תוויות

בחזרה לעתיד 1985

באמצע שנות השמונים כשגרתי בשיכון, אחר מזה שאני גר בו היום. הייתה לנו מרפסת שהייתה מופרדת מהסלון בחלון זכוכית גדול. ולחלון זכוכית הגדול היה וילון יותר גדול בצבע חום עם עיגולים כאלה של סבנטיז. המרפסת הזו שהייתה מופרדת מהסלון הייתה הסטודיו לציור של אבא שלי.
היכנשהו - יואל מילר (אבא שלי), פלסטיק על עץ 1985
בשנות השמונים לפני שהמציאו את השכבת האוזון וכל הקונספרציה הזו, הפלסטיק שלט. הוא היה באופנה והכל היה מפלסטיק, ואם אפשר אז מפלסטיק כתום. הארונות במטבח היו מפלסטיק כתום, וגם הכסאות המסתובבים, וגם אחד הקירות בסלון.
פלסטיק כתום שולט!
וחוץ מכל הפלסטיק מסביב, אבא שלי היה מצייר עם פלסטיק.
הוא היה ממיס אותו בכל מיני חומרים שלא יכלו לפגוע באוזון כי עוד לא המציאו אותו, שהיו מסריחים במיוחד. ובגלל זה הוא היה עובד רק במרפסת כשהחלון זכוכית הגדול בינה לבין הסלון היה סגור.
הוא היה מפריד פלסטיק לפי צבעים בצנצנות של חמוצים, וריבות וכל מיני דברים אחרים שבאו בצנצנות. ובכל צנצנת הוא היה שם חומר שממיס את הפלסטיק ומחכה עד שהפלסטיק יימס.
אני חושב שההורים שלי היו ההורים היחידים ששמחו כשצעצוע היה נשבר, כי זה היה אומר שאפשר לעשות ממנו ציור חדש.
כשהיה חסר לאבא שלי צבע, כמו אדום למשל, אז כל הלבנים האדומות של ה'לגו' היו נעלמות.. ככה זה כשאבא שלך מצייר בפלסטיק.
אני זוכר שהייתי מציץ מאחורי הוילון שמאחורי חלון הזכוכית הגדול ורואה את אבא שלי שופך פלסטיק מומס על דיקט, ומכוון את הפלסטיק בעדינות עם סכין-ציירים. וכל פעם שזרם הפלסטיק מצנצנת החמוצים היה מתמעט היו נוצרות בועות קטנות של אויר בתוך הפלסטיק. אם הן היו נשארות בציור הן היו מתפוצצות בייבוש והיו נוצרים חורים קטנטנים כמו דבוקה של לועות געשיים, אז אבא שלי היה מכה עליהן בעדינות עם הסכין כדי שתתפוצצנה. החלקים הקטנים האלה של הבועות בציורים, היו החלקים האהובים עלי.
שלושים שנה אחרי, ואני מערבב פגמנטים לתוך מקשר אקרילי עם סכין, נאבק בבועות, מזיז את הצבע בעדינות על הבד. ונזכר.
שקיעה בטמפלהוף, 50*60 פגמנטים ומקשר אקרילי על בד, ברלין 2012
פרט מתוך שקיעה בטמפלהוף

פרט מתוך שקיעה בטמפלהוף
האייטיז כבר כאן.
ואתם?

אין תגובות:

פרסום תגובה