תוויות

הגדה משפחתית לחג שני - סיפור קצר

עותק ePub לקוראים דיגיטליים זמין פה

אני רוצה לספר לכם על יציאת המצריים המשפחתית שהתרחשה בפסח הקודם. אבא שלי חזר מהעבודה עם כמה ארגזים של דברים מהמעבדה שלו ברפא"ל והתחיל להרכיב אותם ממש לפני ערב פסח בזמן שאמא שלי הייתה עסוקה בלהכין קציצות בפול ושום ירוק לארוחת החג. הוא התחיל לקדוח מעל הדלת הזזה לחצר שבין המטבח לסלון והעיף לה אבק מהקדיחות לסיר של הקציצות והם התחילו לריב ולצעוק ואבא שלי לא שמע בגלל המקדחה ואמא שלי לא שמעה כי היא קיללה את השטויות שהוא עושה בערב חג במקום לעזור לה או לפחות לא להפריע.

"את כל הזמן חופרת לי שצריך להחליף את הרשת בגלל כל היתושים שנכנסים הביתה כל הזמן"

"אבל למה אתה צריך לקדוח בשביל רשת מזדיינת! אתה הורס לי את הקציצות!"

"אני לא רוצה להחליף רשת ובעוד שבועיים כשהיא תיקרע שוב, את תחזרי לחפור לי שצריך להחליף רשת"

הוא חזר לקדוח והיא חזרה לקלל ואני חזרתי לשחק קול־אוף־דיוטי בטלפון. כי כל פעם שהם עסוקים בלריב אני יכול לשחק בטלפון כמה שאני רוצה בלי שהם ישימו לב שעברתי את השעה היומית המזדיינת. אני אומר מזדיינת רק כי אמא שלי אומרת כל הזמן מזדיינת למרות שאני בכיתה ה' ואסור לי להגיד מזדיינת, אבל כבר נמאס לה לא לקלל לידנו וכי אני הכי קטן וכבר בכיתה ה' וגם אני אתחיל להגיד מזדיינת כל הזמן כי עוד מעט אני בכיתה ו', אז זה לא משנה הרבה.

ובכיתה ו' אבא הבטיח שאני אוכל להיות שעתיים בטלפון כל יום, כי אחי הגדול בכיתה ז' והוא יכול להשתמש בטלפון שלוש שעות כל יום. ואחותי הגדולה בכלל יש לה גם טלפון וגם טאבלט והיא כל הזמן באחד מהם לפחות.

אז הוא סיים לקדוח וחיבר איזו קופסאת מתכת די גדולה שחסמה רבע מהדלת הזזה לחצר עם משהו שנראה כמו מצלמה של פעם עם עדשה ענקית ומסתובבת על ציר. ואחרי שהוא סיים הוא שלף מהדלת את המסגרת הגדולה של הרשת הקרועה, הוציא אותה לחצר וזרק אותה מעבר לגדר.

"מה אתה עושה אידיוט?" אמא שלי נזפה בו כשהוא נכנס חזרה הביתה.

"תכף תראי" אבא שטף ידיים, לקח צלחת עמוקה של מרק, שפך לתוכה דבש והניח את הצלחת מול איפה שהייתה הרשת של הדלת הזזה ועכשיו יש שם קופסאת מתכת שחוסמת רבע מהדלת, גרר כיסא ליד הצלחת והתיישב עם מה שנראה כמו טאבלט צבאי ממוגן בצבע ירוק זית. אמא שלי סיננה קללות וטעמה מהקציצות, הוסיפה מלח ונעמדה ליד הגז עם ידיים משולבות וכף עץ של הבישולים באחת מהן. היא רקעה בעצבנות ברגלה.

"די נו, את מפחידה את היתושים" אבא שלי צחקק.

שניהם הבחינו בזבוב איטי מהסוג שעושה יותר רעש ופחות זז.

"נו, איינשטיין, אתה לא מתכוון לעצור אותו?" היא הציקה.

"ששש אל תבריחי אותו"

הזבוב התקרב אל סף הדלת הזזה והעדשה הגדולה של הקופסאת מתכת התחילה לזוז. קרן לייזר אדומה פילחה את הזבוב והוא נשר בחלקים אל המפתן. לכנפיים המעשנות שלו לקח יותר זמן לצנוח לרצפה מאשר לגוף.

אני הרמתי את העיניים מהקול־אוף־דיוטי ופלטתי "פשששש" ארוך ומכובד.

"או נו אתה והמשחקים שלך. תטאטא אותו החוצה כי אני עם הניקיונות המזויינים סיימתי" אמא שלי נזפה, כיבתה את הגז ונעלמה אל תוך הבית.

מיירט יתושים באמצעות לייזר - עפ"י גחלילית בטא של אדובי
"אבא, איך עשית את זה?"

"אווו, זה סודי ביותר" אבא שלי חייך.

"נו, אבא"

"זה אַיְירוֹן־בִּים האבטיפוס של המיירט לייזר נגד רקטות, עשיתי לו קצת שינויים כי בכל זאת זה נגד זבובים אבל איזה פצצה? הא?"

"כן..." הבטתי בחלקי הזבוב שנחו על הרצפה בזמן שמספר יתושים ניסו לחדור לביתנו המבוצר. העדשה זזה במהירות והורידה את שלושתם, אחד הצליח לחדור מספר סנטימטרים אל תוך הבית והלייזר שחרך אותו פגע בספה שהחלה לעשן.

"אוי שיט" אבא שלי פלט, זינק אל הספה והיכה את החור המעשן עם כף יד חשופה.

"פששששש" ארוך ומכובד עוד יותר נפלט לי.

"אני צריך לפתור את זה עדיין, אז אל תגלה לאמא" הוא אמר והתיישב על הכיסא עם הטאבלט המזויין.

"מה תיתן לי?" עניתי.

"אתה סוחט אותי?"

"זה חג, מגיעה לי איזו מתנה לא?"

"מה אתה רוצה?"

"שלוש שעות מסכים ביום כמו נהוראי"

"שעתיים"

"סגור"

***

"מה זה?"

נהוראי ותהל־אל עמדו בחצר מול המיירט יתושים. אבא ישב עדיין על הכיסא ותיקתק בטאבלט.

"זה הרשת נגד יתושים החדשה שלנו"

"אבא שוב אתה עם השטויות שלך?" נהוראי זרק ונכנס פנימה במהירות, העדשה של המיירט זזה אבל לא יותר מזה. אחרי נהוראי התקרב דַּבּוּר מסוקס במיוחד, נהוראי הסתובב אליו ותהל־אל התרחקה מהפתח. קרן לייזר פילחה את הדבור בעודו ממשיך לפרפר. היא עקבה אחריו וירתה עוד מספר קרניים עד שהדבור השפיל מבטו וקרס אל הרצפה מעושן ובגוש אחד. היה לו ריח של שיער שרוף כמו שיש כשמנסים להדליק סיגריה ונשרפות הגבות, לא משנה איך אני יודע.

תהל־אל צווחה מהחצר בזמן שעיניו של נהוראי נפקחו והוא פלט "ואוו.."

"אבא! מה אתה עושה, אני רוצה להיכנס הביתה! תכבה את זה" תהל־אל יבבה.

"זה לא יעשה לך כלום, זה עובד רק על חרקים מעופפים בגודל של עד שלושה סנטימטרים" אבא ניסה להרגיע אותה. הוא הניח את הטאבלט על הכיסא ויצא ונכנס מספר פעמים להראות לה שכלום לא קורה. היא ניגשה באיטיות אל מפתן הדלת ואז רצה פנימה לחדר שלה.

"משפחה משוגעת!" נשמע מהחדר. אבא הביט על קיר הסלון וגירד בראשו. נקודות ופסים של חריכה עיטרו את הקיר.

"תחזיר לי את הטלפון" צרחתי על נהוראי אבל הוא אחז לי בכתף עם יד ישרה כדי שאהיה הכי רחוק ממנו שאפשר והושיט את ידו השנייה עם הטלפון שלי הרחק אל הצד הנגדי.

"שלוש שעות ועשרים וארבע דקות של מסך רק היום, ילד" הוא קרא מהטלפון וחייך, "זו חריגה של שעתיים ועשרים וארבע דקות".

"אבא הרשה לי" לי צעקתי עליו ונפנפתי בידיי, ניסיתי לפגוע בו אבל הידיים שלו ארוכות משלי, הוא גם גבוה ממני בראש אבל אני אעקוף אותו עוד כמה שנים, אני בטוח.

"אבא? הסכמת לו יותר שעות מסך מלי?"

"לא" אבא היתמם.

"הוא כן, הוא הסכים לי" צווחתי.

"הסכמתי לו שעתיים" אבא שלי התנצל.

"אז אחד, אתה עדיין בחריגה של שעה ועשרים וארבע דקות. ושניים – מה איתי?"

"אתה גם יכול שעתיים"

"מה שעתיים, מגיע לי שלוש כבר עכשיו!"

"טוב, אז ארבע" אבא נכנע ונהוראי חייך ודחף את הטלפון שלי לכיס של הג'ינס שלו.

"תביא את זה" סיננתי וניסיתי לחלץ את הטלפון שלי.

"אתה סיימת להיום, תקבל אותו מחר"

"אבא!!"

***

אבא קדח עוד חורים בקיר והכניס את המיירט פנימה כדי שהלייזר ששורף את היתושים יירט החוצה לחצר כי הוא לא רוצה להסתבך עם אמא שלי ולשרוף את הסלון. אחרי זה הוא הלך להתקלח אז לקחתי את הטאבלט הצבאי המזוין ובדקתי אם יש בו משחקים שהם לא משחקי קלפים מחורבנים אבל לא היו אז נכנסתי לַאָפּ(ליקציה) של המיירט.

מה אני אגיד לכם, יותר טוב מקול־אוף־דיוטי, נשכבתי על הספה, דחפתי את הטאבלט המזויין מתחת לכרית ופרצתי בשנ(ת)צ(והריים).

***

כשהתעוררתי ההורים שלי שתו קפה במטבח, כבר היה אח(ר)הצ(והריים) ונהיה קריר אז היתושים הפסיקו להישרף על המפתן, אבל עדיין לא היה חשוך מספיק כדי שהם ינסו להתקרב למנורות. הבית אשכרא היה קטלן יתושים ענקי. נמתחתי על הספה והנחתי ידיים מאחורי הראש. תוּלָה החתולה הסתובבה בסלון. הרשת נגד יתושים שהייתה גם נגד החתולים לא הייתה שם יותר.

"צ'וּפִּי תוציא אותה החוצה" אמא שלי ביקשה ואני נמתחתי שוב.

"נו, צ'ופּ, אני לא רוצה שהיא תלכלך לי את הבית לפני החג"

"טוב, אמא"

שלפתי את הטאבלט מתחת לכרית כיוונתי את המיירט אל תוּלה ופיצ'שש... יירטתי לה שיערת שפם אחת. היא צווחה, נעצרה והביטה לכל הכיוונים בשיניים חשופות. פיצ'שש... עוד שפמנון נשר לריצפה ותוּלה ברחה החוצה בריצה.

"מה אתה עושה?" אבא שלי חקר.

"כלום" חייכתי.

"זה לא משחק" אבא שלי קם וחטף ממני את הטאבלט הממוגן המזויין.

"מה עשית? מה הסיסמא? למה הכנסת סיסמא?"

"אני רוצה את הטלפון שלי בחזרה"

"הוא לא אצלי, מה הסיסמא"

"אני יודע שהוא לא אצלך, הוא אצל נהוראי"

"נהוראי" אבא שלי צעק מספר פעמים עד שנהוראי הגיח מהחדר.

"תביא את הטלפון של אחיך" אבא פקד עליו.

"מה פתאום, הוא חרג מהשעות שלו"

"תפסיק להתווכח ותביא את הטלפון"

"לא! בגיל שלו הירשתם לי רק שעה ביום, זה לא פייר שהוא מקבל טלפון בלי הגבלה!"

"לא קשור פייר עכשיו, תביא ת'טלפון" אבא ניסה שוב והשליך עלי את הטאבלט הממוגן המזויין, "תפתח אותו, הוא יחזיר לך את הטלפון אני אדאג לזה"

נהוראי התעלם וניגש למטבח. הוא הוציא מיץ תפוזים מהמקרר ומזג לכוס. פיצ'שש... הכוס התנפצה על השיש. נהוראי צרח והתכופף להסתתר מאחורי האי שבמטבח.

"מה אתה עושה?" אמא צווחה עליו.

"זה לא אני, זה החרא המזויין נגד יתושים של אבא" נהוראי צעק מאחורי האי.

"שאול! מה לעזאזל?"

"צ'ופי! תכבה את זה!"

"הטלפון שלי"

"נהוראי, תביא לו את הטלפון שלו"

"לא!" נהוראי צעק "לא רק שלא תקבל את הטלפון שלך, אני אשבור אותו ואז אשבור לך גם את העצמות!"

התיישבתי על הקצה של הספה, מתחתי את הצוואר ופיצ'שש... הקרן פילחה את השיש מאחורי נהוראי ופִּיצְלֶחַה כמה צנצנות.

"צ'ופי! תיזהר על המטבח שלי!" אמא צעקה.

"תגיד לאבא איפה הטלפון שלי ושהוא יביא אותו, אתה לא זז מטר" פקדתי על האח הדפוק שלי.

אבא שלי ניגש לחדר והביא את הטלפון לפי ההוראות של נהוראי. כשהוא ניסה להתקרב אלי פיצ'שש... שיגרתי צמד קרניים ליד הרגליים שלו והוא התחיל לקפץ.

"מה אתה עושה?"

"אל תתקרב, זרוק את המכשיר לספה"

הוא זרק את הטלפון שלי לספה, פתחתי אותו, סנכרנתי אותו אל הטאבלט המזויין והפעלתי את הזיהוי פנים של האפ(ליקציה) של התמונות ואת השליטה הקולית.

"אַיְירוֹן־בִּים חרוך את נהוראי!" קראתי והמיירט החל להסתובב.

נהוראי צעק מאחורי האי "בן זונה! אבא, תגיד לו שיפסיק, הוא מנסה להרוג אותי!"

"נהוראי! איך אתה מדבר?" אמא נזפה בו והוא הרים מעט את הראש כדי להציץ. פיצ'שש... קרן בודדת פגעה לו במצח ועשתה לו כוויה קטנה.

"הוא ירה בי! אמא! הבן זונה ירה בי!" ואז הוא התחיל לבכות כמו ילד קטן.

"צ'ופי תפסיק עם זה מיד!" אמא צעקה עלי וניגשה לספה, "אם אתה מיירט אותי אני הורגת אותך!"

"אַיְירוֹן־בִּים פוצץ את הוואזה של סבתא!"

"לא!" אמא נעצרה "לא את הוואזה המזויינת של סבתא, היא עוברת בירושה כבר מאתיים שנה" היא לקחה צעד אחורה.

"אַיְירוֹן־בִּים חדל! חדל!"

"אין לי כח למשפחה הזאת" אמא סיננה, "מה אתה רוצה?" היא נעמדה בסלון עם שתי ידיים על המותניים.

"טלפון בלי הגבלה, ואני מבריז מהארוחת חג"

"אבל דודה מרים..."

"אני נשאר בבית, לא סובל לא את האוכל של דודה מרים ולא את דודה מרים"

"ומה אני אגיד לה?"

"שאני חולה"

"ומה תאכל?"

"יש שניצלים במקפיא שבמחסן"

"אבל זה חמץ!" אמא שלי נשמה עמוק. "אני לא רוצה לדעת" הסתובבה וקראה "חמש דקות כולכם באוטו. שאול תביא את הקציצות" והלכה להתארגן חדר.

"גם אני רוצה להישאר בבית" תהל־אל זרקה.

"אַיְירוֹן־בִּים חרוך את תהל־אל!" ציוותי.

היא ברחה לפני שהמיירט הסתובב אליה, וצרחה מהחדר "אחים קטנים זה חרא"

***

עליתי שלב בקול־אוף­־דיוטי אז חג שמח 😊

בית עם מיירט יתושים בלייזר עפ"י גחלילית של אדובי



פילדלפי

אחרי ביטול חוק ההתנתקות בצפון השומרון ולפני שמבטלים את חוק ההתנתקות מעזה, הנה זיכרון קטן מהרצועה - התפרסם במקור כסדרת ציוצים
אם כבר חוזרים לעזה, אני רוצה לספר לכםן על הקו האחרון שלי בין דצמבר 98 למרץ 99 במוצב גירית (אני חושב, אם אני זוכר נכון, היה גם טרמית וחרדון ושאר חיות מוזרות)

אבל קודם דיסקליימר – השירות שלי היה רגוע, אמנם הארץ סערה אבל הגדוד שלי באותן שנים הצליח להיות תמיד במקום השקט ביותר ולא משנה לאן זרקו אותנו, שכם אחרי קבר יוסף, חברון בפינוי, רותם על קו אדום בלבנון. במקסימום קצת אבנים או פצמ"רים, ואף אחד מהגדוד לא נהרג בקרב.

רבע מכח הסיור של המסייעת
רבע מכח הסיור של המסייעת

הייתי סמל מחלקת סיור והמ"פ היה מגיע לפלוגה פעם בחודש במקרה הגרוע, במקרה הטוב בכלל לא. חלק מקצינים השתחררו וחדשים הגיעו ויצאו לקורסי מקצועות או משהו, בקיצור פיקדנו על עצמנו שזה במסייעת סדום ועמורה ובוקה ומבולקה. ביבי היה ראש ממשלה, סיורים משותפים עם הרשות הפלסטינית, קפה ערבי אמיתי בנקודות החיכוך, חיילים שמתפלחים לשדה התעופה בדהניה להביא חומוס, פלסטינים עם טרקטור שמחלצים ג'יפים צה"ליים מהחולות הטובעניים של המואסי, טיולים על החוף של עזה, צעקות בוקר טוב לחיילים המצרים במגדלים מעבר לפילדלפי, בקיצור גבעת חלפון, בלי לחפש את הים, כי הוא פשוט שם.

באחד הלילות המשעממים ביותר בתחילת הקו לקחתי צבע שחור וכתבתי על קיר הבטונדות האינסופי של ציר פילדפי יום יבוא והשמש תזרח ואני אהיה אזרח – מסייעת 932 גרניט, וגם את סמל המסייעת באותה תקופה שהיה זין עם שמש זורחת מעליו. הקדשתי בטונדה לכל אות, רוחב של בטונדה הוא מטר והגובה שלה משתנה בין 3 ל-9, תלוי. הגרפיטי המהולל שלי נפרש ממוצב טרמית ולאורך 53 בטונדות לכיוון דרום. והחיים הצבאיים נמשכו כסדרן.

עוברים שלושה פלוס חודשים, כמה ימים לפני חופשת השחרור (שהחיינו והגיענו וכו'...) המ"פ מזמין אותי לשיחה דחופה כשאני בסיור! כבודי נכנס למוצב ואז למשרד מ"פ [צעקות] ברמה של הקראוון רועד וחלקי אסבסט נופלים מהתקרה.

"החיילים שלך מציירים על בטונדות בסיור מבצעי? למה אין משמעת בפלוגה? מה זה הבית זונות הזה..."

בשיא המעופפות אני שואל אותו "על מה אתה מדבר?"

בקיצור היה בסיור עם מפקד האוגדה שצעק על המח"ט שצעק על המג"ד שצעק עליו ועכשיו הוא צועק עלי.

"תמצא לי מי שעשה את זה!"

"מה מי? אני עשיתי את זה"

הייתה שתיקה קצרה.

"מה אתה חושב שאתה עושה?  מצייר זין על בטונדות של הצבא, מסגיר למצרים את השם של היחידה... ועוד כהנה וכהנה צעקות.

כשנרגע אמרתי לו "זה שם כבר שלושה וחצי חודשים, עשיתי את זה בתחילת הקו, אם היית בסביבה היית יודע"

לא היה לו מה להגיד, הוא היה אולי פעמיים במוצב ועוד פעם אחת בפילדלפי *אחרי* שחטף צעקות.

וכך ביליתי את לילי האחרון בצבא ההגנה לישראל בצביעת בטונדות על ציר פילדפי בואכה פתחת רפיח עם שני חיילים שלי שמאבטחים (ישנים) בג'יפ, ממש ילד הקראטה.

בברכת "הו שארם א-שייח חזרנו אלייך שנית..." לכולכםן

#סוף #למההתגייסתי

הרהורים אנושיים על בינה מלאכותית

 לפני שאתם מבטלים בבוז את הגל החדש של אמנות מלאכותית, קחו רגע ונסו בעצמכם. זו ההתפתחות המשמעותית ביותר בעולם האומנות מאז ה-Readymade המחורבן. הבינה המלאכותית הולכת לשנות את האומנות של כולנו. חלקנו נוכנס לנפטלין ויבואו לבקר את הצנצנת שלנו מדי פעם, חלקנו נפרוש ונלך לעבוד בבנק. אבל חלקנו יצטרפו לגל וירכבו עליו.

אומן מתוסכל בוכה מול אמנות של בינה מלאכותית / AI by DALL-E-2

אני רוצה להשליך את הבינה על תהליכים שעבר עולם הצילום מתחילת שנות האלפיים כמו שאני חוויתי אותם. התחלתי ללמוד קולנוע ב-2004 במסלול הנדסאים בביתהספר לקולנוע וטלוויזיה בתל חי. המחשבים הביתיים היו חלשים מדי לעריכת וידאו, המצלמות היו יקרות מדי, וכדי ליצור משהו ברמה סבירה היה צריך צוות של אנשי מקצוע.

גם למחשבי העריכה היה קשה להתמודד עם שעות של חומרי גלם והיינו דוגמים את הצילומים מקלטות עם פס מגנטי לכונן קשיח באיכות ירודה ובסוף העריכה דוגמים מחדש רק את החלקים שהשתמשנו בהם, כי הכוננים היו קטנים מכדי להכיל את כל חומרי הגלם באיכות מלאה.

התקופה הזו הייתה פריחתם של מסלולי הקולנוע הטכנולוגיים בישראל, היה בזה קסם. קסם שאפשר לעשות רק במסגרת מתוקצבת עם עוד אנשים וציוד יקר.

ב-2006 קניתי מצלמת סטילס דיגיטלית ראשונה והתחלתי לעבוד כצלם. עידן הרשתות החברתיות התחיל והאפשרות לשתף תמונות העלתה את הצורך בצלמים, שעד לאותה תקופה היו מצלמים בעיקר לחומרים מודפסים, עיתונים ופרסומים אחרים.

במלחמת לבנון השנייה נתקלתי לראשונה בצלם שסחב מחשב נייד וסטיק של אינטרנט אלחוטי סלולרי, הוא פשוט רץ עם מצלמה ביד אחת ולפטופ פתוח ביד השנייה  – עידן חדש.

צילום דיגיטלי הפך לסטנדרט ודחק את הפילם. מאגרי תמונות בתשלום ברשת החלו לצוץ ומחיר של תמונה בהתחלה היה מאות שקלים. מאגרים היו נפוצים גם לפני, אבל לא ברשת. כשעבדתי כמעצב גרפי בבית דפוס ב-2002 אמנם היה כבר גוגל אבל עדיין השתמשנו בספרים מודפסים של קליפ-ארט ודיסקים תואמים עם העיצובים עצמם.

אומן מתוסכל בוכה מול אמנות של בינה מלאכותית / AI by Deviantart Dreamup

עם התפתחות המצלמות בטלפון וכניסת האינטרנט הסלולרי – משקל התמונות של הצלמים ברשת פחת והצילומים מהטלפון פרחו, השיא היה כניסת אינסטגרם. פרט לרעיון של רשת מבוססת ויז'ואל ולא טקסט, אינסטגרם הגיעה עם סט של אפקטים שהעמיד את פוטושופ בפינה עם הפנים לפח.

יתרונות של צלם שיודע לצלם תמונה ולעבד אותה למשהו אחר וייחודי התאדו בתוך הסייברספייס. לא צריך איש מקצוע כדי ליצור תמונה שנראית כמו משנות ה-20 של המאה הקודמת או משנות ה-20 של המאה הבאה. יש אפקט לשקיעה ולזריחה ואפילו להסרת קמטים.

אני זוכר שחבר צלם התבכיין שכל האפקטים שהוא בנה בפוטושופ והשתמש בהם לתמונות לא שווים כלום כי כולם עושים את זה בלחיצה אחת באינסטגרם.

הצורך בצלם מקצועי ירד, מחירי התמונות במאגרים ברשת צנחו לדולרים בודדים וצלמי סטילס החלו לנוע לכיוון הוידאו שהצליח עדיין לשמור על יתרון טכנולוגי על הסמארטפון.

אך לא לאורך זמן, הוידאו השתפר פלאים ואחריו הסאונד והטכנולוגיה, היום עם טלפון ומיקרופון אלחוטי בכמה מאות שקלים יוצרים תוכן ב- 4K בשילוב רחפן ואנימציה ולא רק שלא צריך איש מקצוע בשביל זה – כולם יכולים להיות אנשי מקצוע בעצמם. המסלולים הטכנולוגיים ללימוד קולנוע נסגרו כמעט כולם ובמקומם צצו מסלולים עיוניים אקדמיים מצד אחד וקורסים מקוונים קצרים מהצד השני.

חלק מהעבודות שהייתי עושה כצלם התאדו, כל דובר/ת עם טלפון עושים עבודה יותר טובה ומשדרים בחי לכל עבר. תמונה כבר לא צריכה להיות מדויקת, היא צריכה להיות *עכשיו* והיא חיה לכמה שברירי שנייה עד שמחליקים אותה הלאה.

ואז הגיעה הקורונה.

בעצם הקורונה דחפה את האנשים שנמנעו מטכנולוגיה היישר אל זרועותיה הפתוחות. אמא שלי בגיל 70 לקחה שיעורים אונליין בזוםדרך המחשב הנייד, הטאבלט שלה והסמארטפון. שיחות מרובות משתתפים עם הדודות והסבים וחצי עולם בערבי חג הביאו את הקדמה וייתרו את הצלם.

עדיין יש נישות של צילום אבל חלק גדול מהשוק נעלם. ככה זה.

ומה הקשר לבינה?

אני חושב שזה נפלא! הראתי לאחותי את Midjourney והיא התחילה לשחק עם זה ולהוציא כל מיני תמונות של יוגה ומח ושילובים אחרים. עד היום היא הייתה סוחבת אותי לצלם אותה בכל מיני תנוחות יוגה ברחבי הגליל, אבל עכשיו היא יכולה לשגע את הבינה במקום!

ולא רק היא. אני חושב שהבינה הזו תחליש את מאגרי התמונות, תפגע במאיירים ותיתן כלים לכל אחד ואחת להפוך את הדמיון שלהם למציאות. איורים בעיתונות או צילום-אילוסטרציה יפנו את מקומם לבינה מלאכותית. הצ'אט GPT יסכם את המאמר, ה DALL-E-2 יכין מהסיכום איורים או תמונות והיי הופ יש כתבה!

לא צריך יותר מאגרי תמונות כדי להוסיף תמונה לפוסט בבלוג.

לא צריך צוות חשיבה לצילום השער של העיתון, נבקש גרסאות מהבינה.

לא צריך יותר חבר שיודע לצייר שיכין לי סקיצה לקעקוע.

לא צריך מעצבים גרפיים לעבודות פשוטות.

הבינה הזו כיום היא קצת מה שהסוריאליסטים הביאו לעולם האמנות, הם לקחו חלקים מציאותיים מהיומיום וחיברו אותם למשהו אחר, אז אפשר להגיד שאנחנו בתקופה הסוריאליסטית של הבינה המלאכותית. אבל היא תשתפר ותפרח מהסוריאליזם אל הריאליזם. כבר היום חלק מהערים הגדולות בגוגל מפות ממודלות לרמת ה-3D והן תשתפרנה לכדי:

בינה? את יכולה לייצר תמונה שלי משקיף על ניו-יורק ב-11 בספטמבר בדיוק כשמטוס פוגע בבנייני התאומים? את יכולה ליצור את זה בוידאו? אני יכול לקבל את זה מרחפן שעובר מעלי ומתייצב על קו הרקיע?

וכנראה שלא אני אעשה את זה אלא ילדה בת 12 שתצטרך סרטון כניסה לבת-מצווה.

אומן מתוסכל בוכה מול אמנות של בינה מלאכותית / AI by Midjourney

אלה דברים קטנים אבל כל שלב כזה מייתר אנשים יצירתיים אמיתיים והם יאלצו להמציא את עצמם מחדש או ללכת לעבוד ברמי לוי. לימודים של מקצועות טכניים יצטמצמו והעבודות הקטנות שהיוו כניסה רכה למקצוע וצבירת ניסיון יתאיידו. לדעתי זה יצמצם את לומדי האומנות עוד יותר וידיר בעיקר עניים מללמוד מקצוע שאין בו עבודה. תפיסות עולם ודעות מגוונות שמרכיבות ומאתגרות את עולם האומנות לא יגיעו אליו יותר.

התהליך הזה קיים מאז שאנשי מערות ציירו על קירות עד שבא מישהו עם כסף (או שוֹק של ממותה) וביקש שיציירו אותו, באותו רגע הוא הפך את האומנות שלהם למקצוע.

דברים מתחילים כאוונגארד ממשיכים כמיינסטרים, עולים לרמה תעשייתית ומסיימים כנישה אמנותית.

בתור אמן זה יהיה קשה. אבל כקהילת אמנים עברנו את זה בעבר. קרנו של הציור ירדה כשנכנס הצילום, אבל הציור נשאר כנישה אמנותית. צילום הפילם צנח כשנכנס הצילום הדיגיטלי אבל נשאר כנישה אמנותית. עולם הדפוס קרס כשהגיע האינטרנט אבל נשאר באמנות כענף שלם. גם האיור יקרוס ויישאר כנישה בעולם האמנות.

אין כמעט אומנים שחיים רק מהאומנות, לכולם יש עוד עבודה. הם מלמדים, מעצבים, מאיירים, ועובדים במשהו יצירתי בשדה האומנותי שלהם. העבודות הקטנות שלהם יצטמצמו וייעלמו, ואיתן גם הסטודנטים לאומנות.

לפני שאתם מתעצבנים ובזים לרעיון, ומתחילים עם טיעונים שיש אמנות ואמנים והם ימשיכו ליצור... אז כן, יש אמנות ואמנים והם ימשיכו ליצור אבל העבודות המזדמנות בתשלום והקהל הלכו למקום אחר. מי שיוצר בשביל עצמו או בשביל הכיף לא יעלם אבל מי שצריך קהל או עבודה יאלץ למצוא אותם במקום אחר עם אמנות אחרת.

כאומנים העולם שלנו בקריסה, השפעה של האומנות הפלסטית נעלמה ועלינו להמציא משהו אחר. זה אתגר, זה חדש, בינה מלאכותית לא תצליח ליצור את זה מהקיים, זו משימה שלנו האומנים.

בהצלחה.

המאב"ד של הרלב"ד - סיפור קצר

ePub לקוראי ספרים דיגיליים פה.

"מה זה?", ג'וש הצביע על התוספת המלבנית בצבע ירוק זית שהייתה מחוברת לגג הטסלה החדשה שלו והפנה מבטו לסוכן המכוניות החלקלק שעמד לידו.

"זה חובה על כל רכב חדש, זה בחוק"

"מה? מה חוק? מה זה?"

"זה מאב"ד של הרלב"ד, חובת התקנה בכל רכב חדש החל מ 1.1.2023"

"מאב"ד של הרלב"ד?"

ערכת אכיפת בטיחות בדרכים של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, חובה על כל רכב חדש אומר לך"

"אבל זה מכוער"

"חובה על כל רכב חדש אם אתה רוצה טסט וביטוח, גבר"

ג'וש בהה במאב"ד של הרלב"ד, הקופסא הירוקה המכוערת רותכה על גג הטסלה האדומה החדשה שלו ושברה בצורה גסה את הקימורים העדינים שלה. כבל חשמל עבה יצא מהחלק האחורי של הקופסא הקיף מהצד את החלון ונכנס לחור בחלק האחורי של המכונית, ליד שקע הטעינה, תיקוני הצבע ליד החור באחוריים של הטסלה בוצעו בגוון שונה מהאדום המטאלי של המכונית המושלמת. צמרמורת עברה בגבו של ג'וש, הפצע בישבנה של המכונית צרם לו יותר מהקופסא הירוקה שעל גגה, הוא מישש את חור הכניסה והרגיש את הדמעות בגרונו.

"מי עושה דבר כזה?" הוא פנה אל הסוכן בדיוק כשזה סיים לדחוף לפיו בורקס תפוח אדמה שמנוני וניגב את ידו במכנסייו.

"הממשלה," הסוכן בלע את הבורקס, "זה מה יש אחי, זה מה יש"

***

"סיימת עם העבודות שירות?" גבי פיזר סוכר על הקצף של ההפוך.

"אתמול היה היום האחרון, ססעמק, סופסוף נגמר" ג'וש סינן.

"למה לא החלפת לקנס?"

"היה גם קנס, 12,000 שקל"

"מה?"

"המוט איתות המזויין עולה 7000 שקל!"

"מוט איתות?" גבי תהה.

"תלשתי לה את המוט איתות"

"למה?"

"הבת זונה לא אותתה באף פנייה, היא לא צריכה מוט איתות"

"אמרת את זה לשופט?"

"הוא לא השתכנע"

"נראה לי שאתה צריך פיצוי על עגמת נפש" גבי צחקק.

"פיציתי את עצמי"

"איך?"

"קניתי טסלה"

"לא נכון!" גבי סקר את המכוניות מחוץ לבית הקפה, ג'וש הצביע על אחת מהן.

"מה שמו לך על הגג, אחי?"

"זה איזה משהו של בטיחות בדרכים, לא יודע, זה חובה"

גבי הביט בטסלה דרך החלון של בית הקפה וצחק, הוא לגם מההפוך והעלה המצויר על הקצף עיטר את שפתו העליונה, גרגירי הסוכר נצנצו והוא ליקק את שפתיו.

"מה זה עושה?"

"לא יודע, זה חובה וזה אמור להתחיל לעבוד בראשון בינואר"

"אבל מה זה עושה?"

"לא יודע, זה סודי והם אמורים להשיק את זה ביום ראשון הראשון לראשון"

גבי גיגל, אבל לא הצליח למצוא שום דבר משמעותי, הוא הקליט הודעה בוואטסאפ - "אחי, מה זה החרא הזה שמרתכים לגג של מכוניות חדשות, חבר קנה טסלה עם הגידול הזה ואף אחד לא יודע כלום" הוא הניח את הטלפון על השולחן וחזר להפוך.

"תשמע, זה מכוער"

"אני יודע, והם פצעו את הכנף האחורית בשביל הכבל, איזו עבודה מחורבנת"

"למה לקחת? היית קונה דגם ישן בלי החרא הזה"

"אי אפשר, כל העברת בעלות מחייבת התקנה של הדבר הזה. הם מתכננים להתקין כזה על כל רכב כדי לעבור טסט."

"מזל שיש לי אופנוע" גבי חייך ולגם מהקפה, הוואטסאפ טרטר וגבי הפעיל את ההודעה על רמקול.

[הודעה קולית] "אחי, אני לא אמור לספר, אבל זו מערכת אכיפה חדשה לעברות תנועה"

גבי הקליט הודעה חדשה – "לא יכלו לשים מצלמת רכב במקום?"

ג'וש וגבי הביטו במכשיר, -...מקליט...- הבהב באותיות קטנות מתחת להודעה האחרונה.

[הודעה קולית] "זה לא מצלמה אחי, זו מערכת יירוט, זה אמור לאכוף את החוק, לא לתעד אותו"

ג'וש וגבי הביטו בארגז הירוק על גג הטסלה ואז אחד בשני, הם יצאו מבית הקפה לחקור אותה. גבי פתח את הדלת וטיפס על המושב כדי להגביהה את עצמו מעל הקופסא, הגג של הקופסא נראה כמו מכסה והוא ניסה להרים אותו ללא הצלחה.

"יש לך מברג?"

"לא"

"שנייה, יש לי באופנוע" גבי חזר עם מברג וניסה לפתוח את המכסה, אזעקה מחרישת אוזניים חתכה את האויר וגבי איבד את שיווי משקלו ונפל מהטסלה, הוא קילל. ג'וש קיבל הודעה לטלפון.

[הודעה] המאב"ד הוא רכוש הרלב"ד, פגיעה בו היא פגיעה ברכוש המדינה, העונש על פגיעה מכוונת הוא קנס של עד 100,000 ₪ ועד שלוש שנות מאסר, נסיעה בטוחה ונעימה. צוות הרלב"ד.

***

ג'וש הניח את כוס הקפה הראשונה של הבוקר על השולחן והתיישב מולה, הוא העביר יד בשיערו ונשען לאחור, הפעיל את המשחק Call of Duty בטלפון שלו והמתין שהוא ייטען. הוא לגם מהקפה והתחיל לשחק. אין כמו להרוג כמה אנשים על הבוקר בשביל לפתוח את היום במדינה המחורבנת הזו, חשב לעצמו וחייך תוך שהוא מחסל צמד שחקנים באמצעות מקלע בינוני. הוא אסף את השלל מגופותיהם ורץ משם. צלצול טלפון הופיע על חלק מהמסך וג'וש קילל. הוא שונא כשמפריעים לו בטבח. הוא העביר לרמקול, העיף את החלונית והמשיך לרוץ.

"מה קורה אח"

"בוקר טוב, רגיל"

"אתה באוטו?"

"לא אני בבית, בקפה"

"עזוב קפה, בוא תאסוף אותי, נעשה סיבוב, אני רוצה לראות איך המאב"ד הזה עובד, היום הראשון לראשון!" גבי צעק בהתלהבות מעבר לקו וג'וש נזכר שהיום המערכת לאכיפת בטיחות בדרכים מתחילה לעבוד.

"כמה דקות, אני אסמס לך כשאני אצא"

"מה כמה דקות, זוז כבר, מה אתה עשה? אתה שוב במשחק המטופש הזה"

"תן לי לטבוח באנשים בשקט" ג'וש חטף רימון במשחק והחל לברוח, שניים רדפו אחריו והוא ניסה להשתמש בערכת עזרה ראשונה תוך כדי זחילה מאחורי מחסות.

"יאללה זוז כבר, זוז, יורים עליך!" גבי צרח עליו מעבר לקו, צחק וניתק. ג'וש המשיך במשחק עוד מספר שניות עד שחוסל, ערכת העזרה הראשונה לא עזרה הפעם.

***

"לאן לנסוע?"

"לא יודע, איפה יש חארות?" גבי ענה.

"אולי בכניסה לאזור תעשייה, כל נהגי המשאיות שחותכים בכניסה?"

"כן, יאללה, נעשה סיבוב ונשב בחומוס"

ג'וש פנה לכיוון אזור התעשייה, הכביש היה עמוס. רוב המכוניות עמדו בפקק בסבלנות.

"תראה ת'יונדאי יש לה קופסא יותר גדולה משלך"

ג'וש סקר את הפקק, לכל מכונית חמישית היה מאב"ד של הרלב"ד גל הגג. באופן מפתיע אנשים נהגו בזהירות, נתנו זכות קדימה, אותתו לפני פנייה, עצרו במעברי חצייה.

"ססעמק, כולם נבהלו מהקופסאות האלה ונוסעים כחוק. איזה זין... תעמוד פה בצד, נחכה קצת, אולי יקרה משהו, ממילא מוקדם מדי לחומוס"

ג'וש הביט במראות, אותת ימינה ונכנס בעדינות לחנייה במקביל לכביש. רכבים נסעו בזהירות ובאיטיות והתחיל להיווצר עומס. שניהם הבחינו בנהג רכב הסעות בנתיב הנגדי שהבהב עם האורות לרכב שלפניו.

"מה אתה אומר עליו ג'וש? הוא יצליח להתאפק?" גבי זרק.

נהג רכב ההסעות החל לצפור לרכב שלפניו וגבי שלף מצלמה. הוא לא היה היחיד, הנהגים ברחוב היו עם שתי ידיים על ההגה אבל שאר הנוסעים ועוברי האורח כבר היו עם טלפונים שלופים וכולם כוונו לנהג ההסעות.

"כמה שניות גבי, כמה שניות"

נהג רכב ההסעות התייאש מהרכב שלפניו ועקף אותו מימין. הם הביטו מסביב בקופסאות הירוקות על גבי המכוניות מסביב, כלום.

"נו, מה?"

"לא יודע גבי, לא יודע"

התקרה בטסלה רעדה במונוטוניות, הם הביטו למעלה, הייתה חריקה קלה [פלוּק] ואז שריקה. עשן לבן כיסה את החלונות והם לא הצליחו לראות מעבר לעשן. הטסלה רעדה ו... פיצוץ, העשן התפזר. עוברי אורח צרחו, רכב ההסעות בער על צידו.

"זה עובד החרא הזה!" העיניים של גבי נצצו. הוא חייך לעצמו ואז לג'וש.

"אתה חושב שהוא מת?" ג'וש שאל ושנייהם צחקקו במבוכה. התנועה נעצרה והם שמעו סירנות. ברכב שעמד בצמוד אליהם נפתח החלון שפנה אליהם.

"ג'ושי! מה קורה? ראית את זה?"

"ריקי? מה את עושה פה? חזרת מאמריקה?"

"אתמול נשמה"

"ג'ושיייי!" מיכלי צעקה ממושב הנהג ומשכה את השיייי כמה שיותר. היא נשענה לכיוון ריקי והחלון.

"שתי ידיים על ההגה!" צעקו ביחד ג'וש וגבי לעבר שתי הנשים.

"צודקים!" הן ענו שתיהן ביחד ופרצו בצחוק, "איזו מדינת משטרה" ריקי הוסיפה.

"באות לחומוס?" גבי דחק את ראשו מעל ג'וש ואל החלון שליד הנהג.

"בטח, סעו אחרינו!"

ניידת, אמבולנס וגרר פעלו במרץ לפנות את רכב ההסעות והפצועים מהכביש. ג'וש הביט במראות, אותת והשתלב בתנועה. הרכב מאחוריו האט ונתן לו להשתלב.

"איזה חיים, אמריקה!" ג'וש קרא לעבר גבי.

"אדיבות ישראלית בכבישים! המשיח כבר כאן" גבי המשיך ושניהם צחקו.

מה עם ריקי, הא? היא חזרה בגללך?"

"מה? לא, מה פתאום. לא יודע"

"מה אתה מגמגם? ידעת שהיא בארץ?"

"היא כתבה משהו, כן"

"לך תזדיין יה מנייאק" גבי טפח, ספק דחף את כתפו של ג'וש, וזה חייך חיוך ורוד ומבוייש.

"ידיים על ההגה ולנטינו!"

הם נסעו אחרי הרכב של הנשים, פיצוצים נשמעו מכיוונים שונים, החדשות של שתיים­־עשרה החלו וג'וש הגביר את הרדיו. הקריינית פתחה עם נתונים על היום הראשון של המאב"ד של הרלב"ד, על כמות הנפגעים והפצועים ועל הפגנות ספונטניות שהחלו במספר מקומות, גבי קטע אותה.

"כוסאומו שומדבר שעושים לא טוב להם, סופסוף אנשים יתחילו לנהוג כמו שצריך במדינה המחורבנת הזאת, מ-ש-י-ל-ו-ת---ב-כ-ב-י-ש-י-ם---ב-ר-א-ב-א-ק!"

הוא דפק על משענת המרפק בין שני המושבים עם כף היד שלוש פעמים ונשען לאחור על כסאו מחויך. הדיבורית באוטו טרטרה, ג'וש לחץ על הכפתור המובנה בהגה.

"מה קורה ריקי?"

"איפה החומוס הזה? איפה אנחנו פונות?"

"עוד מאה מטר" ג'וש וגבי קראו ביחד, ופרצו בצחוק.

"מה? איפה אתם?"

"שתי מכוניות אחריכן"

"תפני פה ימינה" ג'וש וגבי שמעו את ריקי פונה למיכלי מעבר לקו. המכונית של הנשים החלה לסטות לנתיב ההשתלבות הימני.

"תאותתי" גבי קרא לעבר הדיבורית.

"תאותתי! תאותתי!" הוא צעק שוב ביחד עם ג'וש.

"מה קרה?" ריקי קראה מהצד השני.

"תאותתו תגידי למיכלי לאותת!" ג'וש צעק לעבר ההגה, הגג של הטסלה רטט. ג'וש בלם בפתאומיות, נלחץ ושחרר את הברקס, גלש, אותת והחנה את הרכב בצד הדרך, הגג של הטסלה המשיך לרטוט, הוא שמע את הכיסוי של המאב"ד נפתח והביט בגבי.

"שיט!" גבי זינק מהרכב, טיפס על הגג ונשכב על הקופסא הירוקה שהייתה פתוחה למחצה, אזעקה החלה לפעול, והנייד של ג'וש צפצף ורקד בתושבת שלו ברכב.

"שכחתי לאותת, מה אנחנו עושות?" מיכלי צעקה רועדת מעבר לקו.

"תנטשו!" גבי צעק.

"צאו מהאוטו!" ג'וש הוסיף.

"אבל זה אוטו חדש!" מיכלי התנגדה בבכי, הבכי נקטע. [פלוּק] פיצוץ האיר את הרחוב בכתום, ההדף שלו התקדם לעבר ג'וש וגבי, שניהם הביטו בו ועצמו עיניים כשהוא חלף על פניהם. הם רצו לעבר הרכב הבוער, גבי רוקן על הרכב את מטפה הכיבוי הקטנטן של הטסלה, אבל הוא לא עזר לכלום. ג'וש קרס על המדרכה ובכה. התנועה נעצרה לרגע, נהגים הביטו ברכב הבוער ובג'וש בשקט, עד שהתחילו הצפירות. הן התחילו מרחוק והתקדמו. אחרי הצפירות הגיעו צעקות. ג'וש ירד לכביש והחל לצעוק בחזרה, אבל גבי משך אותו בחזרה למדרכה. רכב פינוי עם מנוף הגיע. הנהג ירד מהרכב עם מטפה כיבוי גדול במיוחד ורוקן אותו על הרכב הבוער עד שהפך לרכב מעשן. ג'וש צווח עליו "יש אנשים בפנים! מה אתה עושה! יש בני אדם בפנים!"

נהג המנוף נבהל לרגע ונרתע אחורה. "סליחה אחי, לא הגיע אמבולנס?"

"לא הגיע אמבולנס" גבי ענה בשקט. ג'וש ניסה להתקרב לרכב דרך העשן. נהג המנוף נשען על הגרר­־מנוף שלו והצית סיגריה. הצפירות המשיכו והתמזגו לסירנות של קטנוע־הצלה. הקטנוע עצר ליד הרכב השרוף, הרוכב ירד ממנו, התקרב לרכב המעשן והציץ פנימה מבלי להוריד את הקסדה. לאחר כמה שניות פנה לנהג גרר־מנוף "אתה יכול לפנות" נהג הגרר מנוף שלף טאבלט מהכיס האחורי והגיש לקטנוען־הצלה, הקטנוען הניח את כף ידו על הטאבלט וזה ציפצף קלות. ניידת משטרה עצרה לידם בכיוון הנגדי.

"מה לפנות? הן עדיין בפנים!" ג'וש ניסה לצעוק בסמכותיות אבל יצא לו קול שבור ובכייני, הוא פנה אל השוטרים בניידת.

"אין מה לעשות והרכב חוסם את התנועה. משילות ויעילות! משילות ויעילות!" אמר אחד השוטרים.

"משילות ויעילות" זרק קטנוען־ההצלה דרך הקסדה ונעלם על הקטנוע שלו.

"מצטער אחי, משילות ויעילות" זרק לעברו הגרר־מנופאי, הרים את הרכב המעשן אל הגרר ונסע משם.

***

נסיון להתעצל ולבקש מהבינה המלאכותית לאייר את הסיפור
DALL·E - red future car driving a street with people around with green missile launcher attached to its roof

ג'וש עמד על אי־תנועה בצומת עם שלט 'די לטרור הממשלתי בכבישים' וצעק בקול אל תוך מגפון, גבי המתין לאור הירוק ברמזור כדי לחצות אליו עם שתי כוסות הפוך, אחת בכל יד. רכב נעצר בנתיב השמאלי והנהגת פתחה את החלון החשמלי.

"סופסוף אנשים נוהגים כמו שצריך, מה אתה מתלונן?"

"חברה שלי נרצחה רק בגלל שהיא לא אותתה, זה נראה לך הגיוני?"

"אתה יודע כמה אנשים נהרגו בגלל שאנשים לא מאותתים?"

,לא, מה הקשר, זה מספיק כדי שהממשלה תרצח מישהו?"

האשה נופפה בידה לעבר ג'וש, "אתם השמאלנים, כל מה שעושים בשבילכם לא מספיק לכם..."

"מה הקשר שמאלנים, הממשלה רוצחת אנשים על הכביש, ימנים שמאלנים, דתיים, חילונים!"

"אבל אנשים לא נהרגים בתאונות דרכים יותר, אין הרוג אחד מתאונות דרכים בשבוע האחרון, תגידו תודה!"

"יש למעלה מאלף וחמש מאות נהגים שנרצחו על ידי הממשלה בשבוע האחרון!"

"אבל אף לא אחד מתאונה"

"את צוחקת?"

"משילות ויעילות, משילות ויעילות!" האשה התריסה, "לכו יה שמאלנים, תחזרו לאירופה!"

הרמזור של מעבר החצייה התחלף לאדום ושל הנהגת לירוק והיא נסעה. גבי הגיש לג'וש הפוך אחד, ג'וש לגם. הרכב שנסע מאחורי הנהגת צפר לה. הם צפו בהם מתרחקים.

"למה הוא צופר?"

"נראה לי שהיא נוסעת בנתיב השמאלי יותר מדי זמן" גבי ענה, שניהם הבחינו בהבזק מרכב שנסע בנתיב הנגדי [פלוּק] טיל פגע בנהגת.

"היא לא תיסע יותר בנתיב השמאלי, למעט במקרה של עקיפה..." גבי לחש בחיוך בין לגימות.

"זה מצחיק אותך?"

"אני לא יודע אם זה מצחיק אותי, אני... אני... אני לא יודע איך להתמודד עם זה"

"אתה יכול להחזיק שלט במקום כוס קפה"

"אה... לא"

הרמזור להולכי רגל התחלף לירוק, ג'וש וגבי התחילו לחצות, רכב חתך אותם וצפר.

"הוא עבר באדום?" גבי שאל.

"לא יודע ג'וש, תכף נראה" הם הביטו סביב, לחצי מהמכוניות היה מאב"ד של הרלב"ד על הגג אבל אף טיל לא שוגר.

"אולי יש תקלה, צריך לדווח על זה?"

"למי אתה רוצה לדווח גבי?"

"למשטרה? לרלב"ד? המערכת שלהם לא עובדת..."

"אנחנו רוצים שהיא לא תעבוד"

"אבל זה דווקא היה מוצדק, הוא נסע באדום וכמעט הוריד אותנו"

"הייתה לו מדבקה של נחמן מאומן" אחד המפגינים על אי־התנועה הצטרף לשיחה.

"מה?"

"הייתה לו מדבקה של נחמן מאומן, אם המערכת מזהה מדבקות של נחמן או תהילים נגד טילים, או, לא יודע, אבא משגיח מלמעלה היא לא מבצעת"

"לא נכון?" ג'וש תהה בפליאה ועיווה את פניו.

"כן, הם הרימו איזה דוס באוויר ומסתבר שהוא בן של חבר כנסת, אז החריגו אותם מהחוק" המפגין צחקק, "המדבקת של התהילים נגד טילים, לאיזה טילים חשבת שהם מתכוונים?"

"לקסאמים?" ג'וש ענה והמפגין נענע בראשו בזלזול.

"איפה אני משיג מדבקות כאלה?" גבי שאל ואף אחד לא ענה.

***

נסיון נוסף הרבה יותר טוב דרך Midjourney
(תודה לעופר פרת על הכיוון)

הם צעדו בחזרה מההפגנה ברגל, ג'וש לא רצה לנהוג. הם לא צעדו לבד, היו עוד מספר מפגינים לפניהם ומאחוריהם. טנדר של נחמן מאומן עם מאב"ד על הגג, טס על הכביש, משאיר מאחוריו ענן שחור. ג'וש סינן קללה.

"אני חייב מדבקה כזו" חשב גבי בקול.

רכב חדש עם מאב"ד נעצר בנתיב הנגדי ליד צמד מפגינים. אישה פתחה את החלון ושאלה אם הם מכירים בית קפה בסביבה. גבי הקשיב לשיחה בחצי אוזן, המפגינים והאישה החלו להתווכח והוא נעצר, ג'וש נעצר צעד וחצי אחריו.

"מה קרה"

"לא יודע, הם רבים"

אחד המפגינים עלה על הגג של הרכב וחבט עם מקל על המאב"ד, הוא דחף את המקל מתחת לקופסא וניסה לנתק אותה מגג תוך שהמפגין השני מנסה לתלוש את הכבל שיצא מהקופסא ומשם לתא המטען. הכבל נקרע, באותו הרגע התפוצץ חלק מהקופסא והעיף את שני המפגינים לרצפה, מפגינים נוספים רצו לעברם. שני הפצועים היו מלאים ברסיסים קטנים בכל הגוף, הם התפתלו על הרצפה וצווחו באימה. גבי התחיל לרוץ לכיוונם וג'וש רץ אחריו וקרא לו לעצור ולהיזהר. מפגין נוסף עלה על הגג וחזר לחבוט בקופסא עד לפיצוץ נוסף שלאחריו כבר היו שבעה מפגינים פצועים על הכביש מרסיסים, גבי וג'וש נעצרו בקצה שדה הקטל. הם משכו את אחד הפצועים לצד השני של הכביש.

"מה קרה?" גבי שאל וג'וש פתח את החולצה של הפצוע, עשרות חורים קטנים ומדממים עיטרו את החזה והבטן.

"לא יודע, זה פשוט התפוצץ עלי"

"איך אתה מרגיש?"

"כואב לי, כל הגוף כואב לי" המפגין צווח.

"זה עמוק? איך אתה מרגיש בתוך הבטן, זה חדר פנימה?" ג'וש שאל.

"לא יודע, זה כואב" הפצוע החל לבכות.

ג'וש הזיז את הדם עם היד מאחת הפגיעות ומישש אותה, הוא הרגיש גולה קטנה, הוא לחץ על הפגיעה כמו שמפוצצים חצ'קון על האף, הפצוע צרח ובכה, וגולת מתכת קטנה בקוטר של מילימטר ניתזה החוצה. הוא הראה אותה לגבי ולפצוע. ואז שלף את הטלפון וצילם אותה. הוא נכנס למסטודון וכתב פוסט.

"כמה אתה כותב? תשלח כבר" גבי נזף בו.

"רגע, אני צריך לסמן תוכן פוגעני ולתת אזהרות"

"זה עניין של חיים ומוות!"

"אבל יעיפו אותי מהשרת", ג'וש התבכיין.

"למה אתה כותב בשר?"

"כי יש דם וחתיכות בשר"

"למי זה אכפת?"

"לטבעונים!"

"ססעמק" גבי סינן.

הם קיבלו תשובות. למאב"ד של הרלב"ד יש מערכת אקטיבית להגנה מפני תקיפה שנקראת 'כובע כלב' שהיא פיתוח אל־הרג של 'מעיל רוח', המערכת מעיפה אלפי גולות בקוטר של מילימטר ובעצמה נמוכה כדי לנטרל ונדליזם. ניסיונות חבלה במאב"ד ברחבי הארץ גרמו ללמעלה מ-4000 פצועים בינוני וקל עד לרגע זה.

***

ג'וש הניח את כוס הקפה הראשונה של הבוקר על השולחן והתיישב מולה, הוא העביר יד בשיערו ונשען לאחור, הפעיל את המשחק Call of Duty בטלפון שלו והמתין שהוא ייטען. הוא לגם מהקפה והתחיל לשחק. אין כמו להרוג כמה אנשים על הבוקר בשביל לפתוח את היום במדינה המחורבנת הזו, חשב לעצמו וחייך תוך שהוא מכוון טיל מתביית לעבר רכב ספורט שחור, הכוונת האדומה הבהבה כדי לסמן שננעלה על המטרה, שבריר שנייה לפני ששחרר את הטיל, הסיט את הכוונת הצידה, הטיל פספס, הוא זרק את הטלפון על השולחן. קולות מהמשחק המשיכו, הוא התעלם, צעדים נשמעו מהטלפון ולאחריהם צרור יריות. הוא מת. במשחק.

הטלפון שלו טרטר, הוא קיבל הודעה קולית מגבי וכתב לו 'אני לא מקשיב להודעות מוקלטות'. הטלפון טרטר בשנית, הודעה קולית. הוא כתב בחזרה 'לך תזדיין'. הטלפון צלצל.

"שמעת שביטלו, ג'וש? שמעת?"

"מה ביטלו?"

"ביטלו את המאב"ד של הרלב"ד – אין יותר טילים על עברייני תנועה"

"5300 הרוגים!"

"אבל ביטלו, המאבק הצליח!"

"5300 הרוגים!"

"אבל לא מתאונות דרכים"

"5300 הרוגים"

"נו, אתה מתכוון להיות תוכּי בעניין הזה?"

"ססעמק"

"אתה אוסף אותי? אפשר לנסוע למוסך ולהוריד את החרא מהגג"

"אני אסיים את הקפה קודם"

***

"למה זה מהבהב"

"כי נשארו לו רק שני טילים וצריך ללכת למוסך להטעין אותו מחדש" ג'וש ענה.

"אבל הם ביטלו את המערכת, זה לא הפסיק להבהב?"

"זה הפסיק וחזר, לא יודע למה, יש לי תור למוסך מחר" בנוסף להבהוב נוסף צפצוף איטי.

"אי אפשר לכבות את זה?" גבי הציק.

"לא יודע, זה כמו ההתראה של החגורת בטיחות, תתעלם מזה" קצב הצפצוף התגבר.

"קח פה ימינה!" גבי קרא בקול וג'וש בלם.

"למה לא אמרת לפני?" הוא נסע לאחור ברברס ופנה ימינה"

"זה לא שאיזה טיל יוריד אותך כי אתה נוסע רברס לצומת" גבי צחקק וג'וש עיווה את פניו.

גבי פתח את החלון וקרא לעבר שני בחורים שצעדו על המדרכה "צריכים טרמפ?"

"גבי? מה קורה אחי?" נהוראי ויוֹן קראו ביחד.

"מסתובבים, מה איתכם, לאן אתם הולכים?" גבי ענה ושאל.

"יש מסיבת אייטיז אצל חברים, רוצים לבוא?"

"פחות, אנחנו מחפשים משהו עם בנות", ג'וש נדחף לשיחה.

"יש אצלנו בנות, אנחנו פתוחים לכולם ולכולן" ענה נהוראי בזמן שהטלפון של יוֹן צלצל, "אני צריך לענות לזה" הוא זרק, שני הבחורים התנשקו ויוֹן התרחק וענה לשיחה.

"נהוראי-אִי זה רציני?" גבי זרק והחווה עם הראש לעבר יוֹן.

"אנחנו מתחתנים" חייך הבחור, הגג של הטסלה רעד קלות.

[פלוּק]

טיל שוגר מהמאב"ד והעיף את הבחור עם הטלפון באוויר, הוא נחת מרוסק. נהוראי רץ אליו בצווחות וגבי זינק מהרכב והצטרף גם הוא.

"שיט, שיט, שיט" ג'וש צרח באוטו, הוא דפק על מסך השליטה המהבהב ויצא גם הוא. הוא ניגש לחבורה, הפצוע מלמל מילים אחרונות. ג'וש נעמד ליד ותפס את ראשו שלו, דמעות געו בעיניו וגמגום מבולבל הרעיד את שפתיו. ידיו רקדו והוא שלף את הטלפון שלו וחייג למשטרה. נהוראי רכן מעל יוֹן הפצוע והתחנן שיחזיק מעמד.

"תישאר איתי, אתה חזק, אני אציל אותך, אני אוהב אותך..." ארבעתם בכו.

[פלוּק] נשמע מרכב חולף, הטיל טס ליד ג'וש והעיף את שלושת האחרים.

[טלפון] "מוקד 100 שלום, במה אוכל לעזור"

"המאב"ד של הרלב"ד השתגע והוא משגר טילים על חברים שלי" ג'וש צווח לטלפון ורכן מעל גבי.

[טלפון] "לא יכול להיות" ענתה הבחורה במוקד.

"מה לא יכול להיות? אני אומר לך שזה כרגע קרה"

[טלפון] "אני מבינה שזה קרה אבל הוא לא השתגע, הוא לא באחריותנו יותר, הוא עבר משרד"

"מה עבר משרד, חשבתי שהוא בוטל" ג'וש גמגם.

[טלפון] "הוא לא בוטל, הוא היה כל כך יעיל שהיה חבל לסגור. רגע, אני אעביר אותך"

[מוזיקת כלייזמרים קלה]

"הלו, הלו" ג'וש צעק לטלפון ולגבי, שנייהם לא ענו.

[טלפון] "מנהלת הזהות היהודית, מדברת אורית, במה אוכל לעזור?"

"זהות יהודית? אורית? מה? אני מתקשר בקשר למאב"ד של הרלב"ד שהשתגע"

[טלפון] "זה לא נקרא ככה יותר, בז'רת השם"

"מה?"

[טלפון]מאב"ד של הרלב"ד עבר לאחריות המנהלת לזהות יהודית ונקרא אול"ג, בז'רת השם"

"מה לעזאזל? אני צריך אמבולנס"

[טלפון] "ראשי תיבות - אור לגויים של המנהלת לזהות יהודית"

"אבל למה הוא יורה על חברים שלי?"

[טלפון] "הם עברו על חוקי התורה, בז'רת השם"

"אורית, תקשיבי לי, הם לא עברו על חוק של אף תורה, מה זה השטויות האלה?"

[טלפון] "שנייה אני בודקת בז'רת השם... או, כתוב לי כאן שהם הומוסקסואלים, השם ישמור"

"אז מה? אז מה אם הם הומוסקסואלים?"

[טלפון] "תשמע, רגע... בז'רת השם, כתוב לי שגם אתה הומוסקסואל"

"מה? מי כתב לך?" ג'וש הביט בבהלה סביב, הגג של הטסלה זז קלות וג'וש נעמד והביט בו בעיניים פעורות. "תקשיבי גברת, אני לא הומו" ג'וש צווח לטלפון.

[טלפון] "אני עוברת על תמונות שלך באינסטה ואני לא בטוחה..."

"מותר לך לגלוש באינסטה?"

[טלפון] "ברור, זה פיקוח נפש, בז'רת השם"

"אז תדעי לך שאני לא הומו, אני בִּי"

[טלפון] "מה זה בִּי בז'רת השם?"

משגר הטילים התרומם דרך הגג פתוח וצידד לאיטו לכיוונו של ג'וש, ג'וש בתגובה צעד הצידה, מנסה להתרחק.

"בִּי בִּי, מה את לא מבינה, בִּי, אני אוהב גם נשים" ג'וש צעד הצידה מסביב לטסלה כשהראש של הטיל עוקב אחריו באיטיות.

[טלפון] "אני לא יודעת, בז'רת השם, זה לא נראה לי"

"מה לא נראה לך? אני אפסיק!"

[טלפון] "בז'רת השם"

אני מבטיח לך בעזרת השם! אני אהיה רק עם נשים מעכשיו בעזרת השם..."

[טלפון] "זה לא עובד ככה בחור, בז'רת השם"

"אני אעשה טיפולי המרה בעזרת השם, אני מבטיח בעזרת השם" הטיל המשיך לצודד אחריו וג'וש מעד והתיישר שוב.

[טלפון] "זה לא משהו שאפשר להחזיר חזרה, בז'רת השם"

"מה אי אפשר להחזיר חזרה, מצצתי זין רק פעם אחת!" ג'וש נעצר.

[טלפון] "בז'רת השם"

"מצצתי זין רק פעם אחת בעזרת השם!"

[פלוֹק]

 

~סוף~

  

ככה בינה רואה את הזהות היהודית
DALL·E - Jewish identity


מעמולים של סבתא של אמא - פוסט עדכון + מלית פרג־שקדים

מעמול פרג־שקדים בנחל
 לפני 13 שנים העלתי לראשונה את המתכון של המעמולים, מאז היו קצת שינויים.

אז ככה -

  • למעמולים רכים במיוחד יש להשאיר את הבצק במקרר ל4 עד 6 שעות (אפשר גם לילה) כדי שהסולת תספח מספיק מים.
  • אני משתמש בפוד פרוססור ליבשים + חמאה כי עצלן - כשמוסיפים את המים והשמן אז בקערה רק עם הידיים במינימום זמן לישה - אנחנו לא רוצים לחם!
  • אחרי האפיה והצינון - לילה בקופסא אטומה והם הופכים לנימוחים במיוחד - אז תכינו יום קודם ותנסו לא לגמור את הכל לפני שהם נימוחים!
מילוי פרג־שקדים
  • 200 גרם פרג טחון מעכשיו - תקנו רגע לפני שמכינים ושיטחנו לכםן על המקום (אין פשרות בסעיף הזה)
  • חצי כוס סוכר + 50 גרם (שזה חמש שקיות) של סוכר וניל
  • כוס חלב
  • כף גדושה דבש
  • 50 גרם חמאה
  • גרידה מלימון גדול
  • מקל קינמון
  • 100-150 גרם שקדים טחונים (תלוי בסמיכות הרצויה של המילוי ובאיכות הפרג)
מבשלים על אש נמוכה בסיר הכל פרט לפרג ושקדים, מביאים לרתיחה, מוסיפים את הפרג ומביאים לרתיחה בשנית, שתי דקות של בישול על אש נמוכה, מסירים מהאש ומוסיפים 100 גרם שקדים טחונים, אם מרגיש לכם דליל מדי מוסיפים את ה - 50 גרם הנותרים (התערובת מתקשה כשהיא מתקררת - שימו לב)
אחרי חצי שעה מכניסים לקירור סופי במקרר, אם התערובת חמה היא תמיס את הבצק!

מתכון מצולם לבצק פה