אמנם עוד לא בישראל אבל אחרי שלושה חודשים ושבועיים וקצת לפני שיבתי זה זמן טוב לסכם רצונות , לא מטרות כ זה לא צבא פה, רצונות מול מציאות. אז לקחתי איתי בתיק סקצ'בוק של מולסקין לצבעי מים וקלמר ג'ינס עם עפרונות, כמה מרקרים שחורים ואחד חום, שני טושי מכחול מים יפניים בצבע אפור וכחול וקיט צבעי מים לדרכים של שמינקה. כוס מתקפלת ושפריצר, קאפה בגודל A3 ושני קליפסים ממתכת אחד לדף ואחד לערכת צבעי המים. עט פרקר. וזהו חומרי יצירה.
 |
| התקדמות עם האפור והכחול שהבאתי מהבית וטושים של משרד שקניתי במכולת בהאנוי כי טט והכל סגור |
מה קניתי? שתי מחברות לכתיבה, שני בלוקי ציור לצבעי מים 135*195 מ"מ, מכחול אחד אמיתי שני מכחולים סינטטיים שממלאים במים, 20+ טושי מכחול מים יפניים במגוון צבעים. מכחולי קאליגרפיה ודיו ומלא אינסטרומנטים שמתלווים לזה. מרקרים אדום כחול ירוק שחור של משרד. 10+ שפופרות של צבעי מים רובם כסף וזהב, לחיי הקיטש! ואני לא זוכר מה עוד.
 |
| יותר צבע ויותר משוחרר |
למה כל זה? זה הבריחה זה מה שזה. בהתחלה ברחתי מלצייר. חודש וחצי לא עשיתי קו בשום בלוק, וכבר חשבתי להיפטר מהכל, קניתי מקלדת בלוטות' וטוש לבן כדי לכתוב עליה אותיות בעברית וכתבתי, אם אני לא מצייר אז אני אכתוב! זו הייתה הבריחה של החצי הראשון, כתבתי על
מטאל ג'קט כדי להשאיר את זה מאחור, זו הייתה מחברת כתיבה ראשונה אבל לפני שכתבתי את זה ברחתי לכתוב על
הראמאיאנה. ובסוף שרפתי את המחברת של מטאל ג'אקט בטקס גירוש שדים ושינוי המזל והבאת הטוב בהוסטל בהוי-אן בויאטנאם ומלחמת ויאטנאם נשארה מאחורי, את הספר שכתב
פרי דין יאנג על
שון פלין קראתי בין ויאטנאם לקמבודיה והשארתי אותו על אי קטן בקמבודיה ששם שון סיים את חייו, כנראה. תקראו את הספר. באותו הזמן שקראתיו הסופר סיים את חייו אי שם בארצות הברית. התחלתי לכתוב עוד משהו שהיה אמור להיות ארוך יותר ורציני יותר והייתי צריך לברוח ממנו, אז ברחתי על אופניים לאנגקור ומצאתי בדיוק את מה שהייתי צריך בשביל הבריחה, מוזה. במקדש
באיון באנגקור הוצאתי את הסקצ'בוק והתחלתי עם מרקר שחור, ואז חום, ואז קצת טוש אפור וכחול. זה אחרת ממה שאני מצייר בבית, כל ציור נמשך כמה ימים, ומתחיל בעפרון וממשיך בתיקונים ופה שיחררתי. אי אפשר לתקן מרקר שחור על נייר לבן, ואי אפשר לתלוש דף מסקצ'בוק. צריך להשלים עם הטעויות, לקבל אותן ולהמשיך הלאה. אז התחלתי לטעות בכל עמוד קצת פחות, ולהיות משוחרר ולצייר מהתרשמות כמו הצרפתים, ויש פה מלא צרפתים. ומדברים פשוטים המשכתי למציאות קצת יותר מורכבת ואחרי שהקשקושים התחילו לקבל צורה קניתי עוד צבעים ואז הקשקושים איבדו את הצורה שלהם והייתי צריך למצוא אותה מחדש. ואחרי שמצאתי איך הקשקושים עם הצבע צריכים לעבוד פתחתי את השמינקה שהבאתי מהבית והוספתי עם מכחול עוד צבע והקשקושים איבדו את הצורה בפעם השנייה והייתי צריך למצוא אותה שוב. אבל עכשיו היא בסדר, הצורה של הקשקושים, עד שאני אנסה משהו חדש והיא תלך לאיבוד שוב. כל זה כדי שאוכל לברוח מלכתוב אז אני כותב את זה בצ'יאנג מאי ויש פה מקדשים יפים, ופסלים יפים ואנשים יפים.
 |
| מקדש סבן-אילבן ברחוב בצ'יאנג מאי, תאילנד |
אני אוהב את המקדשים פה, בעיקר בגלל שהם לא שלי, אין לי כל ענין דתי, ואחד הדברים היפים פה זה שגם אנשים חופשיים, כאלה שלא משויכים לאף דת ולא מאמינים בדת אבל כן מאמינים במסורת, בטקסים, ובעיקר בפעולות, לא ממש אמונות תפלות. ההתעסקות עם האמנות הדתית, הפסלים והציורים במקדשים פותחת פתח לקראפט הדתי ומשם לקראפט החילוני ומשם לאמנות החילונית. הביטוי הצורני לגיבורים המיתולוגיים שמשתנה בין אזור לאזור ובין מדינה למדינה כל כך מגוון שהוא מעורר קנאה במיוחד ליהודי שאין בתרבות שלו לא פסל ולא תמונה ואין מגוון ביטויים צורניים לאברהם ולמשה ולנמרוד, וכל קהילה עם הביטוי האמנותי שלה. איזה בזבוז של מיתולוגיה יהודית ואיזה בזבוז של דת שהשאירה את האמנים שלה בחוץ ולא מצאה להם מקום. תציירו מפות תקיפה ותגלפו חץ וקשת. היודאיקה כל כך נכה לעומת העושר של המזרח. הקירות של אנגקור וואט נחש הנאגה מרובה הראשים שנמשך מצד אחד על ידי השדים ומצד שני על ידי האלים, צבא הקופים בראמאיאנה התאילנדית, האנומן וראמה, הדרקונים מההשפעה הסינית והנחשים מלאוס וחדי הקרן והמלאכיות והאלים. ובמיוחד הטוב והרע שנמצאים בעולם ונאבקים אחד בשני כדי איזון, והפנים המביטות מהאבן באנגקור. אנחנו לא הדת הנכה היחידה, הנצרות מתמקדת בישו ומריה וזהו, עם חריגות קלות פה ושם של מלאכים וקצת מיכאלנג'לו והאיסלם כל כך נגד ביטויים ברורים שהוא מתיר רק צורניות מופשטת.
אני כל כך מקנא בעושר הויזואלי הזה.
ויש לי כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות אני מקוה שאני לא אברח מהם. פיסלתי פיל בלואנג-פראבאנג בלאוס ומילאתי שני ספרי סקיצות בויאטנאם, ואני מצייר עכשיו בתאילנד ויש לי כל כך הרבה רעיונות.
רשימה חלקית:
מה אני מציב לעצמי? שליש מההכנסות בשנה הקרובה מאמנות* ולחסוך מספיק כדי לטוס שוב למזרח.
קניתי ציור מאמנית לאואית שמדפיסה ידנית הדפסי עץ מדהימים. וגם פיל מאבן מהפסל עצמו ובמבוק באנג שנוצר במיוחד בשבילי, וקלמר לטושי צבעי מים היפנים שנרקם מולי וישבתי מול צייר ויאטנאמי על האגם בויאטנאם שצייר אותי קצת אסייתי, אבל היי אנחנו כולנו אסייתים, לא? ופגשתי אמנים מעולים שיוצרים בכל מקום.
יאללה כתבתי מספיק, אחזור לצייר.
