תוויות

‏הצגת רשומות עם תוויות דוקומנטרי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות דוקומנטרי. הצג את כל הרשומות

חייל משתין ליום העצמאות (הסיפור שמאחורי הציור)

כתבתי הרבה על הציור שלי 'חייל משתין בצד הדרך' על כל מיני גלגולים שלו, אבל לא על איך שהוא התחיל, אז הנה.

אתם בטח כבר יודעים על הפינה החמה שיש לי לאוטובוסים, במיוחד כאלה בלי מזגן ביום קיץ חם. אבל הסיפור הזה הוא לא על אוטובוסים, הוא על נהגים. נהגי אוטובוס.
פעם היה רק אגד, והחוקים היו המלצה רופפת, ולא היתה אף תוכנית ברדיו שהיית יכול להתלונן על תחבורה ציבורית. אז האוטובוס שהיה יוצא מאיפשהו לאנשהו היה נוסע על הדרך ואוסף את כל מי שעמד בצד בלי קשר לתחנות, ומוריד את כל מי שהיה רוצה, איפה שהוא היה צריך בלי קשר לתחנות, והיה מפזר את הנוסעים אם כבר עברו השעות של השירות פנימי, ובקיצור שכונה (במילעיל). וזה היה מעולה, כי אף אחד לא מיהר לשום מקום, וגם לא היה שום מקום שאפשר היה להגיע אליו, חוץ מלמילואים בסיני או משהו. כי היה חרם ערבי ולא היה פה כלום, אולי קצת וידיואים מוברחים מלבנון וטלויזיות צבעוניות. ולטוס לחו"ל עלה מלא כסף.
אז לנהג אוטובוס היה זמן, הוא היה עוצר בדרך כדי שהנוסעים יוכלו לעשות פיפי, וגם הנוסעות, וגם ילדים קטנים.
זו הייתה התקופה לפני המיזוג אויר, אז החלונות היו פתוחים, והסיגריות דלוקות. והיו מלא מדבקות שאסור להוציא ראש או יד דרך החלון. כי הוא פתוח.
ואז איזה מישהו המציא את המזגן.
ואם יש מזגן אז החלונות נסגרים.
והמעשנים, מעשנים.
ואז אנשים התחילו לריב.
אז זרקו את המעשנים לספסל האחורי.
אבל אז הגיע הסרטן, ושוב התחילו לריב.
אז האנשים יכלו לעשן רק כשהאוטובוס עוצר בשביל להשתין.
אז חוץ מהמדבקות שאסור להוציא ראש או יד דרך החלון, הוסיפו את המדבקות שאסור לעשן.
אבל המיזוג אויר היה חרא, אז עדיין היו חלונות נפתחים באוטובוס לימים חמים במיוחד כשהאוטובוס מלא. ומידי פעם מישהו היה פותח חלון ומעשן דרך החלון.
ואז קרה הדבר הנורא מכל, מאיזושהי סיבה מטופשת החרם הערבי קרס. ופתאום התחילו לייבא לכאן כל מיני דברים שאנשים רצו לקנות, וכל מיני אנשים שאנשים אחרים רצו לפגוש. ואפשר היה לטוס לחול בזול. ופתאום לאנשים היה לאן להגיע, והם רצו להגיע בזמן!
כדי להספיק ל-SALE, וכדי להספיק לפגישה, וכדי להספיק לטיסה!
והמיזוג אויר השתפר ונעלו את כל החלונות.
ואסור היה לפתוח חלונות כדי לעשן, וגם אי אפשר היה להשתין יותר כי האוטובוס צריך להגיע בזמן.
ואז הגיעה הנאכבה של התחבורה הציבורית, האינטרנט.
והאחריות החברתית, והערבות ההדדית והדרישות מהציבור, כדי שהאוטובוס ייצא בזמן, ויגיע בזמן, ולא יעשנו בו, ולא יוציאו ראש או יד דרך החלון, ולא לעצור איפה שאין תחנה, ולא לעצור להשתין!
וכדי לרצות את ההמון התחילו לשלוח פקחים ולחלק דוחו"ת.
והנהגים התחילו להתנצל ולהמשיך לנסוע. 
ולריב עם קשישות על סלים שהם לא יכולים לעצור אם אין להם תחנה,
ולריב עם אמהות לילדים שלא יכולים להתאפק.
ועם מעשנים מכורים שלא יכולים שלא לעשן.
ואנשים התחילו לתכנן את הנסיעה בתחבורה הציבורית, ולהשתין לפני, כי לנהג אסור לעצור. ולעשן לפני, כי אסור. ולקחת צידה לדרך, ולדאוג לעזרה עם הסלים.
ואז באיזו נסיעה ב-842 ביום שישי בצהריים, עם מיזוג וחלונות נעולים, ובלי עישון, ובלי להוציא ראש או יד דרך החלון, ועם ילדים שמתאפקים וקשישות עם סלים, ה-842 עוצר באמצע שומקום, בין פרדס חנה לואדי ערה. וכל הנוסעים מחסירים פעימה כי אולי האוטובוס נתקע והם הולכים לבלות את השבת באום-אל-פאחם. הדלת נפתחת, ויורד חייל עם כומתה אדומה ואם-16 ניגש לצד הדרך, פותח מכנסייו, משתין, מנער, רוכס, עולה לאוטובוס חזרה, מודה לנהג, והאוטובוס ממשיך לנסוע.
מלא חיילים משתינים, יציקה אקרילית על דיקט
כי לא קשישה עם סלים ולא אם לילד מתאפק, ולא מכור לסיגריות יעצרו אוטובוס של אגד, אלא חייל בדרך הביתה שחייב להשתין.
יום עצמאות שמח.

רגע של רומנטיקה של תושב גבול הצפון

אי שם בסוף האייטיז עוד כשהן היו שנות השמונים, חדירה תמיד לוותה בפצצות תאורה. חדירה של מחבלים אני מתכוון. הטלפונים היו קוויים ואת האסמסים של ההתראות היינו מקבלים דרך הנ"נ עם הרמקול שהיה מסתובב בעיר וכורז בצרידות להסתגר בבתים, לנעול את הדלתות ולכבות את האורות. בשביל לדעת מה קורה באמת היינו מציצים דרך השלבים של התריס ומחפשים נפילות במקרה של קטיושות, או שובלים של פצצות תאורה. היינו יודעים איפה האירוע לפי האזור המואר ואת החומרה שלו לפי כמות הפצצות באוויר. אם היית מקושר מספיק עם איזה אבא במילואים או אח חייל, היה לך בבית מצנח של פצצת תאורה. וככל שהיית יותר מקושר הוא היה יותר גדול (היה גם זנב של מרגמה כמחזיק עטים וזויל של פגז בתור עציץ עם קוץ או כמחזיק מטריות, אבל זה לסיפור אחר).

אני זוכר פעם אחת שעליתי בערב לשחומית, למי שלא מכיר זו גבעה מיוערת בתוך קרית שמונה שעליה מוצב מצפור של קק"ל שמאויש בעת שלום בתצפיתן שריפות של קק"ל ובעת מלחמה במילואימניק משועמם של הג"א. הג"א זה הפיקוד העורף של שנות השמונים, מה יהיה אתכם, אתם לא מבינים כלום. אז עליתי על השחומית בערב בגלל איזה א"ש לילה של הצופים, היה חושך ואני עופפתי לעצמי כרגיל עד שהגעתי למצפור. בחנייה של המצפור היה נ"נ צהל"י וחיילים עם משקפות ואףחד מהם לא הבין מה אני לעזאזל עושה שם. ואני אומר לעזאזל בגלל שהייתי די חנון ולא הכרתי את שאר הקללות הצה"ליות שלהם. ואתם בטח לא רוצים לדעת מה הם חושבים על א"ש לילה של הצופים. ואז ההוא מהג"א שזה הפיקוד העורף של אז אמר לי:

"ילד אתה משוגע? יש נמר ג' לך הביתה!"

זה לא היה סתם נמר ג'. אה, נמר ג' זה היה הכינוי פעם לחדירה. לא מספיק מפחיד שמחבלים עוברים את הגבול עוד קוראים לזה נמר. הסתכלתי מסביב וראיתי את שורת פצצות התאורה מהר דב דרך מטולה ועד לקרן נפתלי. כל הרכס היה מואר, והפצצות זהרו בשמיים כמו שורה עצומה של פנסי רחוב ענקיים. בתור צופה, בעיניים לא בתנועת הנוער, אתה מעריץ כל פצצה, מעודד אותה, והיא בוערת ודואה לאיטה, שטה עם הרוח, היא דועכת ואתה מרחם עליה, היא מהבהבת בפרפורי גסיסה, ואתה חושב שהנה היא שבה לחיים. אך לשווא, היא מוחלפת בפצצה צעירה. זה ממכר כמו מדורה, כמו גרעינים, כמו טלוויזיה.

טוב, אז הלכתי הביתה.

פצצת תאורה - צילום אילוסטרציה

אחר כך הסתבר שהיה חשש לגלשן, וחיפשו אותו בשמיים בכל האזור, וכל הצופים שהיו אמורים להיות בא"ש לילה ברחו הביתה כשהם ראו את הפצצת תאורה הראשונה. ונזכרתי בזה עכשיו כי בימים האחרונים יש כל מיני נמרי ג' ופנתרי ג' וטיגריסי ג' בכל האזור, אבל בגלל כל אמצעי ראיית הלילה שיש היום אין פצצות תאורה יותר, ועל החדירות שומעים קודם כל בטוויטר, ואין שום סיבה להוציא את הראש מהחלון כדי לדעת מה באמת קורה.

אוטואים של עוף הגליל

* נכתב במסגרת סיפורים לבית אבא.

הרכב הראשון שאני זוכר שהיה לנו היה רנו-4 שנת ייצור 72 עם מנואלה.
הוא היה מניע בדרך כלל, אבל כשהמצבר נגמר, לא היה כסף למצבר חדש. היה צ'וק במכונית כדי לתת יותר דלק, אבא שלי היה הולך לקדימה של הרנו מסובב את המנואלה, האוטו היה מניע והוא היה חוזר פנימה סוגר את הצ'וק ונותן עוד קצת דלק. כשהיינו מתדלקים ואחר כך מניעים עם מנואלה, כל האנשים היו צוחקים עלינו. פעם נסענו עם הרנו-4 לכינרת, ואני אומר פעם כי נסענו לכינרת רק פעם אחת. שיגענו את ההורים שלנו שאנחנו רוצים כמו כולם לכינרת. הגענו לכינרת, ואחרי לילה אחד שישנו בבאגאז' עם סדין קשור מעל לאוטו שהמשיך אותו כמו אוהל ולול לאחי הקטן (לפני שהיה עוד אחד יותר קטן) לא רצינו יותר כינרת ובכינו שאנחנו רוצים הביתה. אז נסענו הביתה ובדרך עצרנו לפעם אחרונה של כינרת וסרבנו להיכנס למים, וטיגנו נקנקיות מיס לוסי וצ'יפס על גזייה, ויותר לא נסענו לכינרת.

אחר כך היה לנו טנדר שתי נַגְּלוֹת שאבא שלי קיבל מעוף הגליל. היו לו שני מקומות לנוסעים מקדימה, ואבא שלי היה לוקח אותי ואת אחותי וְשַֹם אותנו ביעד ואז חוזר כדי לקחת את אמא שלי ואת אחי הקטן. ככה היינו נוסעים בְּנַגְּלוֹת ממקום למקום. אני זוכר נסיעה אחת בטנדר באיזה יום זיכרון כשאני ואחותי היינו בנגלה ופתאום התחילה הצפירה ואני פתחתי את הדלת תוך כדי נסיעה, לפני שאבא שלי הספיק לעצור, כדי לקפוץ החוצה בשביל לעמוד דום. ילד אהבל בן 4. ואז אבא שלי עצר, וכל כך התעצבן על נסיון הבריחה מהאוטו שנשארנו לשבת כל הצפירה בטנדר. פוסט ציונות עוד לפני שהפוסט ציונות חשבה שהיא קיימת. כל כך שנאתי את הטנדר הזה.

אחרי זה היה לנו וַאן! ענק וירוק ושל עוף הגליל, המושבים מאחורה היו בצדדים, והיו מתקפלים כדי שיהיה מקום להעמיס מכונות. וחוץ מזה שהיה לו כל הזמן ריח של עופות, וכל פעם שהוא קפץ על איזה בָּאמפּ הכסא היה מתקפל עליך, הוא היה עובר בכל מקום! ובכל מקום אני מתכוון לפני שהיו רכבי 4X4 וכל מיני ג'יפים עירוניים, וכל השיט הזה, אנחנו נסענו איתו על כל גדה אפשרית של כל פלג אפשרי בגליל. אבא שלי המציא את הרכב חברה.

אחרי זה הגיע מיצובישי חדש מהשקיות. אני כבר הייתי בגיל עשרה וגבוה, והרכב היה יפני ולמרות שהיה וַאן הוא היה קטן ולְיַפַּנִים, אם הייתי יושב זקוף הייתי מעל קו החלון, וחוטף מכות בראש מהקפיצות. הוא כבר לא היה רכב שטח, וגם כל עמישראל השתלט על השטח וגם רשות שמורות הטבע, והצפת החולה, וכבר לא היה לאן לנסוע במילא, אבל הוא היה יופי של חילוץ אופניים שנתקעות, וגם העביר מלא תכולות של דירות ממקום למקום :)

ועכשיו אבא שלי נוסע על כסא גלגלים.

מבט ממרכז רפואי כרמל לכיוון דרום מערב, חיפה


(נכתב במרכז רפואי כרמל, חיפה, ספטמבר 2014)

אריק שרון שלי

הזכרון הראשון שלי מאריק שרון היה צעידה במורד הרחוב לכיוון בית שנפגע מקטיושה בלילה לפני. השמועה ששר הביטחון וראש הממשלה קפצו לביקור עשתה לה כנפיים מהר יותר מכל רשת חברתית, וכל השכונה כולל הורי ואני צעדנו במורד הרחוב לבניין שנפגע. הוא עמד במרפסת מפורקת שכל ברזלייה זקורים לכל עבר. אריק גדול כזה, בטוח כזה. זה היה בקומה שלישית או רביעית וזה היה רחוק מאיתנו העומדים ברחוב, אבל את אריק כולם זיהו. הייתה מלחמה מסביב וכשיש מלחמה אף אחד לא שואל שאלות בטח לא קשות, אז התקשורת רק צילמה.
אני זוכר שמורות חיילות היו מביאות לנו חוברות צביעה ומשחקים שהיינו משחקים בכניסה למקלט עד שקטיושות היו מתחילות ליפול והיינו רצים פנימה. שנים אחר כך עוד עשינו ל"ג בעומר בבורות שהן השאירו. הקטיושות, לא המורות חיילות.
אני זוכר שפגעה לנו קטיושה על המקלט, ופחדתי.
אני זוכר שהיינו ישנים במקלט, ואוכלים במקלט, ומשחקים במקלט על המיטות של השלוש קומות. היינו מטפסים עלייהן במקום על עצים ובונים מחנה במיטה העליונה שהמרווח בינה לבין התקרה היה כל כך קטן שאם היית קם מתוך שינה היית דופק את הראש בתקרה.
אני זוכר שהייתה טלוויזיה אחת במקלט שהייתה מחוברת לאנטנה דרך יציאת החירום. הטלוויזיה הייתה שייכת לזקן קמצן ושונא ילדים בשם טוביה, והוא היה מוכן לצפות רק בחדשות. ורק עם המבוגרים. אבל מדי פעם שהוא לא היה אז אשתו הייתה שמה לנו ציפיטפוט או קישקשתא.
אני זוכר שההורים שלי הביאו טלוויזיה ירוקה קטנה בשחור לבן, ושהם היו רואים חדשות כדי לדעת מה קורה במלחמה, הדיווחים מהצפון היו נגמרים אחרי דקה וחצי והם היו מתעצבנים.
אני זוכר שהיינו אוכלים מנות קרב ובעיקר לוף שההורים שלי היו מטגנים על אמגזית. וריבה צה"לית בשפופרת כמו של משחת שיניים.
אני זוכר שאבא שלי אף פעם לא היה מוכן לישון במקלט והוא היה בא לבקר אותנו מהדירה בקומה השלישית מדי פעם. ופעם אחת שאני ואחותי הגדולה (סך הכל בשנתיים) עלינו לקחת מזרונים ומים, מטח קטיושות התרגש מסביב ואנחנו צרחנו כאילו אין מחר.
את השנים הראשונות שלי בבית הספר אני זוכר בעיקר דרך הקטיושות. אני זוכר את תרגילי הירידה למקלטים שהיו בכל שבוע למרות שקטיושות נפלו הרבה יותר מהתרגילים עצמם וביניהם ולפעמים ביחד איתם. ואני זוכר פעם אחת שתירגלנו עירנות בבית הספר, היינו צריכים למצוא פצצה שחבלן של המשטרה הטמין. ילדים עירניים במיוחד. אבל רק למצוא לא לגעת, כי זה חפץ חשוד!
אני זוכר שהיו לי חברים שנעלמו. הם לא מתו או נפגעו מקטיושות, הם נעלמו. את כיתה א' התחלתי עם איזה שלושים חברים, וכל הפסקת אש שהלימודים היו חוזרים לקצת זמן, היינו חוזרים לבית הספר ובכיתה שלי היו פחות חברים. לא היו להם טלפונים ניידים או אימייל או פייסבוק, וגם אי אפשר היה לעבור דירה עם המספר שלך. אז הם פשוט נעלמו, הם עברו דירה בין הפסקת אש אחת לשנייה. אני אפילו לא זוכר מי הם היו, הם נותרו צלליות בזיכרון, בלי פנים ושם.
סג"מ תמיר מסר (משמאל) משוחח על הקרב במחבלים על הבופור, עם ראש הממשלה מנחם בגין (מימין) ושר הביטחון (במרכז). צילום: דובר-צה"ל מקור: אוסף התצלומים הלאומי - לשכת העיתונות הממשלתית קוד תמונה: D764-071
זה אריק שרון שלי, כשאתם תזכרו סבא חביב, אני אזכור את השנים שביליתי במקלט ואשכח את החברים שאיני זוכר. תודה לך אריק.

קיץ על הגג באורך מלא ביוטיוב

סרט דוקומנטרי שעשיתי עם חברים במלחמת לבנון השנייה.
הבלוג של הסרט כאן.

תקציר וקישורים:

בקיץ 2006 מוצא את עצמו צוות שידור של ערוץ 10 על גג המרכז לתקשורת בתל-חי, עם מצלמה נוף ושליחות. המלחמה מסביב לא מרפה והצוות בפיקודו של גבי עמוס נאלץ להתמודד עם דילמות אישיות, משפחתיות ותקשורתיות.
הסרט מתרחש בבניין מרכז התקשורת בתל-חי, במחסן של המרכז, בחדר הבקרה, ובעיקר על הגג ממנו מתבצעים מרבית השידורים, וממנו צופים על כל האזור. הסרט עוקב אחר הגיבור בין נפילות הטילים, תנועת כוחות הצבא מסביב, ולחץ השידורים.

הסרט באורך מלא בתרגום לעברית:

ובתרגום לאנגלית:

עריכה יעל ברוך
צילום רון בן מאיר, דרור מילר
צילומים נוספים גבי עמוס, גלעד שושן, ארז אזולאי
עריכת פס-קול אוהד אוגן
און ליין רון בן מאיר
בימוי דרור מילר
ליווי מקצועי אילן יגודה, שרון ברוק

שתפו ואo אפשר הגיבו ביוטיוב כדי שהוא יטפס למעלה.
תודה.