תוויות

‏הצגת רשומות עם תוויות מלחמה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מלחמה. הצג את כל הרשומות

הגדה משפחתית לחג שני - סיפור קצר

עותק ePub לקוראים דיגיטליים זמין פה

אני רוצה לספר לכם על יציאת המצריים המשפחתית שהתרחשה בפסח הקודם. אבא שלי חזר מהעבודה עם כמה ארגזים של דברים מהמעבדה שלו ברפא"ל והתחיל להרכיב אותם ממש לפני ערב פסח בזמן שאמא שלי הייתה עסוקה בלהכין קציצות בפול ושום ירוק לארוחת החג. הוא התחיל לקדוח מעל הדלת הזזה לחצר שבין המטבח לסלון והעיף לה אבק מהקדיחות לסיר של הקציצות והם התחילו לריב ולצעוק ואבא שלי לא שמע בגלל המקדחה ואמא שלי לא שמעה כי היא קיללה את השטויות שהוא עושה בערב חג במקום לעזור לה או לפחות לא להפריע.

"את כל הזמן חופרת לי שצריך להחליף את הרשת בגלל כל היתושים שנכנסים הביתה כל הזמן"

"אבל למה אתה צריך לקדוח בשביל רשת מזדיינת! אתה הורס לי את הקציצות!"

"אני לא רוצה להחליף רשת ובעוד שבועיים כשהיא תיקרע שוב, את תחזרי לחפור לי שצריך להחליף רשת"

הוא חזר לקדוח והיא חזרה לקלל ואני חזרתי לשחק קול־אוף־דיוטי בטלפון. כי כל פעם שהם עסוקים בלריב אני יכול לשחק בטלפון כמה שאני רוצה בלי שהם ישימו לב שעברתי את השעה היומית המזדיינת. אני אומר מזדיינת רק כי אמא שלי אומרת כל הזמן מזדיינת למרות שאני בכיתה ה' ואסור לי להגיד מזדיינת, אבל כבר נמאס לה לא לקלל לידנו וכי אני הכי קטן וכבר בכיתה ה' וגם אני אתחיל להגיד מזדיינת כל הזמן כי עוד מעט אני בכיתה ו', אז זה לא משנה הרבה.

ובכיתה ו' אבא הבטיח שאני אוכל להיות שעתיים בטלפון כל יום, כי אחי הגדול בכיתה ז' והוא יכול להשתמש בטלפון שלוש שעות כל יום. ואחותי הגדולה בכלל יש לה גם טלפון וגם טאבלט והיא כל הזמן באחד מהם לפחות.

אז הוא סיים לקדוח וחיבר איזו קופסאת מתכת די גדולה שחסמה רבע מהדלת הזזה לחצר עם משהו שנראה כמו מצלמה של פעם עם עדשה ענקית ומסתובבת על ציר. ואחרי שהוא סיים הוא שלף מהדלת את המסגרת הגדולה של הרשת הקרועה, הוציא אותה לחצר וזרק אותה מעבר לגדר.

"מה אתה עושה אידיוט?" אמא שלי נזפה בו כשהוא נכנס חזרה הביתה.

"תכף תראי" אבא שטף ידיים, לקח צלחת עמוקה של מרק, שפך לתוכה דבש והניח את הצלחת מול איפה שהייתה הרשת של הדלת הזזה ועכשיו יש שם קופסאת מתכת שחוסמת רבע מהדלת, גרר כיסא ליד הצלחת והתיישב עם מה שנראה כמו טאבלט צבאי ממוגן בצבע ירוק זית. אמא שלי סיננה קללות וטעמה מהקציצות, הוסיפה מלח ונעמדה ליד הגז עם ידיים משולבות וכף עץ של הבישולים באחת מהן. היא רקעה בעצבנות ברגלה.

"די נו, את מפחידה את היתושים" אבא שלי צחקק.

שניהם הבחינו בזבוב איטי מהסוג שעושה יותר רעש ופחות זז.

"נו, איינשטיין, אתה לא מתכוון לעצור אותו?" היא הציקה.

"ששש אל תבריחי אותו"

הזבוב התקרב אל סף הדלת הזזה והעדשה הגדולה של הקופסאת מתכת התחילה לזוז. קרן לייזר אדומה פילחה את הזבוב והוא נשר בחלקים אל המפתן. לכנפיים המעשנות שלו לקח יותר זמן לצנוח לרצפה מאשר לגוף.

אני הרמתי את העיניים מהקול־אוף־דיוטי ופלטתי "פשששש" ארוך ומכובד.

"או נו אתה והמשחקים שלך. תטאטא אותו החוצה כי אני עם הניקיונות המזויינים סיימתי" אמא שלי נזפה, כיבתה את הגז ונעלמה אל תוך הבית.

מיירט יתושים באמצעות לייזר - עפ"י גחלילית בטא של אדובי
"אבא, איך עשית את זה?"

"אווו, זה סודי ביותר" אבא שלי חייך.

"נו, אבא"

"זה אַיְירוֹן־בִּים האבטיפוס של המיירט לייזר נגד רקטות, עשיתי לו קצת שינויים כי בכל זאת זה נגד זבובים אבל איזה פצצה? הא?"

"כן..." הבטתי בחלקי הזבוב שנחו על הרצפה בזמן שמספר יתושים ניסו לחדור לביתנו המבוצר. העדשה זזה במהירות והורידה את שלושתם, אחד הצליח לחדור מספר סנטימטרים אל תוך הבית והלייזר שחרך אותו פגע בספה שהחלה לעשן.

"אוי שיט" אבא שלי פלט, זינק אל הספה והיכה את החור המעשן עם כף יד חשופה.

"פששששש" ארוך ומכובד עוד יותר נפלט לי.

"אני צריך לפתור את זה עדיין, אז אל תגלה לאמא" הוא אמר והתיישב על הכיסא עם הטאבלט המזויין.

"מה תיתן לי?" עניתי.

"אתה סוחט אותי?"

"זה חג, מגיעה לי איזו מתנה לא?"

"מה אתה רוצה?"

"שלוש שעות מסכים ביום כמו נהוראי"

"שעתיים"

"סגור"

***

"מה זה?"

נהוראי ותהל־אל עמדו בחצר מול המיירט יתושים. אבא ישב עדיין על הכיסא ותיקתק בטאבלט.

"זה הרשת נגד יתושים החדשה שלנו"

"אבא שוב אתה עם השטויות שלך?" נהוראי זרק ונכנס פנימה במהירות, העדשה של המיירט זזה אבל לא יותר מזה. אחרי נהוראי התקרב דַּבּוּר מסוקס במיוחד, נהוראי הסתובב אליו ותהל־אל התרחקה מהפתח. קרן לייזר פילחה את הדבור בעודו ממשיך לפרפר. היא עקבה אחריו וירתה עוד מספר קרניים עד שהדבור השפיל מבטו וקרס אל הרצפה מעושן ובגוש אחד. היה לו ריח של שיער שרוף כמו שיש כשמנסים להדליק סיגריה ונשרפות הגבות, לא משנה איך אני יודע.

תהל־אל צווחה מהחצר בזמן שעיניו של נהוראי נפקחו והוא פלט "ואוו.."

"אבא! מה אתה עושה, אני רוצה להיכנס הביתה! תכבה את זה" תהל־אל יבבה.

"זה לא יעשה לך כלום, זה עובד רק על חרקים מעופפים בגודל של עד שלושה סנטימטרים" אבא ניסה להרגיע אותה. הוא הניח את הטאבלט על הכיסא ויצא ונכנס מספר פעמים להראות לה שכלום לא קורה. היא ניגשה באיטיות אל מפתן הדלת ואז רצה פנימה לחדר שלה.

"משפחה משוגעת!" נשמע מהחדר. אבא הביט על קיר הסלון וגירד בראשו. נקודות ופסים של חריכה עיטרו את הקיר.

"תחזיר לי את הטלפון" צרחתי על נהוראי אבל הוא אחז לי בכתף עם יד ישרה כדי שאהיה הכי רחוק ממנו שאפשר והושיט את ידו השנייה עם הטלפון שלי הרחק אל הצד הנגדי.

"שלוש שעות ועשרים וארבע דקות של מסך רק היום, ילד" הוא קרא מהטלפון וחייך, "זו חריגה של שעתיים ועשרים וארבע דקות".

"אבא הרשה לי" לי צעקתי עליו ונפנפתי בידיי, ניסיתי לפגוע בו אבל הידיים שלו ארוכות משלי, הוא גם גבוה ממני בראש אבל אני אעקוף אותו עוד כמה שנים, אני בטוח.

"אבא? הסכמת לו יותר שעות מסך מלי?"

"לא" אבא היתמם.

"הוא כן, הוא הסכים לי" צווחתי.

"הסכמתי לו שעתיים" אבא שלי התנצל.

"אז אחד, אתה עדיין בחריגה של שעה ועשרים וארבע דקות. ושניים – מה איתי?"

"אתה גם יכול שעתיים"

"מה שעתיים, מגיע לי שלוש כבר עכשיו!"

"טוב, אז ארבע" אבא נכנע ונהוראי חייך ודחף את הטלפון שלי לכיס של הג'ינס שלו.

"תביא את זה" סיננתי וניסיתי לחלץ את הטלפון שלי.

"אתה סיימת להיום, תקבל אותו מחר"

"אבא!!"

***

אבא קדח עוד חורים בקיר והכניס את המיירט פנימה כדי שהלייזר ששורף את היתושים יירט החוצה לחצר כי הוא לא רוצה להסתבך עם אמא שלי ולשרוף את הסלון. אחרי זה הוא הלך להתקלח אז לקחתי את הטאבלט הצבאי המזוין ובדקתי אם יש בו משחקים שהם לא משחקי קלפים מחורבנים אבל לא היו אז נכנסתי לַאָפּ(ליקציה) של המיירט.

מה אני אגיד לכם, יותר טוב מקול־אוף־דיוטי, נשכבתי על הספה, דחפתי את הטאבלט המזויין מתחת לכרית ופרצתי בשנ(ת)צ(והריים).

***

כשהתעוררתי ההורים שלי שתו קפה במטבח, כבר היה אח(ר)הצ(והריים) ונהיה קריר אז היתושים הפסיקו להישרף על המפתן, אבל עדיין לא היה חשוך מספיק כדי שהם ינסו להתקרב למנורות. הבית אשכרא היה קטלן יתושים ענקי. נמתחתי על הספה והנחתי ידיים מאחורי הראש. תוּלָה החתולה הסתובבה בסלון. הרשת נגד יתושים שהייתה גם נגד החתולים לא הייתה שם יותר.

"צ'וּפִּי תוציא אותה החוצה" אמא שלי ביקשה ואני נמתחתי שוב.

"נו, צ'ופּ, אני לא רוצה שהיא תלכלך לי את הבית לפני החג"

"טוב, אמא"

שלפתי את הטאבלט מתחת לכרית כיוונתי את המיירט אל תוּלה ופיצ'שש... יירטתי לה שיערת שפם אחת. היא צווחה, נעצרה והביטה לכל הכיוונים בשיניים חשופות. פיצ'שש... עוד שפמנון נשר לריצפה ותוּלה ברחה החוצה בריצה.

"מה אתה עושה?" אבא שלי חקר.

"כלום" חייכתי.

"זה לא משחק" אבא שלי קם וחטף ממני את הטאבלט הממוגן המזויין.

"מה עשית? מה הסיסמא? למה הכנסת סיסמא?"

"אני רוצה את הטלפון שלי בחזרה"

"הוא לא אצלי, מה הסיסמא"

"אני יודע שהוא לא אצלך, הוא אצל נהוראי"

"נהוראי" אבא שלי צעק מספר פעמים עד שנהוראי הגיח מהחדר.

"תביא את הטלפון של אחיך" אבא פקד עליו.

"מה פתאום, הוא חרג מהשעות שלו"

"תפסיק להתווכח ותביא את הטלפון"

"לא! בגיל שלו הירשתם לי רק שעה ביום, זה לא פייר שהוא מקבל טלפון בלי הגבלה!"

"לא קשור פייר עכשיו, תביא ת'טלפון" אבא ניסה שוב והשליך עלי את הטאבלט הממוגן המזויין, "תפתח אותו, הוא יחזיר לך את הטלפון אני אדאג לזה"

נהוראי התעלם וניגש למטבח. הוא הוציא מיץ תפוזים מהמקרר ומזג לכוס. פיצ'שש... הכוס התנפצה על השיש. נהוראי צרח והתכופף להסתתר מאחורי האי שבמטבח.

"מה אתה עושה?" אמא צווחה עליו.

"זה לא אני, זה החרא המזויין נגד יתושים של אבא" נהוראי צעק מאחורי האי.

"שאול! מה לעזאזל?"

"צ'ופי! תכבה את זה!"

"הטלפון שלי"

"נהוראי, תביא לו את הטלפון שלו"

"לא!" נהוראי צעק "לא רק שלא תקבל את הטלפון שלך, אני אשבור אותו ואז אשבור לך גם את העצמות!"

התיישבתי על הקצה של הספה, מתחתי את הצוואר ופיצ'שש... הקרן פילחה את השיש מאחורי נהוראי ופִּיצְלֶחַה כמה צנצנות.

"צ'ופי! תיזהר על המטבח שלי!" אמא צעקה.

"תגיד לאבא איפה הטלפון שלי ושהוא יביא אותו, אתה לא זז מטר" פקדתי על האח הדפוק שלי.

אבא שלי ניגש לחדר והביא את הטלפון לפי ההוראות של נהוראי. כשהוא ניסה להתקרב אלי פיצ'שש... שיגרתי צמד קרניים ליד הרגליים שלו והוא התחיל לקפץ.

"מה אתה עושה?"

"אל תתקרב, זרוק את המכשיר לספה"

הוא זרק את הטלפון שלי לספה, פתחתי אותו, סנכרנתי אותו אל הטאבלט המזויין והפעלתי את הזיהוי פנים של האפ(ליקציה) של התמונות ואת השליטה הקולית.

"אַיְירוֹן־בִּים חרוך את נהוראי!" קראתי והמיירט החל להסתובב.

נהוראי צעק מאחורי האי "בן זונה! אבא, תגיד לו שיפסיק, הוא מנסה להרוג אותי!"

"נהוראי! איך אתה מדבר?" אמא נזפה בו והוא הרים מעט את הראש כדי להציץ. פיצ'שש... קרן בודדת פגעה לו במצח ועשתה לו כוויה קטנה.

"הוא ירה בי! אמא! הבן זונה ירה בי!" ואז הוא התחיל לבכות כמו ילד קטן.

"צ'ופי תפסיק עם זה מיד!" אמא צעקה עלי וניגשה לספה, "אם אתה מיירט אותי אני הורגת אותך!"

"אַיְירוֹן־בִּים פוצץ את הוואזה של סבתא!"

"לא!" אמא נעצרה "לא את הוואזה המזויינת של סבתא, היא עוברת בירושה כבר מאתיים שנה" היא לקחה צעד אחורה.

"אַיְירוֹן־בִּים חדל! חדל!"

"אין לי כח למשפחה הזאת" אמא סיננה, "מה אתה רוצה?" היא נעמדה בסלון עם שתי ידיים על המותניים.

"טלפון בלי הגבלה, ואני מבריז מהארוחת חג"

"אבל דודה מרים..."

"אני נשאר בבית, לא סובל לא את האוכל של דודה מרים ולא את דודה מרים"

"ומה אני אגיד לה?"

"שאני חולה"

"ומה תאכל?"

"יש שניצלים במקפיא שבמחסן"

"אבל זה חמץ!" אמא שלי נשמה עמוק. "אני לא רוצה לדעת" הסתובבה וקראה "חמש דקות כולכם באוטו. שאול תביא את הקציצות" והלכה להתארגן חדר.

"גם אני רוצה להישאר בבית" תהל־אל זרקה.

"אַיְירוֹן־בִּים חרוך את תהל־אל!" ציוותי.

היא ברחה לפני שהמיירט הסתובב אליה, וצרחה מהחדר "אחים קטנים זה חרא"

***

עליתי שלב בקול־אוף­־דיוטי אז חג שמח 😊

בית עם מיירט יתושים בלייזר עפ"י גחלילית של אדובי



ארטישוק בלבנון

* כבר עברו 18 שנים מאז, אז יש מצב שהאירועים קרו בנפרד או בסדר אחר או בעולם מקביל, אבל קרו.

בלבנון היו מעמדות.
בלבנון היו מעמדות וככל שהיית במעמד גבוה יותר, הסיכוי שלך לתהילה היה גבוה יותר אבל כך גם הסיכוי שלך למות. שני הסיכויים האלה הלכו יחד יד ביד.
רצועת הביטחון הייתה מחולקת לשלוש גזרות, מזרחית, מרכזית ומערבית. המזרחית הייתה העשירון העליון, המוצבים הוחזקו על ידי יחטיו"ת (יחידות חטיבתיות - פלסרי"ם למיניהם, עורב, חה"ן וכו'.. ד.ה.מ). המרכזית הייתה מעמד הביניים, פלוגות מובחרות וקצת יחטיו"ת. והמערבית הייתה מתחת לקו העוני, ולכן הופקדה בידי חיל שיריון.
לא, אתם לא מבינים מה זה עושה לקצינים של חי"ר להיות ת"פ של שיריון (ת"פ - תחת פיקוד - ד.ה.מ). זה יותר גרוע ממפקדת אישה (ואני מדבר על אמצע שנות ה-90, אז פמיניסטיות הירגעונה ד.ה.מ).

מצורפת מפה מעודכנת + תצ"א בניגוד למפות שהיו לנו באמת


אבל אני לא הייתי קצין, הייתי סמל. סמל 5 צהוב.
ומבחינתי להיות ת"פ של שיריון היה מעולה. לשיריון יש תקציב. יש אוכל טוב ויש מפקדה מתפקדת. ובשביל סמל מחלקה זה יותר חשוב מחתירה למגע והגנה על ישוביי הצפון, נשבע לכם. כי סמל עסוק כל היום בלחתום על ציוד ובלהזדכות על ציוד, בלמשוך אוכל ובלדחוף אוכל, ובכל רגע נתון אני מעדיף לעשות את כל אלה מול מפקדה של שיריון.
כשהגעתי למסייעת היה נהוג לעשות גרפיטי של הסוואה על הנשק, ואז המ"פ התחלף
בתמונה 'מכונת ההרג הלא ממומש ד.ה.מ'
אבל נחזור רגע למעמדות.
אז כמו שאמרתי, ככל שהתקרבת לים התיכון המעמד שלך היה יורד (בניגוד לעולם האמיתי ד.ה.מ) אבל ככל שהמעמד שלך היה יורד, השרידות שלך הייתה עולה. הפלוגה שלי ישבה ברותם, במקומית קראו לו ראס-ביידה. החודש הראשון היה סוג של ש'כונה, מוצב על הים, טיולים ביום בכפר ליד, שמירות, רגוע, שמש ים וארוחות שחיתות של טבחי שיריון. פעם אחת בסיבוב בוקר שעשיתי בין העמדות לראות שכל החיילים עדיין בחיים, אני מגיע לש"ג לדבר עם החייל המנקר ומולנו, לפתע פתאום, נוסע טנק.
לא, לא טנק מרכבה.
לא, לא טנק ישראלי.
T-55 בכבודו ובעצמו, אם לא ראיתם כזה אף פעם, אז יחסית לטנק מרכבה זה חיפושית עם חדק. הטנק שהגיח משומקום עבר על הכביש מולנו והמשיך לנסוע.
בניגוד לגזרה המזרחית שיורים על כל דבר לפני שהוא זז, ובגזרה המרכזית שיורים על כל דבר שזז, בגזרה המערבית, ליד הים, קודם כל שואלים, למשל את החמ"ל.
"חמ"ל, זה הש"ג, יש טנק שנוסע על הכביש מולי"
"אז מה?"
"כאן הש"ג, זה לא טנק שלנו"
[שקט]
"חמ"ל מש"ג"
"ש"ג אתה צוחק עלי?"
"לא, נו, יש פה טנק T-55 נוסע לכיוון דרום"
[שקט]
"חמ"ל מש"ג, הוא נוסע לכיוון ישראל"
צעדים ליד הש"ג, מגיע המ"פ (מהסיפור הזה)
מ"פ: "מה קרה?"
אני והש"ג מצביעים על הT-55.
המ"פ נהיה לבן, וצועק בקשר "התקפת מוצב, התקפת מוצב!! חמ"ל אתה שומע?"
"קודקוד מחמ"ל, זה באמת או בתרנגול?"

נו, אז הבנתם את הש'כונה?
אחרי חצי דקה ומוצב על הרגליים ובלאגן, המג"ד שיריון הודיע בקשר שזה טנק של צד"ל מהמוצב למעלה שנסע לטפ"ש (טיפול שבועי ד.ה.מ) בנקורה. ש'כונה.

ואחרי חודש של ש'כונה הגיעו הפצמרים, היו כמה בודדים בהתחלה, ואז התחילו המטחים. הראשון כשחזרנו מסיור יום בכפר ליד, היינו 7 או שמונה, נשכבנו 50 מטר מהמוצב על הקרקע, ופטריות עשן מסביבנו, ואז התחלנו לדלג פנימה בין פצמ"ר לפצמ"ר. כשאתה רץ בנתיב פצמר"ים תמיד יש לך דילמה, האם לעקוף את הבור הקטן שנוצר ובתוכו זנבו של הפצמ"ר או לרוץ דרכו, מה הסיכוי שפצמ"ר ייפול באותו המקום פעמיים?
המטח השני פגע ליד המטבח והרים יחד איתו בלון גז.
הטבח השיריונר עם ארוחות השחיתות היה במטבח באותו הרגע, משם הוא רץ לצוללת (כינוי לבונקר שינה ד.ה.מ) ומהצוללת לקב"ן, הוא לא הסכים להיכנס שוב ללבנון.
המסקנה של גשם הפצמר"ים הזה, הייתה להוציא כמה שיותר חיילים מהמוצב כדי לצמצם נפגעים. וכך מצאתי את עצמי עובר ממוצב רותם שעל הים בקצהה הצפוני של רצועת הביטחון, למוצב טבק שנמצא על קו הגבול ישראל לבנון ליד זרעית. עם צוות מארבי ארטישוק.

אם נחזור שוב למעמדות, אז המעמדות העליונים הם חירניקי"ם טהורים, הם נלחמים במחבלים ברגל. ומעמד הביניים נלחם במחבלים ברגל ובחיפוי של שיריון. המעמד הנמוך, עושה מארב משולב של טנק ונגמחו"ן ואסור לו לרדת מהכלים!
וזה מה שעשיתי שלושה חודשים.
מבט מנגמחו"ן לואדי בדרום לבנון
למארבים האלה של שיריון וחי"ר קראו ארטישוק, וצוות השיריון שהיה איתנו, שהיו אנשים טובים אחד-אחד, היה להם מזל רע מאוד עם טנקים, אבל רע מאוד, והם הקרינו את המזל הרע הזה על כולנו.
מרכבת גיבורי חיל ללא מזל טכני
יצאנו למארב 24 (מספר מארב מציין את מספר השעות שבהן שוהים ברצועת הביטחון). כשיוצאים למארב 24 לוקחים ציוד ל-72 שעות לפחות. למה? כי מארבי 24 הם המארבים שהכי נוטים להאריך. למה? כי 'הם' היו בשטח 'רק' 24 שעות, אז מה זה משנה אם יהיו עוד 24 ? (ניתן להוכיח באינדוקציה שבגלל הטיעון הזה צה"ל נשאר בלבנון כמעט 20 שנה).
התמקמנו על הנקודה הכי גבוהה בגזרה המערבית, כי היה לילה ללא ירח. הטנק לא זיהה כלום, אנחנו לא זיהינו כלום, אסור לרדת מהכלים, אז משתינים ומחרבנים מקצות הנגמחו"ן. בניגוד למעמדות הגבוהים שאורזים את הוד צואתם ומחזירים אותה לארץ הקודש, ומשתינים בבקבוקים לטובת מפלס הכינרת. כשאתה משאיר קוליסים של טנק ונגמחו"ן אחרי שהיית איפשהו בדרום לבנון, הצואה שלך זה התוואי לוואי האחרון שמעניין מישהו. ש'כונה.
לפנות בוקר התחלנו קיפול.
על הטנק פיקד קצין שיריון מרוקאי ועל הנגמחו"ן שלנו פיקד סמל בארט רוסי. אם הייתם בחי"ר אתם לא צריכים הסבר, אבל אם לא אז הנה אחד:
לא, לא קראו לסמל בארט כמו הילד הצהוב מהסימפסונס. זה השם של המחלקה 'בארט' Barrett. מחלקת בארט הייתה מחלקה של צלפים, רובם יוצאי ברית המועצות. בשיר על הפלוגה המסייעת יש שורה "הבארט הם רוסים, ורק שני יהודים.." בגלל שבמסייעת המחלקות קטנות והן סוג של חונטה קטנה וצעקנית, אנשים מתקבצים לאנשים אחרים שדומים להם, נפוטיזם, גזענות, תבחרו. זה לא משנה שככה זה.
וכדי לשמור על פוליטיקלי קורקט גם הסמל של המחלקה הזו יצא מתישהו מברית המועצות. אני מציין את זה כי זה קשור להמשך הסיפור, לא כי אני גזען.. 
מא"ג מחפה מעל נגמחו"ן בדרום לבנון, בדרך מפה לשם
אז התקפלנו מהמארב והתחלנו לנסוע, ואני שם לב שהטנק במקום לנסוע אחרינו, עושה סיבובים. אז אמרתי לסמל בארט שלטנק יש בעיה.
"מה הבעיה שלו?"
"לא יודע, הוא נוסע בסיבובים, במקום לנסוע אחרינו"
[קללות ברוסית]
סמל בארט בקשר: "נהג עצור, סע לכיוון הטנק"

* שכחתי לציין שחלק מלהיות המעמד הנמוך זה שאין לך קשר מוצפן, כי לא באמת מצפים ממך להיתקל במשהו, רק אל תמות. ובגלל שאסור לדבר ברשת גלויה על כלום כמעט, אז התקשורת עם הטנק היא בצעקות (כאילו אף אחד בסביבה לא יכול לצוטט לזה ד.ה.מ) וכשיש טנק ונגמחו"ן עם מנוע פועל, אז צריך לצעוק ממש חזק.

נעצרנו ליד הטנק שנסע בסיבובים והסמל ברט נעמד על הנגמחו"ן בשיא גובה של הגזרה המערבית בלבנון והתחיל לצעוק ולנפוף בידיים כדי שהחבר'ה שהיו בתוך הטנק ישימו לב. אחרי כמה דקות הם שמו לב.

"אין לי תיק ימין"
"מה?"
"א-י-ן ל-י ת-יק י-מ-י-ן ! "
"מה?"
"תכבה מנוע אני לא שומע!"
"תכבה מנוע אני לא שומע!"
"ת-כ-ב-ה מ-נ-ו-ע א-נ-י ל-א ש-ו-מ-ע-!"
"ת-כ-ב-ה מ-נ-ו-ע א-נ-י ל-א ש-ו-מ-ע-!"

[מכבים מנוע]

קצין שיריון: "אין לי סטיק ימין"
סמל בארט: "?"

אם אתם לא מבינים אז אני אסביר, בכל שיריונר יש מהנדס מכונות ומכונאי רכב קטן, הם אוהבים כל מה שקשור במכונות ורכב. חירני"ק לעולם יישתמט מלחתום על כלי רכב בדגש על נגמ"ש, יוציא גימלים משבועות אימון עם נגמשי"ם, יהרוג בני משפחה כשינסו לשלוח אותו לעשות רשיון על רכב צהל"י, וייברח מכל שת"פ עם גריז וציוד כבד!

אז מסתבר שהלך לו המנוע, רק הזחל השמאלי שלו מסתובב, הימני לא זז.
הנקודה הכי גבוהה בגזרה המערבית ברצועת הביטחון, אשמורת תיכונה נושקת לשלישית. ואני רוצה לקום מחר בבוקר.. ההצעה שלי הייתה לנטוש את הטנק, ולקחת את החיילים ושחיל-האויר יפציץ אותו מהאויר. כדי שלא ייפול לידי האויב.
אבל אני לא פיקדתי על המחדל הזה.
פיקד עליו מג"ד שיריון, המארב הזה היה השיתוף פעולה הראשון שלי עם דרך החשיבה של חיל השיריון. המג"ד שיריון שהיה מסתובב עם הג'יפ שלו בבסים בראש הנקרה עם שירי שיריון ברמקולים. והכיר כל אצבע ובורג בגדוד שלו החליט שזה בדיוק המצב האידיאלי לתרגל החלפת מנוע בשטח.
נתנו לנו נקודה ליד נקורה ששם ייתבצע החילוף, והתחלנו לנסוע. בלנסוע אני מתכוון אנחנו ברחנו מהשיא גובה והטנק נסע אחרינו קדימה, אחורה, קדימה אחורה והתקדם בקצב של צב צולע. נכנסנו לאור יום, אנחנו בורחים מהטנק והוא צועק עלינו בקשר שנחכה לו.
הגענו לנקודה בשעות אחר הצהריים המאוחרות, בנקורה נמצאת מפקדת יוניפי"ל שזה הכח הרב לאומי הזמני שנמצא בלבנון, ואנחנו חנינו במשטח ליד בית עם וילונות אדומים, אמרו לנו שזה בית ידידותי. זה היה הבית זונות המקומי ששירת את מפקדת האו"ם. ככה זה.
שיירת החילוף המתינה לחושך ואז הגיע המאושר באדם, מג"ד השיריון, עם מוביל ועליו מנוע של טנק. ושני טנקים לגיבוי, ואושר גדול. רק את הדיסק שירי שיריון הוא השאיר בישראל.
הם עבדו חצי לילה והטנק עבד כמו חדש. ואז הוא אמר, הבאתי לכם אוכל.
פנינו נפלו.
מלמלנו שנאכל כבר בבסיס.
איזה בסיס, צריך לבדוק את הטנק, הארכנו לכם את המארב ב-24 שעות.
חזרנו באמצע הלילה לשיא גובה.

לא, זה לא נגמר.
תקועים בשיא גובה עם נוף לים, אי שם ליד ראס-ביאדה בדרום לבנון, בקצה משמאל טנק תקול
הטנק לא זיהה כלום, אנחנו לא זיהינו כלום, התקפלנו והתחלנו לנסוע. אני והחייל שהיה לידי תצפתנו לאחור. עשן מוזר עלה מהאחוריים של הנגמחו"ן. אז מה עושה חירני"ק דפ"ר שרואה אש באחוריים של נגמחו"ן?
צעקנו ביחד "שריפה בתא מנוע! ש-ר-י-פ-ה ב-ת-א מ-נ-ו-ע-!"
קפצנו כולנו מהנגמחו"ן ופרקנו את הספקטרוניקס (מערכות כיבוי האש של הנגמחו"ן ד.ה.מ). ענן לבן עלה מכל עבר וכיסה את הנגמחו"ן, ומתוך העשן הגיח קצין השיריון בצעקות "מטומטמים! זה לא מהמנוע! זה מהבוגי!!"
כולנו ביחד: "?"
קצין שיריון בליווי קללות במרוקאית: "הבוגי שלכם השתפשף והפלסטיק שלו נשרף, לא המנוע"
כולנו ביחד: "?"
חוץ מהסמל בארט שהוסיף קללות ברוסית, ואז צעק עלי: זה לא שריפה בתא מנוע!
הסברתי לו שיש שתי אופציות לשריפה בתו"ל (תורת לחימה) או שריפה בתא לוחמים או שריפה בתא מנוע. ושהמנוע נמצא באחוריים של הנגמחו"ן אז מבחינתי זו שריפה בתא מנוע.

מפה לשם, הציר של הגלגל שיניים של הנגמחו"ן נשבר והגלגל שיניים קרס על הבוגי ובגלל זה הוא השתפשף והגומי של הבוגי נשרף. בשיא גובה של הגזרה המערבית של רצועת הביטחון בלבנון. ההצעה שלי הייתה לנטוש את הנגמחו"ן, ולחזור ברגל, ושחיל האויר יפציץ אותו מהאויר. כדי שלא ייפול לידי האויב.
אבל אני לא פיקדתי על המחדל הזה.
פיקדו עליו סמל בארט וקצין שיריון שמאותו רגע התחילו לקלל אחד את השני ברוסית ומרוקאית לסירוגין, אני חושב שכל אחד השתמש גם בקללות של הצד השני.
בהתחלה הם חיברו כבל אחד וניסו לגרור את הנגמחון, אבל הכבל נקרע.
ואז הם ניסו עם שניים ארוכים וגם הם נקרעו. ואז עברו לכבלים הקצרים של הטנק והנגמחון התחיל לזוז.
הסמל בארט נשאר על הנגמחון ואני קחתי את שאר החירניקי"ם ואמרתי להם, בואו נשמור מרחק מכל הצעקות שלא נחטוף איזה טיל. התחלנו לראות אורות נדלקים בכל מיני בתים בודדים בגזרה. בראש שלי זה היה הכי קרוב למוות, למרות שמבחינת חיזבאללה לא נראה לי שהיה מישהו בגזרה.

שמרנו מרחק והתקדמנו לאיטנו אחרי הנגמחו"ן ואז הוא נעצר.
הזחל הסתבך בבוגי והנגמחו"ן התחפר, הטנק צעק וצעק עם המנוע החדש שלו ולא הצליח לזוז. הסמל בארט ירד מהנגמחו"ן וגם הקצין שיריון והם המשיכו לקלל אחד את השני, ואז שמו לב שגלגל השיניים הענק ששוקל איזה טון וחצי איננו, או בעברית של קצין שיריון "נפל לכם הזר-מניע".
הסמל בארט אמר לי לקחת את החיילים וללכת להביא אותו.
אני: "?"
"תלכו להביא אותו, זו פקודה!" הוא צרח וחזר לקלל את הקצין שיריון. אמרתי לחיילים שאנחנו הולכים להביא את הגלגל שיניים.
חיילים: "?"
אני: "זו פקודה"
חיילים: "?"
אני: "לא שלי, של הסמל בארט"
חיילים: ""

הלכנו לחפש גלגל שיניים.

הגענו לגלגל שיניים, ועמדנו מעליו במעגל, הוא נח לו שם. בשקט.
הסתכלנו עליו. הוא לא זז.
ידענו שאף אחד מאיתנו לא יכול להזיז אותו.
ידענו שגם כולנו ביחד לא נצליח להזיז אותו. הוא לא רצה לזוז.
אחד החיילים שאל אותי אם אני רוצה שננסה להזיז אותו.
השתיקה אמרה הכל.
חייל אחר התיישב עליו והוציא סיגריה.
"תסתירו אותי"
הסתרנו אותו יושב על הזר-מניע שהגיע אל המנוחה והנחלה בשיא הגובה של הגזרה המערבית של רצועת הביטחון של דרום לבנון.

חזרנו לנגמחו"ן ולטנק ולמקללים, הם הצליחו לזוז עוד 20 מטר לשביל מוסתר ונעצרו. התעצבנו שלא הבאנו את הגלגל שיניים. המלצתי להם לנסוע עם הטנק ולגרור אותו, הם ויתרו.
נגמחון ללא זר-מניע תקוע במדרון אחורי בדרום לבנון
בבוקר הגיע האיש השמח בעולם ביום השני ברציפות, הפעם עם נגמחון חלופי ו D-9 שיגרור את התקול, ואוכל.
נפלו פנינו.
מלמלנו שנאכל כבר בבסיס.
איזה בסיס, צריך לבדוק את הנגמחו"ן, הארכנו לכם את המארב ב-24 שעות.
ה D-9 והטנק מג"ד לקחו את הנגמחו"ן ולקחו את הסמל בארט והלכו להם לדרכם. ואנחנו חזרנו בלילה לשיא הגובה של הגזרה המערבית של רצועת הביטחון של דרום לבנון.
אני נשארתי לפקד על המחדל הזה, לפחות על המחדל חי"ר.
התקפלנו לפנות בוקר, קיבלנו אישור לחזור לבסיס אחרי 72 שעות.
בשלב הזה אני כבר הסתכלתי קדימה מהנגמחו"ן, על הנוף של דרום לבנון עד שהחייל מאחורי שתצפת לאחור טפח לי על הגב וצעק "מילר הטנק ממסך"
"למה הוא ממסך?"
"אולי הוא זיהה טילים?"
עליתי מולו בקשר, לא טילים ולא נעליים. יש לו תקלה, כנראה השתחררה לו איזו צינורית.
דרום לבנון, אור יום, טנק עם שובל לבן של עשן שנראה בכל הגזרה, אין מטרה ברורה יותר.
הקצין שיריון צעק לי בקשר שנחכה לו ושניסע יותר לאט, אבל אני לא שמעתי, אני הייתי עסוק בלצעוק על הנהג שלי שיילחץ על הגז וייברח מהטנק הזה! כי אני לא מהמעמד שחוטף טיל בגלל צינורית!!



רגע של רומנטיקה של תושב גבול הצפון

אי שם בסוף האייטיז עוד כשהן היו שנות השמונים, חדירה תמיד לוותה בפצצות תאורה. חדירה של מחבלים אני מתכוון. הטלפונים היו קוויים ואת האסמסים של ההתראות היינו מקבלים דרך הנ"נ עם הרמקול שהיה מסתובב בעיר וכורז בצרידות להסתגר בבתים, לנעול את הדלתות ולכבות את האורות. בשביל לדעת מה קורה באמת היינו מציצים דרך השלבים של התריס ומחפשים נפילות במקרה של קטיושות, או שובלים של פצצות תאורה. היינו יודעים איפה האירוע לפי האזור המואר ואת החומרה שלו לפי כמות הפצצות באוויר. אם היית מקושר מספיק עם איזה אבא במילואים או אח חייל, היה לך בבית מצנח של פצצת תאורה. וככל שהיית יותר מקושר הוא היה יותר גדול (היה גם זנב של מרגמה כמחזיק עטים וזויל של פגז בתור עציץ עם קוץ או כמחזיק מטריות, אבל זה לסיפור אחר).

אני זוכר פעם אחת שעליתי בערב לשחומית, למי שלא מכיר זו גבעה מיוערת בתוך קרית שמונה שעליה מוצב מצפור של קק"ל שמאויש בעת שלום בתצפיתן שריפות של קק"ל ובעת מלחמה במילואימניק משועמם של הג"א. הג"א זה הפיקוד העורף של שנות השמונים, מה יהיה אתכם, אתם לא מבינים כלום. אז עליתי על השחומית בערב בגלל איזה א"ש לילה של הצופים, היה חושך ואני עופפתי לעצמי כרגיל עד שהגעתי למצפור. בחנייה של המצפור היה נ"נ צהל"י וחיילים עם משקפות ואףחד מהם לא הבין מה אני לעזאזל עושה שם. ואני אומר לעזאזל בגלל שהייתי די חנון ולא הכרתי את שאר הקללות הצה"ליות שלהם. ואתם בטח לא רוצים לדעת מה הם חושבים על א"ש לילה של הצופים. ואז ההוא מהג"א שזה הפיקוד העורף של אז אמר לי:

"ילד אתה משוגע? יש נמר ג' לך הביתה!"

זה לא היה סתם נמר ג'. אה, נמר ג' זה היה הכינוי פעם לחדירה. לא מספיק מפחיד שמחבלים עוברים את הגבול עוד קוראים לזה נמר. הסתכלתי מסביב וראיתי את שורת פצצות התאורה מהר דב דרך מטולה ועד לקרן נפתלי. כל הרכס היה מואר, והפצצות זהרו בשמיים כמו שורה עצומה של פנסי רחוב ענקיים. בתור צופה, בעיניים לא בתנועת הנוער, אתה מעריץ כל פצצה, מעודד אותה, והיא בוערת ודואה לאיטה, שטה עם הרוח, היא דועכת ואתה מרחם עליה, היא מהבהבת בפרפורי גסיסה, ואתה חושב שהנה היא שבה לחיים. אך לשווא, היא מוחלפת בפצצה צעירה. זה ממכר כמו מדורה, כמו גרעינים, כמו טלוויזיה.

טוב, אז הלכתי הביתה.

פצצת תאורה - צילום אילוסטרציה

אחר כך הסתבר שהיה חשש לגלשן, וחיפשו אותו בשמיים בכל האזור, וכל הצופים שהיו אמורים להיות בא"ש לילה ברחו הביתה כשהם ראו את הפצצת תאורה הראשונה. ונזכרתי בזה עכשיו כי בימים האחרונים יש כל מיני נמרי ג' ופנתרי ג' וטיגריסי ג' בכל האזור, אבל בגלל כל אמצעי ראיית הלילה שיש היום אין פצצות תאורה יותר, ועל החדירות שומעים קודם כל בטוויטר, ואין שום סיבה להוציא את הראש מהחלון כדי לדעת מה באמת קורה.

מקאמה למשתין בבקבוקים

מקאמה למשתין בבקבוקים / ד. ה. מילר

כשלוחץ בפעם הראשונה,
משנים תנוחה.
מלחמניית תחת אחת
לשנייה.

כשלוחץ בפעם השנייה,
צריך לרכון קדימה,
מכווצים שרירי אגן,
וחוזרים לשכב פרקדן.

כשלוחץ בפעם השלישית,
(כי ככה זה בצבא)
צריך לקום,
להמתח,
ולנשום בצורה אחידה.

עכשיו זה שלב החיפושים
אחרי בקבוק תמים
כזה שיוכל להתמלא
בנוזלים חמימים.

המשתין בבקבוקים חייב לדעת לכוון.
גם לפיה רחבה
של פיוזטי תפוחים.
וגם לפיה צרה של קולה או ענבים.

* יתרון מיוחד יש-
למנהיגים שמפצים.
אם נתקעים עם בקבוק ספורט
של מים בטעמים.

השתנה מתחילה ברוגע
עם זרימה משחררת.
עם ליטר וחצי בדרך
והשתנה מתגברת.

אם לא שמים לב,
שתן הוא קצת כמו בירה.
זווית לא נכונה,
זה קצף למכבירה.

בקבוק בהטייה,
כמו מזיגה מחבית.
ושתן לפינה,
רצוי זו הצפונית.

אם התאפקת מדי,
רמת החרדה עולה.
צריך לדעת להפסיק,
לפני המליאה.

אם סיימת למלא בקבוק-
זה הזמן להתריע.
שלשתן יש גם לוק-
כמו לבקבוק של בירה.

* מוקדש באהבה לג'וזף הלר מחבר מילכוד 22

חייל ורוד משתין מול עזה המופצצת - צוק איתן 2014

אריק שרון שלי

הזכרון הראשון שלי מאריק שרון היה צעידה במורד הרחוב לכיוון בית שנפגע מקטיושה בלילה לפני. השמועה ששר הביטחון וראש הממשלה קפצו לביקור עשתה לה כנפיים מהר יותר מכל רשת חברתית, וכל השכונה כולל הורי ואני צעדנו במורד הרחוב לבניין שנפגע. הוא עמד במרפסת מפורקת שכל ברזלייה זקורים לכל עבר. אריק גדול כזה, בטוח כזה. זה היה בקומה שלישית או רביעית וזה היה רחוק מאיתנו העומדים ברחוב, אבל את אריק כולם זיהו. הייתה מלחמה מסביב וכשיש מלחמה אף אחד לא שואל שאלות בטח לא קשות, אז התקשורת רק צילמה.
אני זוכר שמורות חיילות היו מביאות לנו חוברות צביעה ומשחקים שהיינו משחקים בכניסה למקלט עד שקטיושות היו מתחילות ליפול והיינו רצים פנימה. שנים אחר כך עוד עשינו ל"ג בעומר בבורות שהן השאירו. הקטיושות, לא המורות חיילות.
אני זוכר שפגעה לנו קטיושה על המקלט, ופחדתי.
אני זוכר שהיינו ישנים במקלט, ואוכלים במקלט, ומשחקים במקלט על המיטות של השלוש קומות. היינו מטפסים עלייהן במקום על עצים ובונים מחנה במיטה העליונה שהמרווח בינה לבין התקרה היה כל כך קטן שאם היית קם מתוך שינה היית דופק את הראש בתקרה.
אני זוכר שהייתה טלוויזיה אחת במקלט שהייתה מחוברת לאנטנה דרך יציאת החירום. הטלוויזיה הייתה שייכת לזקן קמצן ושונא ילדים בשם טוביה, והוא היה מוכן לצפות רק בחדשות. ורק עם המבוגרים. אבל מדי פעם שהוא לא היה אז אשתו הייתה שמה לנו ציפיטפוט או קישקשתא.
אני זוכר שההורים שלי הביאו טלוויזיה ירוקה קטנה בשחור לבן, ושהם היו רואים חדשות כדי לדעת מה קורה במלחמה, הדיווחים מהצפון היו נגמרים אחרי דקה וחצי והם היו מתעצבנים.
אני זוכר שהיינו אוכלים מנות קרב ובעיקר לוף שההורים שלי היו מטגנים על אמגזית. וריבה צה"לית בשפופרת כמו של משחת שיניים.
אני זוכר שאבא שלי אף פעם לא היה מוכן לישון במקלט והוא היה בא לבקר אותנו מהדירה בקומה השלישית מדי פעם. ופעם אחת שאני ואחותי הגדולה (סך הכל בשנתיים) עלינו לקחת מזרונים ומים, מטח קטיושות התרגש מסביב ואנחנו צרחנו כאילו אין מחר.
את השנים הראשונות שלי בבית הספר אני זוכר בעיקר דרך הקטיושות. אני זוכר את תרגילי הירידה למקלטים שהיו בכל שבוע למרות שקטיושות נפלו הרבה יותר מהתרגילים עצמם וביניהם ולפעמים ביחד איתם. ואני זוכר פעם אחת שתירגלנו עירנות בבית הספר, היינו צריכים למצוא פצצה שחבלן של המשטרה הטמין. ילדים עירניים במיוחד. אבל רק למצוא לא לגעת, כי זה חפץ חשוד!
אני זוכר שהיו לי חברים שנעלמו. הם לא מתו או נפגעו מקטיושות, הם נעלמו. את כיתה א' התחלתי עם איזה שלושים חברים, וכל הפסקת אש שהלימודים היו חוזרים לקצת זמן, היינו חוזרים לבית הספר ובכיתה שלי היו פחות חברים. לא היו להם טלפונים ניידים או אימייל או פייסבוק, וגם אי אפשר היה לעבור דירה עם המספר שלך. אז הם פשוט נעלמו, הם עברו דירה בין הפסקת אש אחת לשנייה. אני אפילו לא זוכר מי הם היו, הם נותרו צלליות בזיכרון, בלי פנים ושם.
סג"מ תמיר מסר (משמאל) משוחח על הקרב במחבלים על הבופור, עם ראש הממשלה מנחם בגין (מימין) ושר הביטחון (במרכז). צילום: דובר-צה"ל מקור: אוסף התצלומים הלאומי - לשכת העיתונות הממשלתית קוד תמונה: D764-071
זה אריק שרון שלי, כשאתם תזכרו סבא חביב, אני אזכור את השנים שביליתי במקלט ואשכח את החברים שאיני זוכר. תודה לך אריק.

האני מאמין של איש המסכה

חיילים משתינים עם מסיכות אב"כ
זו המסכה שלי.
יש רבות כמוה, אך זו שלי.
המסכה שלי היא החברה הכי טובה שלי.
הי חיי.
אני מוכרח לשלוט בה כמו שאני שולט בחיי.
המסכה שלי, בלעדיי, חסרת תועלת.
בלי המסכה שלי, אני חסר תועלת.
אני חייב להשתמש במסכתי נאמנה.
אני מוכרח ללובשה ישר יותר מהאויב המנסה להרגני.
אני מוכרח ללובשה לפני שהוא לובש את שלו.
כך יהיה...

המסכה שלי ואני יודעים שמה שנִסְפַּר במלחמה הזו אינו מספר סבבי הלחימה,
ואינו עצמת ההרעשה,
ואינו מסך העשן שנקים.
שנינו יודעים שבמלחמה סופרים פגיעות.
ואנחנו נפגע..

המסכה שלי אנושית,
אפילו כמוני,
בגלל שהיא חיי.
ולכן,
אלמד אותה כמו היינו אחים.
אלמד את חולשותיה,
את חוזקותיה,
את חלקיה,
את תוספותיה,
את מסננה ורצועותיה.
אשמור אותה נקייה ומוכנה כמו שאני נקי ומוכן.
נהיה שלמם רק ביחד.
כך יהיה...

לפני אלוהי, אני נשבע בזאת.
המסכה שלי ואני נהיה
מגיני ארצנו,
שליטי אויבינו,
גואלי חיינו.

כך יהיה..
עד שהנצחון יהיה שלי
ולא יהא אויב עוד, מלבד השלום!

פרפרזה על 'האני מאמין של הרובאי' 'Rifleman's Creed'
ביצוע ה'אני מאמין' המקורי מתוך הסרט 'Full Metal Jacket' של קובריק.

תמימות היהודים [מערכון]

הבנתי שאם אני לא אעשה משהו, אף אחד לא יעשה משהו. ובגלל שמישהו חייב לעשות משהו עם מה שקורה פה, אז פתחתי בתור בדיחה קבוצה בפייסבוק שנקראית "באחד בספטמבר כל המילואימניקים טסים לחו"ל ונותנים לחרדים לנצח במלחמה" זה היה באוגוסט 2011 לפני שנה וחצי כשניסו להיפטר מהמחאה החברתית באמצעות חירחור מלחמה. ושכחתי מזה.
והנה בא אוגוסט 2012 והתחילה שוב קצת מחאה חברתית והתחילו שוב לחרחר מלחמות, ואפילו שלחו לי צו מילואים לספטמבר, ונזכרתי שוב בקבוצה שפתחתי "באחד בספטמבר כל המילואימניקים טסים לחו"ל ונותנים לחרדים לנצח במלחמה"
אבל לא מצאתי כרטיס טיסה, כי זו התקופה הכי עמוסה בשנה, וכל עמך ישראל טס לחו"ל ואפילו טיסות לאוקראינה אין בגלל איזה נחמן אחד.
אז אמרתי לעצמי מה אני פראייר? ככה אמרתי לעצמי, זו לא המלחמה שלי!
ובאתי למילואים ואמרתי "לא מתגייס, מה תעשו לי?"
ואמרו לי "אבל יש מלחמה!"
אז אמרתי "מלחמה על הז*ן! שהחרדים ינצחו אותה!"
ובאו החברים שלי שחושבים אותו הדבר ואמרו "לא מתגייסים, מה תעשו לנו?"
ואמרו להם "אבל יש מלחמה!"
אז הם אמרו להם "מלחמה על הז*ן! שהחרדים ינצחו אותה!"
ובאו גם החברים שלהם ואמרו "מלחמה על הז*ן! שהחרדים ינצחו אותה!"
וגם החברים של החברים שלהם באו ואמרו "מלחמה על הז*ן! שהחרדים ינצחו אותה!"
וגם המשפחות שלהם אמרו "מלחמה על הז*ן! שהחרדים ינצחו אותה!"
וגם החברים של המשפחות שלהם אמרו "מלחמה על הז*ן! שהחרדים ינצחו אותה!"
ובסוף כולם אמרו "מלחמה על הז*ן! שהחרדים ינצחו אותה!"
ואף אחד לא הסכים ללכת למלחמה
מחאה חברתית עד הסוף
כמו שצריך.

ואז הסורים כבר היו על הגדרות,
וגם המצרים היו על הגדרות,
וגם החיזבאללה היו על הגדרות,
ואפילו הירדנים שיש לנו שלום איתם ראו ש "מלחמה על הז*ן! שהחרדים ינצחו אותה!" וגם הם היו על הגדרות.
ואפילו האיראנים באו היישר מאיראן והיו על הגדרות.

חיילים בוכים מכל מיני סוגים (הסבר כאן אם יש לכם פייסבוק)
ואז החרדים נכנסו לאוהלה של תורה,
והתפללו יום ולילה,
והתפללו עוד קצת.
ואנחנו אמרנו הנה רואים,
כל הערבים מסביב על הגדרות ואיפה אלוהים?
איפה?
בדיוק איפה שהוא היה בשואה,
זה איפה.

ואז יצאה יד אלוהים מהשמיים כמו שאומרים,
והורידה לַאטְמַה לאיראנים.
ובמקום שהייתה איראן נשארה כף יד ענקית של אלוהים.
ואז כל הערבים שהיו על הגדרות, ירדו מהגדרות והלכו.
והחרדים חגגו ואכלו קיגל וצימעס,
גם המזרחיים שבהם.

ומאז,
טפו, טפו, טפו..
עשיתי תשובה
התחתנתי
עשיתי חמישה ילדים
אחרי הכל,
בכל זאת,
יד אלוקים אתה יודע.

הנה תראה,
זה הילד השלישי שלי, שאלתי-אל.
אתה רואה.
איזה חמוד.
מה שאלת שאלתי-אל?
לא, אין עוף לשבת.
יש מיתון.
לך לשחק.

ס'אמק
האמא שלהם כל הזמן מבטיחה להם עוף לשבת.
גם כן האלוקים הזה,
לַאטְמַה לאיראנים עם ברקים ופיצוצים,הוא יכול.
אבל קצת עידוד צמיחה,
לא,
כלום.

הצד שלי במערכות ישראל ופעולות איבה

לא, איננני מת.
גם לא נפגעתי פיסית בשירות צבאי או פעולת איבה.
סתם נולדתי בקרית שמונה.
למרות שהייתי 'קרבי' אני חייב לציין ששירותי הצבאי היה די בית הבראה לעומת ילדותי. והוא גם היה בתקופה הכי קרובה לשלום שהייתה פה. תקופת ממשלת ביבי הראשונה.
לא נעים להודות אבל ממרום שמאלניותי, אחרי אירועי מנהרת הכותל ועד סיומה, ממשלת נתניהו הראשונה הייתה הדבר הכי קרוב לשלום בר-קיימא. סיורים משותפים עם פלשתינאים, קפה וחומוס במחסום, שדה תעופה בדהנייה, הימורים בקזינו ביריחו, מזרח תיכון חדש וכל השיט הזה.

אז למה אני חוזר לילדות שלי?
כי הייתי בטקס יום הזיכרון בהיכל התרבות בקרית שמונה, האמת רק חצי טקס. אותו מנחם הורביץ כתבנו במרכז לענייני כלכלה, אותו צפניה דרורי, אותם זיופים בשירה, אותו דבר בקיצור. אבל הטון של מנחם הורביץ שלא השתנה בעשרים שנים האחרונות והדברים של הרב צפניה דרורי שלא השתנו החזירו אותי לילדות.

ועכשיו אני רוצה לספר לכם על הגיבורים האמיתיים של מערכות ישראל, שרובם לא מתו בהן, אלא חיו בהן.

זכרון ראשון של קטיושות.
אני לא יודע להחליט אם הוא הראשון או שהפכתי סדרי עולם, אבל אחד הראשונים הוא ירידה למקלט כשאמא שלי מכסה את כולנו בשמיכות סקאביאס בדרך למקלט כי היו רעשים של מטוסים, זה נשמע מצחיק, אבל אחרי שהיא ניסתה לעלות לבסיס שלה בנפח שברמת הגולן ביום הכיפורים ב-73 אפשר להבין שמטוסים יכולים להיות לא רק שלנו אלא גם של האויב. אז אמא שלי זו גיבורת מערכות ישראל הראשונה. והיא חיה בשביל לחיות בישראל.

זיכרון שני של קטיושות.
אני ואחותי עולים מהמקלט הביתה באחת מהפסקות האש, היינו קטנים, אולי ארבע. והפסקת אש הייתה דבר שרירותי שאנשי המקלט החליטו על דעת עצמם כי היה שקט יותר מעשר דקות. אז איך שאנחנו עולים במדרגות לביתינו בקומה השלישית, מטח של קטיושות מרעיד את כל הביניין, אחותי באינסטינק של תרנגולת מרוטה משתטחת על הרצפה ומתחילה לצעוק ואני כמו קוף אחרי בנאדם (היא הייתה יותר גדולה ממני בשנתיים, בעצם היא עדיין יותר גדולה ממני בשנתיים) מתחיל לצרוח ביחד איתה. איך שאנחנו באמצע הצרחות אבא שלי יורד מהקומה השלישית ומגיע אלינו. 'מה קרה לכם? למה אתם צורחים? זה בסך הכל קטיושות' הוא אמר והעלה אותנו הביתה לשטוף פנים ולשתות מים, אחרי זה הוא החזיר אותנו לאמא למקלט וחזר הביתה. הוא סרב להיות במקלט, והלך כל בוקר לעבודה למרות המלחמה. עד שקראו לו למילואים כי הוא היה שיריונר. לא, לא קראו לו למילואים בלבנון, קראו לו למילואים בבקעה. ולמרות שהוא ביקש מהמפקדים שלו שישחררו אותו מקו בבקעה כי המשפחה שלו בקרית-שמונה במקלט, שלטונות הצבא החליטו שהוא חיוני לצה"ל. ובגלל שהייתה מלחמה והמלונות בים המלח היו ריקים, וחיילי צה"ל היו גיבורים, אז הוא היה בנופש בים המלח ואנחנו במקלט. אז אבא שלי הוא גיבור מערכות ישראל השני בסיפור הזה, והוא חי בישראל בשביל לחיות.

בניין 817 בשכונת אשכול, המקלט מציץ בין השיחים הירוקים משמאל לעץ שבאמצע.
זיכרון שלישי, לא ממש פעולות איבה.
בבניין שלנו גר קשיש מעצבן ואשתו הנחמדה, אני לא יודע אם הוא היה ממש מעצבן או רק מעצבן בגלל שאנחנו שיגענו אותו, אבל כמו בכל סרט ילדים טוב הוא תפס את מקום הקשיש המריר. מול החלון שלו היה עץ, ואנחנו בתור ילדים היינו מעבירים את הזמן בטיפוס על עצים, אני אומר 'אנחנו' אבל זה יותר הם כי אני הייתי די פחדן (כן, עדיין, אני יודע) טיפסנו על עצים גם בגלל שגני-משחקים היו נדירים וגם בגלל ששביתות בערוץ 1 היו נפוצות, אבל בעיקר בגלל שלא הרשו לנו. וגם בגלל שזה מה שהכי עצבן את הזקן המריר. אחותי הייתה מטפסת הכי גבוה מכל הילדים בשכונה והיא הייתה גוררת את אחי הקטן איתה, כדי להשגיח עליו. יום אחד כשהיא על ענף על העץ מגיע מר בחור זקן מריר, ומתחיל לנסר את הענף עליו היא יושבת. לא קשה לתאר שבאותו רגע הזקן המריר הפך לצורר יותר גדול מיאסר עראפאת הנצור בביירות. אחרי צעקות רמות, ואיומים מצד אימי על המריר הקשיש בעזרת מקל של מטאטא, הוא הפסיק לנסר כדי שאחותי תרד מהעץ, ואז קיצץ אותו כך שאף אחד לא יטפס עליו יותר, גם לא הציפורים. אז אמא שלי הייתה כבר גיבורת מערכות ישראל הראשונה בסיפור הזה, ועכשיו נוסיף את אחותי הגדולה ואחי הקטן כגיבורי מערכות ישראל השלישיים. והם חיים בשביל לחיות בישראל.

זיכרון רביעי לא קטיושות, אבל קרוב.
אם נחזור לשביתות של ערוץ 1 שהיו נפוצות באותן מי קרב בגבול הצפון, ולפרלמנט ילדים שלנו שהיה מתכנס על הגג של המקלט בזמן שההורים של כולם יושבים על הספסל ליד ומפצחים גרעינים. היינו מנהלים את העולם מגג המקלט, מה צריך לעשות מי ומאיפה ואיך אפשר להשמיד את כל האויבים והאויבות שלנו. באחת הפעמים שהיינו על הגג מישהו מחברי האמיצים הבחין מאחורי המקלט במשהו שיכל להיות במצבים מסוימים מטען חבלה.
ומה עושה ילד עברי במולדת שרואה מטען חבלה?
הוא רוצה לגעת בו!
ומה עושים חברים שלו?
צועקים לו "אל תיגע! זה חפץ חשוד!
מרחיקים אותו ומחייגים מאה (יש לקרוא את המאה במילרע כמו מורות)
לא עזרו כל ההסברים של ההורים שלנו, מהספסל, שזה בטח שום-דבר, הרחקנו גם אותם והכרחנו אותם להתקשר מאה.
ואז הגיע החבלן,
הסתכל על החפץ החשוד שלנו, מצד אחד.
והסתכל על החפץ החשוד שלנו מצד שני.
הרים אותו,
ואמר באדישות שזה בסך הכל חלק מפצצת תאורה, וכל הכבוד שהתקשרנו ושעשינו את הדבר הנכון.
ואז הוא הלך משם.
ההורים שלנו נשארו על הספסל ופיצחו גרעינים, ואנחנו גיבורים שיכורי ניצחון, הצלנו את העולם מכליה.
אז לכל החברים שלי שרובם עדיין בחיים ובישראל, אתם גיבורי מערכות ישראל הרביעיים בסיפור הזה.

זכרון חמישי של קטיושות.
בשהות הארוכה במקלטים במלחמת לבנון הראשונה, היו באות מדי פעם מורות חיילות ומעבירות לנו פעילות כלשהי, לרוב מלאכת יד בסגנון בתיה עוזיאל. מכיוון שהפסקות אש לא ממש הפסיקו אש בשום מקום, ההחלטה אם יש הפסקת אש הייתה שרירותית לפי הלך הרוח במקלט, אני זוכר פעם אחת שיצאנו מהמקלט כי הגיעו מורות חיילות להפעיל אותנו, והן באמת הפעילו אותנו מחוץ למקלט עד שהתחילה התקפת קטיושות. במלחמת לבנון הראשונה היו לחבר'ה של יאסר עראפאת משאיות עם משגר של 30 קטיושות. המשגר היה משגר קטיושה, ומסתובב במקצת ואז משגר עוד אחת. ואנחנו עמדנו מופעלים על ידי מורות חיילות מחוץ למקלט והבטנו בקטיושות נופלות ומתקרבות, מתקרבות ונופלות.
רצנו למקלט וירדנו ספק נפלנו את הכל המדרגות למטה.
כשהגענו למטה פגעה קטיושה במקלט וזיעזעה אותו. שנים אחר כך, כל ל"ג בעומר היינו מבעירים את המדורות שלנו בבורות שיצרו הקטיושות.
אז לכל המורות חיילות שנשלחו לקרית שמונה להפעיל ילדים במקלטים, קודם כל תודה, וחוץ מזה, אתן הגיבורות מערכות ישראל החמישיות בסיפור הזה, אני מקווה שכולכן חיות כאן בישראל בשביל לחיות.

זכרון שישי מאותו מקלט.
לזקן המריר מהזיכרון השלישי, הייתה טלויזיה במקלט, הוא היחיד שהיה במקלט עם טלויזיה. אחד השכנים האחרים חיבר לה אנטנה והוציא אותה דרך יציאת החירום. וכל המבוגרים היום יושבים מול הטלויזה בשמונה ורואים 'כותרות מבט' ואחר כך בתשע את 'מבט'. בדרך כלל הם היו מתעצבנים שהדיווחים על המלחמה שמתרגשת מעלינו היו נגמרים אחרי 3 דקות, כי צריך לשדר לאוייבים שהכל כרגיל. אנחנו כילדים היינו מציצים מהקומות העליונות של מיטות הברזל במקלט. ומדווחים אחד לשני על כל חצי מילה שהצלחנו לקלוט.
העניין עם הטלויזיה של הזקן המריר היה שהוא היה מדליק אותה רק בשביל חדשות, ולא עזרו כל ההפצרות של המבוגרים במקלט שייתן לראות משהו אחר, הוא סירב. אבל גיבורת מערכות ישראל בזיכרון הזה היא לא הטלויזה, היא אשתו של הקשיש המריר, שהיתה שמה לנו תוכניות ילדים כשהמריר לא היה בסביבה, ואנחנו היינו עושים תצפיות לראות מתי הוא חוזר כדי לכבות את הטלויזה ולברוח. אז היא הגיבורת מערכות ישראל השישית בסיפור הזה. והיא נפטרה מזמן, אבל עד שהיא נפטרה היא חיה בישראל בשביל לחיות.

משפחה של גיבורי מערכות ישראל ופעולות האיבה צולם ביום ללא קטיושות, עם נהר הירדן ביום טוב והרי הגליל ברקע.
זיכרון שביעי של קטיושות
כשהייתי כבר בן 18 בערך, וכבר לא צריך ללכת ללמוד, התעוררתי לקולם של פיצוצים עזים, עפתי מהמיטה לחדר בטחון אינסטינקטיבית, היה רבע לשמונה בבוקר, שעת הילדים ההולכים לבית הספר. אחותי שהייתה בבית (זו מהזיכרון השלישי) נכנסה ללחץ, אחי הקטן (לא זה מהזיכרון השלישי, אחד יותר קטן) היה בדרך לבית הספר. הוא היה בכיתה א' או ב'.
מה עושים במצב כזה?
במצב כזה אני מתכוון שההורים בעבודה, אין דבר כזה טלפונים ניידים, והאח הכי קטן שלי אי שם בדרך בין הבית לבית הספר, וקטיושות ממשיכות ליפול.
שמתי נעליים, כי אני לא ממש זוכר שהיה לי זמן לנעול אותן ורצתי לכיוון בית הספר. בדרך עברתי את המחזה הסוריאליסטי ביותר שחוויתי אי-פעם עם קטיושות, עשרות ילדים קטנים בחבורות קטנות עם תיקים גדולים רצים ברחוב וצועקים, פטריות של קטיושות ופיצוצים מכל עבר, אנשים יוצאים מבתיהם ואוספים ילדים שצורחים ברחוב למרות שהם לא ילדיהם ומכניסים אותם למקלטים ואלה מנסים לברוח מהזרים שמנסים להציל אותם, קטיושות, פיצוצים ופטריות מסביב וכולם צועקים, וגם אני.
צעקתי את שמו של אחי ורצתי עד שהגעתי לבית הספר. לא מצאתי אותו בדרך, נכנסתי פנימה, ירדתי למקלט ושם הוא היה עם התיק הענק שלו, יושב עם כמה מחבריו ומחכה.
כששאלתי מה קרה, הוא אמר שהם כבר ממש ליד בית הספר שהתחילו הקטיושות, אז הם רצו פנימה ונכנסו למקלט. אז האח הכי הקטן שלי הוא גיבור מערכות ישראל השביעי בסיפור הזה, והוא חי בשביל חיות בישראל.

ויש גם את סבא מיקי וסבתא מרגלית, שסיפרתי על גבורתם בפוסט הזה. וגם הם גיבורי מערכות ישראל שלי, והם לא מתו באף מלחמה או פעולת איבה אלא חיו אותן, מספיק כדי לפגוש אפילו את הנינים שלהם.
וגם סבתא אניטה וסבא ארוין שניצלו מהשואה והצטרפו לפרטיזנים של טיטו (מיוגוסלביה) ואז עלו לישראל, וגם הם לא מתו במערכות ישראל או בפעולות איבה, אלא חיו בישראל בשביל לחיות.

אז איך הגיעו כל הזכרונות האלה? ולמה דווקא הרב צפניה דרורי החזיר אותי אליהם?
כי כל שנה הוא מדבר על החוזק של האנשים בקרית שמונה, וכל פעם שהוא אומר את זה אני נזכר בחברים שאני זוכר שהיו לי אך איני זוכר אותם. אני זוכר שהיו לי חברים בגן שהיו החברים הכי טובים שלי, ויום אחד הם נעלמו. מלחמת לבנון הראשונה עדיין התרגשה מעל. אפשר להתווכח כמה זמן היא נמשכה, אבל החלק המאסיבי שלה מבחינתי התחיל ב 1982 כשהייתי בן חמש, ונמשך עד יוני 1985 כשהייתי בן שמונה. וכל הזמן הזה חברים שלי מהגן ומבית הספר היו נעלמים.
היינו חוזרים ללמוד אחרי שבוע של שהייה במקלט בגלל ההתגברות של הלחימה, ובכיתה היו שני ילדים פחות. ושבוע אחרי עוד פחות.
לא, הם לא מתו. הם פשוט עזבו. לא היה להם אי-מייל או פייסבוק, ולא יכלת לעבור עם מספר הטלפון שלך, ועדיין לא המציאו את הסלולרי בכלל. והם פשוט נעלמו למקום אחר בלי מלחמה.
וכל פעם שצפניה דרורי מדבר על החוזק של האנשים בעיר, אצלי בראש עוברים כל האנשים שהיו חברים שלי ואינני זוכר אותם כי הם עזבו בלי להגיד שלום ובלי למות. אני לא היחיד, עשרים רבבות של אנשים ברחבי ישראל יכולים לרשום קרית-שמונה בשורה של מקומות בהם גרו בעבר.
יש המון ימי זיכרון להולכים מבלי שוב בישראל, והמון צומות, וחגים יהודיים, וגמרים של ריאליטי, וספיישלים של תחרויות זמר, ולוח השנה מלא בכל כך הרבה דברים. ובתוך כולם לא נשאר מקום ליום אחד שמוקדש לגיבורים הנשארים.
אז אני רוצה להקדיש את הסיפור זכרון המבולבל הזה בדימדומי יום הזיכרון ובפתחו של יום העצמאות לכל גיבורי מערכות ישראל ופעולות האיבה מקרית-שמונה, שנשארו מספיק זמן בחיים שלי בשביל שאזכור אותם, והם חלק מהזיכרון שלי.
יהי זכרכם בראשי ברוך.
ומכיון שרובכם בחיים, אשמח אם נפגש פעם במקרה לאיזה קפה, עדיף בגליל.

בקבר השחור של נאצר

כתבתי פה לא מזמן על כל הפעמים שקראו לי נאצי בצבא. עד שקראו לי ככה, חשבתי שזה הדבר הכי נוראי שיכלו אנשים לקרוא לי, אבל אחרי כל מחסום מחשבתי עומד מחסום מחשבתי אחר.
פעם, כשהייתי קטן, בתקופה שהיית אומר "נאצר" למישהו, והוא היה יודע שזה נשיא מצריים ושהוא צורר גדול כמו המן או היטלר לפחות, קיללנו אנשים אחרת.
כשהייתי אי שם בכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי, מטומטם היה הדבר הכי נורא שידעתי להגיד. ואם ילד אחד, סתם ילד, היה בא ואומר לי שאני אקבר בקבר השחור של נאצר, הייתי חוזר הביתה בוכה.
אחרי זה הקללות הפכו קצת יותר גראפיות, אבל אני לא חושב שהבנתי אותן. היה את ה"תקפוץ לי". איזה ילד בכיתה ב' או ג' או ז' הבין שהכוונה היא לקפיצות מונוטוניות על איבר מין גברי נוקשה ? אבל כולם היו משתמשים בזה.
אחרי זה בא "חפש מי ינענע אותך", שזה כמו התיאור הגראפי ממקודם רק בעמידה.
אחרי הנענועים הגיעו התיאורים היותר ישירים הכוללים את השורשים מ.צ.ץ וְ- ז.י.ן על נגזרותיהן.
ואחרי אלה הגיעה השירה העברית המודרנית הכוללת את אותם שורשים:

לך,
לך, תמצא
לך, תמצא, מי שיזיין
את האימ-אימ-אימא
שלך
לך,
לך, יא מוצץ

אחרי השירה העברית שעירבה הורים למכביר, הגיעו הערבים.
בהתחלה הערבים זיינו את אמא שלך.
אחר כך הערבים זיינו את אחותך.
אחר כך הערבים זיינו את אבא שלך.
ואז הערבים זיינו אותך,
בתחת.

ואז הגיע השירה העברית הניאו-מודרנית של הדו-קיום

לך,
לך, יא סמולני
לך, יא סמולני מזדיין בתחת עם ערבים
לך, יא סמולני
לך,
לך. כס' ראבאק.

ולמה אני מתעסק עם שירה עברית? ודווקא היום?
כי היום התחילה מלחמת האזרחים שלנו, לא הייתה לנו כזו מאז חורבן בית שני. הסזון היה ממש בדיחה לעומת מלחמת אחים אמיתית. ובכלל כשמתחילים להכניס ערבים לקללות זה אומר שאנחנו בקצה. אז זה התחיל היום עם פואד שאמר שהיה צריך לירות בפורעים כמו שיורים בערבים פורעים, ושר הבטחון ברק קרא לכולם טרוריסטים ומצד שני ביבי אמר שצריך לגדוע כל רוע כאשר הוא מתחיל ואיזה אילן שילוח אחד קרא לביבי ולליברמן "האחים המוסלמים" וזה אומר שכולם יתחילו עכשיו להזדיין בתחת עם ערבים מימין ומשמאל ומקדימה ומאחורה.
 
ואני?
הלוואי עלי ללכת עכשיו להיקבר בקבר השחור של נאצר, עדיף על כל השירה העברית המודרנית שהולכת לפרוץ כל רגע.

קיץ על הגג באורך מלא ביוטיוב

סרט דוקומנטרי שעשיתי עם חברים במלחמת לבנון השנייה.
הבלוג של הסרט כאן.

תקציר וקישורים:

בקיץ 2006 מוצא את עצמו צוות שידור של ערוץ 10 על גג המרכז לתקשורת בתל-חי, עם מצלמה נוף ושליחות. המלחמה מסביב לא מרפה והצוות בפיקודו של גבי עמוס נאלץ להתמודד עם דילמות אישיות, משפחתיות ותקשורתיות.
הסרט מתרחש בבניין מרכז התקשורת בתל-חי, במחסן של המרכז, בחדר הבקרה, ובעיקר על הגג ממנו מתבצעים מרבית השידורים, וממנו צופים על כל האזור. הסרט עוקב אחר הגיבור בין נפילות הטילים, תנועת כוחות הצבא מסביב, ולחץ השידורים.

הסרט באורך מלא בתרגום לעברית:

ובתרגום לאנגלית:

עריכה יעל ברוך
צילום רון בן מאיר, דרור מילר
צילומים נוספים גבי עמוס, גלעד שושן, ארז אזולאי
עריכת פס-קול אוהד אוגן
און ליין רון בן מאיר
בימוי דרור מילר
ליווי מקצועי אילן יגודה, שרון ברוק

שתפו ואo אפשר הגיבו ביוטיוב כדי שהוא יטפס למעלה.
תודה.