תוויות

מועדון העקורים - יומן מלחמה מתעדכן

מועדון העקורים

הפעם הראשונה שקריית שמונה קיבלה צו פינוי היה ביום שישי לפני שבועיים וחצי. למרות ההיסטוריה הביטחונית הענפה, היא מעולם לא פונתה במלואה בצו. ועל כן מצאתי את עצמי עקור, פליט, נווד, חסר בית. בית זה ביטחון ושורשים ומקום בלב ובראש ובמציאות. ואני? הביטחון שלי התערער, השורשים נעקרו, הלב השתבש והראש שקע במחשבות והמחשבות שקעו בהרהורים וההרהורים של המחשבות צפים ועולים חסרי אונים בראש שלי. בהיתי בתקרות, בתקרה של האוטו ברמזורים, בתקרה בבית קפה, בתקרה בחדר ילדים שבעצמם נעקרו מחדרם והועברו לאחר עם יותר בטון וחלון מפלדה.

שום דבר לא מרגיש שלך, אתה אורח בחיים של אחרים.

כולם יותר מנחמדים. מתחשבים, מרצים, שואלים, מתעניינים, "מה אתה רוצה? מה בא לך? מה מתאים לך? תרגיש בבית!"

לא רוצה כלום, לא בא לי כלום, לא מתאים לי כלום ולא מצליח להרגיש בבית.

ובאמת שזה לא באשמתם, זה באשמתי שהשרשתי שורשים, שבניתי מקום שהרגיש בית ושהתכנסתי בו בצורה הכי ביתית שיש. אבל עכשיו הוא לא שלי יותר, הוא כלי בידיים אחרות. אולי יחוסו עליו ואולי לא, אבל הוא איבד מהביטחון שלו, ומהביתיות שלו. הוא רק קירות רחוקים כרגע, בינתיים רק קירות.

קפה ויעל בכרכור - צבעי מים על נייר

כרגע אני מנסה לצוף בפרדס חנה. עשיתי כלים בבית קפה בערב להערמת המורל, המורל שלי באמת עלה כי הייתי עסוק בלשטוף כלים ולפלש אותם ולהניח את כולם במקום כמו במשחק לילדים אפס עד שלוש של להשחיל צורות לתוך חורים בקופסא. מקומיים צחקו בחוץ ואני נחתתי מהציפה שלי והתרכזתי בלהסיר חמאת שום ממגשי נירוסטה. פעילות מרגיעה את המחשבות, ומשחקי קופסא עוד יותר!

נחמד פה בפרדס חנה, אין אזעקות. יש פלאפל של "למה הזמנת פלאפל, היית צריך להזמין סביח" וגם פיצוחים של, נו, לא יבגני, איך קוראים לו? ואמנם הנחלים פה זרזיפיים אבל בבוקר הלכנו לרוץ על הים. בין המתקן האסטרטגי של חברת חשמל לבונקר האסטרטגי של השכן של ראש הממשלה בחיפוי מסוקי קרב של חיל האויר ובליווי אוניות של חיל הים, ומדי פעם עובר מטוס. אחרי הכל מלחמה זו מלחמה.

 

מועדון העקורים – דילוג צפונה

דילגתי צפונה לבקר את אחי ומשפחתו שנותרו מאחור בלהבות הבשן. זה קיבוץ במרחק עשרה קילומטר מהגבול, כל גבול, גם מסוריה. הוא מספיק רחוק בשביל לא לקבל הטבות מס ובשביל שלא יפנו אותו בצו. אבל הוא קרוב מספיק בשביל שחיילים יחסמו אותו וישמרו עליו, וגם מספיק קרוב כדי לשמוע את הנפילות בקריית שמונה. נראה לי שמוותרים על יירוטים בקריית שמונה, גם כי החיזבאללה יורים שטוח וקצר, אחרי הכל 2 ק"מ מהגבול, וגם כי פינו את רוב התושבים אז למה לבזבז 150,000 דולר על מיירט אם אפשר לסגור פיצויים על נזק בכמה עשרות אלפי שקלים.

מהרגע שהגעתי לכאן יש נפילות בקריית שמונה. שני מטחים פלוס טיל נ"ט ופגיעות ברחבי העיר. החלונות בלהבות קצת רעדו ופיצוצים הדהדו בעמק.

אופניים של אחייניות בקיבוץ - צבעי מים על נייר

נכנסתי לקבוצת וואטסאפ של "תושבי קריית שמונה הנשארים בעיר- Y" כדי לדעת מה קורה. ליבי עודנו בקריית שמונה אבל גופי עמוק בפליטוּת. מפחיד אותי לחזור, העירייה הוציאה עוד הודעת פינוי, הפעם עם הבטחה לסיור של חיילי פיקוד העורף בין הבתים כדי לסמן אילו בתים פונו ובאילו נותרו אנשים. לא ברור את מי זה אמור לשרת, את כוחותינו? את כוחותיהם? את הגנבים? מישהי חיפשה גרביונים לגילאי 3-4 ואוברול שלם לגיל שנתיים. מישהי אחרת חיפשה סַפָּר לפלוגת חיילים פרועת שיער. שיגרה.

לקחתי את האחיינית שלי לשופינג בראש פינה. המושבה הציורית מעולם לא הייתה שוקקת חיים כמו עכשיו. בנוסף לתושבים הרגילים, עשרות ומאות חיילים עם מגוון פלאפלים בפה ועל הכתפיים יצאו ונכנסו מכל חנות אפשרית. אפטר בראש פינה זה כנראה דבר. קרענו את חצור ואת ראש פינה, קנינו פנימיות לאופניים, ספרים, קלמר ומק'דונלדס. החיים עצמם.

בדרך חזרה עצרנו בצ'ק-פוינט-דויד כי הייתה התראה לירי טילים בגזרה, מזל שפנינו ימינה לעמק אחרת היינו מחכים לנצח. יש מחפורות ותעלות קשר ושקי פק"ל ונגמשים ומקלעים בכל צומת, על כל גבעה ותחת כל עץ. ווייבים של מלחמת העולם השנייה בצבע ובמציאות.

לפחות האופניים בסדר עכשיו, אפשר לדווש בקיבוץ.

 

מועדון העקורים – מבצע חולדה

בימים האחרונים רצות שמועות בקבוצות של תושבי קריית שמונה שהמים מתאדים מהאסלות וחולדות מנצלות את הפרצה ומבלות זמן איכות בבתים הנטושים. מנשנשות חטיפים, צופות בנטפליקס ומעשנות לאנשים את הרפואי. בגלל ניסיון עבר עם חולדה אחת בשירותים ועוד אחת באוטו, החרדות עלו, צפו ועשו קולות של כרסום.

איזו דילמה. החיים עצמם כאן ועכשיו או לנקות חרא של חולדות שם ואחר כך.

שמנו נפשנו בכפינו וקפצנו לקריית שמונה לערום ספרים על מכסי אסלות. שום חולדה, לא של חמאס, לא של נסראללה ולא של גרטה תבלה אצלי בבית! בדרך לקריית שמונה עיר פרזות, הבחנו בפטריות עשן באזור מרגליות. בסך הכל חילופי האש היומיומיים. מרגליות נמצאת על מדף מעל קריית שמונה, אפשר לראות את קצותיהם של הגגות האדומים הקרובים לקצה המדף מהסלון שלי. קרוב אבל לא קרוב מספיק בשביל להסתובב ולברוח.

הכבישים ריקים, החניות נטושות כמעט לגמרי, קריית שמונה עזובה. מחפורות בצידי הדרכים ושקי פק"ל מפוזרים פה ושם מעמדות שהיו ודולגו למקום אחר. כמה בתים פצועים, קצת אפור פחם ובעיקר שממה ושיממון. חתולי הרחוב מסתובבים בין הבתים משוועים לאיזו חתיכת פולקע מתושבים אמיצים שנותרו מאחור. העירייה פרסמה בפייסבוק שהם הקימו סיירת להאכלת חתולים, לפחות הם עושים משהו למישהו. ברחוב של אמא שלי החתולים עשו לי טובה וזזו בעצלתיים מהכביש, אז עשיתי להם טובה בחזרה ושמתי להם אוכל. זיהיתי רק חתול אחד מוכר, השאר כנראה היו עקורים כמוני. את החתולות הקבועות שבמרפסת לא מצאתי אבל השארתי גם להן אוכל.

הנחתי ספרי אמנות על האסלות אצל אמא. אימפרסיוניזם, אקספרסיוניזם, סוריאליזם, בת זמננו. אמנות נגד חולדות. שום חולדה לא יכולה על מגריט ודאלי, בטח לא על הגרסאות המהודרות של טאשן.

ספרים על אסלה

הבית שלי עדיין עומד. בכניסה הדביקות מדבקת "נסרק" ככה בלי תאריך. שמו וי על הבית והלכו. זוג שכנים יצאו מהבניין כשנכנסתי, אף אחד לא סרק אותם. החנייה כמעט ריקה למעט מספר מכוניות שנראה שנותרו מאחור בציפייה להיגאל על ידי קטיושה. אם יש לכם אוטו שלא הצלחתם למכור אז זה הזמן להפקיר אותו, רצוי במקומות אסטרטגים.

איזנתי ערימה יפה של ספרים על האסלה שלי. אני מקווה שיש לכם מספיק ספרים בבית למקרה ותאלצו להיפלט. אם לא אז יש עותקים של "משפחה מושלמת פלוס"  שלי בקפה ויעל בכרכור וגם באמזון.

בברכת תקרא תצליח!

בדרך חזרה דרומה עברנו דרך השער הצהוב החדש של קריית שמונה. לפחות קיבלה לבסוף שער כמו בקיבוץ.


המכשפה מדוב"ב

בעקבות עליית דוב"ב אל הכותרות, נזכרתי שאי שם באייטיז רצה בגליל שמועה על מכשפה מדוב"ב. ילדים בבית הספר היסודי בקריית שמונה הריצו סיפורי מכשפות ביניהם ואני ילד בן תשע הייתי מבועת. מה מכשפה עכשיו?  מכשפות זה ביער של עמי ותמי. בעצם גם מושב דוב"ב נמצא ביער! היינו נוסעים ליער הזה שבין דוב"ב לברעם/בירעם בקיץ וקוטפים תאנים. היום נותרו מעט עצים אבל לפני שסללו את כביש הצפון החדש היו עשרות עצי תאנה בצידי הכבישים הצרים והמתפתלים. היו לנו עצים קבועים שהיינו חוזרים אליהם כל שנה. תאנים לבנות בחוץ ולבנות בפנים, לבנות בחוץ וורודות בפנים, סגולות בחוץ ואדומות בפנים. אינסוף סוגים של תאנים. והיה עץ ליד דוב"ב.
אנחנו הילדים כל כך פחדנו להתקרב לדוב"ב שהיינו בוכים לאבא שלא יעצור שם בגלל המכשפה! אבל זה לא עזר ואנחנו היינו מתחבאים באוטו כשההורים שלי היו קוטפים תאנים של מכשפות.
 

מועדון העקורים – חישובים קיומיים

"יש בים המלח, נצרת או אילת" אמרה הנציגה של אמסלם־טורס, סוכנות תיירות פרטית שגויסה למשימת הפינוי של קריית שמונה, אחרי שהעירייה הרימה ידיים ופיקוד־העורף־מחוז־צפון אפילו לא מצא את הידיים או הרגליים שלו בשביל להרים אותן.

מה בוחרים? נצרת? עכשיו? זה בטוח? ים המלח? מחבלים על אופנוע־ים? אילת? זה לא רחוק מדי? (*זה היה עוד לפני שהתימנים נכנסו למלחמה ההזויה הזו).

כולם מזיזים כוחות. נושאות־מטוסים־אמריקאיות שטות בים־התיכון. ים־סוף מתמלא באוניות יירוט, כוחות מיוחדים מגרמניה, בריטניה וצרפת באיים של יוון וקפריסין. טייסות של נאט"ו בטורקיה ושל ארה"ב בממלכות המפרץ־הפרסי. כולם שחקנים על שולחן החול של המציאות.

ואנחנו מה? גם אנחנו.

מזיזים כוחות.

כל אחד מזיז את הכח שלו כדי לשפר את נקודת המוצא לקראת הבאות. יש מי שזז בלי כח לממ"ד. יש מי שזז קצת יותר בכח לחדר המדרגות. יש מי שמזיז כוחות למלון או לסאבלט או לאילת ובחזרה. כל אחד מנסה להתמקם הכי טוב לפני שיקרה משהו.

ובינתיים מה? לא קורה כלום.

בעצם קורה קצת.

קצת פה, קצת שם. מאז שבת־שמחת־תורה־השחורה המלחמה שבעורף נמצאת בעצימות נמוכה. הבטיחו לנו גשם של טילים ועד עכשיו טפטוף. אמנם זה נוזל מכל הגבולות כמעט, אבל עדיין טפטוף.

ברגיל כולם מומחים וכולם מנתחים וכולם מזיזים כוחות לפני שדלתות הגיהינום יפתחו ואֵם־כל־המלחמות, השיטפון־של־אל־עקצא, יגיע אלינו. האימא של כולנו אמורה לקחת איתה את הכל בסערה. אותם ואותנו, אחריה לא יישאר כלום. מה שכן ישרוד לא יהיה אותו הדבר. אז מזיזים את כח סבתא למלון, ואת כח אבא ואמא לצימר, ואת כח דודה לעליית הגג, ומפרידים כוחות בין הילדים כדי שתהיה לכל אחד פינה במלון או בחדר או באיפשהו, הכל בשביל שיוכלו לשבת לכתוב יומן.

במלחמת־לבנון־השנייה הייתי מחשב מאיפה יבוא הטיל וככה בוחר באיזה חדר לישון, איפה המקום הכי בטוח בבית ולמה אני יכול לשבת בסלון, כי הוא בכיוון דרום¬־מערב וכל הפגיעות הן מצפון, וככה אני בטוח! בטוח כשהקטיושה שפגעה בסלון של השכנים, ארבע קומות מעליי ,חירבה אותו. אבל לא רק אותו, על הדרך היא העיפה לי את החלונות בסלון, עקרה את המשקופים במרפסת כביסה, ניתצה את הקרמיקה במטבח ופירקה את מכונת הכביסה התנור והמקרר בבום אחד.

שום דבר לא בטוח. ועדיין, מזיז כוחות.

מנסה להתמקם הכי טוב אל מול שערי הגיהנום החורקים, רגע לפני היפתחם.

זזתי מקריית שמונה לפרדס חנה ולרמת גן וללהבות וזהו לבינתיים, אין לי כח. אני כרגע בלהבות הבשן הכי קרוב לקריית שמונה שאפשר. הלכתי עם האחיינית פה בקיבוץ לפעילות טפטוף נרות חנוכה לילדים, היא התעקשה שאני אישאר. ברגיל המתנתי. הם טפטפו נרות ואני שיחקתי קול־אוף־דיוטי בלי קול על ספה מתפוררת. בחוץ הדהדו נפילות בקיבוץ יפתח, יציאות שלנו, נפילות בשטח פתוח בין קריית שמונה לתל חי, שוב יציאות שלנו, עוד קצת פיצוצים ולסיום מטוסי קרב בדרך אל או מ או משהו. קול־אוף־דיוטי מעולם לא היה חי כל כך.

ססעמק.

מבט על תל אביב ממלון של מפונים

מועדון העקורים – שיגרה

לימדתי את האחיין שלי לרכוב על אופניים. אני ממש גאה בעצמי. רצתי איתו ואחריו ולידו שלושה ימים, ועכשיו הוא רוכב כמו גדול. אז אני בשגרת מלחמה קצת דרומה לקו הפינוי הרשמי בקיבוץ אצל אח שלי. הייתי צריך קצת מנוחה מנדודי הפליטות. התיישבתי פה ואני מנסה להשתגר.
השתגרתי עם יעלי לכינרת, היינו על החוף כמעט לבד. קצת דייגים, קצת חיילי מילואים, אבא מלמד ילד על סאפ וזהו. דליל בפריפריה.
השתגרתי לחגוג יומולדת לאמא בקפה רנה בראש־פינה, שזו קפיצה קטנה לאייטיז. אחי הקטן והאחיינים הגיעו מגלותם בשרתון תל אביב. אחותי ובִּיתַהּ הגיעו מגלותן בצימר מעל כרמיאל, ואנחנו הגענו מהקיבוץ. חוץ מיומולדת לאמא/סבתא שלנו היו עוד ארבע התכנסויות יומולדת לסבתות אחרות באותו הזמן בקפה, היה יום יפה והזדמנות לאוורר את הסבתות בשמש.
השתגרתי לערד לבקר אחיין נחלאווי שיצא לרגע מעזה. היה רואד־טריפ חרבות! פעם אחרונה שהייתי בבא"ח נח"ל בערד היה בטירונות אי של ב 1996, הכל נשאר אותו הדבר.
רואד־טריפ חרבות!
השתגרתי לאליעד עם קבוצת ההדפס שלי "התעלה" בדרך כלל אנחנו עושים יום עבודה תשע עד חמש וצובעים וצורבים ומדפיסים כשבאמצע לוקחים שעה הפסקה ומכינים ארוחת צוהריים. לאף אחד לא התחשק להדפיס אז השתגרנו רק על ארוחת צוהריים. היה אורז ולוביה וסלט ויין.
השתגרתי עם האחיין על אופניים בין שלוש תחנות הפוקיסטופ בקיבוץ וצדנו פוקימונים, הרבה יותר קל לצוד על אופניים. בזמן שתפסנו בָּלְבָּאזָאוּר מסוק אפצ'י מעלינו צד חוליית נ"ט מעבר לרכס רמים, הטיל פילח את השמיים והבָּלְבָּאזָאוּר ברח. לא יודע מה עלה בגורל החולייה.
מלא שיגרה.
אבל לא השתגרתי לגמרי, הברזתי מהדלקת נר אחרון עם חיילים במועדון, הברזתי מהופעת קרקס באולם, הברזתי מטפטופיי נרות עם האחיינים, והברזתי מרוב אירועי הסופגניות/שמן/צרבת, כי יש גבול לשיגרה. וחוץ מזה, מיד אחרי חנוכה מגיעים האזני המן! ואלה עם הפרג פי אלף יותר שווים מכל סופגנייה.


המשך יבוא...

הספר שלי "משפחה מושלמת פלוס" מדע בדיוני לייט - זמין באמזון בגרסה מודפסת