תוויות

רגע של רומנטיקה של תושב גבול הצפון

אי שם בסוף האייטיז עוד כשהן היו שנות השמונים, חדירה תמיד לוותה בפצצות תאורה. חדירה של מחבלים אני מתכוון. הטלפונים היו קוויים ואת האסמסים של ההתראות היינו מקבלים דרך הנ"נ עם הרמקול שהיה מסתובב בעיר וכורז בצרידות להסתגר בבתים, לנעול את הדלתות ולכבות את האורות. בשביל לדעת מה קורה באמת היינו מציצים דרך השלבים של התריס ומחפשים נפילות במקרה של קטיושות, או שובלים של פצצות תאורה. היינו יודעים איפה האירוע לפי האזור המואר ואת החומרה שלו לפי כמות הפצצות באוויר. אם היית מקושר מספיק עם איזה אבא במילואים או אח חייל, היה לך בבית מצנח של פצצת תאורה. וככל שהיית יותר מקושר הוא היה יותר גדול (היה גם זנב של מרגמה כמחזיק עטים וזויל של פגז בתור עציץ עם קוץ או כמחזיק מטריות, אבל זה לסיפור אחר).

אני זוכר פעם אחת שעליתי בערב לשחומית, למי שלא מכיר זו גבעה מיוערת בתוך קרית שמונה שעליה מוצב מצפור של קק"ל שמאויש בעת שלום בתצפיתן שריפות של קק"ל ובעת מלחמה במילואימניק משועמם של הג"א. הג"א זה הפיקוד העורף של שנות השמונים, מה יהיה אתכם, אתם לא מבינים כלום. אז עליתי על השחומית בערב בגלל איזה א"ש לילה של הצופים, היה חושך ואני עופפתי לעצמי כרגיל עד שהגעתי למצפור. בחנייה של המצפור היה נ"נ צהל"י וחיילים עם משקפות ואףחד מהם לא הבין מה אני לעזאזל עושה שם. ואני אומר לעזאזל בגלל שהייתי די חנון ולא הכרתי את שאר הקללות הצה"ליות שלהם. ואתם בטח לא רוצים לדעת מה הם חושבים על א"ש לילה של הצופים. ואז ההוא מהג"א שזה הפיקוד העורף של אז אמר לי:

"ילד אתה משוגע? יש נמר ג' לך הביתה!"

זה לא היה סתם נמר ג'. אה, נמר ג' זה היה הכינוי פעם לחדירה. לא מספיק מפחיד שמחבלים עוברים את הגבול עוד קוראים לזה נמר. הסתכלתי מסביב וראיתי את שורת פצצות התאורה מהר דב דרך מטולה ועד לקרן נפתלי. כל הרכס היה מואר, והפצצות זהרו בשמיים כמו שורה עצומה של פנסי רחוב ענקיים. בתור צופה, בעיניים לא בתנועת הנוער, אתה מעריץ כל פצצה, מעודד אותה, והיא בוערת ודואה לאיטה, שטה עם הרוח, היא דועכת ואתה מרחם עליה, היא מהבהבת בפרפורי גסיסה, ואתה חושב שהנה היא שבה לחיים. אך לשווא, היא מוחלפת בפצצה צעירה. זה ממכר כמו מדורה, כמו גרעינים, כמו טלוויזיה.

טוב, אז הלכתי הביתה.

פצצת תאורה - צילום אילוסטרציה

אחר כך הסתבר שהיה חשש לגלשן, וחיפשו אותו בשמיים בכל האזור, וכל הצופים שהיו אמורים להיות בא"ש לילה ברחו הביתה כשהם ראו את הפצצת תאורה הראשונה. ונזכרתי בזה עכשיו כי בימים האחרונים יש כל מיני נמרי ג' ופנתרי ג' וטיגריסי ג' בכל האזור, אבל בגלל כל אמצעי ראיית הלילה שיש היום אין פצצות תאורה יותר, ועל החדירות שומעים קודם כל בטוויטר, ואין שום סיבה להוציא את הראש מהחלון כדי לדעת מה באמת קורה.

פתרון הסיכסוך באלימות קלה

איך שאני יורד מהמטרונית במרכזית המפרץ ומחפש את הרציף של קו 500 לקרית שמונה,  אז איך שאני מוצא אותו אני שומע צעקות מאחורי. אני מסתובב ורואה בחור ענק רץ לעברי עם סכין צועק 'אללה או אכבר'. הייתי בטוח שזהו, נשבע לכם. באינסטינקט, לא יודע מאיפה, הזזתי לו את היד עם הסכין כמו בקרב מגע בטירונות, שעושים עם השק"ש והסכין גומי השחורה הגדולה של האימונים, אז אני מזיז לו את היד עם הסכין ודוחף לו את היד השנייה לפנים, ואפילו לסגור אותה לאגרוף לא הספקתי, הוא רץ כל כך מהר שהרגשתי את האף שלו נמחץ על כף היד שלי, הוא נפל אחורה על הרצפה, תפס את האף המעוך והמדמם שלו, בכה וחירחר, חירחר ובכה. החבר השני שלו הבחין שהוא נופל, הוא בדיוק הניף גרזן כדי לחבוט בדודה קשישה שניסתה לברוח עם הליכון, כל החיפה הזו מלאה בדודות, נשבע לכם, זו עיר של דודות, עם תיקים של דודות וכובעים של דודות עם כאילו פירות כאלה כמו בשנות השבעים. בכל מקרה הדודה הקשישיה בורחת עם ההליכון שלה והוא מניף את הגרזן ואז שם לב לחבר שלו שהתרסק מדמם על הרצפה הג'יפה של התחנה המרכזית וכל האף שלו מפורק על הרצפה ומלכלך את הליכלוך. ואז במקום לחבוט עם הגרזן בדודה הוא מסתובב ורץ לעברי עם הגרזן, סעעמק.. ואני כל היד שלי כואבת עוד מהאף השבור של המחבל שמחרחר על הרצפה, אז אני מרים את הסכין שלו שנפל לידי ואיך שהחבר שלו בא אלי עם הגרזן אני עוצם את העיניים ומניף את הסכין, החבר של המחרחר מחליק עם הדם של המחרחר והסכין שאני מחזיק ביד משספת לו את הגרון והוא מתחיל לירוק דם מהאף ומהפה ומהפֵּנְס שעשיתי לו בגרון. וכל הדם שלו מתערבב עם חלקי האף של החבר המחרחר שלו ביחד עם הג'יפה של התחנה המרכזית, ואז חטפתי את הכדור בכתף, סססעמק..
בכלל לא ראיתי את המחבל השלישי בא. ועוד עם אקדח, אז הוא לא היה צריך לרוץ אלי, הוא פשוט ירה הבן זונה. ולא היה לי לאן לברוח, שני החברים שלו דיממו וחירחרו על הרצפה ובכל התחחנה המרכזית המחורבנת הזאת אין בטונדות, סעעמק, איפה כל הבטונדות? איפה? אז לקחתי את הגרזן של החבר שלו עם הפֵּנְס בצוואר וזרקתי וזרקתי עליו, והוא ירה בי שוב, באותה כתף ססעמק.. איזה כאבים, כמה מורפיום דחפו לי אחר כך, בבית חולים, כמו לפיל. ואיך שאני חוטף את הכדור השלישי הגרזן שריחף בסיבובים נוחת לשלישי על המצח, והוא הולך קצת אחורה ונופל על הגב ליד הדודה עם ההליכון שמקללת ברוסית ובורחת בקצב של צב נכה.
ואז הגיעו המאבטחים.
והאמבולנסים,
והמשטרה,
וכל מיני דודות שהתקבצו מסביב,
והבחור שמנסה לשכנע להניח תפילין,
וההוא מהדוכן לוטו,
והתלמידים בתור לרב-קו,
והפקחים של המטרונית,
ואני לא זוכר כלום, חוץ מהביתחולים אחרי.
כשהתעוררתי הגיעו כל מיני אנשים חשובים להצטלם איתי כי הרגתי מחבלים, וגם שר החוץ כי המחבלים היו מחו"ל וגם שר האוצר, כי למחבלים היו חובות לרשות המיסים, וגם שר התיירות כי המחבלים הרסו את התיירות וגם שר הרווחה כי המחבלים היו מטופלים בלשכת הרווחה, ועכשיו הולכים להרוס את הבתים של המשפחות שלהם וכי הרווחה תצטרך לדאוג להם לבית אחר, ועוד כל מיני שרים שקשורים למחבלים, וגם השר לשיתוף פעולה אסתרטגי או אסטרתגי או אסטרטגי, תלוי את מי שואלים.
ובגלל שהרגתי שלושה מחבלים, לא אחד ולא שניים, אלא שלושה, ועוד בנשק קר ולא בנשק חם מרחוק, אז נהייתי מספיק חשוב בשביל להיות מועמד לרמטכ"ל או לפחות פרשן צבאי-מדיני בתוכנית אקטואליה בפריים-טיים.
ואחרי שכל השרים הלכו וגם כל התיקשורת שהביאה לי טלפון עם ביבי המלך כדי שהוא יוכל להגיד לי שאני גיבור ישראל וכל הכבוד שהעם היהודי קם בארצו ומגן עליה, ולא היה לי נעים להגיד לו שאני רק חצי עָם יהודי וחצי עָם אחר ואני גם לא יכול לקום בכלל בגלל כל המורפיום שתקעו לי בביתחולים, מקסימום להתרומם חצי אם מרימים לי את האחורה של המיטה.
ואחרי זה הגיע אמבולנס פרטי עם רופא והכל שמימנה התקשורת, שלקח אותי לתוכנית פריים-טיים עם כל מיני רמטכלים לשעברים וראש מוסדים לשעברים שדיברו על איך נלחמים בטרור, ואני הסברתי להם שעכשיו אחרי שהרגתי שלושה מחבלים ואני יכול להיות פרשן מדיני-צבאי ולדבר על בטחון ישראל ואני אותנטי או אוטנטי או אוטנתי, איך שלא כותבים את זה, אז אני יכול להציג את הפתרון שלי לסיכסוך.
הסכסוך ייפתר רק כאשר כל אחד יוכל להשיג בצורה הוגנת את מה שיש לשכן שלו. כי כל הסיכסוכים הם בכלל בגלל דשא ברמת יריקות משתנה. ושהדבר הראשון שהייתי עושה זה פותח את שדה התעופה בעטרות ואת שדה התעופה בדהאנייה ומביא את איזי-ג'ט ואת כל החברות לואוקוסט האחרות לטוס לעטרות ולדהאנייה ולקחת את כל הפלסתינאים לסופשבוע ארוך באירופה. ואני לא מתכוון לעשות להם טרנספר, רק לכמה ימים, ולא כולם ביחד, אלא בתורות. תוך שנה אנחנו גורמים לכל הפלסטינאים לעשות לפחות חמישה ימים בחו"ל, בבירות אירופה, בכל מיני מלונות הכל-כלול ביוון ובתורקיה או תורכיה או טורקייה או איך שכותבים את זה, ונותנים להם שוברים לדיוטי-פרי, וכרטיסים לבלט ולאופרה, וגם את העניים היהודיים שאף פעם לא היו בחו"ל הייתי מכניס גם לתוכנית.
ואז כל הלשעברים התחילו להסביר שאסור לתת להם מטוסים, ואסור לתת להם סיגריות בזול מהדיוטי ואסור לאפשר להם להכניס אלכוהול בלי מכס, ונרגילות..ואז הגופשטיינים או הבןגבירים שיישבו באולפן התחילו לצעוק עלי שאני שונא ישראל, ושאני שמאלני, וששכחתי איך זה להיות יהודי, והסברתי להם שאני יכול לשכוח רק איך זה להיות חצי יהודי.
ואז הגיעו הפקחים של חוק הלאום עם החלוקים הלבנים ולקחו אותי.
צעקתי,
"ביביהמלך!"
"ביביהמלך!"
והראתי להם את כרטיס החבר בתנועת הליכוד העולמי.
אבל זה לא עזר.

שטן רומנטיקן - תסריט (שם זמני)





תסריט לסרט קצר, נכתב ב-2006, היה מתוכנן להיות סרט הגמר שלי, לא יצא, נזכרתי בו לאחרונה, הצחיק אותי, אז הנה הוא. אם מישהו/י רוצה לביים אותו שת/יגיד.

  1. סקוונס פתיחה
שטן צופה בטלוויזיה והאירועים מתרחשים על המסך מולו. משתקפים בעיניו.
רצף של כתבי עיתונות על זוגות מוצלחים שאחד מבני הזוג נרצח או נהרג בדרכים שונות, פעולות צבאיות, תאונות דרכים, התאבדויות. ויז'ואל של זוגות מאושרים שאחד מבני הזוג או שניהם מתים בדרכים שצוינו לעיל.
  1. חוץ, יום, רחוב.
אנו נעצרים בזוג, גברי (26) וגילי (23), הם נראים מאושרים, רק התחתנו, גילי בהריון הם הולכים ברחוב, נכנסים לחנות לצרכי תינוקות, הם יוצאים החוצה עם שקיות צבעוניות עמוסות בקניות לידם ברחוב צועד איש בחליפה לבנה מהודרת, לצידו שני בריונים שלושתם חמושים במשקפי שמש והבריונים לבושים בחליפות שחורות גדולות. אופנוע עם נהג ונוסע מאחוריו נעצרים על הכביש מול גברי, גילי, האיש והבריונים, ויורים באיש עם החליפה. הבריונים מזנקים על האיש ויורים לכל הכיוונים. האופנוע בורח ואחריו נעלמים האיש בחליפה והבריונים ועל הרחוב נשארים גילי פצועה ומדממת על בגדי התינוקות והשקיות הצבעוניות שעל ידה. וגברי רוכן מעליה צועק ובוכה, ידיו וחולצתו מגואלות בדם.

אוטואים של עוף הגליל

* נכתב במסגרת סיפורים לבית אבא.

הרכב הראשון שאני זוכר שהיה לנו היה רנו-4 שנת ייצור 72 עם מנואלה.
הוא היה מניע בדרך כלל, אבל כשהמצבר נגמר, לא היה כסף למצבר חדש. היה צ'וק במכונית כדי לתת יותר דלק, אבא שלי היה הולך לקדימה של הרנו מסובב את המנואלה, האוטו היה מניע והוא היה חוזר פנימה סוגר את הצ'וק ונותן עוד קצת דלק. כשהיינו מתדלקים ואחר כך מניעים עם מנואלה, כל האנשים היו צוחקים עלינו. פעם נסענו עם הרנו-4 לכינרת, ואני אומר פעם כי נסענו לכינרת רק פעם אחת. שיגענו את ההורים שלנו שאנחנו רוצים כמו כולם לכינרת. הגענו לכינרת, ואחרי לילה אחד שישנו בבאגאז' עם סדין קשור מעל לאוטו שהמשיך אותו כמו אוהל ולול לאחי הקטן (לפני שהיה עוד אחד יותר קטן) לא רצינו יותר כינרת ובכינו שאנחנו רוצים הביתה. אז נסענו הביתה ובדרך עצרנו לפעם אחרונה של כינרת וסרבנו להיכנס למים, וטיגנו נקנקיות מיס לוסי וצ'יפס על גזייה, ויותר לא נסענו לכינרת.

אחר כך היה לנו טנדר שתי נַגְּלוֹת שאבא שלי קיבל מעוף הגליל. היו לו שני מקומות לנוסעים מקדימה, ואבא שלי היה לוקח אותי ואת אחותי וְשַֹם אותנו ביעד ואז חוזר כדי לקחת את אמא שלי ואת אחי הקטן. ככה היינו נוסעים בְּנַגְּלוֹת ממקום למקום. אני זוכר נסיעה אחת בטנדר באיזה יום זיכרון כשאני ואחותי היינו בנגלה ופתאום התחילה הצפירה ואני פתחתי את הדלת תוך כדי נסיעה, לפני שאבא שלי הספיק לעצור, כדי לקפוץ החוצה בשביל לעמוד דום. ילד אהבל בן 4. ואז אבא שלי עצר, וכל כך התעצבן על נסיון הבריחה מהאוטו שנשארנו לשבת כל הצפירה בטנדר. פוסט ציונות עוד לפני שהפוסט ציונות חשבה שהיא קיימת. כל כך שנאתי את הטנדר הזה.

אחרי זה היה לנו וַאן! ענק וירוק ושל עוף הגליל, המושבים מאחורה היו בצדדים, והיו מתקפלים כדי שיהיה מקום להעמיס מכונות. וחוץ מזה שהיה לו כל הזמן ריח של עופות, וכל פעם שהוא קפץ על איזה בָּאמפּ הכסא היה מתקפל עליך, הוא היה עובר בכל מקום! ובכל מקום אני מתכוון לפני שהיו רכבי 4X4 וכל מיני ג'יפים עירוניים, וכל השיט הזה, אנחנו נסענו איתו על כל גדה אפשרית של כל פלג אפשרי בגליל. אבא שלי המציא את הרכב חברה.

אחרי זה הגיע מיצובישי חדש מהשקיות. אני כבר הייתי בגיל עשרה וגבוה, והרכב היה יפני ולמרות שהיה וַאן הוא היה קטן ולְיַפַּנִים, אם הייתי יושב זקוף הייתי מעל קו החלון, וחוטף מכות בראש מהקפיצות. הוא כבר לא היה רכב שטח, וגם כל עמישראל השתלט על השטח וגם רשות שמורות הטבע, והצפת החולה, וכבר לא היה לאן לנסוע במילא, אבל הוא היה יופי של חילוץ אופניים שנתקעות, וגם העביר מלא תכולות של דירות ממקום למקום :)

ועכשיו אבא שלי נוסע על כסא גלגלים.

מבט ממרכז רפואי כרמל לכיוון דרום מערב, חיפה


(נכתב במרכז רפואי כרמל, חיפה, ספטמבר 2014)

מקאמה למשתין בבקבוקים

מקאמה למשתין בבקבוקים / ד. ה. מילר

כשלוחץ בפעם הראשונה,
משנים תנוחה.
מלחמניית תחת אחת
לשנייה.

כשלוחץ בפעם השנייה,
צריך לרכון קדימה,
מכווצים שרירי אגן,
וחוזרים לשכב פרקדן.

כשלוחץ בפעם השלישית,
(כי ככה זה בצבא)
צריך לקום,
להמתח,
ולנשום בצורה אחידה.

עכשיו זה שלב החיפושים
אחרי בקבוק תמים
כזה שיוכל להתמלא
בנוזלים חמימים.

המשתין בבקבוקים חייב לדעת לכוון.
גם לפיה רחבה
של פיוזטי תפוחים.
וגם לפיה צרה של קולה או ענבים.

* יתרון מיוחד יש-
למנהיגים שמפצים.
אם נתקעים עם בקבוק ספורט
של מים בטעמים.

השתנה מתחילה ברוגע
עם זרימה משחררת.
עם ליטר וחצי בדרך
והשתנה מתגברת.

אם לא שמים לב,
שתן הוא קצת כמו בירה.
זווית לא נכונה,
זה קצף למכבירה.

בקבוק בהטייה,
כמו מזיגה מחבית.
ושתן לפינה,
רצוי זו הצפונית.

אם התאפקת מדי,
רמת החרדה עולה.
צריך לדעת להפסיק,
לפני המליאה.

אם סיימת למלא בקבוק-
זה הזמן להתריע.
שלשתן יש גם לוק-
כמו לבקבוק של בירה.

* מוקדש באהבה לג'וזף הלר מחבר מילכוד 22

חייל ורוד משתין מול עזה המופצצת - צוק איתן 2014

אריק שרון שלי

הזכרון הראשון שלי מאריק שרון היה צעידה במורד הרחוב לכיוון בית שנפגע מקטיושה בלילה לפני. השמועה ששר הביטחון וראש הממשלה קפצו לביקור עשתה לה כנפיים מהר יותר מכל רשת חברתית, וכל השכונה כולל הורי ואני צעדנו במורד הרחוב לבניין שנפגע. הוא עמד במרפסת מפורקת שכל ברזלייה זקורים לכל עבר. אריק גדול כזה, בטוח כזה. זה היה בקומה שלישית או רביעית וזה היה רחוק מאיתנו העומדים ברחוב, אבל את אריק כולם זיהו. הייתה מלחמה מסביב וכשיש מלחמה אף אחד לא שואל שאלות בטח לא קשות, אז התקשורת רק צילמה.
אני זוכר שמורות חיילות היו מביאות לנו חוברות צביעה ומשחקים שהיינו משחקים בכניסה למקלט עד שקטיושות היו מתחילות ליפול והיינו רצים פנימה. שנים אחר כך עוד עשינו ל"ג בעומר בבורות שהן השאירו. הקטיושות, לא המורות חיילות.
אני זוכר שפגעה לנו קטיושה על המקלט, ופחדתי.
אני זוכר שהיינו ישנים במקלט, ואוכלים במקלט, ומשחקים במקלט על המיטות של השלוש קומות. היינו מטפסים עלייהן במקום על עצים ובונים מחנה במיטה העליונה שהמרווח בינה לבין התקרה היה כל כך קטן שאם היית קם מתוך שינה היית דופק את הראש בתקרה.
אני זוכר שהייתה טלוויזיה אחת במקלט שהייתה מחוברת לאנטנה דרך יציאת החירום. הטלוויזיה הייתה שייכת לזקן קמצן ושונא ילדים בשם טוביה, והוא היה מוכן לצפות רק בחדשות. ורק עם המבוגרים. אבל מדי פעם שהוא לא היה אז אשתו הייתה שמה לנו ציפיטפוט או קישקשתא.
אני זוכר שההורים שלי הביאו טלוויזיה ירוקה קטנה בשחור לבן, ושהם היו רואים חדשות כדי לדעת מה קורה במלחמה, הדיווחים מהצפון היו נגמרים אחרי דקה וחצי והם היו מתעצבנים.
אני זוכר שהיינו אוכלים מנות קרב ובעיקר לוף שההורים שלי היו מטגנים על אמגזית. וריבה צה"לית בשפופרת כמו של משחת שיניים.
אני זוכר שאבא שלי אף פעם לא היה מוכן לישון במקלט והוא היה בא לבקר אותנו מהדירה בקומה השלישית מדי פעם. ופעם אחת שאני ואחותי הגדולה (סך הכל בשנתיים) עלינו לקחת מזרונים ומים, מטח קטיושות התרגש מסביב ואנחנו צרחנו כאילו אין מחר.
את השנים הראשונות שלי בבית הספר אני זוכר בעיקר דרך הקטיושות. אני זוכר את תרגילי הירידה למקלטים שהיו בכל שבוע למרות שקטיושות נפלו הרבה יותר מהתרגילים עצמם וביניהם ולפעמים ביחד איתם. ואני זוכר פעם אחת שתירגלנו עירנות בבית הספר, היינו צריכים למצוא פצצה שחבלן של המשטרה הטמין. ילדים עירניים במיוחד. אבל רק למצוא לא לגעת, כי זה חפץ חשוד!
אני זוכר שהיו לי חברים שנעלמו. הם לא מתו או נפגעו מקטיושות, הם נעלמו. את כיתה א' התחלתי עם איזה שלושים חברים, וכל הפסקת אש שהלימודים היו חוזרים לקצת זמן, היינו חוזרים לבית הספר ובכיתה שלי היו פחות חברים. לא היו להם טלפונים ניידים או אימייל או פייסבוק, וגם אי אפשר היה לעבור דירה עם המספר שלך. אז הם פשוט נעלמו, הם עברו דירה בין הפסקת אש אחת לשנייה. אני אפילו לא זוכר מי הם היו, הם נותרו צלליות בזיכרון, בלי פנים ושם.
סג"מ תמיר מסר (משמאל) משוחח על הקרב במחבלים על הבופור, עם ראש הממשלה מנחם בגין (מימין) ושר הביטחון (במרכז). צילום: דובר-צה"ל מקור: אוסף התצלומים הלאומי - לשכת העיתונות הממשלתית קוד תמונה: D764-071
זה אריק שרון שלי, כשאתם תזכרו סבא חביב, אני אזכור את השנים שביליתי במקלט ואשכח את החברים שאיני זוכר. תודה לך אריק.

סדנת חומרים - פוסט מצולם

בחודש וקצת האחרונים השתתפתי בסדנת חומרים (באקדמיה לציור פיגורטיבי - אמיר ניר - בקיבוץ הגושרים) (סדנאות שלקחתי בעבר אצל אמיר ניר)

מהי סדנת חומרים?

לא, לא בישלנו מתאמפטמין בתחתוני סבא לבנים בקרוואן במדבר, וגם לא גידלנו עציצים במרתף. אבל כן ערבבנו, בישלנו ומתחנו כל מיני חומרי ציור. גם מודרניים וגם מהמתכונים של הסבתא של מיכאלנג'לו.

משהו הלך לאיבוד בעולם המודרני, שהכל מגיע מן המוכן, עם תוית.
כל הפן המחקרי בלהיות אמן נעלם מן העולם.
הכל 'Ready Made'

אז לא
לא הכל.

מתחנו בדי פשתן אמיתיים על מסגרות עץ.
צבענו אותם ב'דבק עצמות' שבישלנו לבד.
וגם מרחנו עליהם ג'סו ושייפנו והכל כדי להכין בד אמיתי, שמרגיש אחרת לגמרי.
והכנו ניירות עם שלק לציורי שמן,
ושיחקנו עם דיו,
ועם טמפרה, שזה פיגמנטים וחלמון.
וצבעי מים,
וכל מיני סוגים של מכחולים.
וסכין,
ועוד כל מיני דברים שפותחים את הראש.

וגילינו שלכל דבר יש מחיר שמשקף איכות
יש קקה
יש Student שזה קצת יותר טוב מקקה
יש Studio שזה קצת יותר טוב מ Student 
ויש Artist שזה יותר טוב מ Studio 
ככה זה

והיה כיף.

מצורף אלבום מצולם של החוויות :)

לפרטים וסדנאות
העמוד של האקדמיה לציור פיגורטיבי בפייסבוק

אמיר מטביע נייר לצבעי מים 500 גרם!
על נייר אמיתי לא מתפשרים
ככל שהצבע יותר יקר, תכולת הפיגמנט יותר גבוהה, ככה זה

אמיר מדגים עבודה בצעי מים, רטוב על יבש

מורחים שלק על נייר, הכנה לצבעי שמן

אמיר מציג דוגמאות לציורי טמפרה (הימני למכירה, את השמאלי הוא לא מוכן לשחרר :)

עם החלמון מציירים מסתבר, עם החלבון עושים מרנג

חביתה כחולה

התנסות בסדנה

התנסות בסדנה

אמיר מאחורי החומרים

דבק עצמות (Rabbit-skin glue)

מבשלים ארנבות

בד פשתן אמיתי

עדיין מבשלים, זה לוקח זמן..

מותחים בדים

כלים, כלים

צבע לצבע

השולחן של המאסטר

הפסטלים של רוני

השולחן של המאסטר

משחקים בדיו