תוויות

‏הצגת רשומות עם תוויות אומנות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אומנות. הצג את כל הרשומות

הרהורים אנושיים על בינה מלאכותית

 לפני שאתם מבטלים בבוז את הגל החדש של אמנות מלאכותית, קחו רגע ונסו בעצמכם. זו ההתפתחות המשמעותית ביותר בעולם האומנות מאז ה-Readymade המחורבן. הבינה המלאכותית הולכת לשנות את האומנות של כולנו. חלקנו נוכנס לנפטלין ויבואו לבקר את הצנצנת שלנו מדי פעם, חלקנו נפרוש ונלך לעבוד בבנק. אבל חלקנו יצטרפו לגל וירכבו עליו.

אומן מתוסכל בוכה מול אמנות של בינה מלאכותית / AI by DALL-E-2

אני רוצה להשליך את הבינה על תהליכים שעבר עולם הצילום מתחילת שנות האלפיים כמו שאני חוויתי אותם. התחלתי ללמוד קולנוע ב-2004 במסלול הנדסאים בביתהספר לקולנוע וטלוויזיה בתל חי. המחשבים הביתיים היו חלשים מדי לעריכת וידאו, המצלמות היו יקרות מדי, וכדי ליצור משהו ברמה סבירה היה צריך צוות של אנשי מקצוע.

גם למחשבי העריכה היה קשה להתמודד עם שעות של חומרי גלם והיינו דוגמים את הצילומים מקלטות עם פס מגנטי לכונן קשיח באיכות ירודה ובסוף העריכה דוגמים מחדש רק את החלקים שהשתמשנו בהם, כי הכוננים היו קטנים מכדי להכיל את כל חומרי הגלם באיכות מלאה.

התקופה הזו הייתה פריחתם של מסלולי הקולנוע הטכנולוגיים בישראל, היה בזה קסם. קסם שאפשר לעשות רק במסגרת מתוקצבת עם עוד אנשים וציוד יקר.

ב-2006 קניתי מצלמת סטילס דיגיטלית ראשונה והתחלתי לעבוד כצלם. עידן הרשתות החברתיות התחיל והאפשרות לשתף תמונות העלתה את הצורך בצלמים, שעד לאותה תקופה היו מצלמים בעיקר לחומרים מודפסים, עיתונים ופרסומים אחרים.

במלחמת לבנון השנייה נתקלתי לראשונה בצלם שסחב מחשב נייד וסטיק של אינטרנט אלחוטי סלולרי, הוא פשוט רץ עם מצלמה ביד אחת ולפטופ פתוח ביד השנייה  – עידן חדש.

צילום דיגיטלי הפך לסטנדרט ודחק את הפילם. מאגרי תמונות בתשלום ברשת החלו לצוץ ומחיר של תמונה בהתחלה היה מאות שקלים. מאגרים היו נפוצים גם לפני, אבל לא ברשת. כשעבדתי כמעצב גרפי בבית דפוס ב-2002 אמנם היה כבר גוגל אבל עדיין השתמשנו בספרים מודפסים של קליפ-ארט ודיסקים תואמים עם העיצובים עצמם.

אומן מתוסכל בוכה מול אמנות של בינה מלאכותית / AI by Deviantart Dreamup

עם התפתחות המצלמות בטלפון וכניסת האינטרנט הסלולרי – משקל התמונות של הצלמים ברשת פחת והצילומים מהטלפון פרחו, השיא היה כניסת אינסטגרם. פרט לרעיון של רשת מבוססת ויז'ואל ולא טקסט, אינסטגרם הגיעה עם סט של אפקטים שהעמיד את פוטושופ בפינה עם הפנים לפח.

יתרונות של צלם שיודע לצלם תמונה ולעבד אותה למשהו אחר וייחודי התאדו בתוך הסייברספייס. לא צריך איש מקצוע כדי ליצור תמונה שנראית כמו משנות ה-20 של המאה הקודמת או משנות ה-20 של המאה הבאה. יש אפקט לשקיעה ולזריחה ואפילו להסרת קמטים.

אני זוכר שחבר צלם התבכיין שכל האפקטים שהוא בנה בפוטושופ והשתמש בהם לתמונות לא שווים כלום כי כולם עושים את זה בלחיצה אחת באינסטגרם.

הצורך בצלם מקצועי ירד, מחירי התמונות במאגרים ברשת צנחו לדולרים בודדים וצלמי סטילס החלו לנוע לכיוון הוידאו שהצליח עדיין לשמור על יתרון טכנולוגי על הסמארטפון.

אך לא לאורך זמן, הוידאו השתפר פלאים ואחריו הסאונד והטכנולוגיה, היום עם טלפון ומיקרופון אלחוטי בכמה מאות שקלים יוצרים תוכן ב- 4K בשילוב רחפן ואנימציה ולא רק שלא צריך איש מקצוע בשביל זה – כולם יכולים להיות אנשי מקצוע בעצמם. המסלולים הטכנולוגיים ללימוד קולנוע נסגרו כמעט כולם ובמקומם צצו מסלולים עיוניים אקדמיים מצד אחד וקורסים מקוונים קצרים מהצד השני.

חלק מהעבודות שהייתי עושה כצלם התאדו, כל דובר/ת עם טלפון עושים עבודה יותר טובה ומשדרים בחי לכל עבר. תמונה כבר לא צריכה להיות מדויקת, היא צריכה להיות *עכשיו* והיא חיה לכמה שברירי שנייה עד שמחליקים אותה הלאה.

ואז הגיעה הקורונה.

בעצם הקורונה דחפה את האנשים שנמנעו מטכנולוגיה היישר אל זרועותיה הפתוחות. אמא שלי בגיל 70 לקחה שיעורים אונליין בזוםדרך המחשב הנייד, הטאבלט שלה והסמארטפון. שיחות מרובות משתתפים עם הדודות והסבים וחצי עולם בערבי חג הביאו את הקדמה וייתרו את הצלם.

עדיין יש נישות של צילום אבל חלק גדול מהשוק נעלם. ככה זה.

ומה הקשר לבינה?

אני חושב שזה נפלא! הראתי לאחותי את Midjourney והיא התחילה לשחק עם זה ולהוציא כל מיני תמונות של יוגה ומח ושילובים אחרים. עד היום היא הייתה סוחבת אותי לצלם אותה בכל מיני תנוחות יוגה ברחבי הגליל, אבל עכשיו היא יכולה לשגע את הבינה במקום!

ולא רק היא. אני חושב שהבינה הזו תחליש את מאגרי התמונות, תפגע במאיירים ותיתן כלים לכל אחד ואחת להפוך את הדמיון שלהם למציאות. איורים בעיתונות או צילום-אילוסטרציה יפנו את מקומם לבינה מלאכותית. הצ'אט GPT יסכם את המאמר, ה DALL-E-2 יכין מהסיכום איורים או תמונות והיי הופ יש כתבה!

לא צריך יותר מאגרי תמונות כדי להוסיף תמונה לפוסט בבלוג.

לא צריך צוות חשיבה לצילום השער של העיתון, נבקש גרסאות מהבינה.

לא צריך יותר חבר שיודע לצייר שיכין לי סקיצה לקעקוע.

לא צריך מעצבים גרפיים לעבודות פשוטות.

הבינה הזו כיום היא קצת מה שהסוריאליסטים הביאו לעולם האמנות, הם לקחו חלקים מציאותיים מהיומיום וחיברו אותם למשהו אחר, אז אפשר להגיד שאנחנו בתקופה הסוריאליסטית של הבינה המלאכותית. אבל היא תשתפר ותפרח מהסוריאליזם אל הריאליזם. כבר היום חלק מהערים הגדולות בגוגל מפות ממודלות לרמת ה-3D והן תשתפרנה לכדי:

בינה? את יכולה לייצר תמונה שלי משקיף על ניו-יורק ב-11 בספטמבר בדיוק כשמטוס פוגע בבנייני התאומים? את יכולה ליצור את זה בוידאו? אני יכול לקבל את זה מרחפן שעובר מעלי ומתייצב על קו הרקיע?

וכנראה שלא אני אעשה את זה אלא ילדה בת 12 שתצטרך סרטון כניסה לבת-מצווה.

אומן מתוסכל בוכה מול אמנות של בינה מלאכותית / AI by Midjourney

אלה דברים קטנים אבל כל שלב כזה מייתר אנשים יצירתיים אמיתיים והם יאלצו להמציא את עצמם מחדש או ללכת לעבוד ברמי לוי. לימודים של מקצועות טכניים יצטמצמו והעבודות הקטנות שהיוו כניסה רכה למקצוע וצבירת ניסיון יתאיידו. לדעתי זה יצמצם את לומדי האומנות עוד יותר וידיר בעיקר עניים מללמוד מקצוע שאין בו עבודה. תפיסות עולם ודעות מגוונות שמרכיבות ומאתגרות את עולם האומנות לא יגיעו אליו יותר.

התהליך הזה קיים מאז שאנשי מערות ציירו על קירות עד שבא מישהו עם כסף (או שוֹק של ממותה) וביקש שיציירו אותו, באותו רגע הוא הפך את האומנות שלהם למקצוע.

דברים מתחילים כאוונגארד ממשיכים כמיינסטרים, עולים לרמה תעשייתית ומסיימים כנישה אמנותית.

בתור אמן זה יהיה קשה. אבל כקהילת אמנים עברנו את זה בעבר. קרנו של הציור ירדה כשנכנס הצילום, אבל הציור נשאר כנישה אמנותית. צילום הפילם צנח כשנכנס הצילום הדיגיטלי אבל נשאר כנישה אמנותית. עולם הדפוס קרס כשהגיע האינטרנט אבל נשאר באמנות כענף שלם. גם האיור יקרוס ויישאר כנישה בעולם האמנות.

אין כמעט אומנים שחיים רק מהאומנות, לכולם יש עוד עבודה. הם מלמדים, מעצבים, מאיירים, ועובדים במשהו יצירתי בשדה האומנותי שלהם. העבודות הקטנות שלהם יצטמצמו וייעלמו, ואיתן גם הסטודנטים לאומנות.

לפני שאתם מתעצבנים ובזים לרעיון, ומתחילים עם טיעונים שיש אמנות ואמנים והם ימשיכו ליצור... אז כן, יש אמנות ואמנים והם ימשיכו ליצור אבל העבודות המזדמנות בתשלום והקהל הלכו למקום אחר. מי שיוצר בשביל עצמו או בשביל הכיף לא יעלם אבל מי שצריך קהל או עבודה יאלץ למצוא אותם במקום אחר עם אמנות אחרת.

כאומנים העולם שלנו בקריסה, השפעה של האומנות הפלסטית נעלמה ועלינו להמציא משהו אחר. זה אתגר, זה חדש, בינה מלאכותית לא תצליח ליצור את זה מהקיים, זו משימה שלנו האומנים.

בהצלחה.

גם לעץ יש מה להגיד - פוסט מצולם

"גם לעץ יש מה להגיד"
אחד המשפטים הראשונים שקלטתי בסדנת הדפס עם אריק כלפון במכון לאמנויות תל-חי.
הסדנה התחילה השבוע עם הדפס בסול, פשוט וקל.
תוכנית הסדנה

סדנת חומרים - פוסט מצולם

בחודש וקצת האחרונים השתתפתי בסדנת חומרים (באקדמיה לציור פיגורטיבי - אמיר ניר - בקיבוץ הגושרים) (סדנאות שלקחתי בעבר אצל אמיר ניר)

מהי סדנת חומרים?

לא, לא בישלנו מתאמפטמין בתחתוני סבא לבנים בקרוואן במדבר, וגם לא גידלנו עציצים במרתף. אבל כן ערבבנו, בישלנו ומתחנו כל מיני חומרי ציור. גם מודרניים וגם מהמתכונים של הסבתא של מיכאלנג'לו.

משהו הלך לאיבוד בעולם המודרני, שהכל מגיע מן המוכן, עם תוית.
כל הפן המחקרי בלהיות אמן נעלם מן העולם.
הכל 'Ready Made'

אז לא
לא הכל.

מתחנו בדי פשתן אמיתיים על מסגרות עץ.
צבענו אותם ב'דבק עצמות' שבישלנו לבד.
וגם מרחנו עליהם ג'סו ושייפנו והכל כדי להכין בד אמיתי, שמרגיש אחרת לגמרי.
והכנו ניירות עם שלק לציורי שמן,
ושיחקנו עם דיו,
ועם טמפרה, שזה פיגמנטים וחלמון.
וצבעי מים,
וכל מיני סוגים של מכחולים.
וסכין,
ועוד כל מיני דברים שפותחים את הראש.

וגילינו שלכל דבר יש מחיר שמשקף איכות
יש קקה
יש Student שזה קצת יותר טוב מקקה
יש Studio שזה קצת יותר טוב מ Student 
ויש Artist שזה יותר טוב מ Studio 
ככה זה

והיה כיף.

מצורף אלבום מצולם של החוויות :)

לפרטים וסדנאות
העמוד של האקדמיה לציור פיגורטיבי בפייסבוק

אמיר מטביע נייר לצבעי מים 500 גרם!
על נייר אמיתי לא מתפשרים
ככל שהצבע יותר יקר, תכולת הפיגמנט יותר גבוהה, ככה זה

אמיר מדגים עבודה בצעי מים, רטוב על יבש

מורחים שלק על נייר, הכנה לצבעי שמן

אמיר מציג דוגמאות לציורי טמפרה (הימני למכירה, את השמאלי הוא לא מוכן לשחרר :)

עם החלמון מציירים מסתבר, עם החלבון עושים מרנג

חביתה כחולה

התנסות בסדנה

התנסות בסדנה

אמיר מאחורי החומרים

דבק עצמות (Rabbit-skin glue)

מבשלים ארנבות

בד פשתן אמיתי

עדיין מבשלים, זה לוקח זמן..

מותחים בדים

כלים, כלים

צבע לצבע

השולחן של המאסטר

הפסטלים של רוני

השולחן של המאסטר

משחקים בדיו

תשע מטרות כתף צבעוניות, למסיבה

תשע מטרות כתף צבעוניות הולכות למסיבת רחוב בקרית שמונה.
וידאו: חמוטל
במסגרת מסיבת רחוב של שישי - קפה חברותא, קרית שמונה.



מטרות נפרדות

מטרות נפרדות

איחוד מטרות

המטרות בסטודיו


מתחת לבית שלי

9 מטרות חוצות את הכביש ליד קניון 8 ואגד

9 מטרות מבקרות אצל 'מנשה'

וגם ליד בזק

9 מטרות יורדות במדרגות

9 מטרות מגיעות לכיכר

בכיכר מול קפה חברותא

חייל לבוש

אני קם בבוקר, מתארגן לצאת. פתאום אני רואה חייל לבוש. אחד מאלה שהכנתי בשביל צבעי בסיס
אני אומר לו: "מה?"
ומה הוא אומר לי בחזרה?
"צ'מע אני צריך לזוז"
"מה צריך לזוז?"
"לזוז לזוז, לא יכול לספר"
"מה לא יכול לספר?" אני צועק "אני עשיתי אותך! אני כמו אבא'שך! האלוהים שך! מה לא יכול לספר? מה?"
"צ'מע, הסורים על הגדרות, אני חייב לזוז"
מה סורים עכשיו. מאיפה הוא הביא לי את זה. סורים עאלק. מתלבש לי פתאום, אני עשיתי אותו ערום!
אז אמרתי לו "ים, מיים מפכים, בקבוק, בקבוק.. זרימה.. "
ואז הוא אומר לי "מה יש לך?"
"מה, מה יש לי? דיבורים על מיים לא גורמים לך לרצות להשתין?"
"לא" זרק לי, "אני חייב לזוז, ותודה"
מה תודה, תתפשט!

חייל לבוש, אם אתם רוצים לראות אותו, בואו לצבעי בסיס 2

(לתמיכה בפרויקט בהדסטארט)

עלילות הטרמפיסט

אחרי השתתפות בפרויקט המנהרה בשנה שעברה עם האמן עדי סנד (כתבתי על זה פה) התחלתי לעשות עוד ועוד שבלונות מהציורים שלי. קצת השתתפו בתערוכה בברלין, וקצת על קירות בכל מיני מקומות.
התוצר האחרון הוא סדרה של הדפסים של הציור 'הטרמפיסט' מ-2010. הרבה דברים עברו על הטרמפיסט מאז, הנה כמה מהם..

גלופת הטרמיסט הצבועה (תלויה אצלי בבית) אקריליק על עץ
גלופת הטרמפיסט לפני הצביעה


הדפס בודד שיצא מהגלופה אחרי תיקונים
הדפס שבלונות ידני 1/10 אקריליק על נייר קראפט חום



ערימת הדפסים חתומים וממוספרים

הטרמפיסט המקורי, נמצא אצל דן ושרון מיכאלי





חוץ מהטרמפיסט ישנם עוד מספר הדפסים, איש ברוח, עץ, איתמר, כדור אצבעות.. ועוד כמה בדרך. אם מישהו רוצה לקחת את אחד מהם טרמפ, שייצור קשר.
להתראות.
דרור

בחזרה לעתיד 1985

באמצע שנות השמונים כשגרתי בשיכון, אחר מזה שאני גר בו היום. הייתה לנו מרפסת שהייתה מופרדת מהסלון בחלון זכוכית גדול. ולחלון זכוכית הגדול היה וילון יותר גדול בצבע חום עם עיגולים כאלה של סבנטיז. המרפסת הזו שהייתה מופרדת מהסלון הייתה הסטודיו לציור של אבא שלי.
היכנשהו - יואל מילר (אבא שלי), פלסטיק על עץ 1985
בשנות השמונים לפני שהמציאו את השכבת האוזון וכל הקונספרציה הזו, הפלסטיק שלט. הוא היה באופנה והכל היה מפלסטיק, ואם אפשר אז מפלסטיק כתום. הארונות במטבח היו מפלסטיק כתום, וגם הכסאות המסתובבים, וגם אחד הקירות בסלון.
פלסטיק כתום שולט!
וחוץ מכל הפלסטיק מסביב, אבא שלי היה מצייר עם פלסטיק.
הוא היה ממיס אותו בכל מיני חומרים שלא יכלו לפגוע באוזון כי עוד לא המציאו אותו, שהיו מסריחים במיוחד. ובגלל זה הוא היה עובד רק במרפסת כשהחלון זכוכית הגדול בינה לבין הסלון היה סגור.
הוא היה מפריד פלסטיק לפי צבעים בצנצנות של חמוצים, וריבות וכל מיני דברים אחרים שבאו בצנצנות. ובכל צנצנת הוא היה שם חומר שממיס את הפלסטיק ומחכה עד שהפלסטיק יימס.
אני חושב שההורים שלי היו ההורים היחידים ששמחו כשצעצוע היה נשבר, כי זה היה אומר שאפשר לעשות ממנו ציור חדש.
כשהיה חסר לאבא שלי צבע, כמו אדום למשל, אז כל הלבנים האדומות של ה'לגו' היו נעלמות.. ככה זה כשאבא שלך מצייר בפלסטיק.
אני זוכר שהייתי מציץ מאחורי הוילון שמאחורי חלון הזכוכית הגדול ורואה את אבא שלי שופך פלסטיק מומס על דיקט, ומכוון את הפלסטיק בעדינות עם סכין-ציירים. וכל פעם שזרם הפלסטיק מצנצנת החמוצים היה מתמעט היו נוצרות בועות קטנות של אויר בתוך הפלסטיק. אם הן היו נשארות בציור הן היו מתפוצצות בייבוש והיו נוצרים חורים קטנטנים כמו דבוקה של לועות געשיים, אז אבא שלי היה מכה עליהן בעדינות עם הסכין כדי שתתפוצצנה. החלקים הקטנים האלה של הבועות בציורים, היו החלקים האהובים עלי.
שלושים שנה אחרי, ואני מערבב פגמנטים לתוך מקשר אקרילי עם סכין, נאבק בבועות, מזיז את הצבע בעדינות על הבד. ונזכר.
שקיעה בטמפלהוף, 50*60 פגמנטים ומקשר אקרילי על בד, ברלין 2012
פרט מתוך שקיעה בטמפלהוף

פרט מתוך שקיעה בטמפלהוף
האייטיז כבר כאן.
ואתם?