כשהייתי קטן, לפני שהאח הכי קטן שלי עוד נולד, והיינו רק שלושה, אחותי הגדולה, אחי הקטן ואני.
הייתה לנו מגירת גרביים משותפת.
אמצע שנות השמונים, גרביים של מפעלי טקסטיל ציוניים מהפריפריה.
לא אדידס ולא נייקי ולא שום דבר כזה.\
גרביים לבנים עם מקסימום פס של צבע למעלה מבחוץ כדי שלא נגרוב אותם הפוך.
אני יודע שגרביים זה גם זכר וגם נקבה ושהם יכולים להיות דו-מיניים, אבל רוב הגרביים במגירה היו זכרים לבנים אשכנזים, פרט לשלוש זוגות של גרביים נקבות אדומות.
המגירה הייתה מתחילה את השבוע מלאה בגרביים לבנים זכרים, ומתרוקנת לאיטה בהמשכו.
בדרך כלל היא הייתה מתמלאת מחדש בגרביים קצת לפני שהייתה מתרוקנת לגמרי. גמדים, נו.
אבל היו שבועות שהיא הייתה מתרוקנת כמעט לחלוטין.
תמיד זה היה קורה בזמן הכי לא נכון, ביום שיש שיעור ספורט וצריך ללכת לבית הספר עם נעליים.
כשזה היה קורה היינו הולכים מכות, אחותי הגדולה, אחי הקטן ואני, על מי ייזכה בזוג הגרביים הלבנים האחרון. היא הייתה הכי חזקה והוא היה הכי קטן. אז תנחשו מי זכה בגרביים הלבנים?
שנאתי ללכת לבית הספר עם גרביים אדומות, הייתי לובש טרנינג ארוך גם בקיץ, ומותח את הטרנינג כדי שאוכל לדחוף אותו לנעליים.
הייתי מנסה לא להתיישב כדי שהוא לא יעלה למעלה וכולם ייראו שיש לי גרביים אדומות.
זה לא היה קל.
פעם בכיתי על זה לאמא שלי ושאלתי אותה למה היא לא זורקת את הגרביים האדומות לפח.
לגרביים היה סיפור.
במלחמת יום הכיפורים ב-1973 אבא שלי היה מגוייס ובתעלה (תעלת סואץ ד.מ.) במשך שבעה חודשים. ובאותו זמן אמא שלי הייתה מגויסת לקשר של פיקוד צפון. אמא שלי הייתה יוצאת פעם בכמה שבועות אבל אבא שלי היה תקוע בסיני.
היא ניסתה לשלוח לו חבילה עם כל מיני דברים שהיו חסרים, ובין השאר גרביים.
אבל עד שהיא הייתה מגיעה הביתה ביום שישי, בחנות היחידה בקרית שמונה שמכרה גרביים, לא היו גרביים.
לא גרביים צבאיות,
לא גרביים לבנות
ולא גרביים בשום צבע אחר פרט לאדום.
כי כולם שלחו את כל הגרביים עם הצבעים של הבנים לחיילים והשאירו את הגרביים עם הצבעים של הבנות.
אף אחד לא העז לשלוח לחיילים חבילה עם גרביים אדומות.
אף אחד פרט לאמא שלי.
אז היא שלחה לאבא שלי קופסא עם התנצלות וגרביים אדומות לתעלה.
כשאבא שלי חזר מהמלחמה עם הגרביים האדומות, היא שאלה אותו למה הוא עדיין לובש אותם?
והוא אמר שזה הדבר הכי טוב שהיא יכלה לשלוח לו.
הם היו מכבסים את הבגדים שלהם ותולים לייבוש והיו צריכים להעמיד שומר שיישמור עליהם כי הייתה מלחמה וכל פעם שכוח של חיילים היה עובר ליד כוח אחר הם היו מרימים להם כל דבר אפשרי.
ואם השומר היה נרדם אז היו גונבים להם את כל הגרביים.
כמעט את כל הגרביים.
וככה היו לאבא שלי גרביים נקיות ויבשות ואדומות, כי אף חייל לא העז לגנוב גרביים אדומות.
אני לא זוכר אם ניסיתי לספר את סיפור הגבורה הזה לחברים מבית-הספר כשצחקו על הגרביים האדומות מיום הכיפורים, אבל אני יכול לנחש את התגובה שלהם.
ולמרות הסיפור עדיין לא רציתי לגרוב אותן,
אבל הייתי רק בן שמונה.
* הפוסט נכתב במקור ב 2012, אחרי ארבע שנים אבא שלי נפטר ובסיפורי שבעה גיליתי שאמא שלי שישבה בקשר בפיקוד צפון הייתה מנסה בלילה למצוא את אבא שלי ואת אח שלו בסיני באמצעות קישור של קווי נל"ן מצפת ועד התעלה כדי לבדוק שהם בסדר ואם הם צריכים משהו, אז היא שלחה גרביים אדומות גם לאח שלו ראובן שלחם גם הוא בסיני. באחד הימים הוא מגיע לפלוגת טנקים ורואה גרביים אדומות תלויות לייבוש וככה שנייהם הצליחו להיפגש אי שם בחצי האי סיני במלחמת יום הכיפורים.
חייל עם גרביים אדומות משתין בצד הדרך, הציור הנ"ל נמכר לבחור גרמני והוא טס לחו"ל והגיע בשלום, ומעכשיו הוא משתין בנחת בברלין, גרמניה.
זה אותו הסיפור רק באנגלית שכתבתי לבחור שקנה את הציור:
The story I got is about the red
socks.
When I was a child, me, my brother
and my sister got a common drawer with
socks. And among the white and grey
socks were two or three pairs of red
socks.
The drawer was getting empty during
the week and filled back at the
weekend after the laundry day.
We didn't want to wear the red socks
because it was funny to wear red socks to school when you were 7 or 8 because all
the other kids make fun of you. So we
used to fight about who will take the
last white pair.
I got to wear them sometimes because my sister was older and
stronger than me, and my brother was
younger and cry-er :)
I asked my mother why we got these
socks and why didn't she throw
them away?
And then she told me the story
about them.
In the Yom Kippur War (1973), my
father was drafted for 7 months and
served in the Suez Canal in Sinai. And
my mother was drafted for 6 months and
serve in the Golan Heights, and she
used to come home every few weeks, but
my dad was stuck in Sinai. (We live
near the Golan Heights in the north, and the Suez Canal is as far as you
can get :)
So my mother wanted to send him a
package but because she went home only
on the weekends and there was only one
store in the town where she lived that
sold socks, at the weekend they only
got what no one wanted to buy and no one
wants to buy red socks to send to their
soldiers during a war, even not as a
joke.
But my mother didn't have any
options, and she send my father a
package with a letter saying that she was sorry
she could get only red socks.
When my father got back home, and
she asked him about it, he told her it
was the best thing she could send him.
They used to wash their clothes and
hang them to dry, and if they didn't
watch them, some soldiers from other
companies could come and steal them. After all, it was a war. And the only
thing no one wanted to steal was my
father's red socks, so he got enough
socks through the whole 7 months.
אתמול, ערב חג שני, עליתי על אוטובוס 845 בתחנת הרכבת "תל אביב סבידור מרכז" או בשמה הידוע יותר "רכבת צפון".
כיאה לערב חג, צה"ל ואגד, האוטובוס היה עמוס. רובו בחיילים, רובם ישנים ומקצתם שאינם יודעים לסתום את הפה ולו לרגע אחד. שנאמר "למה לשתוק אם אפשר לחפור בסלולרי". רבי חלפון, אם היה שם, היה נותן בהם סימנים כחולים ממכות נמרצות.
לקחתי איתי ספר של קורט וונגוט'תראה, ציפור'. זוהי אסופת סיפורים קצרים שרואים אור לראשונה בקובץ, והם מעזבונו של הסופר.
את הספר הראשון של קורט וונגוט שקראתי, קראתי במקרה. מילואים, גבול מצריים, מחפש משהו להעביר את החום הכבד כי שינה איננה אפשרית, והנה 'עריסת חתול' קטן ומצהיב. אחד הספרים הטובים שקראתי עד אותו היום. הספר הזה פקח את עיני לכתיבה אחרת שלא הכרתי קודם, היה בה משהו מיוחד. כשחזרתי מהמילואים חבר אחד, עומר ששון, אמר לי "מה? אתה לא מכיר את קורט וונגוט? אתה חייב לקרוא את בית מטבחיים חמש ואת זה.. וזה.. וזה...." תהיתי איך באמת אני לא מכיר את קורט וונגוט? איך פיספסתי אותו? הייתי כבר בן 30 בערך, שזה חתיכת פספוס בפני עצמו.
בשנת סיומי את בית הספר התיכון, שנייה וחצי לפני הבגרויות, לחצה עלי מורתי לספרות (ע.ה השם המלא שמור במערכת) לקרוא את 'התפסן בשדה השיפון' ואני ששנותיי בתיכון עברו מבלי שאקרא ולו ספר אחד ולו רק בגלל ניסיון כושל לעבור בשלום את האקספוזיציה של 'אבא גוריו' השם ייקום שמו. אני עמדתי בסירובי בגאווה, תוהה איך אוכל לעבור בגרות בספרות בתקופה כל כך נחשלת וחסרת סיכומים כשהאינטרנט היה מסוף מסכן באיזה חדר נידח בתיכון וכל שיכל לעשות זה לשלוח מסרי טקסט קצרים ומיותרים לאנשים אחרים בעולם שענו במסרי טקסט קצרים ומיותרים משלהם בחזרה (מי אמר טוויטר?).
והגריל את ספרות מחוץ לבגרות (וגם את אזרחות ומתימטיקה אבל זה לסיפור אחר).
כאות הוקרה לפרופסור א. רובינשטיין קראתי את 'התפסן בשדה השיפון' עוד באותו הערב. התפסן תפס אותי, אולי כי הייתי נער, ואולי כי הוא תורגם לעברית במקור ב 1954 והעברית שלו שהייתה עברית רחוב ב-1954 הפכה לעברית גבוהה ב-1995. שנים אחר כך קראתי אותו באנגלית. התגובות שלי היו אחרות לגמרי. תקראו אותו באנגלית אם אתם יכולים (וכשאתם צעירים :)
למה אני חוזר אליו?
כי אני תוהה איך המורה שלי לספרות המליצה לי על הספר של סאלינג'ר שהשתדל להיות פוץ עד יום מותו והגיבור שלו כנראה כמוהו קיבל את חוקי המשחק ורק התמרמר עליהם, ואיך היא לא המליצה לי על קורט וונגוט? איך? סופר שהיה סבא חביב עד יום מותו וידע שהעולם הוא פנטזיה מתמשכת אחת גדולה וחסרת חוקים.
וספריו גרמו לי לצחוק
ולהתרגש
ולבכות
ולרצות לקום ולשנות.
איך אינם נמצאים ברשימת הספרים לבגרות? (תאמינו, בדקתי, פעמיים!)
אם אתם מורים לספרות, או בכלל, או יש לכם ילדים בגיל ההתבגרות, קנו להם איזו 'עריסת חתול' או 'בית-מטבחיים' או אפילו סיפורים קצרים כמו 'תראה, ציפור'.
רגע,
נחזור לאוטובוס.
אז ישבתי באוטובוס וקראתי.
והחייל מאחוריי לא הפסיק להלל איזה חבר שלו מהיחידה.
והחיילת משמאל לא הפסיקה לחפור לחבר שלה בטלפון.
והנהג בתגובה הגביר את הרדיו כל פעם שהתחדשו החדשות כדי להתגבר על החפירות הסלולריות מאחוריו, למרות כל השלטים הגדולים שמותר לדבר בטלפונים רק בחלק האחורי של האוטובוס כי זהמפריע לנהג.
ביניינו, מי יכול על חיילות פרחות שחופרות בטלפון?
פסח כבר אמרתי
ערב חג שני כבר אמרתי
פקקים כבר אמרתי
לא?
אז פקקים בגולני, אבל עובדים על זה.
ואוטובוס
וספר של קורט וונגוט.
החייל שישב לידי שאל מה אני קורא?
סיפרתי לו על הספר וקצת על הסופר, וקצת על ספרים אחרים שלו.
ואז המשכתי לקרוא, והוא ניסה לקרוא בקצב שלי, בעיה לקרוא בקצב של מישהו אחר, אז התחלתי לקרוא בלחש סיפור שנקרא 'תראה,ציפור' לחייל שישב לידי.
הוא חייך.
שתי החיילות שישבו לפניינו הציצו דרך המרווח בין המשענות, אז הגברתי קצת את הקול כדי שהן תשמענה גם.
והחייל שישב מאחורינו הפסיק להלל את החבר שלו מהיחידה והציץ מעל המשענת שלי לכיוון הספר.
וגם החיילת שעד לאותו הרגע חפרה לחבר שלה בסלולרי רכנה על המשענת לכיווני כדי לשמוע יותר טוב.
אז הגברתי שוב את הקול
והנהג הנמיך את הרדיו, למרות שהתחדשו החדשות.
פתאום נהיה שקט באוטובוס
וכולם הקשיבו לסיפור.
הנהג עצר בתחנה בכחל,
הכינרת ניצנצה מתחת,
וקורט וונגוט ריחף באויר הממוזג של האוטובוס.
הסיפור נגמר.
הנהג השתלב בחזרה בכביש
אבל השקט נשאר.
כמו שעת קריאה בגן ילדים
כזו שאחריה כולם נשארים לישון בכיף על השטיח.
האחוריים של הספר 'תראה, ציפור'
נכון.
זה לא באמת קרה
לי לא היה אומץ לקרוא בקול סיפור לחייל באוטובוס
החופרת בטלפון לא באמת ניתקה אותו
הנהג לא התייחס למה שקורה מאחוריו ורק הגביר והגביר את הרדיו
אבל הכנרת נצנצה כשעברנו לידה
ובגלל המרחק אפילו לא ראינו את הלכלוך
ואני חשבתי על האפשרות הזו
שאני יכול להקריא סיפור לחיילים באוטובוס
אולי זה ייקרה יום אחד
והנסיעה לא תסתיים בשני אנשים בחלוקים לבנים שייחכו לי בתחנה
הפעם הראשונה שקראו לי נאצי הייתה בחברון. הייתי חייל סדיר במסלול, קו חברון - תל-רומיידה. היינו יוצאים לסיורי לילה בקסבה של חברון. לא היה קורה הרבה בלילה בקסבה, אבל כל פעם ש'בת-שרות-לאומי' מהשכונות היהודיות בתוך חברון הייתה עוזבת, או ש'בת-שרות-לאומי' חדשה הייתה מגיעה, הן היו יוצאות בלילה לקסבה, מרססות גרפיטי על חנויות של ערבים, צורחות ועושות רעש, דופקות על דלתות, ואז חוזרות הבייתה. כל פעם שזה היה קורה היינו צריכים לתפוס אותן.
רחוב בקסבה של ורשה
חייל נאצי צופה על מערת המכפלה
מיותר לציין שחייל עם נשק, קסדה ושכפ"צ קרמי (כזה ירוק ששוקל 12 קילו , לא כזה בצבע קרם, לכל הג'ובניקים שבייניכם) לא יכול לתפוס כלום, וגם אם הוא יכול אסור לו כי הן בחורות, אז כל משחק החתול ועכבר הזה היה נגמר ב"תעצרו" שאנחנו צעקנו ו"נאצים! נאצים!" שהן צעקו, ומדי פעם הרביצו לנו, מכות של בנות, בדרך כלל לשכפ"צ הקרמי.
אושר גדול.
מקומיים שוחטים גמל בגטו של חברון כי אין להם מה לאכול
חיילים נאציים עושים פוזות למצלמה, מערת המכפלה נצבעת בזהב של בוקר ברקע
ביבי היה ראש ממשלה, הסכם חברון עם הפלסטינאים, פינוי צומת הזכוכית, ואנחנו היינו "נאצים! נאצים!".
מלאכים בשמי ברלין
פעם שנייה שאני זוכר שקראו לי נאצי הייתה שנים מאוחר יותר במחסום מילואים בין השטחים לישראל. היינו מעבירים כל מי שנראה יהודי אשכנזי, וכל מי שנראה ערבי או מזרחי היינו שולחים לבדיקה. נכון שזה נשמע כמו סלקציה אבל כולם שיחקו את המשחק, פועלים פלסטינים ובעלי חזות מזרחית, כי הבטחון מעל הכל, במיוחד אם אתה רוצה להגיע בזמן לעבודה. וחוץ מזה אשכנזי לבן, בהיר עיניים ושיער לא הורג אנשים, החיים שלו דבש ממֵילָא, אין לו כל סיבה לרצוח.
מחסום צהלי על אדמת גרמניה
צהריים אחד הגיע טנדר הסעות נהוג בידי איש בעל חזות מזרחית עם לוחיות זיהוי צהובות. סימנו לו להיכנס לעמדת הבדיקה, והוא ציית. הוא לא תיאר לעצמו אחרת. הטנדר נעצר, הנהג היה ערבי מסתבר, והוא הציג תעודת זהות כחולה.
הבודק לא הבין מה הולך לנחות עליו.
מהטנדר יצאה אישה גוּצה בגיל העמידה שהתחילה לצעוק.
"איזו גזענות! אני ישראלית! אני יהודייה! מה אתם עוצרים אותי! גזענים!" והתחילה להתרוצץ במחסום.
מסתבר שהיא דוקטור למשהו באיזו מכללה למינהל או רב-תחומיות או משהו כזה, הטנדר היה מלא בסטודנטיות שחזרו מטיול בשכם, במחסומים ובכל מיני הפרות זכויות אדם, הסטודנטיות היו עייפות והבודק שלמד באותו מוסד החליט לפלרטט איתן ואמר "אני צריך לבדוק לכן תעודות זהות" כשהגוצה שמעה את זה היא התחילה להשתולל ולצעוק "זה לא חוקי!" היא קיפצה "הוא לא יכול לבקש מכן תעודות זהות!" "אל תתנו לו!" הסטודנטיות שכנראה היה להן מספיק זכויות אדם באותו יום נתנו לו תעודות זהות ואפילו החליפו קצת טלפונים.
הגוצה לא הסתפקה בזה, היא הגיע לחלק הקדמי של המחסום, למקום בו עמדתי עם חבר, והתחילה לצעוק עלינו, "גזענים!" "אפלייה" "זה לא חוקי" ואז זה הגיע, היא לקחה נשימה עמוקה ומנומך קומתה צעקה "נאצים!"
כנראה זה מה שהרגיע אותה לבסוף, כי אחרי זה היא חזרה לטנדר והם נסעו משם.
אם אני זוכר נכון שרון היה ראש ממשלה וחומת ההפרדה כבר עברה לה שם באזור, אני לא זוכר אם זה היה לפני או אחרי ההתנתקות. אבל אנחנו היינו שוב "נאצים!, נאצים!".
נסיון ליצור סדר גרמני במחסום לבנטיני
היו עוד חילופי נאצותנאציים פה ושם, היודונאצים של פרופ' ישעייהו לייבוביץ' על חיילי צה"ל משמאל, וצלבי קרס נגד פעילי שמאל, ויודנראטים, ופאשיסטים ועוד.. כל פעם שמישהו קצת נפגע הוא שולף את השואה, והוא בטוח שהיא מתבצעת כלפיו.
התחלתי לכתוב על זה בגלל הפוסט הזה, בעיקר בגלל שכולם פה נאצים מאיזשהו צד, או מהאמא או מהאבא, או מהשכן. אבל הבעייה היא שאנחנו נאצים לבנטינים, ובגלל זה הכל פה בערך, המלחמות בערך, הממשלה בערך, האנשים בערך, הרכבות בערך.
אולי אפשר שיהיו פה יותר נאצים גרמניים, כדי שסופסוף יהיה פה משהו מדוייק!
זה לא היה התכנון שלי לפתוח ככה את הקיץ, תאמינו לי. נגררתי לזה. אחמד אמר שיהיה ים כוסיות, שמאלניות כאלה מהסקנדינביות, אז אמרתי למה לא? בעצם. שיט, חופים, סקנדינביות. והכל בחינם. הייתם אומרים לא?
ארזתי מגבת ובגד ים, סנדלי אצבע וקרם הגנה. משקפי שמש, וקרם לחות לפנים, שמש חזקה עושה לי סדקים קטנים בעור.
אחמד אמר שהוא ידאג לנו למקום טוב באניה. "רק תגיע".
טיפסתי על האניה, והתחלתי להסתובב. בבר הגישו רק קפה תורכי, סחלבּ או מיץ ענבים, ביקשתי מהברמן שיחזק לי את המשקה אבל הוא רק תקע בי מבטים ולא זרם. טוב, עוד לא צהריים, כנראה המסיבות מתחילות רק בערב.
האניה התחילה לשוט, ואני חיפשתי את אחמד כדי לשים את התיק בחדר. ראיתי אותו מדבר עם עוד כמה אנשים, אז ניגשתי. "מה קורה גבר" טפחתי לו על השכם,. אחמד נעץ בי מבט חמוּר, תפס לי את היד ולקח אותי הצידה "השתגעת יה הומו, לאן חשבת שהגעת ?"
"אמרת משט שלום, לא?"
"שים את זה עליך" אחמד שם עלי כפייה, וזרק את הגוצ'י לים.
אחמד לקח אותי לחדר...אוכל. הסתכלתי מסביב, כמה מאות אנשים, נדחסו לתוך חדר אוכל. הסתכלתי על אחמד. "מה לא הבאת שק"ש?" הוא אמר. משום מה זה הצחיק אותו.
"הבנים ישנים בחדר האוכל והבנות בחדרים. אל תהיה הומו, זרוק ת'תיק שך' איפשהו ותחזור לסיפון יש תרגולות".
"מה תרגולות, אין בריכה?"
***
את הימים שאחרי העברתי בתרגולות פריצה, חבישת מסכות אב"כ, קרב פנים אל פנים, ואכילה מקופסאות פח. הייתה הפרדה בין גברים לנשים כמעט בכל מקום. בהתחלה הייתה הפרדה גם על הסיפון, אבל כשכל הבנות היו בצד אחד הקפטן טען שזה פוגע באיזון של האניה, אז הוחלט שאין ברירה וצריך להתערבב, אז כל הבנות היו צריכות ללכת בשלשות. זה לא ממש עזר לאיזון של האניה.
הסתובבתי עם אחמד על הסיפון ולא ראיתי ולו שריד סקנדינבי אחד. הייתה שם בלונדה אחת בת שישים וחמש, שלא ראתה בחיים פְיוֹרְד, וחוץ ממנה היו רק פטימות עם עבאיה וחג'אב. כל הגברים היו בתפילה, ואחמד גרר אותי לשם. היה שם איזה שייח' שלא הפסיק לדבר, וכולם צעקו אללה אכבר ואיטבח אל יהוד. גם שם לא היו סקנדינביים. אללה שונא אותי.
"איפה הסקנדינביים שהבטחת?" שאלתי את אחמד. "שתוק יה הומו, לא באמצע התפילה" אחמד סינו והדביק אותי לרצפה. נתפס לי הגב כבר מכל הכפיפות תפילה האלה חמש פעמים ביום.
בין התפילות והתרגולות, גרר אותי אחמד לסיפון. "בוא, תראה יה הומו, בוא תראה" עלינו לסיפון ועשרים מטרים מאיתנו שטה ספינה נוספת. "הנה הסקנדינביים, יה הומו". על הספינה היו עשרות גברים בלונדינים חסונים וחשופי חזה שנופפו לנו לשלום. אני על הספינה הלא נכונה!
הספינה שמה גז והתרחקה מאיתנו, ואני הרגשתי שהלב התורכי שלי נשבר.
אחמד חיבק אותי ואמר "אנחנו ננצח".
"בטח, בטח" עניתי.
בערב נתנו לי מסכת אב"כ משלי, מוט ברזל, ורוגטקה. ניסיתי להשתמש ברוגטקה ופגעתי בשייח' והוא נפל. "מה אתה עושה יה הומו. תביא את זה" אחמד חטף ממני את הרוגטקה ואת מוט הברזל נתן לי דגל של פלסטין וסינן שוב "הומו".
חיכיתי על הסיפון עם כל השאר, כי הייתה התראה חמה שהישראלים ישתלטו על האניה בלילה. היה קר, והתיישבתי ליד אחמד. אחמד לא דיבר איתי. ואחרי דקה הוא קם והלך לשבת במקום אחר. כולם על הסיפון הסתכלו עלי והתלחששו ביניהם. אחד מהם ירק כשהמבטים שלנו נפגשו. והבחור שלידו מישש את האַלָּה שבידו.
***
ישבתי בודד על הסיפון, עם דגל פלסטין ביד אחת ומסכת אב"כ ביד השנייה. ולפתע מהכלום נשמע קול של מסוק. רחש עבר על הסיפון, הקהל התרגש ונרגש. אנשים החלו להעיר אחד את השני, לצעוק, להצטחקק ולשמוח. אחד צעק לשים מסכות אב"כ. שמתי את מסכת האב"כ על הפנים ולא ראיתי כלום, גם היה חושך וגם המסכה התמלאה באדים, פחדתי לזוז למקרה ואפול למים מהסיפון, ופחדתי להסיר את מסכת האב"כ מהפחד מהישראלים. לא ידעתי ממה אני מפחד יותר. מסביב התחילו אנשים לצעוק, בתורכית, באנגלית עילגת ובשפה שלא הבנתי. שמעתי אנשים נופלים מסביב, ורעש של מכות. ניסיתי להתפלל אבל לא זכרתי אף תפילה מזורגגת, ומרוב פחד הידיים שלי רעדו כל כך שזה נראה כאילו אני מנופף בדגל פלסטין שאחזתי בידי. הרגשתי משהו עובר לי ליד הראש, הפנתי את המבט למעלה שמעתי מסוק מעלי והפרוז’קטור שלו סנוור לי את האדים במסיכה. הרגשתי שמשהו גדול נוחת עלי ומדביק אותי לרצפה. ניסיתי להוריד את המסיכה אבל הוא החזיק לי את הידיים מאחורי הגב. הוא צעק בשפה שלא הבנתי, ואז הרגשתי את היד שלו תופסת לי את המסיכה, הישראלי המסריח הולך להרוג אותי, הוא הולך לחסום לי את האויר ולחנוק אותי בתוך האדים של המסכת אב"כ המחורבנת, בתוך אניה מחורבנת, במלחמה מחורבנת שהיא בכלל לא שלי.
הרגשתי את האוויר שלי נגמר, את הדם נעלם לי מהפנים, הגוף שלי התחיל לפרפר, האדים שרפו לי בעיניים, והתחלתי לבכות. היד של הישראלי המחורבן על המסיכה שלי, ואני בוכה כמו ילדה. הישראלי משך את האף של מסיכת האב"כ למעלה עם הפנים שלי בתוכה, הרגשתי את המפרקת שלי עומדת להתפקע ואת נשמתי יוצאת, ואז התנתקה מסכת האב"כ מהפנים שלי ואויר מלוח מהול בריח עדין של זיעה ואבק שריפה הציף את ריאותיי.
הוא שכב מעלי, חייל ישראלי רחב כתפיים, עיניו הכחולות וקווצת שיער בלונדיני בצבצו מתוך פתח המסיכה השחורה שלו. נשימותיו החמות חיממו את פָּנָי דרך בד המסיכה השחור, ופעימות ליבו ניגנו על החזה שלי דרך מדיו ובגדיי. אללה אוהב אותי. הוא משש אותי, את רגליי, את כיסיי, ואת גבי. אכזבה ניכרה בעיניו כשלא מצא כלום. הוא התחיל להרים את עצמו ממני עם ידיו המסוקסות. משכתי את דגל פלסטין ונופפתי איתו, ואז הוא נשכב עלי שוב. חייכתי אליו ושאלתי..
