תוויות

‏הצגת רשומות עם תוויות צבא. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות צבא. הצג את כל הרשומות

פילדלפי

אחרי ביטול חוק ההתנתקות בצפון השומרון ולפני שמבטלים את חוק ההתנתקות מעזה, הנה זיכרון קטן מהרצועה - התפרסם במקור כסדרת ציוצים
אם כבר חוזרים לעזה, אני רוצה לספר לכםן על הקו האחרון שלי בין דצמבר 98 למרץ 99 במוצב גירית (אני חושב, אם אני זוכר נכון, היה גם טרמית וחרדון ושאר חיות מוזרות)

אבל קודם דיסקליימר – השירות שלי היה רגוע, אמנם הארץ סערה אבל הגדוד שלי באותן שנים הצליח להיות תמיד במקום השקט ביותר ולא משנה לאן זרקו אותנו, שכם אחרי קבר יוסף, חברון בפינוי, רותם על קו אדום בלבנון. במקסימום קצת אבנים או פצמ"רים, ואף אחד מהגדוד לא נהרג בקרב.

רבע מכח הסיור של המסייעת
רבע מכח הסיור של המסייעת

הייתי סמל מחלקת סיור והמ"פ היה מגיע לפלוגה פעם בחודש במקרה הגרוע, במקרה הטוב בכלל לא. חלק מקצינים השתחררו וחדשים הגיעו ויצאו לקורסי מקצועות או משהו, בקיצור פיקדנו על עצמנו שזה במסייעת סדום ועמורה ובוקה ומבולקה. ביבי היה ראש ממשלה, סיורים משותפים עם הרשות הפלסטינית, קפה ערבי אמיתי בנקודות החיכוך, חיילים שמתפלחים לשדה התעופה בדהניה להביא חומוס, פלסטינים עם טרקטור שמחלצים ג'יפים צה"ליים מהחולות הטובעניים של המואסי, טיולים על החוף של עזה, צעקות בוקר טוב לחיילים המצרים במגדלים מעבר לפילדלפי, בקיצור גבעת חלפון, בלי לחפש את הים, כי הוא פשוט שם.

באחד הלילות המשעממים ביותר בתחילת הקו לקחתי צבע שחור וכתבתי על קיר הבטונדות האינסופי של ציר פילדפי יום יבוא והשמש תזרח ואני אהיה אזרח – מסייעת 932 גרניט, וגם את סמל המסייעת באותה תקופה שהיה זין עם שמש זורחת מעליו. הקדשתי בטונדה לכל אות, רוחב של בטונדה הוא מטר והגובה שלה משתנה בין 3 ל-9, תלוי. הגרפיטי המהולל שלי נפרש ממוצב טרמית ולאורך 53 בטונדות לכיוון דרום. והחיים הצבאיים נמשכו כסדרן.

עוברים שלושה פלוס חודשים, כמה ימים לפני חופשת השחרור (שהחיינו והגיענו וכו'...) המ"פ מזמין אותי לשיחה דחופה כשאני בסיור! כבודי נכנס למוצב ואז למשרד מ"פ [צעקות] ברמה של הקראוון רועד וחלקי אסבסט נופלים מהתקרה.

"החיילים שלך מציירים על בטונדות בסיור מבצעי? למה אין משמעת בפלוגה? מה זה הבית זונות הזה..."

בשיא המעופפות אני שואל אותו "על מה אתה מדבר?"

בקיצור היה בסיור עם מפקד האוגדה שצעק על המח"ט שצעק על המג"ד שצעק עליו ועכשיו הוא צועק עלי.

"תמצא לי מי שעשה את זה!"

"מה מי? אני עשיתי את זה"

הייתה שתיקה קצרה.

"מה אתה חושב שאתה עושה?  מצייר זין על בטונדות של הצבא, מסגיר למצרים את השם של היחידה... ועוד כהנה וכהנה צעקות.

כשנרגע אמרתי לו "זה שם כבר שלושה וחצי חודשים, עשיתי את זה בתחילת הקו, אם היית בסביבה היית יודע"

לא היה לו מה להגיד, הוא היה אולי פעמיים במוצב ועוד פעם אחת בפילדלפי *אחרי* שחטף צעקות.

וכך ביליתי את לילי האחרון בצבא ההגנה לישראל בצביעת בטונדות על ציר פילדפי בואכה פתחת רפיח עם שני חיילים שלי שמאבטחים (ישנים) בג'יפ, ממש ילד הקראטה.

בברכת "הו שארם א-שייח חזרנו אלייך שנית..." לכולכםן

#סוף #למההתגייסתי

לך ירושלים

באיזה יום זיכרון אחד בצבא, במסלול, באנו לאבטח את ירושלים. ערב יום הזיכרון חל ביום ראשון אז הגענו כבר בחמישי כדי שלא נחלל שבת, עשו לנו סיור וציוותו אותנו למשימות. ישנו בעיר העתיקה ובשישי בבוקר כבר הסתובבנו בעיר בצורה מחלקתית כדי לשמור על כוננות כלשהי במדי א'.

בכניסה לעיר העתיקה, גיל המ"מ המהמם (זה הלא מגולח..) מסביר על משהו צבאי

הדבר הכי מוזר שקרה לי עם אבטיח

בתעלה, לא זו בסיני, זו בברלין
משום מה אני קצת בעניין של מלחמות וצבא בימים האחרונים, מזמזם את אפר ואבק ונזכר בסיפורים מהצבא. אז אחד המוצלחים ביניהם הוא הדבר הכי מוזר שקרה לי עם אבטיח.
המארב הראשון שלי בתור מפקד, האמת קצת קשה לקרוא לזה מארב, אבל נראה לי שנשאיר את זה ככה כדי לא להכנס ליותר מדי מונחים צבאיים. אז המארב הראשון שלי בתור מפקד היה ביום חם במיוחד ובערב חם במיוחד גם כן. במוצב בשם רותם, על הים בפינה הצפון מערבית של רצועת הביטחון. אפשר להגיד עליו מלא דברים למשל שהוא על צוק שגולש לים מעל כביש החוף הלבנוני שחצוב בו. ואפשר להגיד עליו שהוא צמוד לכפר שנקרא ראס בייאדה שבעברית זה ראש ביצה. ואפשר להגיד שמתחת לרותם עברה מנהרה ענקית של הרכבת שפעם עברה על החוף מראש הנקרה צפונה. ואפשר להגיד עוד מלא דברים אבל יש לנו עניין עם אבטיח.
אז העניין הזה עם האבטיח התחיל באחד הימים החמים שם ברותם, ובדיוק ביום שהגיעה הספקה. אני לא זוכר כל כמה זמן הגיעה הספקה אבל את כל הדברים השווים היינו גומרים ביום הראשון, ככה זה דחיית סיפוקים בצבא.
לפני היציאה למארב, המ"פ שהיה אימבציל רציני ולכן לא נזכיר את שמו ומי שזוכר מגיע לו. וחוץ מזה שהיה אימבציל גם לא סבל אותי במיוחד  (על זה אין להלין אלא על עצמי, כי הייתי די אימבציל גם כן) אז המ"פ הזה שהיה אימבציל עשה לנו תרגולות.
אחד הדברים שסוחבים על הגב די הרבה במארבים והדבר השנוא ביותר לסחיבה על הגב, הוא פק"ל חובש שזה בעצם שם קצת יותר יפה לאלונקה. ולחייל שסחב את הפק"ל חובש שזה בעצם שם קצת יותר יפה לאלונקה קראו גולן. וגולן היה הערס מסייעת (ערס - כולם יודעים מה זה, ומסייעת זו סוג של יחידה)
וחוץ מזה הוא היה הבנאדם הכי מקסים בעולם.
אז תוך כדי תרגולות של המ"פ האימבציל אני פונה לגולן שסחב את הפק"ל חובש שזה בעצם שם קצת יותר יפה לאלונקה, שיביא את הקסדה שלו כדי שאני אחבר אותה לפק"ל חובש כדי שיהיה לו יותר קל. שכחתי לציין שבראש הפק"ל חובש יש מקום ייעודי לקסדה ואם לא שמים את הקסדה במקום הייעודי שלה אז כל תנועה עם הפק"ל חובש נגמרת בנפגעים לכוחותינו כי כל הפק"ל חובש הופך להיות מטען חורג.
אז אני פונה אליו והוא אומר לי 'עזוב, לא צריך' 
ואני לא מוותר ופונה אליו שוב, והוא שוב אומר לי 'עזוב מילר, לא צריך'
והמ"פ האימבציל מתחיל להתעצבן שנהיה מוכנים ונעמוד בסדר תנועה ונשים את הקסדות במקום.
ואז אני תופס את הקסדה של גולן ומנסה להכניס אותה למקום הייעודי לקסדה בפק"ל חובש שזה בעצם שם קצת יותר יפה לאלונקה. אבל המקום הייעודי מלא.
אז אני אומר לגולן 'יש לך כבר קסדה, למה אתה צריך שתיים?'
וגולן עונה לי.. 'מילר זה לא קסדה'
'אז מה זה?'
'זה אבטיח'
..
ברור שאמרתי לו שברגע שנגמרות התרגולות הוא מעיף את האבטיח חזרה למטבח.
וברור שברגע שנגמרו התרגולות המ"פ האימבציל רצה להיפטר מאיתנו כמה שיותר מהר ושלח אותנו ישר לדרך.
וברור שלא אמרתי לו כלום על אבטיח שצריך לחזור למטבח.
וברור שהשיא של המארב היה אכילת אבטיח בקצה הצוק של מוצב רותם בדרום לבנון ביום חם במיוחד, כשאורותיה של צור משתקפים במימיו השקטים של הים התיכון.
ברור.

ארטישוק בלבנון

* כבר עברו 18 שנים מאז, אז יש מצב שהאירועים קרו בנפרד או בסדר אחר או בעולם מקביל, אבל קרו.

בלבנון היו מעמדות.
בלבנון היו מעמדות וככל שהיית במעמד גבוה יותר, הסיכוי שלך לתהילה היה גבוה יותר אבל כך גם הסיכוי שלך למות. שני הסיכויים האלה הלכו יחד יד ביד.
רצועת הביטחון הייתה מחולקת לשלוש גזרות, מזרחית, מרכזית ומערבית. המזרחית הייתה העשירון העליון, המוצבים הוחזקו על ידי יחטיו"ת (יחידות חטיבתיות - פלסרי"ם למיניהם, עורב, חה"ן וכו'.. ד.ה.מ). המרכזית הייתה מעמד הביניים, פלוגות מובחרות וקצת יחטיו"ת. והמערבית הייתה מתחת לקו העוני, ולכן הופקדה בידי חיל שיריון.
לא, אתם לא מבינים מה זה עושה לקצינים של חי"ר להיות ת"פ של שיריון (ת"פ - תחת פיקוד - ד.ה.מ). זה יותר גרוע ממפקדת אישה (ואני מדבר על אמצע שנות ה-90, אז פמיניסטיות הירגעונה ד.ה.מ).

מצורפת מפה מעודכנת + תצ"א בניגוד למפות שהיו לנו באמת


אבל אני לא הייתי קצין, הייתי סמל. סמל 5 צהוב.
ומבחינתי להיות ת"פ של שיריון היה מעולה. לשיריון יש תקציב. יש אוכל טוב ויש מפקדה מתפקדת. ובשביל סמל מחלקה זה יותר חשוב מחתירה למגע והגנה על ישוביי הצפון, נשבע לכם. כי סמל עסוק כל היום בלחתום על ציוד ובלהזדכות על ציוד, בלמשוך אוכל ובלדחוף אוכל, ובכל רגע נתון אני מעדיף לעשות את כל אלה מול מפקדה של שיריון.
כשהגעתי למסייעת היה נהוג לעשות גרפיטי של הסוואה על הנשק, ואז המ"פ התחלף
בתמונה 'מכונת ההרג הלא ממומש ד.ה.מ'
אבל נחזור רגע למעמדות.
אז כמו שאמרתי, ככל שהתקרבת לים התיכון המעמד שלך היה יורד (בניגוד לעולם האמיתי ד.ה.מ) אבל ככל שהמעמד שלך היה יורד, השרידות שלך הייתה עולה. הפלוגה שלי ישבה ברותם, במקומית קראו לו ראס-ביידה. החודש הראשון היה סוג של ש'כונה, מוצב על הים, טיולים ביום בכפר ליד, שמירות, רגוע, שמש ים וארוחות שחיתות של טבחי שיריון. פעם אחת בסיבוב בוקר שעשיתי בין העמדות לראות שכל החיילים עדיין בחיים, אני מגיע לש"ג לדבר עם החייל המנקר ומולנו, לפתע פתאום, נוסע טנק.
לא, לא טנק מרכבה.
לא, לא טנק ישראלי.
T-55 בכבודו ובעצמו, אם לא ראיתם כזה אף פעם, אז יחסית לטנק מרכבה זה חיפושית עם חדק. הטנק שהגיח משומקום עבר על הכביש מולנו והמשיך לנסוע.
בניגוד לגזרה המזרחית שיורים על כל דבר לפני שהוא זז, ובגזרה המרכזית שיורים על כל דבר שזז, בגזרה המערבית, ליד הים, קודם כל שואלים, למשל את החמ"ל.
"חמ"ל, זה הש"ג, יש טנק שנוסע על הכביש מולי"
"אז מה?"
"כאן הש"ג, זה לא טנק שלנו"
[שקט]
"חמ"ל מש"ג"
"ש"ג אתה צוחק עלי?"
"לא, נו, יש פה טנק T-55 נוסע לכיוון דרום"
[שקט]
"חמ"ל מש"ג, הוא נוסע לכיוון ישראל"
צעדים ליד הש"ג, מגיע המ"פ (מהסיפור הזה)
מ"פ: "מה קרה?"
אני והש"ג מצביעים על הT-55.
המ"פ נהיה לבן, וצועק בקשר "התקפת מוצב, התקפת מוצב!! חמ"ל אתה שומע?"
"קודקוד מחמ"ל, זה באמת או בתרנגול?"

נו, אז הבנתם את הש'כונה?
אחרי חצי דקה ומוצב על הרגליים ובלאגן, המג"ד שיריון הודיע בקשר שזה טנק של צד"ל מהמוצב למעלה שנסע לטפ"ש (טיפול שבועי ד.ה.מ) בנקורה. ש'כונה.

ואחרי חודש של ש'כונה הגיעו הפצמרים, היו כמה בודדים בהתחלה, ואז התחילו המטחים. הראשון כשחזרנו מסיור יום בכפר ליד, היינו 7 או שמונה, נשכבנו 50 מטר מהמוצב על הקרקע, ופטריות עשן מסביבנו, ואז התחלנו לדלג פנימה בין פצמ"ר לפצמ"ר. כשאתה רץ בנתיב פצמר"ים תמיד יש לך דילמה, האם לעקוף את הבור הקטן שנוצר ובתוכו זנבו של הפצמ"ר או לרוץ דרכו, מה הסיכוי שפצמ"ר ייפול באותו המקום פעמיים?
המטח השני פגע ליד המטבח והרים יחד איתו בלון גז.
הטבח השיריונר עם ארוחות השחיתות היה במטבח באותו הרגע, משם הוא רץ לצוללת (כינוי לבונקר שינה ד.ה.מ) ומהצוללת לקב"ן, הוא לא הסכים להיכנס שוב ללבנון.
המסקנה של גשם הפצמר"ים הזה, הייתה להוציא כמה שיותר חיילים מהמוצב כדי לצמצם נפגעים. וכך מצאתי את עצמי עובר ממוצב רותם שעל הים בקצהה הצפוני של רצועת הביטחון, למוצב טבק שנמצא על קו הגבול ישראל לבנון ליד זרעית. עם צוות מארבי ארטישוק.

אם נחזור שוב למעמדות, אז המעמדות העליונים הם חירניקי"ם טהורים, הם נלחמים במחבלים ברגל. ומעמד הביניים נלחם במחבלים ברגל ובחיפוי של שיריון. המעמד הנמוך, עושה מארב משולב של טנק ונגמחו"ן ואסור לו לרדת מהכלים!
וזה מה שעשיתי שלושה חודשים.
מבט מנגמחו"ן לואדי בדרום לבנון
למארבים האלה של שיריון וחי"ר קראו ארטישוק, וצוות השיריון שהיה איתנו, שהיו אנשים טובים אחד-אחד, היה להם מזל רע מאוד עם טנקים, אבל רע מאוד, והם הקרינו את המזל הרע הזה על כולנו.
מרכבת גיבורי חיל ללא מזל טכני
יצאנו למארב 24 (מספר מארב מציין את מספר השעות שבהן שוהים ברצועת הביטחון). כשיוצאים למארב 24 לוקחים ציוד ל-72 שעות לפחות. למה? כי מארבי 24 הם המארבים שהכי נוטים להאריך. למה? כי 'הם' היו בשטח 'רק' 24 שעות, אז מה זה משנה אם יהיו עוד 24 ? (ניתן להוכיח באינדוקציה שבגלל הטיעון הזה צה"ל נשאר בלבנון כמעט 20 שנה).
התמקמנו על הנקודה הכי גבוהה בגזרה המערבית, כי היה לילה ללא ירח. הטנק לא זיהה כלום, אנחנו לא זיהינו כלום, אסור לרדת מהכלים, אז משתינים ומחרבנים מקצות הנגמחו"ן. בניגוד למעמדות הגבוהים שאורזים את הוד צואתם ומחזירים אותה לארץ הקודש, ומשתינים בבקבוקים לטובת מפלס הכינרת. כשאתה משאיר קוליסים של טנק ונגמחו"ן אחרי שהיית איפשהו בדרום לבנון, הצואה שלך זה התוואי לוואי האחרון שמעניין מישהו. ש'כונה.
לפנות בוקר התחלנו קיפול.
על הטנק פיקד קצין שיריון מרוקאי ועל הנגמחו"ן שלנו פיקד סמל בארט רוסי. אם הייתם בחי"ר אתם לא צריכים הסבר, אבל אם לא אז הנה אחד:
לא, לא קראו לסמל בארט כמו הילד הצהוב מהסימפסונס. זה השם של המחלקה 'בארט' Barrett. מחלקת בארט הייתה מחלקה של צלפים, רובם יוצאי ברית המועצות. בשיר על הפלוגה המסייעת יש שורה "הבארט הם רוסים, ורק שני יהודים.." בגלל שבמסייעת המחלקות קטנות והן סוג של חונטה קטנה וצעקנית, אנשים מתקבצים לאנשים אחרים שדומים להם, נפוטיזם, גזענות, תבחרו. זה לא משנה שככה זה.
וכדי לשמור על פוליטיקלי קורקט גם הסמל של המחלקה הזו יצא מתישהו מברית המועצות. אני מציין את זה כי זה קשור להמשך הסיפור, לא כי אני גזען.. 
מא"ג מחפה מעל נגמחו"ן בדרום לבנון, בדרך מפה לשם
אז התקפלנו מהמארב והתחלנו לנסוע, ואני שם לב שהטנק במקום לנסוע אחרינו, עושה סיבובים. אז אמרתי לסמל בארט שלטנק יש בעיה.
"מה הבעיה שלו?"
"לא יודע, הוא נוסע בסיבובים, במקום לנסוע אחרינו"
[קללות ברוסית]
סמל בארט בקשר: "נהג עצור, סע לכיוון הטנק"

* שכחתי לציין שחלק מלהיות המעמד הנמוך זה שאין לך קשר מוצפן, כי לא באמת מצפים ממך להיתקל במשהו, רק אל תמות. ובגלל שאסור לדבר ברשת גלויה על כלום כמעט, אז התקשורת עם הטנק היא בצעקות (כאילו אף אחד בסביבה לא יכול לצוטט לזה ד.ה.מ) וכשיש טנק ונגמחו"ן עם מנוע פועל, אז צריך לצעוק ממש חזק.

נעצרנו ליד הטנק שנסע בסיבובים והסמל ברט נעמד על הנגמחו"ן בשיא גובה של הגזרה המערבית בלבנון והתחיל לצעוק ולנפוף בידיים כדי שהחבר'ה שהיו בתוך הטנק ישימו לב. אחרי כמה דקות הם שמו לב.

"אין לי תיק ימין"
"מה?"
"א-י-ן ל-י ת-יק י-מ-י-ן ! "
"מה?"
"תכבה מנוע אני לא שומע!"
"תכבה מנוע אני לא שומע!"
"ת-כ-ב-ה מ-נ-ו-ע א-נ-י ל-א ש-ו-מ-ע-!"
"ת-כ-ב-ה מ-נ-ו-ע א-נ-י ל-א ש-ו-מ-ע-!"

[מכבים מנוע]

קצין שיריון: "אין לי סטיק ימין"
סמל בארט: "?"

אם אתם לא מבינים אז אני אסביר, בכל שיריונר יש מהנדס מכונות ומכונאי רכב קטן, הם אוהבים כל מה שקשור במכונות ורכב. חירני"ק לעולם יישתמט מלחתום על כלי רכב בדגש על נגמ"ש, יוציא גימלים משבועות אימון עם נגמשי"ם, יהרוג בני משפחה כשינסו לשלוח אותו לעשות רשיון על רכב צהל"י, וייברח מכל שת"פ עם גריז וציוד כבד!

אז מסתבר שהלך לו המנוע, רק הזחל השמאלי שלו מסתובב, הימני לא זז.
הנקודה הכי גבוהה בגזרה המערבית ברצועת הביטחון, אשמורת תיכונה נושקת לשלישית. ואני רוצה לקום מחר בבוקר.. ההצעה שלי הייתה לנטוש את הטנק, ולקחת את החיילים ושחיל-האויר יפציץ אותו מהאויר. כדי שלא ייפול לידי האויב.
אבל אני לא פיקדתי על המחדל הזה.
פיקד עליו מג"ד שיריון, המארב הזה היה השיתוף פעולה הראשון שלי עם דרך החשיבה של חיל השיריון. המג"ד שיריון שהיה מסתובב עם הג'יפ שלו בבסים בראש הנקרה עם שירי שיריון ברמקולים. והכיר כל אצבע ובורג בגדוד שלו החליט שזה בדיוק המצב האידיאלי לתרגל החלפת מנוע בשטח.
נתנו לנו נקודה ליד נקורה ששם ייתבצע החילוף, והתחלנו לנסוע. בלנסוע אני מתכוון אנחנו ברחנו מהשיא גובה והטנק נסע אחרינו קדימה, אחורה, קדימה אחורה והתקדם בקצב של צב צולע. נכנסנו לאור יום, אנחנו בורחים מהטנק והוא צועק עלינו בקשר שנחכה לו.
הגענו לנקודה בשעות אחר הצהריים המאוחרות, בנקורה נמצאת מפקדת יוניפי"ל שזה הכח הרב לאומי הזמני שנמצא בלבנון, ואנחנו חנינו במשטח ליד בית עם וילונות אדומים, אמרו לנו שזה בית ידידותי. זה היה הבית זונות המקומי ששירת את מפקדת האו"ם. ככה זה.
שיירת החילוף המתינה לחושך ואז הגיע המאושר באדם, מג"ד השיריון, עם מוביל ועליו מנוע של טנק. ושני טנקים לגיבוי, ואושר גדול. רק את הדיסק שירי שיריון הוא השאיר בישראל.
הם עבדו חצי לילה והטנק עבד כמו חדש. ואז הוא אמר, הבאתי לכם אוכל.
פנינו נפלו.
מלמלנו שנאכל כבר בבסיס.
איזה בסיס, צריך לבדוק את הטנק, הארכנו לכם את המארב ב-24 שעות.
חזרנו באמצע הלילה לשיא גובה.

לא, זה לא נגמר.
תקועים בשיא גובה עם נוף לים, אי שם ליד ראס-ביאדה בדרום לבנון, בקצה משמאל טנק תקול
הטנק לא זיהה כלום, אנחנו לא זיהינו כלום, התקפלנו והתחלנו לנסוע. אני והחייל שהיה לידי תצפתנו לאחור. עשן מוזר עלה מהאחוריים של הנגמחו"ן. אז מה עושה חירני"ק דפ"ר שרואה אש באחוריים של נגמחו"ן?
צעקנו ביחד "שריפה בתא מנוע! ש-ר-י-פ-ה ב-ת-א מ-נ-ו-ע-!"
קפצנו כולנו מהנגמחו"ן ופרקנו את הספקטרוניקס (מערכות כיבוי האש של הנגמחו"ן ד.ה.מ). ענן לבן עלה מכל עבר וכיסה את הנגמחו"ן, ומתוך העשן הגיח קצין השיריון בצעקות "מטומטמים! זה לא מהמנוע! זה מהבוגי!!"
כולנו ביחד: "?"
קצין שיריון בליווי קללות במרוקאית: "הבוגי שלכם השתפשף והפלסטיק שלו נשרף, לא המנוע"
כולנו ביחד: "?"
חוץ מהסמל בארט שהוסיף קללות ברוסית, ואז צעק עלי: זה לא שריפה בתא מנוע!
הסברתי לו שיש שתי אופציות לשריפה בתו"ל (תורת לחימה) או שריפה בתא לוחמים או שריפה בתא מנוע. ושהמנוע נמצא באחוריים של הנגמחו"ן אז מבחינתי זו שריפה בתא מנוע.

מפה לשם, הציר של הגלגל שיניים של הנגמחו"ן נשבר והגלגל שיניים קרס על הבוגי ובגלל זה הוא השתפשף והגומי של הבוגי נשרף. בשיא גובה של הגזרה המערבית של רצועת הביטחון בלבנון. ההצעה שלי הייתה לנטוש את הנגמחו"ן, ולחזור ברגל, ושחיל האויר יפציץ אותו מהאויר. כדי שלא ייפול לידי האויב.
אבל אני לא פיקדתי על המחדל הזה.
פיקדו עליו סמל בארט וקצין שיריון שמאותו רגע התחילו לקלל אחד את השני ברוסית ומרוקאית לסירוגין, אני חושב שכל אחד השתמש גם בקללות של הצד השני.
בהתחלה הם חיברו כבל אחד וניסו לגרור את הנגמחון, אבל הכבל נקרע.
ואז הם ניסו עם שניים ארוכים וגם הם נקרעו. ואז עברו לכבלים הקצרים של הטנק והנגמחון התחיל לזוז.
הסמל בארט נשאר על הנגמחון ואני קחתי את שאר החירניקי"ם ואמרתי להם, בואו נשמור מרחק מכל הצעקות שלא נחטוף איזה טיל. התחלנו לראות אורות נדלקים בכל מיני בתים בודדים בגזרה. בראש שלי זה היה הכי קרוב למוות, למרות שמבחינת חיזבאללה לא נראה לי שהיה מישהו בגזרה.

שמרנו מרחק והתקדמנו לאיטנו אחרי הנגמחו"ן ואז הוא נעצר.
הזחל הסתבך בבוגי והנגמחו"ן התחפר, הטנק צעק וצעק עם המנוע החדש שלו ולא הצליח לזוז. הסמל בארט ירד מהנגמחו"ן וגם הקצין שיריון והם המשיכו לקלל אחד את השני, ואז שמו לב שגלגל השיניים הענק ששוקל איזה טון וחצי איננו, או בעברית של קצין שיריון "נפל לכם הזר-מניע".
הסמל בארט אמר לי לקחת את החיילים וללכת להביא אותו.
אני: "?"
"תלכו להביא אותו, זו פקודה!" הוא צרח וחזר לקלל את הקצין שיריון. אמרתי לחיילים שאנחנו הולכים להביא את הגלגל שיניים.
חיילים: "?"
אני: "זו פקודה"
חיילים: "?"
אני: "לא שלי, של הסמל בארט"
חיילים: ""

הלכנו לחפש גלגל שיניים.

הגענו לגלגל שיניים, ועמדנו מעליו במעגל, הוא נח לו שם. בשקט.
הסתכלנו עליו. הוא לא זז.
ידענו שאף אחד מאיתנו לא יכול להזיז אותו.
ידענו שגם כולנו ביחד לא נצליח להזיז אותו. הוא לא רצה לזוז.
אחד החיילים שאל אותי אם אני רוצה שננסה להזיז אותו.
השתיקה אמרה הכל.
חייל אחר התיישב עליו והוציא סיגריה.
"תסתירו אותי"
הסתרנו אותו יושב על הזר-מניע שהגיע אל המנוחה והנחלה בשיא הגובה של הגזרה המערבית של רצועת הביטחון של דרום לבנון.

חזרנו לנגמחו"ן ולטנק ולמקללים, הם הצליחו לזוז עוד 20 מטר לשביל מוסתר ונעצרו. התעצבנו שלא הבאנו את הגלגל שיניים. המלצתי להם לנסוע עם הטנק ולגרור אותו, הם ויתרו.
נגמחון ללא זר-מניע תקוע במדרון אחורי בדרום לבנון
בבוקר הגיע האיש השמח בעולם ביום השני ברציפות, הפעם עם נגמחון חלופי ו D-9 שיגרור את התקול, ואוכל.
נפלו פנינו.
מלמלנו שנאכל כבר בבסיס.
איזה בסיס, צריך לבדוק את הנגמחו"ן, הארכנו לכם את המארב ב-24 שעות.
ה D-9 והטנק מג"ד לקחו את הנגמחו"ן ולקחו את הסמל בארט והלכו להם לדרכם. ואנחנו חזרנו בלילה לשיא הגובה של הגזרה המערבית של רצועת הביטחון של דרום לבנון.
אני נשארתי לפקד על המחדל הזה, לפחות על המחדל חי"ר.
התקפלנו לפנות בוקר, קיבלנו אישור לחזור לבסיס אחרי 72 שעות.
בשלב הזה אני כבר הסתכלתי קדימה מהנגמחו"ן, על הנוף של דרום לבנון עד שהחייל מאחורי שתצפת לאחור טפח לי על הגב וצעק "מילר הטנק ממסך"
"למה הוא ממסך?"
"אולי הוא זיהה טילים?"
עליתי מולו בקשר, לא טילים ולא נעליים. יש לו תקלה, כנראה השתחררה לו איזו צינורית.
דרום לבנון, אור יום, טנק עם שובל לבן של עשן שנראה בכל הגזרה, אין מטרה ברורה יותר.
הקצין שיריון צעק לי בקשר שנחכה לו ושניסע יותר לאט, אבל אני לא שמעתי, אני הייתי עסוק בלצעוק על הנהג שלי שיילחץ על הגז וייברח מהטנק הזה! כי אני לא מהמעמד שחוטף טיל בגלל צינורית!!



מקאמה למשתין בבקבוקים

מקאמה למשתין בבקבוקים / ד. ה. מילר

כשלוחץ בפעם הראשונה,
משנים תנוחה.
מלחמניית תחת אחת
לשנייה.

כשלוחץ בפעם השנייה,
צריך לרכון קדימה,
מכווצים שרירי אגן,
וחוזרים לשכב פרקדן.

כשלוחץ בפעם השלישית,
(כי ככה זה בצבא)
צריך לקום,
להמתח,
ולנשום בצורה אחידה.

עכשיו זה שלב החיפושים
אחרי בקבוק תמים
כזה שיוכל להתמלא
בנוזלים חמימים.

המשתין בבקבוקים חייב לדעת לכוון.
גם לפיה רחבה
של פיוזטי תפוחים.
וגם לפיה צרה של קולה או ענבים.

* יתרון מיוחד יש-
למנהיגים שמפצים.
אם נתקעים עם בקבוק ספורט
של מים בטעמים.

השתנה מתחילה ברוגע
עם זרימה משחררת.
עם ליטר וחצי בדרך
והשתנה מתגברת.

אם לא שמים לב,
שתן הוא קצת כמו בירה.
זווית לא נכונה,
זה קצף למכבירה.

בקבוק בהטייה,
כמו מזיגה מחבית.
ושתן לפינה,
רצוי זו הצפונית.

אם התאפקת מדי,
רמת החרדה עולה.
צריך לדעת להפסיק,
לפני המליאה.

אם סיימת למלא בקבוק-
זה הזמן להתריע.
שלשתן יש גם לוק-
כמו לבקבוק של בירה.

* מוקדש באהבה לג'וזף הלר מחבר מילכוד 22

חייל ורוד משתין מול עזה המופצצת - צוק איתן 2014

האני מאמין של איש המסכה

חיילים משתינים עם מסיכות אב"כ
זו המסכה שלי.
יש רבות כמוה, אך זו שלי.
המסכה שלי היא החברה הכי טובה שלי.
הי חיי.
אני מוכרח לשלוט בה כמו שאני שולט בחיי.
המסכה שלי, בלעדיי, חסרת תועלת.
בלי המסכה שלי, אני חסר תועלת.
אני חייב להשתמש במסכתי נאמנה.
אני מוכרח ללובשה ישר יותר מהאויב המנסה להרגני.
אני מוכרח ללובשה לפני שהוא לובש את שלו.
כך יהיה...

המסכה שלי ואני יודעים שמה שנִסְפַּר במלחמה הזו אינו מספר סבבי הלחימה,
ואינו עצמת ההרעשה,
ואינו מסך העשן שנקים.
שנינו יודעים שבמלחמה סופרים פגיעות.
ואנחנו נפגע..

המסכה שלי אנושית,
אפילו כמוני,
בגלל שהיא חיי.
ולכן,
אלמד אותה כמו היינו אחים.
אלמד את חולשותיה,
את חוזקותיה,
את חלקיה,
את תוספותיה,
את מסננה ורצועותיה.
אשמור אותה נקייה ומוכנה כמו שאני נקי ומוכן.
נהיה שלמם רק ביחד.
כך יהיה...

לפני אלוהי, אני נשבע בזאת.
המסכה שלי ואני נהיה
מגיני ארצנו,
שליטי אויבינו,
גואלי חיינו.

כך יהיה..
עד שהנצחון יהיה שלי
ולא יהא אויב עוד, מלבד השלום!

פרפרזה על 'האני מאמין של הרובאי' 'Rifleman's Creed'
ביצוע ה'אני מאמין' המקורי מתוך הסרט 'Full Metal Jacket' של קובריק.

גרביים אדומים

כשהייתי קטן, לפני שהאח הכי קטן שלי עוד נולד, והיינו רק שלושה, אחותי הגדולה, אחי הקטן ואני.
הייתה לנו מגירת גרביים משותפת.
אמצע שנות השמונים, גרביים של מפעלי טקסטיל ציוניים מהפריפריה.
לא אדידס ולא נייקי ולא שום דבר כזה.\
גרביים לבנים עם מקסימום פס של צבע למעלה מבחוץ כדי שלא נגרוב אותם הפוך.
אני יודע שגרביים זה גם זכר וגם נקבה ושהם יכולים להיות דו-מיניים, אבל רוב הגרביים במגירה היו זכרים לבנים אשכנזים, פרט לשלוש זוגות של גרביים נקבות אדומות.
המגירה הייתה מתחילה את השבוע מלאה בגרביים לבנים זכרים, ומתרוקנת לאיטה בהמשכו.
בדרך כלל היא הייתה מתמלאת מחדש בגרביים קצת לפני שהייתה מתרוקנת לגמרי. גמדים, נו.
אבל היו שבועות שהיא הייתה מתרוקנת כמעט לחלוטין.
תמיד זה היה קורה בזמן הכי לא נכון, ביום שיש שיעור ספורט וצריך ללכת לבית הספר עם נעליים.
כשזה היה קורה היינו הולכים מכות, אחותי הגדולה, אחי הקטן ואני, על מי ייזכה בזוג הגרביים הלבנים האחרון. היא הייתה הכי חזקה והוא היה הכי קטן. אז תנחשו מי זכה בגרביים הלבנים?
שנאתי ללכת לבית הספר עם גרביים אדומות, הייתי לובש טרנינג ארוך גם בקיץ, ומותח את הטרנינג כדי שאוכל לדחוף אותו לנעליים.
הייתי מנסה לא להתיישב כדי שהוא לא יעלה למעלה וכולם ייראו שיש לי גרביים אדומות.
זה לא היה קל.
פעם בכיתי על זה לאמא שלי ושאלתי אותה למה היא לא זורקת את הגרביים האדומות לפח.
לגרביים היה סיפור.
במלחמת יום הכיפורים ב-1973 אבא שלי היה מגוייס ובתעלה (תעלת סואץ ד.מ.) במשך שבעה חודשים. ובאותו זמן אמא שלי הייתה מגויסת לקשר של פיקוד צפון. אמא שלי הייתה יוצאת פעם בכמה שבועות אבל אבא שלי היה תקוע בסיני.
היא ניסתה לשלוח לו חבילה עם כל מיני דברים שהיו חסרים, ובין השאר גרביים.
אבל עד שהיא הייתה מגיעה הביתה ביום שישי, בחנות היחידה בקרית שמונה שמכרה גרביים, לא היו גרביים.
לא גרביים צבאיות,
לא גרביים לבנות
ולא גרביים בשום צבע אחר פרט לאדום.
כי כולם שלחו את כל הגרביים עם הצבעים של הבנים לחיילים והשאירו את הגרביים עם הצבעים של הבנות.
אף אחד לא העז לשלוח לחיילים חבילה עם גרביים אדומות.
אף אחד פרט לאמא שלי.
אז היא שלחה לאבא שלי קופסא עם התנצלות וגרביים אדומות לתעלה.
כשאבא שלי חזר מהמלחמה עם הגרביים האדומות, היא שאלה אותו למה הוא עדיין לובש אותם?
והוא אמר שזה הדבר הכי טוב שהיא יכלה לשלוח לו.
הם היו מכבסים את הבגדים שלהם ותולים לייבוש והיו צריכים להעמיד שומר שיישמור עליהם כי הייתה מלחמה וכל פעם שכוח של חיילים היה עובר ליד כוח אחר הם היו מרימים להם כל דבר אפשרי.
ואם השומר היה נרדם אז היו גונבים להם את כל הגרביים.
כמעט את כל הגרביים.
וככה היו לאבא שלי גרביים נקיות ויבשות ואדומות, כי אף חייל לא העז לגנוב גרביים אדומות.
אני לא זוכר אם ניסיתי לספר את סיפור הגבורה הזה לחברים מבית-הספר כשצחקו על הגרביים האדומות מיום הכיפורים, אבל אני יכול לנחש את התגובה שלהם.
ולמרות הסיפור עדיין לא רציתי לגרוב אותן,
אבל הייתי רק בן שמונה.

* הפוסט נכתב במקור ב 2012, אחרי ארבע שנים אבא שלי נפטר ובסיפורי שבעה גיליתי שאמא שלי שישבה בקשר בפיקוד צפון הייתה מנסה בלילה למצוא את אבא שלי ואת אח שלו בסיני באמצעות קישור של קווי נל"ן מצפת ועד התעלה כדי לבדוק שהם בסדר ואם הם צריכים משהו, אז היא שלחה גרביים אדומות גם לאח שלו ראובן שלחם גם הוא בסיני. באחד הימים הוא מגיע לפלוגת טנקים ורואה גרביים אדומות תלויות לייבוש וככה שנייהם הצליחו להיפגש אי שם בחצי האי סיני במלחמת יום הכיפורים.

חייל עם גרביים אדומות משתין בצד הדרך, הציור הנ"ל נמכר לבחור גרמני והוא טס לחו"ל והגיע בשלום, ומעכשיו הוא משתין בנחת בברלין, גרמניה.
זה אותו הסיפור רק באנגלית שכתבתי לבחור שקנה את הציור:

The story I got is about the red socks.
When I was a child, me, my brother and my sister got a common drawer with socks. And among the white and grey socks were two or three pairs of red socks.
The drawer was getting empty during the week and filled back at the weekend after the laundry day.
We didn't want to wear the red socks because it was funny to wear red socks to school when you were 7 or 8 because all the other kids make fun of you. So we used to fight about who will take the last white pair.
I got to wear them sometimes because my sister was older and stronger than me, and my brother was younger and cry-er :)
I asked my mother why we got these socks and why didn't she throw them away?
And then she told me the story about them.
In the Yom Kippur War (1973), my father was drafted for 7 months and served in the Suez Canal in Sinai. And my mother was drafted for 6 months and serve in the Golan Heights, and she used to come home every few weeks, but my dad was stuck in Sinai. (We live near the Golan Heights in the north, and the Suez Canal is as far as you can get :)
So my mother wanted to send him a package but because she went home only on the weekends and there was only one store in the town where she lived that sold socks, at the weekend they only got what no one wanted to buy and no one wants to buy red socks to send to their soldiers during a war, even not as a joke.
But my mother didn't have any options, and she send my father a package with a letter saying that she was sorry she could get only red socks.
When my father got back home, and she asked him about it, he told her it was the best thing she could send him. They used to wash their clothes and hang them to dry, and if they didn't watch them, some soldiers from other companies could come and steal them. After all, it was a war. And the only thing no one wanted to steal was my father's red socks, so he got enough socks through the whole 7 months.
I still didn't want to wear them.
But I was 8 years old.

נאצים! נאצים!

הפעם הראשונה שקראו לי נאצי הייתה בחברון. הייתי חייל סדיר במסלול, קו חברון - תל-רומיידה. היינו יוצאים לסיורי לילה בקסבה של חברון. לא היה קורה הרבה בלילה בקסבה, אבל כל פעם ש'בת-שרות-לאומי' מהשכונות היהודיות בתוך חברון הייתה עוזבת, או ש'בת-שרות-לאומי' חדשה הייתה מגיעה, הן היו יוצאות בלילה לקסבה, מרססות גרפיטי על חנויות של ערבים, צורחות ועושות רעש, דופקות על דלתות, ואז חוזרות הבייתה. כל פעם שזה היה קורה היינו צריכים לתפוס אותן.
רחוב בקסבה של ורשה
חייל נאצי צופה על מערת המכפלה

מיותר לציין שחייל עם נשק, קסדה ושכפ"צ קרמי (כזה ירוק ששוקל 12 קילו , לא כזה בצבע קרם, לכל הג'ובניקים שבייניכם) לא יכול לתפוס כלום, וגם אם הוא יכול אסור לו כי הן בחורות, אז כל משחק החתול ועכבר הזה היה נגמר ב"תעצרו" שאנחנו צעקנו ו"נאצים! נאצים!" שהן צעקו, ומדי פעם הרביצו לנו, מכות של בנות, בדרך כלל לשכפ"צ הקרמי.
אושר גדול.
מקומיים שוחטים גמל בגטו של חברון כי אין להם מה לאכול
חיילים נאציים עושים פוזות למצלמה, מערת המכפלה נצבעת בזהב של בוקר ברקע 
 
ביבי היה ראש ממשלה, הסכם חברון עם הפלסטינאים, פינוי צומת הזכוכית, ואנחנו היינו "נאצים! נאצים!".
מלאכים בשמי ברלין

פעם שנייה שאני זוכר שקראו לי נאצי הייתה שנים מאוחר יותר במחסום מילואים בין השטחים לישראל. היינו מעבירים כל מי שנראה יהודי אשכנזי, וכל מי שנראה ערבי או מזרחי היינו שולחים לבדיקה. נכון שזה נשמע כמו סלקציה אבל כולם שיחקו את המשחק, פועלים פלסטינים ובעלי חזות מזרחית, כי הבטחון מעל הכל, במיוחד אם אתה רוצה להגיע בזמן לעבודה. וחוץ מזה אשכנזי לבן, בהיר עיניים ושיער לא הורג אנשים, החיים שלו דבש ממֵילָא, אין לו כל סיבה לרצוח.
 מחסום צהלי על אדמת גרמניה

צהריים אחד הגיע טנדר הסעות נהוג בידי איש בעל חזות מזרחית עם לוחיות זיהוי צהובות. סימנו לו להיכנס לעמדת הבדיקה, והוא ציית. הוא לא תיאר לעצמו אחרת. הטנדר נעצר, הנהג היה ערבי מסתבר, והוא הציג תעודת זהות כחולה.
הבודק לא הבין מה הולך לנחות עליו.
מהטנדר יצאה אישה גוּצה בגיל העמידה שהתחילה לצעוק.
"איזו גזענות! אני ישראלית! אני יהודייה! מה אתם עוצרים אותי! גזענים!" והתחילה להתרוצץ במחסום.
מסתבר שהיא דוקטור למשהו באיזו מכללה למינהל או רב-תחומיות או משהו כזה, הטנדר היה מלא בסטודנטיות שחזרו מטיול בשכם, במחסומים ובכל מיני הפרות זכויות אדם, הסטודנטיות היו עייפות והבודק שלמד באותו מוסד החליט לפלרטט איתן ואמר "אני צריך לבדוק לכן תעודות זהות" כשהגוצה שמעה את זה היא התחילה להשתולל ולצעוק "זה לא חוקי!" היא קיפצה "הוא לא יכול לבקש מכן תעודות זהות!" "אל תתנו לו!" הסטודנטיות שכנראה היה להן מספיק זכויות אדם באותו יום נתנו לו תעודות זהות ואפילו החליפו קצת טלפונים.
הגוצה לא הסתפקה בזה, היא הגיע לחלק הקדמי של המחסום, למקום בו עמדתי עם חבר, והתחילה לצעוק עלינו, "גזענים!" "אפלייה" "זה לא חוקי" ואז זה הגיע, היא לקחה נשימה עמוקה ומנומך קומתה צעקה "נאצים!"
כנראה זה מה שהרגיע אותה לבסוף, כי אחרי זה היא חזרה לטנדר והם נסעו משם.
אם אני זוכר נכון שרון היה ראש ממשלה וחומת ההפרדה כבר עברה לה שם באזור, אני לא זוכר אם זה היה לפני או אחרי ההתנתקות. אבל אנחנו היינו שוב "נאצים!, נאצים!".
נסיון ליצור סדר גרמני במחסום לבנטיני 

היו עוד חילופי נאצות נאציים פה ושם, היודונאצים של פרופ' ישעייהו לייבוביץ' על חיילי צה"ל משמאל, וצלבי קרס נגד פעילי שמאל, ויודנראטים, ופאשיסטים ועוד.. כל פעם שמישהו קצת נפגע הוא שולף את השואה, והוא בטוח שהיא מתבצעת כלפיו.

התחלתי לכתוב על זה בגלל הפוסט הזה, בעיקר בגלל שכולם פה נאצים מאיזשהו צד, או מהאמא או מהאבא, או מהשכן. אבל הבעייה היא שאנחנו נאצים לבנטינים, ובגלל זה הכל פה בערך, המלחמות בערך, הממשלה בערך, האנשים בערך, הרכבות בערך.
אולי אפשר שיהיו פה יותר נאצים גרמניים, כדי שסופסוף יהיה פה משהו מדוייק!

שלג מדוייק מתחיל לרדת בחרמון.
אח, אירופה! אירופה! נאצים! נאצים!

חמורים ביוטיוב


סרט סוף שנה א'.
צולם באישון לילה,
שימו לב שאינכם נרדמים.
ואם כן,
שאלוהים ייקח אתכם.
לילה טוב.