באמצע שנה א' בלימודי קולנוע בתל חי (2004-5 ?) עשיתי תרגיל בימוי מטופש. לתרגיל היה צורך בחתול. איפה מוצאים חתול?
אחותי ואח שלי היו אמורים לשחק בו, ובניגוד להיום שלכל המשפחה יש חתולים למכביר, הרעיון היה למצוא חתול רחוב תועה, להאכיל אותו, להחתים אותו על מודל ריליס ולשצלם אותו לסרט.
אחותי הגיעה עם הילדים שלה שעשו רעש ובלאגאן ולכלכו לאח שלי את הבגדים אז הוא התעצבן והחליט לא לשחק. היא במקום לשחק ניסתה להשתלט על הילדים שלה ואח שלי במקום לשחק התיישב בסלון וניגן על גיטרה תוך כדי שירה עברית רמה.
אף אחד לא רצה לנסות לתפוס חתול.
לעזאזל.
התקשרתי ליעלי, חברה ללימודים ובעלת חתול. בעצם חתולה.
לא היה בינינו יותר מדי קשר לפני, היא הייתה ב'חבורה' של הקיבוצים ואני ב'חבורה' של החנונים שגרים בק"ש.
אבל הייתה לה חתולה.
לחתולה קראו מידורי.
והיא ברחה מהכלוב ונעלמה לי בבית.
אז אח מנגן ושר
אחות מנגנת וצורחת על אחיינים שהורסים לי ת'בית.
וחתולה נעדרת אחת.
איזה בלאגן.
זה הסרט שיצא
פחחח
אבל אחרי זה עשינו, יעל ואני, סרטים יותר מוצלחים
כמו זה
וגם זה
ונהיינו חברים טובים.
והכל בזכות חתולה לבנה אחת.
תודה לך מידורי
נוחי על משכבך בשלום
בגן עדן של חתולים
על הגב
כשדגי זהב קטנים קופצים לך לפה
מיאו
