תוויות

‏הצגת רשומות עם תוויות חייל. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חייל. הצג את כל הרשומות

חייל משתין ליום העצמאות (הסיפור שמאחורי הציור)

כתבתי הרבה על הציור שלי 'חייל משתין בצד הדרך' על כל מיני גלגולים שלו, אבל לא על איך שהוא התחיל, אז הנה.

אתם בטח כבר יודעים על הפינה החמה שיש לי לאוטובוסים, במיוחד כאלה בלי מזגן ביום קיץ חם. אבל הסיפור הזה הוא לא על אוטובוסים, הוא על נהגים. נהגי אוטובוס.
פעם היה רק אגד, והחוקים היו המלצה רופפת, ולא היתה אף תוכנית ברדיו שהיית יכול להתלונן על תחבורה ציבורית. אז האוטובוס שהיה יוצא מאיפשהו לאנשהו היה נוסע על הדרך ואוסף את כל מי שעמד בצד בלי קשר לתחנות, ומוריד את כל מי שהיה רוצה, איפה שהוא היה צריך בלי קשר לתחנות, והיה מפזר את הנוסעים אם כבר עברו השעות של השירות פנימי, ובקיצור שכונה (במילעיל). וזה היה מעולה, כי אף אחד לא מיהר לשום מקום, וגם לא היה שום מקום שאפשר היה להגיע אליו, חוץ מלמילואים בסיני או משהו. כי היה חרם ערבי ולא היה פה כלום, אולי קצת וידיואים מוברחים מלבנון וטלויזיות צבעוניות. ולטוס לחו"ל עלה מלא כסף.
אז לנהג אוטובוס היה זמן, הוא היה עוצר בדרך כדי שהנוסעים יוכלו לעשות פיפי, וגם הנוסעות, וגם ילדים קטנים.
זו הייתה התקופה לפני המיזוג אויר, אז החלונות היו פתוחים, והסיגריות דלוקות. והיו מלא מדבקות שאסור להוציא ראש או יד דרך החלון. כי הוא פתוח.
ואז איזה מישהו המציא את המזגן.
ואם יש מזגן אז החלונות נסגרים.
והמעשנים, מעשנים.
ואז אנשים התחילו לריב.
אז זרקו את המעשנים לספסל האחורי.
אבל אז הגיע הסרטן, ושוב התחילו לריב.
אז האנשים יכלו לעשן רק כשהאוטובוס עוצר בשביל להשתין.
אז חוץ מהמדבקות שאסור להוציא ראש או יד דרך החלון, הוסיפו את המדבקות שאסור לעשן.
אבל המיזוג אויר היה חרא, אז עדיין היו חלונות נפתחים באוטובוס לימים חמים במיוחד כשהאוטובוס מלא. ומידי פעם מישהו היה פותח חלון ומעשן דרך החלון.
ואז קרה הדבר הנורא מכל, מאיזושהי סיבה מטופשת החרם הערבי קרס. ופתאום התחילו לייבא לכאן כל מיני דברים שאנשים רצו לקנות, וכל מיני אנשים שאנשים אחרים רצו לפגוש. ואפשר היה לטוס לחול בזול. ופתאום לאנשים היה לאן להגיע, והם רצו להגיע בזמן!
כדי להספיק ל-SALE, וכדי להספיק לפגישה, וכדי להספיק לטיסה!
והמיזוג אויר השתפר ונעלו את כל החלונות.
ואסור היה לפתוח חלונות כדי לעשן, וגם אי אפשר היה להשתין יותר כי האוטובוס צריך להגיע בזמן.
ואז הגיעה הנאכבה של התחבורה הציבורית, האינטרנט.
והאחריות החברתית, והערבות ההדדית והדרישות מהציבור, כדי שהאוטובוס ייצא בזמן, ויגיע בזמן, ולא יעשנו בו, ולא יוציאו ראש או יד דרך החלון, ולא לעצור איפה שאין תחנה, ולא לעצור להשתין!
וכדי לרצות את ההמון התחילו לשלוח פקחים ולחלק דוחו"ת.
והנהגים התחילו להתנצל ולהמשיך לנסוע. 
ולריב עם קשישות על סלים שהם לא יכולים לעצור אם אין להם תחנה,
ולריב עם אמהות לילדים שלא יכולים להתאפק.
ועם מעשנים מכורים שלא יכולים שלא לעשן.
ואנשים התחילו לתכנן את הנסיעה בתחבורה הציבורית, ולהשתין לפני, כי לנהג אסור לעצור. ולעשן לפני, כי אסור. ולקחת צידה לדרך, ולדאוג לעזרה עם הסלים.
ואז באיזו נסיעה ב-842 ביום שישי בצהריים, עם מיזוג וחלונות נעולים, ובלי עישון, ובלי להוציא ראש או יד דרך החלון, ועם ילדים שמתאפקים וקשישות עם סלים, ה-842 עוצר באמצע שומקום, בין פרדס חנה לואדי ערה. וכל הנוסעים מחסירים פעימה כי אולי האוטובוס נתקע והם הולכים לבלות את השבת באום-אל-פאחם. הדלת נפתחת, ויורד חייל עם כומתה אדומה ואם-16 ניגש לצד הדרך, פותח מכנסייו, משתין, מנער, רוכס, עולה לאוטובוס חזרה, מודה לנהג, והאוטובוס ממשיך לנסוע.
מלא חיילים משתינים, יציקה אקרילית על דיקט
כי לא קשישה עם סלים ולא אם לילד מתאפק, ולא מכור לסיגריות יעצרו אוטובוס של אגד, אלא חייל בדרך הביתה שחייב להשתין.
יום עצמאות שמח.

תראה, אוטופיה באוטובוס (הפוסט מכיל ספויילרים לספרים)

אתמול, ערב חג שני, עליתי על אוטובוס 845 בתחנת הרכבת "תל אביב סבידור מרכז" או בשמה הידוע יותר "רכבת צפון".
כיאה לערב חג, צה"ל ואגד, האוטובוס היה עמוס. רובו בחיילים, רובם ישנים ומקצתם שאינם יודעים לסתום את הפה ולו לרגע אחד. שנאמר "למה לשתוק אם אפשר לחפור בסלולרי". רבי חלפון, אם היה שם, היה נותן בהם סימנים כחולים ממכות נמרצות.
לקחתי איתי ספר של קורט וונגוט 'תראה, ציפור'. זוהי אסופת סיפורים קצרים שרואים אור לראשונה בקובץ, והם מעזבונו של הסופר.
את הספר הראשון של קורט וונגוט שקראתי, קראתי במקרה. מילואים, גבול מצריים, מחפש משהו להעביר את החום הכבד כי שינה איננה אפשרית, והנה 'עריסת חתול' קטן ומצהיב. אחד הספרים הטובים שקראתי עד אותו היום. הספר הזה פקח את עיני לכתיבה אחרת שלא הכרתי קודם, היה בה משהו מיוחד. כשחזרתי מהמילואים חבר אחד, עומר ששון, אמר לי "מה? אתה לא מכיר את קורט וונגוט? אתה חייב לקרוא את בית מטבחיים חמש ואת זה.. וזה.. וזה...." תהיתי איך באמת אני לא מכיר את קורט וונגוט? איך פיספסתי אותו? הייתי כבר בן 30 בערך, שזה חתיכת פספוס בפני עצמו.
בשנת סיומי את בית הספר התיכון, שנייה וחצי לפני הבגרויות, לחצה עלי מורתי לספרות (ע.ה השם המלא שמור במערכת) לקרוא את 'התפסן בשדה השיפון' ואני ששנותיי בתיכון עברו מבלי שאקרא ולו ספר אחד ולו רק בגלל ניסיון כושל לעבור בשלום את האקספוזיציה של 'אבא גוריו' השם ייקום שמו. אני עמדתי בסירובי בגאווה, תוהה איך אוכל לעבור בגרות בספרות בתקופה כל כך נחשלת וחסרת סיכומים כשהאינטרנט היה מסוף מסכן באיזה חדר נידח בתיכון וכל שיכל לעשות זה לשלוח מסרי טקסט קצרים ומיותרים לאנשים אחרים בעולם שענו במסרי טקסט קצרים ומיותרים משלהם בחזרה (מי אמר טוויטר?).
ואז בא רובינשטיין.
פרופסור אמנון רובינשטיין בשבילכם.
והגריל את ספרות מחוץ לבגרות (וגם את אזרחות ומתימטיקה אבל זה לסיפור אחר).
כאות הוקרה  לפרופסור א. רובינשטיין קראתי את 'התפסן בשדה השיפון' עוד באותו הערב. התפסן תפס אותי, אולי כי הייתי נער, ואולי כי הוא תורגם לעברית במקור ב 1954 והעברית שלו שהייתה עברית רחוב ב-1954 הפכה לעברית גבוהה ב-1995. שנים אחר כך קראתי אותו באנגלית. התגובות שלי היו אחרות לגמרי. תקראו אותו באנגלית אם אתם יכולים (וכשאתם צעירים :)
למה אני חוזר אליו?
כי אני תוהה איך המורה שלי לספרות המליצה לי על הספר של סאלינג'ר שהשתדל להיות פוץ עד יום מותו והגיבור שלו כנראה כמוהו קיבל את חוקי המשחק ורק התמרמר עליהם, ואיך היא לא המליצה לי על קורט וונגוט? איך? סופר שהיה סבא חביב עד יום מותו וידע שהעולם הוא פנטזיה מתמשכת אחת גדולה וחסרת חוקים.
וספריו גרמו לי לצחוק
ולהתרגש
ולבכות
ולרצות לקום ולשנות.
איך אינם נמצאים ברשימת הספרים לבגרות? (תאמינו, בדקתי, פעמיים!)
אם אתם מורים לספרות, או בכלל, או יש לכם ילדים בגיל ההתבגרות, קנו להם איזו 'עריסת חתול' או 'בית-מטבחיים' או אפילו סיפורים קצרים כמו 'תראה, ציפור'.

רגע,
נחזור לאוטובוס.
אז ישבתי באוטובוס וקראתי.
והחייל מאחוריי לא הפסיק להלל איזה חבר שלו מהיחידה.
והחיילת משמאל לא הפסיקה לחפור לחבר שלה בטלפון.
והנהג בתגובה הגביר את הרדיו כל פעם שהתחדשו החדשות כדי להתגבר על החפירות הסלולריות מאחוריו, למרות כל השלטים הגדולים שמותר לדבר בטלפונים רק בחלק האחורי של האוטובוס כי זהמפריע לנהג.
ביניינו, מי יכול על חיילות פרחות שחופרות בטלפון?
פסח כבר אמרתי
ערב חג שני כבר אמרתי
פקקים כבר אמרתי
לא?
אז פקקים בגולני, אבל עובדים על זה.
ואוטובוס
וספר של קורט וונגוט.
החייל שישב לידי שאל מה אני קורא?
סיפרתי לו על הספר וקצת על הסופר, וקצת על ספרים אחרים שלו.
ואז המשכתי לקרוא, והוא ניסה לקרוא בקצב שלי, בעיה לקרוא בקצב של מישהו אחר, אז התחלתי לקרוא בלחש סיפור שנקרא 'תראה,ציפור' לחייל שישב לידי.
הוא חייך.
שתי החיילות שישבו לפניינו הציצו דרך המרווח בין המשענות, אז הגברתי קצת את הקול כדי שהן תשמענה גם.
והחייל שישב מאחורינו הפסיק להלל את החבר שלו מהיחידה והציץ מעל המשענת שלי לכיוון הספר.
וגם החיילת שעד לאותו הרגע חפרה לחבר שלה בסלולרי רכנה על המשענת לכיווני כדי לשמוע יותר טוב.
אז הגברתי שוב את הקול
והנהג הנמיך את הרדיו, למרות שהתחדשו החדשות.
פתאום נהיה שקט באוטובוס
וכולם הקשיבו לסיפור.
הנהג עצר בתחנה בכחל,
הכינרת ניצנצה מתחת,
וקורט וונגוט ריחף באויר הממוזג של האוטובוס.
הסיפור נגמר.
הנהג השתלב בחזרה בכביש
אבל השקט נשאר.
כמו שעת קריאה בגן ילדים
כזו שאחריה כולם נשארים לישון בכיף על השטיח.

האחוריים של הספר 'תראה, ציפור'
נכון.

זה לא באמת קרה

לי לא היה אומץ לקרוא בקול סיפור לחייל באוטובוס
החופרת בטלפון לא באמת ניתקה אותו
הנהג לא התייחס למה שקורה מאחוריו ורק הגביר והגביר את הרדיו
אבל הכנרת נצנצה כשעברנו לידה
ובגלל המרחק אפילו לא ראינו את הלכלוך
ואני חשבתי על האפשרות הזו
שאני יכול להקריא סיפור לחיילים באוטובוס
אולי זה ייקרה יום אחד
והנסיעה לא תסתיים בשני אנשים בחלוקים לבנים שייחכו לי בתחנה
המהפכה כבר כאן

חג שמח

נאצים! נאצים!

הפעם הראשונה שקראו לי נאצי הייתה בחברון. הייתי חייל סדיר במסלול, קו חברון - תל-רומיידה. היינו יוצאים לסיורי לילה בקסבה של חברון. לא היה קורה הרבה בלילה בקסבה, אבל כל פעם ש'בת-שרות-לאומי' מהשכונות היהודיות בתוך חברון הייתה עוזבת, או ש'בת-שרות-לאומי' חדשה הייתה מגיעה, הן היו יוצאות בלילה לקסבה, מרססות גרפיטי על חנויות של ערבים, צורחות ועושות רעש, דופקות על דלתות, ואז חוזרות הבייתה. כל פעם שזה היה קורה היינו צריכים לתפוס אותן.
רחוב בקסבה של ורשה
חייל נאצי צופה על מערת המכפלה

מיותר לציין שחייל עם נשק, קסדה ושכפ"צ קרמי (כזה ירוק ששוקל 12 קילו , לא כזה בצבע קרם, לכל הג'ובניקים שבייניכם) לא יכול לתפוס כלום, וגם אם הוא יכול אסור לו כי הן בחורות, אז כל משחק החתול ועכבר הזה היה נגמר ב"תעצרו" שאנחנו צעקנו ו"נאצים! נאצים!" שהן צעקו, ומדי פעם הרביצו לנו, מכות של בנות, בדרך כלל לשכפ"צ הקרמי.
אושר גדול.
מקומיים שוחטים גמל בגטו של חברון כי אין להם מה לאכול
חיילים נאציים עושים פוזות למצלמה, מערת המכפלה נצבעת בזהב של בוקר ברקע 
 
ביבי היה ראש ממשלה, הסכם חברון עם הפלסטינאים, פינוי צומת הזכוכית, ואנחנו היינו "נאצים! נאצים!".
מלאכים בשמי ברלין

פעם שנייה שאני זוכר שקראו לי נאצי הייתה שנים מאוחר יותר במחסום מילואים בין השטחים לישראל. היינו מעבירים כל מי שנראה יהודי אשכנזי, וכל מי שנראה ערבי או מזרחי היינו שולחים לבדיקה. נכון שזה נשמע כמו סלקציה אבל כולם שיחקו את המשחק, פועלים פלסטינים ובעלי חזות מזרחית, כי הבטחון מעל הכל, במיוחד אם אתה רוצה להגיע בזמן לעבודה. וחוץ מזה אשכנזי לבן, בהיר עיניים ושיער לא הורג אנשים, החיים שלו דבש ממֵילָא, אין לו כל סיבה לרצוח.
 מחסום צהלי על אדמת גרמניה

צהריים אחד הגיע טנדר הסעות נהוג בידי איש בעל חזות מזרחית עם לוחיות זיהוי צהובות. סימנו לו להיכנס לעמדת הבדיקה, והוא ציית. הוא לא תיאר לעצמו אחרת. הטנדר נעצר, הנהג היה ערבי מסתבר, והוא הציג תעודת זהות כחולה.
הבודק לא הבין מה הולך לנחות עליו.
מהטנדר יצאה אישה גוּצה בגיל העמידה שהתחילה לצעוק.
"איזו גזענות! אני ישראלית! אני יהודייה! מה אתם עוצרים אותי! גזענים!" והתחילה להתרוצץ במחסום.
מסתבר שהיא דוקטור למשהו באיזו מכללה למינהל או רב-תחומיות או משהו כזה, הטנדר היה מלא בסטודנטיות שחזרו מטיול בשכם, במחסומים ובכל מיני הפרות זכויות אדם, הסטודנטיות היו עייפות והבודק שלמד באותו מוסד החליט לפלרטט איתן ואמר "אני צריך לבדוק לכן תעודות זהות" כשהגוצה שמעה את זה היא התחילה להשתולל ולצעוק "זה לא חוקי!" היא קיפצה "הוא לא יכול לבקש מכן תעודות זהות!" "אל תתנו לו!" הסטודנטיות שכנראה היה להן מספיק זכויות אדם באותו יום נתנו לו תעודות זהות ואפילו החליפו קצת טלפונים.
הגוצה לא הסתפקה בזה, היא הגיע לחלק הקדמי של המחסום, למקום בו עמדתי עם חבר, והתחילה לצעוק עלינו, "גזענים!" "אפלייה" "זה לא חוקי" ואז זה הגיע, היא לקחה נשימה עמוקה ומנומך קומתה צעקה "נאצים!"
כנראה זה מה שהרגיע אותה לבסוף, כי אחרי זה היא חזרה לטנדר והם נסעו משם.
אם אני זוכר נכון שרון היה ראש ממשלה וחומת ההפרדה כבר עברה לה שם באזור, אני לא זוכר אם זה היה לפני או אחרי ההתנתקות. אבל אנחנו היינו שוב "נאצים!, נאצים!".
נסיון ליצור סדר גרמני במחסום לבנטיני 

היו עוד חילופי נאצות נאציים פה ושם, היודונאצים של פרופ' ישעייהו לייבוביץ' על חיילי צה"ל משמאל, וצלבי קרס נגד פעילי שמאל, ויודנראטים, ופאשיסטים ועוד.. כל פעם שמישהו קצת נפגע הוא שולף את השואה, והוא בטוח שהיא מתבצעת כלפיו.

התחלתי לכתוב על זה בגלל הפוסט הזה, בעיקר בגלל שכולם פה נאצים מאיזשהו צד, או מהאמא או מהאבא, או מהשכן. אבל הבעייה היא שאנחנו נאצים לבנטינים, ובגלל זה הכל פה בערך, המלחמות בערך, הממשלה בערך, האנשים בערך, הרכבות בערך.
אולי אפשר שיהיו פה יותר נאצים גרמניים, כדי שסופסוף יהיה פה משהו מדוייק!

שלג מדוייק מתחיל לרדת בחרמון.
אח, אירופה! אירופה! נאצים! נאצים!