זה לא היה התכנון שלי לפתוח ככה את הקיץ, תאמינו לי. נגררתי לזה. אחמד אמר שיהיה ים כוסיות, שמאלניות כאלה מהסקנדינביות, אז אמרתי למה לא? בעצם. שיט, חופים, סקנדינביות. והכל בחינם. הייתם אומרים לא?
ארזתי מגבת ובגד ים, סנדלי אצבע וקרם הגנה. משקפי שמש, וקרם לחות לפנים, שמש חזקה עושה לי סדקים קטנים בעור.
אחמד אמר שהוא ידאג לנו למקום טוב באניה. "רק תגיע".
טיפסתי על האניה, והתחלתי להסתובב. בבר הגישו רק קפה תורכי, סחלבּ או מיץ ענבים, ביקשתי מהברמן שיחזק לי את המשקה אבל הוא רק תקע בי מבטים ולא זרם. טוב, עוד לא צהריים, כנראה המסיבות מתחילות רק בערב.
האניה התחילה לשוט, ואני חיפשתי את אחמד כדי לשים את התיק בחדר. ראיתי אותו מדבר עם עוד כמה אנשים, אז ניגשתי. "מה קורה גבר" טפחתי לו על השכם,. אחמד נעץ בי מבט חמוּר, תפס לי את היד ולקח אותי הצידה "השתגעת יה הומו, לאן חשבת שהגעת ?"
"אמרת משט שלום, לא?"
"שים את זה עליך" אחמד שם עלי כפייה, וזרק את הגוצ'י לים.
אחמד לקח אותי לחדר...אוכל. הסתכלתי מסביב, כמה מאות אנשים, נדחסו לתוך חדר אוכל. הסתכלתי על אחמד. "מה לא הבאת שק"ש?" הוא אמר. משום מה זה הצחיק אותו.
"הבנים ישנים בחדר האוכל והבנות בחדרים. אל תהיה הומו, זרוק ת'תיק שך' איפשהו ותחזור לסיפון יש תרגולות".
"מה תרגולות, אין בריכה?"
***
את הימים שאחרי העברתי בתרגולות פריצה, חבישת מסכות אב"כ, קרב פנים אל פנים, ואכילה מקופסאות פח. הייתה הפרדה בין גברים לנשים כמעט בכל מקום. בהתחלה הייתה הפרדה גם על הסיפון, אבל כשכל הבנות היו בצד אחד הקפטן טען שזה פוגע באיזון של האניה, אז הוחלט שאין ברירה וצריך להתערבב, אז כל הבנות היו צריכות ללכת בשלשות. זה לא ממש עזר לאיזון של האניה.
הסתובבתי עם אחמד על הסיפון ולא ראיתי ולו שריד סקנדינבי אחד. הייתה שם בלונדה אחת בת שישים וחמש, שלא ראתה בחיים פְיוֹרְד, וחוץ ממנה היו רק פטימות עם עבאיה וחג'אב. כל הגברים היו בתפילה, ואחמד גרר אותי לשם. היה שם איזה שייח' שלא הפסיק לדבר, וכולם צעקו אללה אכבר ואיטבח אל יהוד. גם שם לא היו סקנדינביים. אללה שונא אותי.
"איפה הסקנדינביים שהבטחת?" שאלתי את אחמד. "שתוק יה הומו, לא באמצע התפילה" אחמד סינו והדביק אותי לרצפה. נתפס לי הגב כבר מכל הכפיפות תפילה האלה חמש פעמים ביום.
בין התפילות והתרגולות, גרר אותי אחמד לסיפון. "בוא, תראה יה הומו, בוא תראה" עלינו לסיפון ועשרים מטרים מאיתנו שטה ספינה נוספת. "הנה הסקנדינביים, יה הומו". על הספינה היו עשרות גברים בלונדינים חסונים וחשופי חזה שנופפו לנו לשלום. אני על הספינה הלא נכונה!
הספינה שמה גז והתרחקה מאיתנו, ואני הרגשתי שהלב התורכי שלי נשבר.
אחמד חיבק אותי ואמר "אנחנו ננצח".
"בטח, בטח" עניתי.
בערב נתנו לי מסכת אב"כ משלי, מוט ברזל, ורוגטקה. ניסיתי להשתמש ברוגטקה ופגעתי בשייח' והוא נפל. "מה אתה עושה יה הומו. תביא את זה" אחמד חטף ממני את הרוגטקה ואת מוט הברזל נתן לי דגל של פלסטין וסינן שוב "הומו".
חיכיתי על הסיפון עם כל השאר, כי הייתה התראה חמה שהישראלים ישתלטו על האניה בלילה. היה קר, והתיישבתי ליד אחמד. אחמד לא דיבר איתי. ואחרי דקה הוא קם והלך לשבת במקום אחר. כולם על הסיפון הסתכלו עלי והתלחששו ביניהם. אחד מהם ירק כשהמבטים שלנו נפגשו. והבחור שלידו מישש את האַלָּה שבידו.
***
ישבתי בודד על הסיפון, עם דגל פלסטין ביד אחת ומסכת אב"כ ביד השנייה. ולפתע מהכלום נשמע קול של מסוק. רחש עבר על הסיפון, הקהל התרגש ונרגש. אנשים החלו להעיר אחד את השני, לצעוק, להצטחקק ולשמוח. אחד צעק לשים מסכות אב"כ. שמתי את מסכת האב"כ על הפנים ולא ראיתי כלום, גם היה חושך וגם המסכה התמלאה באדים, פחדתי לזוז למקרה ואפול למים מהסיפון, ופחדתי להסיר את מסכת האב"כ מהפחד מהישראלים. לא ידעתי ממה אני מפחד יותר. מסביב התחילו אנשים לצעוק, בתורכית, באנגלית עילגת ובשפה שלא הבנתי. שמעתי אנשים נופלים מסביב, ורעש של מכות. ניסיתי להתפלל אבל לא זכרתי אף תפילה מזורגגת, ומרוב פחד הידיים שלי רעדו כל כך שזה נראה כאילו אני מנופף בדגל פלסטין שאחזתי בידי. הרגשתי משהו עובר לי ליד הראש, הפנתי את המבט למעלה שמעתי מסוק מעלי והפרוז’קטור שלו סנוור לי את האדים במסיכה. הרגשתי שמשהו גדול נוחת עלי ומדביק אותי לרצפה. ניסיתי להוריד את המסיכה אבל הוא החזיק לי את הידיים מאחורי הגב. הוא צעק בשפה שלא הבנתי, ואז הרגשתי את היד שלו תופסת לי את המסיכה, הישראלי המסריח הולך להרוג אותי, הוא הולך לחסום לי את האויר ולחנוק אותי בתוך האדים של המסכת אב"כ המחורבנת, בתוך אניה מחורבנת, במלחמה מחורבנת שהיא בכלל לא שלי.
הרגשתי את האוויר שלי נגמר, את הדם נעלם לי מהפנים, הגוף שלי התחיל לפרפר, האדים שרפו לי בעיניים, והתחלתי לבכות. היד של הישראלי המחורבן על המסיכה שלי, ואני בוכה כמו ילדה. הישראלי משך את האף של מסיכת האב"כ למעלה עם הפנים שלי בתוכה, הרגשתי את המפרקת שלי עומדת להתפקע ואת נשמתי יוצאת, ואז התנתקה מסכת האב"כ מהפנים שלי ואויר מלוח מהול בריח עדין של זיעה ואבק שריפה הציף את ריאותיי.
הוא שכב מעלי, חייל ישראלי רחב כתפיים, עיניו הכחולות וקווצת שיער בלונדיני בצבצו מתוך פתח המסיכה השחורה שלו. נשימותיו החמות חיממו את פָּנָי דרך בד המסיכה השחור, ופעימות ליבו ניגנו על החזה שלי דרך מדיו ובגדיי. אללה אוהב אותי. הוא משש אותי, את רגליי, את כיסיי, ואת גבי. אכזבה ניכרה בעיניו כשלא מצא כלום. הוא התחיל להרים את עצמו ממני עם ידיו המסוקסות. משכתי את דגל פלסטין ונופפתי איתו, ואז הוא נשכב עלי שוב. חייכתי אליו ושאלתי..
יש אנשים שמפעילים לעצמם תזכורת בפלאפון. ויש כאלה שמתקינים אַפְּס במיוחד לאייפון, שיזכיר להם. אמא שלי קושרת פתקים לצרור המפתחות כדי לזכור. ויש את כל הפתקיות הצהובות שנדבקות לכל מקום. אה ואת המתקן המטופש בלמעלה של מסך המחשב, אני בחיים לא אשֹים כזה. מלא תזכורות, פשוט כדי לזכור.
זה לא שאני שוכח, זה לא ככה. אני לא צריך כדורי זיכרון וכאלה, פשוט, אני לא שם לב.
לא שם לב לזמן שזז.
ולא שם לב לזה שאני צריך למצוא עבודה. כולם אומרים לי את זה, כל הזמן.
ואני שוכח.
הם אומרים שזה יעזור לי.
שזה יכניס לי סדר לחיים.
שיהיה לי כסף, שאני לא אהיה תלוי באף אחד, שאני אהיה חופשי.
