פילדלפי

אחרי ביטול חוק ההתנתקות בצפון השומרון ולפני שמבטלים את חוק ההתנתקות מעזה, הנה זיכרון קטן מהרצועה - התפרסם במקור כסדרת ציוצים

1. אם כבר חוזרים לעזה, אני רוצה לספר לכםן על הקו האחרון שלי בין דצמבר 98 למרץ 99 במוצב גירית (אני חושב, אם אני זוכר נכון, היה גם טרמית וחרדון ושאר חיות מוזרות)
אבל קודם דיסקליימר – השירות שלי היה רגוע, אמנם הארץ סערה אבל הגדוד שלי באותן שנים הצליח להיות תמיד במקום השקט ביותר >>

— Dror Herr Miler 🏳️‍🌈 🟣 (@drormiler) February 15, 2023

אם כבר חוזרים לעזה, אני רוצה לספר לכםן על הקו האחרון שלי בין דצמבר 98 למרץ 99 במוצב גירית (אני חושב, אם אני זוכר נכון, היה גם טרמית וחרדון ושאר חיות מוזרות)

אבל קודם דיסקליימר – השירות שלי היה רגוע, אמנם הארץ סערה אבל הגדוד שלי באותן שנים הצליח להיות תמיד במקום השקט ביותר ולא משנה לאן זרקו אותנו, שכם אחרי קבר יוסף, חברון בפינוי, רותם על קו אדום בלבנון. במקסימום קצת אבנים או פצמ"רים, ואף אחד מהגדוד לא נהרג בקרב.

רבע מכח הסיור של המסייעת

הייתי סמל מחלקת סיור והמ"פ היה מגיע לפלוגה פעם בחודש במקרה הגרוע, במקרה הטוב בכלל לא. חלק מקצינים השתחררו וחדשים הגיעו ויצאו לקורסי מקצועות או משהו, בקיצור פיקדנו על עצמנו שזה במסייעת סדום ועמורה ובוקה ומבולקה. ביבי היה ראש ממשלה, סיורים משותפים עם הרשות הפלסטינית, קפה ערבי אמיתי בנקודות החיכוך, חיילים שמתפלחים לשדה התעופה בדהניה להביא חומוס, פלסטינים עם טרקטור שמחלצים ג'יפים צה"ליים מהחולות הטובעניים של המואסי, טיולים על החוף של עזה, צעקות בוקר טוב לחיילים המצרים במגדלים מעבר לפילדלפי, בקיצור גבעת חלפון, בלי לחפש את הים, כי הוא פשוט שם.

באחד הלילות המשעממים ביותר בתחילת הקו לקחתי צבע שחור וכתבתי על קיר הבטונדות האינסופי של ציר פילדפי יום יבוא והשמש תזרח ואני אהיה אזרח – מסייעת 932 גרניט, וגם את סמל המסייעת באותה תקופה שהיה זין עם שמש זורחת מעליו. הקדשתי בטונדה לכל אות, רוחב של בטונדה הוא מטר והגובה שלה משתנה בין 3 ל-9, תלוי. הגרפיטי המהולל שלי נפרש ממוצב טרמית ולאורך 53 בטונדות לכיוון דרום. והחיים הצבאיים נמשכו כסדרן.

עוברים שלושה פלוס חודשים, כמה ימים לפני חופשת השחרור (שהחיינו והגיענו וכו'...) המ"פ מזמין אותי לשיחה דחופה כשאני בסיור! כבודי נכנס למוצב ואז למשרד מ"פ [צעקות] ברמה של הקראוון רועד וחלקי אסבסט נופלים מהתקרה.

"החיילים שלך מציירים על בטונדות בסיור מבצעי? למה אין משמעת בפלוגה? מה זה הבית זונות הזה..."

בשיא המעופפות אני שואל אותו "על מה אתה מדבר?"

בקיצור היה בסיור עם מפקד האוגדה שצעק על המח"ט שצעק על המג"ד שצעק עליו ועכשיו הוא צועק עלי.

"תמצא לי מי שעשה את זה!"

"מה מי? אני עשיתי את זה"

הייתה שתיקה קצרה.

"מה אתה חושב שאתה עושה?  מצייר זין על בטונדות של הצבא, מסגיר למצרים את השם של היחידה... ועוד כהנה וכהנה צעקות.

כשנרגע אמרתי לו "זה שם כבר שלושה וחצי חודשים, עשיתי את זה בתחילת הקו, אם היית בסביבה היית יודע"

לא היה לו מה להגיד, הוא היה אולי פעמיים במוצב ועוד פעם אחת בפילדלפי *אחרי* שחטף צעקות.

וכך ביליתי את לילי האחרון בצבא ההגנה לישראל בצביעת בטונדות על ציר פילדפי בואכה פתחת רפיח עם שני חיילים שלי שמאבטחים (ישנים) בג'יפ, ממש ילד הקראטה.

בברכת "הו שארם א-שייח חזרנו אלייך שנית..." לכולכםן

#סוף #למההתגייסתי

מופע "תאטרון הבובות" של קפיטן קוק

הצגת גמר של מגמת תיאטרון מעיינות ירדן. היה מעולה, וגם התמונות יצאו משהו.

עדן וואל - עלי - בימאית
גור שחר - מישל - תאורן
שקד וקנין - גולה - מלבישה
לינוי אדרעי - מוש - מאפרת
כספית ישלח - ראש גזר - מפיקה
רותם ברק - ג'יג'י היפה - תפאורנית
נגה הורביץ - מאדם מוסקאט - דרמטורגית
לילי רוזנר - מסייה רינארדו - אחראית מוזיקה
שיר מסד - מסיה ניקולה וד"ר דיקלו - אחראית אביזרים

היי ספיד ג'י אס אֵמוֹ - שני חלקים והצהרה

חלק ראשון

טיול למרכז שירות של פלאפון באחר צהריים חורפי, מספר 157. כרגע בעמדה 158 השעה 17:23 מייצגי אייפון בגודל אנושי ותור. למה תור אם 156 עכשיו בעמדה ?

כי יש מספרים שמתחילים ב מאה... זה לקוחות פרטיים, יש מספרים שמתחילים בארבע מאות... זה לקוחות עסקיים ויש מספרים שמתחילים בתשע מאות... ולא ברור מי אלו, בינתיים.

אין הרבה מה לעשות בתור , יש מכשיר אייפון שקשור לדוכן שאפשר לשחק איתו, אבל יש שם ילד קטן ומעצבן שהשתלט עליו, אז מחכים.

מספרי הארבע מאות מתקדמים לאיטם, כך גם אלה עם התשע מאות, ו 156 עדיין בעמדה - אחת מתוך 15. השעה 17:37. הילד המעצבן עדיין משחק עם האייפון בעמדה.
מחכים.
מבטים לעבר הבחורה בקבלה, ולעבר העמדות. כל המספרים מתקדמים חוץ מ 156 עדיין בעמדה.

מנהלת הצוות מדברת עם הבחורה בקבלה, סיננת את השישה שהיו בתור ? היא שואלת. מה ? עונה הבחורה בקבלה. סיננת את השישה? טיפלת בהם? כן עונה הבחורה בקבלה, העיסקיים הוקפצו והשאר קודמו וכולם מטופלים.

חוץ מ...156 שעדיין בעמדה.

מסתבר שאם אתה עסקי אז אתה מוקפץ, ואם אתה מקורב אז אתה משודרג, ואם אתה רוצה לקנות מכשיר אז אתה מקודם, ואם אתה סתם רוצה לקבל שרות אתה מסונן. שני ילדים מעצבנים נוספו לילד המעצבן המקורי בעמדת האייפון, ילד אחר בגיל שש או שבע באחת העמדות מתעצבן על אבא שלו ומאיים ללכת אם הוא לא ייקנה לו מכשיר אחר, השעה 17:53 ו-156 עדיין בעמדה.

מהסבר של הבחורה בקבלה למישהו אחר שהוא לא אני היא אומרת שמקבלים שני לקוחות עסקיים לפני כל לקוח פרטי, ועכשיו היא צריכה לקבל עסקיים לפני שהיא יכולה לקבל לקוח פרטי. מנהלת הצוות אומרת למישהו אחר מהמישהו ההוא ועדיין לא אני שמה פתאום והם מקבלים את כולם לפי תור. משום מה אני מאמין לבחורה הזוטרה בקבלה לפני שאני מאמין לכל מנהל/ת. בכלל ככל שעולים בסולם הדרגות בכל מקום האמון יורד. ככה זה בראש יש את השקרן הכי גדול. שלושת הילדים עדיין בעמדת האייפון. 156 עדיין בעמדה. השעה 18:00 הבחורה בקבלה מבקשת שניכנס קצת פנימה כי היא סוגרת את הדלתות. עכשיו גם אין לאן לברוח. חלק מהעובדים מתחילים לצאת ואנחנו מתחילים לחשוש שנישאר לבד עם הסטנדים הגדולים בצורת אייפון ושלושת הילדים המעצבנים.

אנשים זרים מתדפקים על הדלתות מבחוץ אך לשווא.

החמצן מתחיל לאזול. הילד משכנע את האבא שלו ללכת על המכשיר היקר. שניהם עוזבים, הילד עם חיוך ניצחון. אני אפילו לא יודע אם הוא יודע לקרוא את העלון המצורף המזהיר מהקרינה שהמכשיר פולט. העלון איננו מנוקד.

הו אולי אחריהם אנחנו, אך לא יש לקוח עסקי. השעה 18:12 פקידת הקבלה ניגשת אלינו 'עכשיו תורכם' היא אומרת. שלושת הילדים המעצבנים עוזבים את עמדת האייפון.


חלק שני

'אנירוצה להצליב מכשירים'
'שנייה' עונה הפקידה
(מה המספר, ושל זה, ואיך קוראים לך, ו...)
'אתה לא יכול להצליב כי המכשיר הזה בסטטוס אובדן/גניבה'
'מה?'
'שידרגת את המכשיר ?'
'כן'
'אז הוא בסטטוס אובדן גניבה אי אפשר לעשות איתו כלום'
'אבל הוא עובד ואני עדיין משלם עליו'
'אבל הוא בסטטוס אובדן/גניבה הוא שייך לפלאפון'
'אבל כששידרגתי אמרו לי שאני יכול לשמור את המכשיר'
'אני לא יודעת מי אמר לך, אבל ששידרגת ואי אםשר להשתמש במכשיר יותר'
'אבל הוא עובד והכל בסדר איתו ואני רוצה להשתמש בו!'
'אני לא יכולה זה במחשב בסטטוס אובדן/גניבה ואי אפשר לשנות'

נפסיק לרגע עם הציטוטים, האחראית הגיע בחורה נחמדה אני מכיר ממזמן ואפילו אינטיליגנטית, ואז במקום הנציגת שירות היא ניסתה להסביר לי למרות אינטילגנטיותה שהמכשיר בסטטוס אובדן גניבה ושאני לא יכול להשתמש בו. ניסיתי להסביר לה שזה לא הגיוני אבל אני לא יודע מה עושים לעובדי חברות תקשורת בהסמכה, מצליבים להם את המוח ואת ההיגיון מתייגים תחת אובדן/גניבה.

זה לא משנה מה אמר לך נציג השירות, איזה בחור שיש ליד אמר שאם לא קיבלתי את זה בכתב אז זה לא שווה כלום. ואז ביקשתי את מה שהיא אומרת לי עכשיו תיתן לי גם בכתב, שמכשיר ששילמתי עליו והוא שלי והוא עובד והעולם הקריב בשביל הייצור שלו אנרגיה וכמה קילוגרמים של פליטת גזי חממה לא יכול לשמש אף אחד על הכדור הזה כי במחשב של פלאפון הוא בסטטוס אובדן/גניבה. היא לא נתנה לי את זה בכתב כי היא לא יכולה להנפיק מכתבים, אין לה אופציה כזאת במחשב.

רציתי לדבר עם האחראי אבל הוא לא נמצא, והוא יהיה רק ביום שני. אז ביקשתי טלפון שאני יכול להתקשר אליו ומנהלת הצוות אמרה לי שלחברת התקשורת פלאפון שהיא במקרה חברה בת של חברת תיקשורת אחרת 'בזק' אין טלפון או פלאפון שאני יכול להתקשר אליו וייתנו לי מענה ושהאחראי יהיה ביום שני.

אני אחזור שוב על המשפט האחרון
"...לחברת התקשורת פלאפון שהיא במקרה חברה בת של חברת תקשורת אחרת 'בזק' אין טלפון או פלאפון שאני יכול להתקשר אליו וייתנו לי מענה..."

אפרופו בזק הנה פוסט ישן שכתבתי על החברה האם של פלאפון מזמן.

והבטחתי הצהרה. אז הנה עוד 10 חודשים מסתיימות לי כל ההתחייבויות לפלאפון. ולכן לאחר 10 חודשים אלו אני מתכוון להיות נטול כל מכשיר קשר סלולרי. לא עוד שיחות תמיכה באמצע הלילה, לא עוד תתקשר אלי שאתה מגיע. תרים לי טלפון מהדרך...

עוד 10 חודשים, מי שירצה לדבר איתי שיחכה שאני אהיה זמין בסקייפ.