים, העיירה די ריקה בהוסטל שאני נמצא היו עוד שני אנשים ואחד המשיך לו לדרכו. תבואו במאי ככה כשיתחמם ויהיו שמיים כחולים.
מבט לעיירה קאט-בא ממבצר התותח, כן יש פה תותח ומצפור שקיעה, שקיעה אין בפברואר, תבואו במאי.
ילדים ותותחים עובד אותו הדבר בכל מדינה
יש פה מלא מסעדות של מאכלי ים ומאכלי ים טריים אבל הטבחים לא משהו, דג אחד הם הצליחו להרוג לפחות פעמיים לפני שנחת אצלי בצלחת ואני לא יודע למה הם מטביעים את המאכלי ים ברוטב עגבניות.
זה האי הגדול והדרומי במפרץ הא לונג המפורסם עם כל האיים הקטנים והחופים הקטנים והסירות הקטנות ובכל מקום שאפשר בונים פה מלון גדול.
יש פה הרבה מזחים קטנים שאפשר לעבור ביניהם לגם מלא סירות. בפברואר יש גם ערפל, אז הכל נראה קצת שודדי הקאריביים ופחות פרסומת של משרד התיירות.
ערפל קרב, מחכים לג'וני דפ
למרות שעברתי בכמה מסעדות לא ממש אכלתי משהו ששווה לדבר עליו, לא יודע למה כלל הדגים בושלו/נצלו מדי ולמה הרטבים שבהם הם שוחים מתוקים מדי, ובשביל אוכל ויאטנאמי צריך ללכת די הרבה, בגלל תוואי השטח העיירה מתקיימת במרווחים בין הגבעות ובכל מרווח יש רחוב אחד, אז המרכז די רחוק והוא רחוב ויש כמה מקומות לאכול אם אתה ויאטנאמי, מצאתי באן-קון נחמד אבל זהו. זה מסביר למה התיירים פה חיים על המבורגר וצ'יפס. ובגלל שנשבעתי בדג המזל הורוד לא לאכול כאלה אז אוכל דגי קרש ונודלס עם שרימפס די מעפן. כל השבועות המחורבנות האלה, איך מתירים אותן? איפה אני מוצא פה נזיר עם טוגה כתומה?
לקחתי שייט גנרי בסירה גנרית עם עוד 30 איש, 21$ שטנו בין הערפל והאיים, ראינו קופים באי הקופים וגם קייקנו קצת במערות, המים רדודים ואפשר לראות אלמוגים אדומים וכחולים וירוקים ועוד כל מיני וכל זאת בעין בלתי מזוינת וגם לגעת בהם. גם על הסירה לא יודעים להכין דגים, אכלתי טופו מעפן. ישבתי לצייר על המזח עם הדייגים ושתיתי איתם בירה והגיעו מלא דייגים ודייגות עם דגים טריים וניסיתי להבין לאיזו מסעדה הם לוקחים אותם, שום מסעדה ושום נעליים, לא הבנתי כלום והסלים עם הדגים הטריים נעלמו.
תמנונים וצלופחים מנסים לברוח ממתוק גורלם, לא הצלחתי לקבל מנה לא מתוקה מדי, גם הדג בצ'ילי וג'ינג'ר היה יותר מתוק מחריף.
אני מניח שאם תמצאו איזה ויאטנאמי/ת שמבינים עניין תצליחו יותר ממני עם הקולינריה הימית.
מנסה לצייר דייגים על המזח, לא הפסיקו לזוז ולעשן באנג ולשתות בירה אז ציירתי כסאות ריקים.
האנוי בפעם השלישית
בפעם הקודמת פגשתי כמה אמנים ויאטנאמים, אז הפעם נפגשנו גם לקפה וגם כדי לסקצ'צ' קצת ביחד וגילו לי על מפעל שוקולד פה בהאנוי Maison Marou Hanoi הריח של פולי השוקולד המסתובבים ונקלים פשוט משגע, ואפשר לטעום פולים קלויים שזה כמו השוקולד מריר 100% שקונים רק בפול ולא בקוביה. שתיתי משקה שוקולד מעולה וקניתי ממרח דוקולד בקופסאת פח וגם שוקולד ממולא בקשיו וקנה סוכר. ברחתי משם לפני שהעלתי את כל הקילוגרמים שהשלתי בטיול. כי ובכן אין ממש שוקולד בויאטנאם חוץ מקיט-קט שזה לא ממש שוקולד, והחלפתי את המתוק שלי באננסים.
ברקע של השוקו ויאטנאמים מכינים פרלינים, יש להם שוקולד מריר מכל מיני מקומות בויאטנאם.
תאילנד
צ'יאנג מאי
אי שם בצפון תאילנד, להיות פה במרץ אומר אובך, חום, אויר יבש אבל ערפיח מעל העיר. מהמקדש Wat Phrathat Doi Suthep Rat Wora Wihan שעל ההר לא ראו את העיר מרוב אובך. מקדש נחמד, הכל בו מוזהב.
הכל זהב, הכל זהב!
אבל זה שהאמצע הדרך Wat Pha Lat נחמד יותר וזורם בו נחל קטן חשבתי שהגעתי לבניאס. אין בו בודהות מזהב אבל יש בו פסלים יפים יותר מבפסגה.
לא זהב אבל יפה!
כמעט כמו הבניאס
אם אתם לוקחים מונית אדומה בקשו מהנהג שיעצור שם או בדרך למעלה או בדרך למטה.
צ'יאנג מאי מלאה מקדשים, אבל את הפסלים היפים והמדויקים והעדינים ביותר מצאתי במקדש Wat Upakhut מחוץ לעיר העתיקה.
איזה יופי! וכל אחד עומד על משהו אחר ויש כל כך הרבה ניואנסים בכל פסל.
אחד הדברים המרכזיים בצפון תאילנד הוא האוכל, בצ'יאנג מאי אפשר לקחת מלא קורסי בישול, סיגלית היא זו שגילתה לי על AirBnB experience שזה מקום טוב למצוא וגם לדעת מה טווח המחירים. בסוף הלכתי על Siam garden cooking school זה חצי שעה מהעיר העתיקה ואוספים אותך מאיפה שלא תהיה ועוברים באחד השווקים לסיור קצר ואז לאופן ספייס של בישול עם גינת תבלינים וחממה ופרדס קטן. בוחרים ממגוון מנות, בישלתי קאו-סוי והכנתי קארי לקאו-סוי, וגם פאד-תאי וטום-יאם ואורז דביק מתוק עם מנגו. צוות נחמד מקבלים בסוף ספר מתכונים קטן עם תמונות והסברים על כל המנות גם אלה שלא הכנתם. טעים.
קאו-סוי ופאד-טאי מעשה ידי להתפאר
סיבוב אמנות בצ'יאנג מאי
המקום המרכזי שרציתי לבקר בו ובגלל זה באתי לפה הוא C.A.P studio זה בעצם סטודיו להדפס עם גלריה, הבעלים למד אמנות בתאילנד והמשיך ללמוד באוסטרליה וחזר לפה לפתוח סדנת הדפס, המקום מרשים והתצוגה מרשימה עוד יותר.

הקנאה! יש להם סטודיו מתוקתק!
חלק מהעבודות מוצגות גם בגלריה THE MEETING ROOM ART CAFE גלריה מרשימה עם אמנות בת זמננו שמושפעת גם מהמערב אבל בעיקר מהמיתולוגיה התאילנדית.
יש עוד גלריות ובשוק הלילה גם הקבוע וגם ברחוב המרכזי בעיר העתיקה ביום ראשון יש ציירים שמשמצייר ברחוב ומציגים את אמנותם. בכלל זה אזור אמנותי ויש פה מקדשים יפים שעושים חשק ליצור גם.

ואם היה לי כסף או מקום בתיק או שנייהם הייתי חוזר עם אחד כזה או יותר.. Intanu mask
זה המקום הכי מעניין בעיר העתיקה
נגמר לי הכח לזיהום אויר ולאובך וליובש שסדק לי את העור, לקחתי נייט-מֵר בָּס לבנגקוק שהיה אכן סיוט, נעצר בדרך, מת לו המזגן, חיכינו למוסכניק שעשה לו החייאה ובסוף הגעתי לבנגקוק, אני משאיר את התיק הגדול בהוסטל וטס לאיזה אי, טיסה בלי תיק עולה כמו אוטובוס. בדיעבד הייתי מתכנן את כל הטיול אחרת, לא עובר את השבע קילו ומתנייד בטיסות. תיק בטיסה של 30$ עולה 20$-40$.

פוקט האי
פאטונג
התחנה הראשונה שלי היא פאטונג עיירת נופש, זה חוף מלא מלונות, הוסטלים ושופינג, קניונים, רשתות בינלאומיות, מקדונלד'ס, ברגר קינג, ק.פ.צ, סטארבקס, ומה לא. אפשר למצוא בחלקן המבורגר חזיר אם הם לא חלאל, כי יש פה הרבה תיירים איראניים ואפשר למצוא גם אוכל לבנוני, תימני, הודי, ומגוון מהאיזור ומעבר לו וכן מה שיש לים להציע באקווריומים או על ערימות קרח. שווארמות מסתובבות על שיפוד בכל מקום וסמבוסק ועראיס ומה לא? ובכן אוכל תאילנדי טוב אין פה.
בעצם פאטונג זו אילת, אם אתם אוהבים שוק וחוף וכל מיני אופנועי ים ומצנחי רחיפה וכל מיני כאלה אתם בגן עדן! אני חותך מפה מחר.
אגב בגלל שזה תיירותי אז המחיר הוא פי 3 לפחות מכל מקום שהוא לא תיירותי.
רחוב בפטונג כשהתיירים עוד ישנים

שקיעה בפטונג
פוקט העיר
זו עיר נחמדה האזור העתיק מרגיש קצת אירופה, יש פה אוכל תאילנדי אמיתי ותאילנדים. נהוג לאכול דים-סם בבוקר, הבחורה מהקבלה בהוסטל בבנגקוק שהיא במקור מפוקט שלחה אותי לכמה מקומות מעניינים.
วันจันทร์ One Chun זו מסעדה שלמקומיים נחשבת לקצת יקרה, אבל יחסית למסעדות בפטונג היא חצי מחיר. יש שם אוכל תאילנדי דרומי מקומי.
Juan Hieng זה אחד הדים-סמים ויש עוד כמה לידו.
โกปี่เตี่ยม - KOPITIAM By Wilai - Phuket מסעדה מקומית שימו לב יש שתיים וזו בעצם אותה אחת עם חנות מפרידה באמצע, האוכל מגיע מאותו מטבח, אחת ממוזגת והשנייה לא אז תבחרו. יש פה קארי מסמאן טעים וגם פאד-קראפא-או-גאי לתרנגולת או במקום הגאי מוּ לחזיר.
Mee Ton Poe מסעדה ותיקה וזולה לקהל מקומי שמגישה אוכל מקומי, אפשר לאכול פיש-קארי בעלה בננה וגם כל מיני מנות פתיחה מעניינות אחרות או לקנות צ'ילי פייסט שהם מכינים במקום וגם שרימפ-דרייד-צ'יפס מלוח לפזר על כל מנה אפשרית, לפה שלחו אותי זוג קשישים עם סוכנות נסיעות. נכנסתי אליהם כי הם היחידים שהיה להם שלט עם מחירים. 650 באט למעבורת הלוך חזור לפיפי. אני טס מפוקט אז אני צריך הלוך חזור אבל הרוב קונים כרטיס לכיוון אחד וממשיכים מפיפי לקראבי, קו-לנטה או כל מיני איים אחרים וחוצים בקרבי מים אנדמן למפרץ תאילנד. הכרטיס לא כולל מס נמל של 30 באט בפוקט ועוד 20 באט מס חזות העיר של פיפי, כי מישהו צריך לנקות אחרינו.
ויש פה אנשים שעושים ספורט ויוגה ביחד בפארקים. ומלא בתי קפה. מאוד ציורי פה, יש סדנת הדפס וקרמיקה בעיר העתיקה ומלא סדנאות להדפס רשת מסחרי בכל מקום, מדפיסים פה בכמויות. הממשלה משלמת לאמנים לצייר פה על הקירות אז יש גם מלא אמנות בכל מקום.
רחוב אופייני בעיר פוקט, שקיעה מעל האינטרנט
אפשר להתנייד בפוקט גם בלי אופנוע באמצעות תחבורה ציבורית, יש פה מלא קוים והמקומיים מכירים אותם, תשאלו. זה 40 באט ואפשר להגיע איתם לכל החופים. יש גם אוטובוסים לשדה התעופה לכל מקום ומכל מקום בין 100 ל 150 באט. מוניות וגראב פה יקרות ומיותרות.
ישנתי גם ב Hugger hostel וגם ב The Neighbors Hostel , הראשון המיטות יותר נוחות והמזגן בחדרים פועל כל היום אבל בשני יש בית קפה ממוזג כחלק מהשטח המשותף וצוות ידידותי מאוד. יש פה מלא הוסטלים בכל מקום.

פיפי או קו-פי-פי
מה שלא יספרו לכם בתמונות זה שיש גאות ושפל במחזורים של שש שעות, אז פעמים צריך ללכת חצי קילומטר כדי להכנס למים. אבל די רגוע האי אם לא מתקרבים לרציף.
המפרץ מהכיוון של החוף
המפרץ מהכיוון של השפל
בערך בשמונה בערב מתחילים מופעי אש ומוזיקה חזקה במיוחד על החוף. ואפשר לקנות דלי אלכוהול במגוון שילובים.
דליים לספונג'ה של המח של התיירים
בין 8:30 ל 10:30 (תלוי מתי אתם שם ובירח, אני הייתי באמצע מרץ) זה הזמן הכי טוב להיות במים, הגאות מתחילה אז המפרץ מתמלא במים קרירים והשמש לא מעיקה. בעשר ככה מתחילות להגיע הסירות המהירות עם התיירים שעושים תוּר של יום וממלאים את החוף אז פרשתי לשתות קפה.
גם אם לא קניתם כרטיס חזרה לאנשהו מפיפי, 350 ותגיעו משם חזרה לפוקט או לקראבי.

את היומיים האחרונים בפוקט ביליתי באזור הכפרי ליד שדה התעופה הבינלאומי, יש פה חוף ארוך ונחמד שהוא פארק לאומי, לא צריך להיכנס מהצ'ק פוינט ולשלם, תחסכו לכם 200 באט כמו שכולם חוסכים. בגלל שהוא ארוך תוכלו למצוא בו פינה שקטה, הוא די ריק. בבוקר העצים הקרובים אליו מצילים אותו ואת המים בחלק מהמקומות. יש פה גם שוק ודוכני אוכל וקפה קר בסבן-אילבן, וכל מיני הוסטלים בשביל מזגן ומקלחת אחרי הים.
אני וחבר
יאללה הביתה, רשימת קניות ליום אחרון בבנגקוק:

  • ממרח שרימפס
  • ממרח צ'ילי תאילנדי
  • שקי בד מחוררים לאידוי אורז דביק
  • כמה שקיות אינסטנט ללא חומרים משמרים של קארי וטום-יאם
  • ג'ין בומביי בדיוטי
להתראות בטיול הבא.