תוויות

‏הצגת רשומות עם תוויות היפוכונדריה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות היפוכונדריה. הצג את כל הרשומות

אני, היפוכונדר, לחוץ! (או "למה לעזאזל לא מנקדים באתרי אינטרנט")

בוקר, ציפורים מצייצות, שמש זורחת. מקלחת.

פיפי של בוקר, מממ...

שטיפת פנים, מבט במראה, צחצוח שיניים.

אפצ'י.

שיט!

כאבי גב עצומים.

נתפס לי הגב מעיטוש. עיטוש !

היפוכונדר.

גריאטרי.

ליצן.

ל-י-צ-ן-!

הזדקפתי. הבטתי בעצמי. נשמתי. אמרתי לעצמי, זה כלום, הכל בסדר. רגל שמאל נשלחת לאחור לצעד.. ש-י-ט—פ-א-ק—א-י-ה—א-י-ה—א-י-ה—א-י-ה... כאבים עצומים בגב התחתון. התחלתי לצעוד אל מחוץ למקלחת. במסדרון חטפתי את הפיק של השיא של הזֵץ. המרחב קיבל צורה מופשטת רב-ממדית. הרגשתי שהדם שלי מתנקז אל ישות חוץ-גופית. אחזתי בשק האיגרוף התלוי כדרך קבע במסדרון, וחשבתי לעצמי כמה כיף היה לחיות.

המרחב התבהר לכדי שלושת מימדיו ואני עשיתי את שני הצעדים האחרונים אל תוך המטבח ונשכבתי על הרצפה. יכול להיות שהייתה זו רק נפילת סוכר רגעית? וכל עניין הגב הוא בראש שלי. אולי זה סתם זֵץ וגמרנו. למה זה קורה דווקא עכשיו? ולמה יש לי אבק על התקרה ?

קמתי מהרצפה והכנתי קפה קר, חזק, עם הרבה סוכר כדי למנוע נפילות סוכר עתידיות ושמתי פעמי בעדינות כואבת לחדר. באמצעו של המסדרון הזֵץ חזר. שיתק לשנייה את כל עצביי, והפשיט את המרחב ממימדיו. ראיתי בהילוך איטי שנמשך כנצח כואב במיוחד את ספל הקפה שלי צונח לאיטו אל רצפת המסדרון, מתרסק לרסיסים וממשפריץ את הקפה הקר, החזק והמתוק שלי לכל עבר ולרגליי החשופות.

דדתי למקלחת מסוחרר, ולא הצלחתי להתכופף אל הברז. באקרובטיקה שלא מביישת מתעמלת קרקע סובייטית, הצלחתי לפתוח את המים בברז הנמוך שיש במקלחת ואף אחד לא באמת יודע למה הוא שם עד לרגע זה. ושטפתי את הקפה הקר, החזק, המתוק והמבוזבז מרגליי.

המשכתי את התעמלות הקרקע שלי כדי לעבור את שברי הספל שאיימו לפצוע את רגלי ולהשאירי מדמם על רצפת המסדרון והתרסקתי על מיטתי למשך מחצית השעה. כמה מחשבות עברו לי בראש באותה מחצית. האם רק נתפס לי הגב, או שנפרץ לי דיסק. האם אני אהיה נכה לכל החיים? מתים מזה? אני לא אוכל לרוץ היום? אני לא אוכל לרוץ שבוע? חודש? שנה? אזרתי כוחות והחלטתי לקום מהמיטה לגוגל ולבדוק.

זה לקח 17 דקות של סיבובים וניסיונות עד שהגעתי למחשב שנמצא מטר וחצי מהמיטה והתיישבתי על הכיסא בדמעות.

תסמינים של פריצת דיסק מהאתר של הכללית:

"כאבים הנובעים מפריצת דיסק עלולים להתגבר בתנועה ולהחמיר בשיעול, צחוק, השתנה או במאמץ להפרשת צואה.

לעתים, מופיעה בנוסף לכאב גם תחושת נימול, חולשה ברגל וקושי בהרמת החלק הקדמי של כף הרגל. במקרים של פריצת דיסק גדולה או לחץ על חוט השדרה בחלק התחתון, עלולה להיגרם פגיעה בעצבים המווסתים את תפקוד שלפוחית השתן והמעיים, עד כדי פגיעה ביכולת להטיל שתן וצואה."

דבר ראשון לא כתוב כלום על אפצ'י, שזה כבר טוב. שום דבר לא הצחיק אותי באותו הרגע, ושיעול זה פעולה לא רצונית, אז צריך לנסות להשתין או להתאמץ להפריש צואה.

ש-י-ט השתנתי לפני צחצוח השיניים.

צעד אחר צעד אל המטבח, אוחז בקירות, מייבב ומדלג בכבדות מרשימה מעל שברי הספל והקפה שהתחמם כבר ואיבד מחוזקו וממתיקותו. ספל קפה חדש, קר, מתוק וחזק. שתיתי אותו במטבח.

הצלחתי להפריש צואה בלי כאבים, ואחר כך להשתין, וחזרתי לגוגל.

לא הרגשתי חולשה ברגליים.

הצלחתי להרים את החלק הקדמי של כף הרגל.

אבל איך לעזאזל מרגיש נימול?

מאיפה אני אמור לזכור את זה הייתי בן 30 יום (צהבת שקיבלתי בבית יולדות שהיה פעם בקרית שמונה דחתה לי את הברית) אבל עדיין לא זכרתי כלום מההרגשה ההיא בגיל חודש. אני יודע שזה כואב, אבל ככה ? עד כדי אובדן זמני של תחושת התמצאות? זו בסך הכל חתיכת בשר קטנה שמכסה חתיכת בשר קטנה ממנה.

אז נימול זה מה שמבדיל מפריצת דיסק לסתם גב תפוס.


עכשיו, אחרי שלוש פעמים בנגיי, עיסוי גב מאמא, וכל מי שדיברתי איתו היום וציין שגם לו נתפס הגב, ושזה קורה לכולם. וזה עובר תוך כמה ימים. אני קצת יותר רגוע, לגבי הגב התחתון שלי.

אבל העניין של הנימול עדיין מטריד אותי. אולי אני צריך להשתתף באיזו אורגיה עם גויים כדי לראות איך אני מרגיש בקשר לנימולות שלי.

ואם במקרה פורץ לי דיסק, אז אני מרשה לכם להוריד אותו בצורה לא חוקית מהאינטרנט.

פצוע מתהלך – או איך עושים חברים חדשים

הגדרות:

אירוע מוחי (מתוך וויקיפדיה) שבץ מוחי או אירוע מוחי הוא מצב רפואי הנגרם כתוצאה מהפסקת זרימת הדם לאחד החלקים של המוח. התוצאה היא התקף פתאומי של הפרעה באחד או יותר מתפקודי הגוף.

פצוע (מתוך 'המילון החדש' א. א. שושן) מי שנפגע קשה בגופו כתוצאה של מכה יריה או חבלה:

פצוע-דכה מי שנמעכו אשכיו (מתוך אותו המילון):

פצוע מתהלך (מתוך זיכרון עמום) מונח רפואי המתייחס לפצוע שעודנו מתפקד ויכול ללכת בכוחות עצמו:

פוסט (מתוך 'המילון החדש' א. א. שושן) לאחר, אחרי:

טראומה (מתוך 'המילון החדש' א. א. שושן) חבלה בגוף מפגיעה חיצונית – מכנית, כימית, חשמלית וכדומה:

חבר (מתוך 'המילון החדש' א. א. שושן) 1. רע, ידי, עמית: 2. אחד מן החברה, בן אגודה או ארגון וכדומה: 3. הזולת, האחר, שני: 4. שותף לעבודה, ללימוד וכדומה: 5. כינוי לחסיד המדקדק בכל המצוות התלויות בארץ – בניגוד ל"עם הארץ": 6. תלמיד חכם, מלומד: 7. דומה לו, כמוהו:

חדש (מתוך 'המילון החדש' א. א. שושן) שלא היה קודם, שהופיע בזמן האחרון, שעדין לא השתמשו בו, הפך מ"ישן":

היפוכונדריה (מתוך 'מילון לועזי עברי' מאת דן פרנס) מרה שחורה.

מרה שחורה (מתוך 'המילון החדש' א. א. שושן) 1. כינוי ללחה מזיקה ושחורה העלולה להצטבר בטחול והיא גורמת לאדם הרגשה רעה: 2. מצב רוח של דיכאון, מלנכוליה: 3. ראית שחורות, פסימיות:


מחשבות:

יום אחד בתל-אביב, קינג ג'ורג', סחרחורת, הבהובים, שוב סחרחורת, מיגרנה. יש לי מיגרנות שנקראות אאורה. (הסבר מקיף כאן) לא כולם מאמינים לתיאורים של ההבהובים הצבעוניים שאני רואה, המזכירים שלג כזה, כמו שיש בטלויזיה, רק צבעוני. הם מתחילים בנקודה מסוימת בשדה הראיה ומתפשטים החוצה עד אל מאחורי הראש. כשהם מגיעים לשם מתחיל הכאב, הוא נמשך קרוב ליום ואחריו ישנם עוד יומיים אפופים. בניגוד להסברים בוויקיפדיה – בשלב שאחרי יש לי דחף עז לאכול דברם שעושים רעש, בייגלה, ביסלי, קרקרים, עוף פריך, פתית, עוד פתית, אוכל רועש והרבה. משהו שגורם לאיתחול מחדש של כל המחשבות במוח. עשיתי בדיקות של כל מיני דברים כמו ראיה וכדומה בקופת חולים כללית. גם הבדיקות היו כלליות וכך גם המחשבה הכללית שלי שכל המיגרנות הללו הן הקדמה לאירוע מוחי שבוא יבוא. אני מקווה שהאירוע יהיה חיובי, כמו מציאת תרופה לסרטן או איזה סיפור טוב ולא סתם שבץ.

בכל מקרה האאורה שהיתה לי גרמה לי לחשוב שם באמצע המלך ג'ורג' לבדי על כל האנשים שנמצאים סביב. אנשים נחמדים שהולכים מולך ברחוב, או איתך ומנסים לשנות את קצב הליכתם מזה שלך כדי שלא יחשוב מישהו, חלילה, שאתם ביחד. וזה לא משנה שאתם בכלל לא מכירים, אם אתם הולכים יותר מעשרה מטרים ביחד כל העסק מתחיל להיות מביך ואז אחד מכם עוצר או חוצה את הכביש או פורם ושורך את שרוכיו מחדש. רק כדי שאף אחד מהאנשים מסביב, שהוא ממילא לא מכיר, לא יחשוב שהוא איתך. מה זה משנה בעצם ?

יצא לכם פעם להתחיל לחשוב על הסברים תוך כדי? בערך במטר השמיני זה מתחיל, מה תגידו אם מישהו שאתם מכירים יגיע מולכם וישאל איזו שהיא שאלה ברבים? כמה מביך.

אז אני הולך לי ככה בקינג ג'ורג'. מנסה לא למעוד על עוברים ושבים עם כל ההיבהובים והשלג שיש לי בשדה הראייה וחושב לעצמי מי מהם יוכל לעזור לי אם אקבל פתאום איזה אירוע מוחי. בטוח יש שם איזה דוקטור ברחוב, לא ?

"יש פה איזה דוקטור ברחוב ?"

פעם כשרק עשירים טסו במטוסים, תמיד היה רופא בכל מטוס. הדיילת היתה עוברת ושואלת בלחישה "האם כבודו דוקטור?" והכל כדי לא להלחיץ את הנוסעים. למרות שהיא הייתה שואלת את כל הנוסעים ורק אחרי שכולם אמרו לה לא, (ומכאן ידעו שהיא מחפשת דוקטור) הדוקטור התורן של הטיסה היה יוצא מהשירותים, כנראה עם דיילת אחרת ומציל את המצב. היום כל הדוקטורים שהולכים ברחוב הם בכלל דוקטורים למחשבים, או למכונות, או למחולות, אף אחד לא באמת רופא.

חזרה לקינג ג'ורג'.

אז מי יבאו לעזרי אחרי האירוע המוחי הממשמש ובא? אני צריך חברים חדשים בקינג ג'ורג'.

איך עושים חברים חדשים באמצע קינג ג'ורג'?

איך עושים חברים חדשים באמצע הרחוב? איך מתחילים עם אדם זר באמצע הרחוב? אפשר בכלל לפנות לאדם זר באמצע הרחוב ולדבר איתו? להזמין אותו לקפה? לסרט? סתם כדי להיות חברים, בלי רק רומנטי, בלי רקע בכלל?

נגיד אתם (אבל ביחיד. אני משתמש ברבים כדי לפנות לנשים ולגברים כאחד), נגיד אתם רואים בנאדם נחמד באמצע הרחוב, והוא פונה אליכם ושואל: 'הי, אפשר לשבת איתך לקפה? לשבת איתך על ספסל לאיזו שיחה? לראות איתך סרט?' 'נראה לי שזו יכולה להיות תחילתה של ידידות נפלאה'.

מה אני הייתי עושה אם סתם כך, ביום אחד, אדם אחד, באמצע הרחוב היה פונה אלי ושואל לשלומי, מה הייתי עושה?

מה הייתי עושה אם הוא היה מצהיר ש'אין לי שום דבר למכור' וגם 'אין לי שום דבר שאני רוצה שתחתום עליו' וגם 'אין לי שום מטרה נסתרת' רק שיחה, ואולי איזה קפה קטן, מקסימום איזו עוגה.

הייתי יושב איתו לשיחה? אין מצב! הייתי חושב שהוא עובד עלי, מרמה אותי, רוצה להזדיין איתי. היש סיכוי שזה אכן רק תמים ? היש כאלו אנשים תמימים איפשהו? איך שוברים את המחסום?

אם היינו מכירים מישהו משותף או שייכים לאיזו קבוצה, או לוקחים איזה קורס ביחד, או עובדים ביחד, או אפילו נתקעים באיזה אוטובוס ביחד באמצע שומקום. נפגשים באיזה טיול בחו"ל במקרה בתור לאיזו מכולת. הו, אז הכל היה בסדר. ישנו איזשהו פרט מחבר, איזשהו תירוץ, יד אלוהים, גרם שמיימי, אצבע מכוונת.. הבנתם את הקטע.

כל עוד ישנה איזושהי סיבה אקראית, היא הבסיס לאמון שהמפגש תמים ואמיתי, אין מניעים נסתרים, אין ניצול ואין רמאות. סיבה אקראית.

סיבה אקראית

אם סתם התיישבתי ליד איזה אדם על ספסל באמצעו של רחוב, האם נתחיל לדבר ללא סיבה אקראית, ללא אירוע מחולל שיחה, ללא איזו שבירת קרח, ללא איזו צרה משותפת. האם האירוע המוחי המתמהמה שלי יחולל איזה שינוי?

ואם זה רק נראה אקראי? ותכננתי הכל מראש, אבל רק עד למפגש. מה שיבוא אחרי, יבוא באקראי. האם זה יתגלה? ואם זה יתגלה, זה יהיה יותר גרוע מאי מפגש בכלל? ואם זה לא יתגלה, אני אוכל לחיות עם סוד כזה גדול?

אם אני פונה סתם כך אל מישהו ברחוב ללא תכנון וסיבה, פרט לסיבה שאני רוצה להרגיש איך זה, רק כדי שאני אוכל לכתוב כאן, עכשיו, איך זה מרגיש?

האם אפשר לשבור את המחסום הזה שקיים בין אנשים בלי תירוץ אקראי?

פעם מזמן לפני אלפי שנים כשאדם היה נתקל באדם אחר באיזה שביל נבטי נידח, או דרך בְּשֹמִים משובשת, או אורחאן מדברי, או יער עבות, האם היו מחליפים ביניהם דבר מה? הרי ברור שכן. גם כיום כשאנו במקומות נידחים, דַּלֵי אדם אנו נחליף איזו מילה עם כל אדם שיִקַרָה בדרכנו. אבל אולי מפגש זה בשום מקום הוא, הוא, התירוץ האקראי לשיחה?

אז אולי רק פה בעיר המפגש ברחוב אינו נחשב כתירוץ אקראי. ורק כאן קיים מחסום התירוץ האקראי. צרה עירונית היא זו. כולנו פצועים מתהלכים עם אירועים מוחיים הבוששים לבוא.


אחרית דבר

ואם אחרי כל זה, ואחרי שהשתחררתי מכל המחסומים המתוכננים והאקראיים, ומישהו נחמד אי שם באמצע קינג ג'ורג' היה מתחיל לדבר איתי סתם כך ללא כל תירוץ אקראי. והייתי מדבר איתו בחזרה. ואחרי כמה דקות של שיחה חסרת כל מניע נסתר הייתי מגלה שהאיש הנחמד ממולי אינו נחמד כלל, ושהוא אפילו די מעצבן. ושהוא לא מפסיק לדבר שטויות, ולא מרפה גם כשאני רומז לו, או שאני כבר ממש מתחיל ללכת.

אז אולי כל זה רק מנגנון הגנה מפני אנשים מעצבנים, בלי מגע, בלי קשר עין, הרחוב הוא רק צינור כדי להגיע למקום אחר, מוכר. לא חייך לא להישיר מבט. פנים קדימה ומשקפיים כהים.