תוויות

‏הצגת רשומות עם תוויות מחשבות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מחשבות. הצג את כל הרשומות

הרהורים אנושיים על בינה מלאכותית

 לפני שאתם מבטלים בבוז את הגל החדש של אמנות מלאכותית, קחו רגע ונסו בעצמכם. זו ההתפתחות המשמעותית ביותר בעולם האומנות מאז ה-Readymade המחורבן. הבינה המלאכותית הולכת לשנות את האומנות של כולנו. חלקנו נוכנס לנפטלין ויבואו לבקר את הצנצנת שלנו מדי פעם, חלקנו נפרוש ונלך לעבוד בבנק. אבל חלקנו יצטרפו לגל וירכבו עליו.

אומן מתוסכל בוכה מול אמנות של בינה מלאכותית / AI by DALL-E-2

אני רוצה להשליך את הבינה על תהליכים שעבר עולם הצילום מתחילת שנות האלפיים כמו שאני חוויתי אותם. התחלתי ללמוד קולנוע ב-2004 במסלול הנדסאים בביתהספר לקולנוע וטלוויזיה בתל חי. המחשבים הביתיים היו חלשים מדי לעריכת וידאו, המצלמות היו יקרות מדי, וכדי ליצור משהו ברמה סבירה היה צריך צוות של אנשי מקצוע.

גם למחשבי העריכה היה קשה להתמודד עם שעות של חומרי גלם והיינו דוגמים את הצילומים מקלטות עם פס מגנטי לכונן קשיח באיכות ירודה ובסוף העריכה דוגמים מחדש רק את החלקים שהשתמשנו בהם, כי הכוננים היו קטנים מכדי להכיל את כל חומרי הגלם באיכות מלאה.

התקופה הזו הייתה פריחתם של מסלולי הקולנוע הטכנולוגיים בישראל, היה בזה קסם. קסם שאפשר לעשות רק במסגרת מתוקצבת עם עוד אנשים וציוד יקר.

ב-2006 קניתי מצלמת סטילס דיגיטלית ראשונה והתחלתי לעבוד כצלם. עידן הרשתות החברתיות התחיל והאפשרות לשתף תמונות העלתה את הצורך בצלמים, שעד לאותה תקופה היו מצלמים בעיקר לחומרים מודפסים, עיתונים ופרסומים אחרים.

במלחמת לבנון השנייה נתקלתי לראשונה בצלם שסחב מחשב נייד וסטיק של אינטרנט אלחוטי סלולרי, הוא פשוט רץ עם מצלמה ביד אחת ולפטופ פתוח ביד השנייה  – עידן חדש.

צילום דיגיטלי הפך לסטנדרט ודחק את הפילם. מאגרי תמונות בתשלום ברשת החלו לצוץ ומחיר של תמונה בהתחלה היה מאות שקלים. מאגרים היו נפוצים גם לפני, אבל לא ברשת. כשעבדתי כמעצב גרפי בבית דפוס ב-2002 אמנם היה כבר גוגל אבל עדיין השתמשנו בספרים מודפסים של קליפ-ארט ודיסקים תואמים עם העיצובים עצמם.

אומן מתוסכל בוכה מול אמנות של בינה מלאכותית / AI by Deviantart Dreamup

עם התפתחות המצלמות בטלפון וכניסת האינטרנט הסלולרי – משקל התמונות של הצלמים ברשת פחת והצילומים מהטלפון פרחו, השיא היה כניסת אינסטגרם. פרט לרעיון של רשת מבוססת ויז'ואל ולא טקסט, אינסטגרם הגיעה עם סט של אפקטים שהעמיד את פוטושופ בפינה עם הפנים לפח.

יתרונות של צלם שיודע לצלם תמונה ולעבד אותה למשהו אחר וייחודי התאדו בתוך הסייברספייס. לא צריך איש מקצוע כדי ליצור תמונה שנראית כמו משנות ה-20 של המאה הקודמת או משנות ה-20 של המאה הבאה. יש אפקט לשקיעה ולזריחה ואפילו להסרת קמטים.

אני זוכר שחבר צלם התבכיין שכל האפקטים שהוא בנה בפוטושופ והשתמש בהם לתמונות לא שווים כלום כי כולם עושים את זה בלחיצה אחת באינסטגרם.

הצורך בצלם מקצועי ירד, מחירי התמונות במאגרים ברשת צנחו לדולרים בודדים וצלמי סטילס החלו לנוע לכיוון הוידאו שהצליח עדיין לשמור על יתרון טכנולוגי על הסמארטפון.

אך לא לאורך זמן, הוידאו השתפר פלאים ואחריו הסאונד והטכנולוגיה, היום עם טלפון ומיקרופון אלחוטי בכמה מאות שקלים יוצרים תוכן ב- 4K בשילוב רחפן ואנימציה ולא רק שלא צריך איש מקצוע בשביל זה – כולם יכולים להיות אנשי מקצוע בעצמם. המסלולים הטכנולוגיים ללימוד קולנוע נסגרו כמעט כולם ובמקומם צצו מסלולים עיוניים אקדמיים מצד אחד וקורסים מקוונים קצרים מהצד השני.

חלק מהעבודות שהייתי עושה כצלם התאדו, כל דובר/ת עם טלפון עושים עבודה יותר טובה ומשדרים בחי לכל עבר. תמונה כבר לא צריכה להיות מדויקת, היא צריכה להיות *עכשיו* והיא חיה לכמה שברירי שנייה עד שמחליקים אותה הלאה.

ואז הגיעה הקורונה.

בעצם הקורונה דחפה את האנשים שנמנעו מטכנולוגיה היישר אל זרועותיה הפתוחות. אמא שלי בגיל 70 לקחה שיעורים אונליין בזוםדרך המחשב הנייד, הטאבלט שלה והסמארטפון. שיחות מרובות משתתפים עם הדודות והסבים וחצי עולם בערבי חג הביאו את הקדמה וייתרו את הצלם.

עדיין יש נישות של צילום אבל חלק גדול מהשוק נעלם. ככה זה.

ומה הקשר לבינה?

אני חושב שזה נפלא! הראתי לאחותי את Midjourney והיא התחילה לשחק עם זה ולהוציא כל מיני תמונות של יוגה ומח ושילובים אחרים. עד היום היא הייתה סוחבת אותי לצלם אותה בכל מיני תנוחות יוגה ברחבי הגליל, אבל עכשיו היא יכולה לשגע את הבינה במקום!

ולא רק היא. אני חושב שהבינה הזו תחליש את מאגרי התמונות, תפגע במאיירים ותיתן כלים לכל אחד ואחת להפוך את הדמיון שלהם למציאות. איורים בעיתונות או צילום-אילוסטרציה יפנו את מקומם לבינה מלאכותית. הצ'אט GPT יסכם את המאמר, ה DALL-E-2 יכין מהסיכום איורים או תמונות והיי הופ יש כתבה!

לא צריך יותר מאגרי תמונות כדי להוסיף תמונה לפוסט בבלוג.

לא צריך צוות חשיבה לצילום השער של העיתון, נבקש גרסאות מהבינה.

לא צריך יותר חבר שיודע לצייר שיכין לי סקיצה לקעקוע.

לא צריך מעצבים גרפיים לעבודות פשוטות.

הבינה הזו כיום היא קצת מה שהסוריאליסטים הביאו לעולם האמנות, הם לקחו חלקים מציאותיים מהיומיום וחיברו אותם למשהו אחר, אז אפשר להגיד שאנחנו בתקופה הסוריאליסטית של הבינה המלאכותית. אבל היא תשתפר ותפרח מהסוריאליזם אל הריאליזם. כבר היום חלק מהערים הגדולות בגוגל מפות ממודלות לרמת ה-3D והן תשתפרנה לכדי:

בינה? את יכולה לייצר תמונה שלי משקיף על ניו-יורק ב-11 בספטמבר בדיוק כשמטוס פוגע בבנייני התאומים? את יכולה ליצור את זה בוידאו? אני יכול לקבל את זה מרחפן שעובר מעלי ומתייצב על קו הרקיע?

וכנראה שלא אני אעשה את זה אלא ילדה בת 12 שתצטרך סרטון כניסה לבת-מצווה.

אומן מתוסכל בוכה מול אמנות של בינה מלאכותית / AI by Midjourney

אלה דברים קטנים אבל כל שלב כזה מייתר אנשים יצירתיים אמיתיים והם יאלצו להמציא את עצמם מחדש או ללכת לעבוד ברמי לוי. לימודים של מקצועות טכניים יצטמצמו והעבודות הקטנות שהיוו כניסה רכה למקצוע וצבירת ניסיון יתאיידו. לדעתי זה יצמצם את לומדי האומנות עוד יותר וידיר בעיקר עניים מללמוד מקצוע שאין בו עבודה. תפיסות עולם ודעות מגוונות שמרכיבות ומאתגרות את עולם האומנות לא יגיעו אליו יותר.

התהליך הזה קיים מאז שאנשי מערות ציירו על קירות עד שבא מישהו עם כסף (או שוֹק של ממותה) וביקש שיציירו אותו, באותו רגע הוא הפך את האומנות שלהם למקצוע.

דברים מתחילים כאוונגארד ממשיכים כמיינסטרים, עולים לרמה תעשייתית ומסיימים כנישה אמנותית.

בתור אמן זה יהיה קשה. אבל כקהילת אמנים עברנו את זה בעבר. קרנו של הציור ירדה כשנכנס הצילום, אבל הציור נשאר כנישה אמנותית. צילום הפילם צנח כשנכנס הצילום הדיגיטלי אבל נשאר כנישה אמנותית. עולם הדפוס קרס כשהגיע האינטרנט אבל נשאר באמנות כענף שלם. גם האיור יקרוס ויישאר כנישה בעולם האמנות.

אין כמעט אומנים שחיים רק מהאומנות, לכולם יש עוד עבודה. הם מלמדים, מעצבים, מאיירים, ועובדים במשהו יצירתי בשדה האומנותי שלהם. העבודות הקטנות שלהם יצטמצמו וייעלמו, ואיתן גם הסטודנטים לאומנות.

לפני שאתם מתעצבנים ובזים לרעיון, ומתחילים עם טיעונים שיש אמנות ואמנים והם ימשיכו ליצור... אז כן, יש אמנות ואמנים והם ימשיכו ליצור אבל העבודות המזדמנות בתשלום והקהל הלכו למקום אחר. מי שיוצר בשביל עצמו או בשביל הכיף לא יעלם אבל מי שצריך קהל או עבודה יאלץ למצוא אותם במקום אחר עם אמנות אחרת.

כאומנים העולם שלנו בקריסה, השפעה של האומנות הפלסטית נעלמה ועלינו להמציא משהו אחר. זה אתגר, זה חדש, בינה מלאכותית לא תצליח ליצור את זה מהקיים, זו משימה שלנו האומנים.

בהצלחה.

פצוע מתהלך – או איך עושים חברים חדשים

הגדרות:

אירוע מוחי (מתוך וויקיפדיה) שבץ מוחי או אירוע מוחי הוא מצב רפואי הנגרם כתוצאה מהפסקת זרימת הדם לאחד החלקים של המוח. התוצאה היא התקף פתאומי של הפרעה באחד או יותר מתפקודי הגוף.

פצוע (מתוך 'המילון החדש' א. א. שושן) מי שנפגע קשה בגופו כתוצאה של מכה יריה או חבלה:

פצוע-דכה מי שנמעכו אשכיו (מתוך אותו המילון):

פצוע מתהלך (מתוך זיכרון עמום) מונח רפואי המתייחס לפצוע שעודנו מתפקד ויכול ללכת בכוחות עצמו:

פוסט (מתוך 'המילון החדש' א. א. שושן) לאחר, אחרי:

טראומה (מתוך 'המילון החדש' א. א. שושן) חבלה בגוף מפגיעה חיצונית – מכנית, כימית, חשמלית וכדומה:

חבר (מתוך 'המילון החדש' א. א. שושן) 1. רע, ידי, עמית: 2. אחד מן החברה, בן אגודה או ארגון וכדומה: 3. הזולת, האחר, שני: 4. שותף לעבודה, ללימוד וכדומה: 5. כינוי לחסיד המדקדק בכל המצוות התלויות בארץ – בניגוד ל"עם הארץ": 6. תלמיד חכם, מלומד: 7. דומה לו, כמוהו:

חדש (מתוך 'המילון החדש' א. א. שושן) שלא היה קודם, שהופיע בזמן האחרון, שעדין לא השתמשו בו, הפך מ"ישן":

היפוכונדריה (מתוך 'מילון לועזי עברי' מאת דן פרנס) מרה שחורה.

מרה שחורה (מתוך 'המילון החדש' א. א. שושן) 1. כינוי ללחה מזיקה ושחורה העלולה להצטבר בטחול והיא גורמת לאדם הרגשה רעה: 2. מצב רוח של דיכאון, מלנכוליה: 3. ראית שחורות, פסימיות:


מחשבות:

יום אחד בתל-אביב, קינג ג'ורג', סחרחורת, הבהובים, שוב סחרחורת, מיגרנה. יש לי מיגרנות שנקראות אאורה. (הסבר מקיף כאן) לא כולם מאמינים לתיאורים של ההבהובים הצבעוניים שאני רואה, המזכירים שלג כזה, כמו שיש בטלויזיה, רק צבעוני. הם מתחילים בנקודה מסוימת בשדה הראיה ומתפשטים החוצה עד אל מאחורי הראש. כשהם מגיעים לשם מתחיל הכאב, הוא נמשך קרוב ליום ואחריו ישנם עוד יומיים אפופים. בניגוד להסברים בוויקיפדיה – בשלב שאחרי יש לי דחף עז לאכול דברם שעושים רעש, בייגלה, ביסלי, קרקרים, עוף פריך, פתית, עוד פתית, אוכל רועש והרבה. משהו שגורם לאיתחול מחדש של כל המחשבות במוח. עשיתי בדיקות של כל מיני דברים כמו ראיה וכדומה בקופת חולים כללית. גם הבדיקות היו כלליות וכך גם המחשבה הכללית שלי שכל המיגרנות הללו הן הקדמה לאירוע מוחי שבוא יבוא. אני מקווה שהאירוע יהיה חיובי, כמו מציאת תרופה לסרטן או איזה סיפור טוב ולא סתם שבץ.

בכל מקרה האאורה שהיתה לי גרמה לי לחשוב שם באמצע המלך ג'ורג' לבדי על כל האנשים שנמצאים סביב. אנשים נחמדים שהולכים מולך ברחוב, או איתך ומנסים לשנות את קצב הליכתם מזה שלך כדי שלא יחשוב מישהו, חלילה, שאתם ביחד. וזה לא משנה שאתם בכלל לא מכירים, אם אתם הולכים יותר מעשרה מטרים ביחד כל העסק מתחיל להיות מביך ואז אחד מכם עוצר או חוצה את הכביש או פורם ושורך את שרוכיו מחדש. רק כדי שאף אחד מהאנשים מסביב, שהוא ממילא לא מכיר, לא יחשוב שהוא איתך. מה זה משנה בעצם ?

יצא לכם פעם להתחיל לחשוב על הסברים תוך כדי? בערך במטר השמיני זה מתחיל, מה תגידו אם מישהו שאתם מכירים יגיע מולכם וישאל איזו שהיא שאלה ברבים? כמה מביך.

אז אני הולך לי ככה בקינג ג'ורג'. מנסה לא למעוד על עוברים ושבים עם כל ההיבהובים והשלג שיש לי בשדה הראייה וחושב לעצמי מי מהם יוכל לעזור לי אם אקבל פתאום איזה אירוע מוחי. בטוח יש שם איזה דוקטור ברחוב, לא ?

"יש פה איזה דוקטור ברחוב ?"

פעם כשרק עשירים טסו במטוסים, תמיד היה רופא בכל מטוס. הדיילת היתה עוברת ושואלת בלחישה "האם כבודו דוקטור?" והכל כדי לא להלחיץ את הנוסעים. למרות שהיא הייתה שואלת את כל הנוסעים ורק אחרי שכולם אמרו לה לא, (ומכאן ידעו שהיא מחפשת דוקטור) הדוקטור התורן של הטיסה היה יוצא מהשירותים, כנראה עם דיילת אחרת ומציל את המצב. היום כל הדוקטורים שהולכים ברחוב הם בכלל דוקטורים למחשבים, או למכונות, או למחולות, אף אחד לא באמת רופא.

חזרה לקינג ג'ורג'.

אז מי יבאו לעזרי אחרי האירוע המוחי הממשמש ובא? אני צריך חברים חדשים בקינג ג'ורג'.

איך עושים חברים חדשים באמצע קינג ג'ורג'?

איך עושים חברים חדשים באמצע הרחוב? איך מתחילים עם אדם זר באמצע הרחוב? אפשר בכלל לפנות לאדם זר באמצע הרחוב ולדבר איתו? להזמין אותו לקפה? לסרט? סתם כדי להיות חברים, בלי רק רומנטי, בלי רקע בכלל?

נגיד אתם (אבל ביחיד. אני משתמש ברבים כדי לפנות לנשים ולגברים כאחד), נגיד אתם רואים בנאדם נחמד באמצע הרחוב, והוא פונה אליכם ושואל: 'הי, אפשר לשבת איתך לקפה? לשבת איתך על ספסל לאיזו שיחה? לראות איתך סרט?' 'נראה לי שזו יכולה להיות תחילתה של ידידות נפלאה'.

מה אני הייתי עושה אם סתם כך, ביום אחד, אדם אחד, באמצע הרחוב היה פונה אלי ושואל לשלומי, מה הייתי עושה?

מה הייתי עושה אם הוא היה מצהיר ש'אין לי שום דבר למכור' וגם 'אין לי שום דבר שאני רוצה שתחתום עליו' וגם 'אין לי שום מטרה נסתרת' רק שיחה, ואולי איזה קפה קטן, מקסימום איזו עוגה.

הייתי יושב איתו לשיחה? אין מצב! הייתי חושב שהוא עובד עלי, מרמה אותי, רוצה להזדיין איתי. היש סיכוי שזה אכן רק תמים ? היש כאלו אנשים תמימים איפשהו? איך שוברים את המחסום?

אם היינו מכירים מישהו משותף או שייכים לאיזו קבוצה, או לוקחים איזה קורס ביחד, או עובדים ביחד, או אפילו נתקעים באיזה אוטובוס ביחד באמצע שומקום. נפגשים באיזה טיול בחו"ל במקרה בתור לאיזו מכולת. הו, אז הכל היה בסדר. ישנו איזשהו פרט מחבר, איזשהו תירוץ, יד אלוהים, גרם שמיימי, אצבע מכוונת.. הבנתם את הקטע.

כל עוד ישנה איזושהי סיבה אקראית, היא הבסיס לאמון שהמפגש תמים ואמיתי, אין מניעים נסתרים, אין ניצול ואין רמאות. סיבה אקראית.

סיבה אקראית

אם סתם התיישבתי ליד איזה אדם על ספסל באמצעו של רחוב, האם נתחיל לדבר ללא סיבה אקראית, ללא אירוע מחולל שיחה, ללא איזו שבירת קרח, ללא איזו צרה משותפת. האם האירוע המוחי המתמהמה שלי יחולל איזה שינוי?

ואם זה רק נראה אקראי? ותכננתי הכל מראש, אבל רק עד למפגש. מה שיבוא אחרי, יבוא באקראי. האם זה יתגלה? ואם זה יתגלה, זה יהיה יותר גרוע מאי מפגש בכלל? ואם זה לא יתגלה, אני אוכל לחיות עם סוד כזה גדול?

אם אני פונה סתם כך אל מישהו ברחוב ללא תכנון וסיבה, פרט לסיבה שאני רוצה להרגיש איך זה, רק כדי שאני אוכל לכתוב כאן, עכשיו, איך זה מרגיש?

האם אפשר לשבור את המחסום הזה שקיים בין אנשים בלי תירוץ אקראי?

פעם מזמן לפני אלפי שנים כשאדם היה נתקל באדם אחר באיזה שביל נבטי נידח, או דרך בְּשֹמִים משובשת, או אורחאן מדברי, או יער עבות, האם היו מחליפים ביניהם דבר מה? הרי ברור שכן. גם כיום כשאנו במקומות נידחים, דַּלֵי אדם אנו נחליף איזו מילה עם כל אדם שיִקַרָה בדרכנו. אבל אולי מפגש זה בשום מקום הוא, הוא, התירוץ האקראי לשיחה?

אז אולי רק פה בעיר המפגש ברחוב אינו נחשב כתירוץ אקראי. ורק כאן קיים מחסום התירוץ האקראי. צרה עירונית היא זו. כולנו פצועים מתהלכים עם אירועים מוחיים הבוששים לבוא.


אחרית דבר

ואם אחרי כל זה, ואחרי שהשתחררתי מכל המחסומים המתוכננים והאקראיים, ומישהו נחמד אי שם באמצע קינג ג'ורג' היה מתחיל לדבר איתי סתם כך ללא כל תירוץ אקראי. והייתי מדבר איתו בחזרה. ואחרי כמה דקות של שיחה חסרת כל מניע נסתר הייתי מגלה שהאיש הנחמד ממולי אינו נחמד כלל, ושהוא אפילו די מעצבן. ושהוא לא מפסיק לדבר שטויות, ולא מרפה גם כשאני רומז לו, או שאני כבר ממש מתחיל ללכת.

אז אולי כל זה רק מנגנון הגנה מפני אנשים מעצבנים, בלי מגע, בלי קשר עין, הרחוב הוא רק צינור כדי להגיע למקום אחר, מוכר. לא חייך לא להישיר מבט. פנים קדימה ומשקפיים כהים.