גם לעץ יש מה להגיד - פוסט מצולם

"גם לעץ יש מה להגיד"

אחד המשפטים הראשונים שקלטתי בסדנת הדפס עם אריק כלפון במכון לאמנויות תל-חי.

הסדנה התחילה השבוע עם הדפס בסול, פשוט וקל.

תוכנית הסדנה

הלילה בו נרצח ראש הממשלה

'רק שזה לא יהודי' חשבתי לעצמי. 'רק שזה לא יהיה יהודי'. לא יודע למה. ואם זה יהיה יהודי? אז מה. אז רוצח יהודי. היו רוצחים יהודיים בעבר. אפילו רוצחים פוליטיים יהודים. אם זה יהודי רוצח יהודי אז זה עניין פנימי, לא? נתגבר על זה. בטוח.

ישבתי באוטו וחיכיתי. הרדיו שידר שברי ידיעות וחזר ושידר אותן וחזר וחזר וחזר. אף אחד לא יודע כלום. הטלפון החכם שלי שתק. גם בטוויטר אף אחד לא ידע כלום. וגם בוואטסאפ אף אחד לא ידע כלום. בדרך כלל כולם מדווחים כל הזמן, אבל עכשיו כלום, אפילו לא בְּרוֹטֵר.

פתאום הכל התחיל לצפצף ביחד. ניסיתי לעבור את מסך הפתיחה של הטלפון החכם אבל זרם ההודעות לא הפסיק. הקריין ברדיו שתק ויכולת לשמוע ברקע את רטט המכשירים הכבד באולפן.

"בִּיבִּי מת"

..
בְּלִיל הדיווחים מהרדיו השתלב עם רצף צפצופי ההתראות בטלפון החכם ואני כבר לא שמעתי כלום, כיביתי את האוטו נשענתי לאחור וניסיתי להיטמע במושב. פחדתי לצאת מהאוטו. אנשים שצעדו מהכיכר חזרו על עקבותיהם, ספק הלכו ספק רצו. הם עברו ליד האוטו שלי ואני הצטנפתי במושב. "זה יהודי" שמעתי אותם צועקים "אשכנזי שמאלני". שקעתי עוד במושב, הסתרתי את הטלפון עם החולצה והערתי אותו. 451 הודעות. נכנסתי לטוויטר, יהודי שמאלני אשכנזי ירה בראש הממשלה. לא היו בדיחות עדיין.
..

חיפשתי באוטו כובע, או משהו ללבוש כדי לא למשוך תשומת לב, פאקינג שיער בלונדיני, הייתי חייב להשתין והרחובות התמלאו באנשים. אני לא יודע מהיכן הם הגיעו, הם לא נראו לי כל כך תל אביביים. עברתי למושב האחורי והקיפלתי את המושב לתא המטען, היה שם קפוצ'ון מלוכלך ששימש בעיקר לניגוב של המד שמן, הוא היה מסריח. איך אני אמור לא למשוך תשומת לב עם זה, ססעמק, איך אני תקוע ליד כיכר רבין בהפגנת ימין שנרצח בה ראש הממשלה? איך? שיט.
..
משכתי את הכובע של הקפוצ'ון על הראש כדי שיסתיר את השיער ואת רוב הפרצוף שלי, נעלתי את האוטו וזרמתי קצת עם האנשים עד שחתכתי לאחת החצרות כדי להשתין. פשש, איזו הקלה.
..
יצאתי מהחצר ומשהו משך אותי לכיכר. זרם האנשים לא הפסיק. פחדתי. פחדתי שמישהו שם יזהה אותי כשמאלן, כאשכנזי. אבל הפחד הזה גרם לי להמשיך. המשכתי ללכת, הסירחון של הקפוצ'ון לא הפריע לאף אחד, היו צרות גדולות יותר כרגע. הכיכר נגלתה לעיני, היא הייתה מלאה באנשים. הטלפון החכם שלי הפסיק לצפצף, הרשת נפלה.
..
עברתי את איבן גבירול והגעתי לתחילת הרחבה, זה לקח לי כמה דקות טובות. ההתרחשות האמיתי קרתה במרכז הכיכר. עברתי עוד כמה אנשים, בלי משים השרוך של הקפוצ'ון נתפס באחד האנשים, עוד צעד אחד והשיער הבלונדיני שלי זינק לו מתוך הכובע, קיפץ באלגנטיות קדימה והסתדר בצורה מושלמת על ראשי. שיט.
..
שקט השתרר סביבי. מעולם לא הסתכלו עלי כל כך הרבה אנשים, ובמבטים כאלה, הרגשתי כאילו אני בעצמי רצחתי את ראש הממשלה. מה אני אמור לעשות עכשיו? לשלוף מהקבר את הסבתא העיראקית שלי? את הסבא שלי שהצביע לבגין? שאני מעיירת פיתוח בפריפריה? עצמתי עיניים, הידיים שלי היו עמוק בכיסים ונשמתי עמוק, לאט ובשקט, ממתין למותי.
..
מתוך ההמון יצא אחד, 'הצל' הוא ניגש אלי, חיבק אותי ואמר 'כולנו אחים' ואז לקח אותי למרכז הכיכר והדלקנו נר, ושרתי דואט עם עמיר בניון ואברי גלעד הצטרף והקריא את הנאום האחרון של ביבי, ואז הוא אמר שהאחדות היא חשובה, ושכולנו עם אחד וחייבים להיות מאוחדים ולא להתלהם ולא לשנוא את השמאלנים והאשכנזים כי זה לא כל השמאלנים האשכנזים רצחו את ביבי אלא רק אחד, אשכנזי שמאלני משוגע, עשב שוטה. אריאל זילבר הגיע בוכה עם אורגן קטן והתחיל לנגן ליד הנרות. וכולם התחבקו עם כולם וכולן התחבקו עם כולן כי כולם וכולן שומרים נגיעה. וקובי אריאלי הסתובב וחילק סוכריות טופי שהוא אסף בבר מצוות.
..
כן, בטח.

הדבר הכי מוזר שקרה לי עם אבטיח

בתעלה, לא זו בסיני, זו בברלין

משום מה אני קצת בעניין של מלחמות וצבא בימים האחרונים, מזמזם את אפר ואבק ונזכר בסיפורים מהצבא. אז אחד המוצלחים ביניהם הוא הדבר הכי מוזר שקרה לי עם אבטיח.
המארב הראשון שלי בתור מפקד, האמת קצת קשה לקרוא לזה מארב, אבל נראה לי שנשאיר את זה ככה כדי לא להכנס ליותר מדי מונחים צבאיים. אז המארב הראשון שלי בתור מפקד היה ביום חם במיוחד ובערב חם במיוחד גם כן. במוצב בשם רותם, על הים בפינה הצפון מערבית של רצועת הביטחון. אפשר להגיד עליו מלא דברים למשל שהוא על צוק שגולש לים מעל כביש החוף הלבנוני שחצוב בו. ואפשר להגיד עליו שהוא צמוד לכפר שנקרא ראס בייאדה שבעברית זה ראש ביצה. ואפשר להגיד שמתחת לרותם עברה מנהרה ענקית של הרכבת שפעם עברה על החוף מראש הנקרה צפונה. ואפשר להגיד עוד מלא דברים אבל יש לנו עניין עם אבטיח.

אז העניין הזה עם האבטיח התחיל באחד הימים החמים שם ברותם, ובדיוק ביום שהגיעה הספקה. אני לא זוכר כל כמה זמן הגיעה הספקה אבל את כל הדברים השווים היינו גומרים ביום הראשון, ככה זה דחיית סיפוקים בצבא.
לפני היציאה למארב, המ"פ שהיה אימבציל רציני ולכן לא נזכיר את שמו ומי שזוכר מגיע לו. וחוץ מזה שהיה אימבציל גם לא סבל אותי במיוחד  (על זה אין להלין אלא על עצמי, כי הייתי די אימבציל גם כן) אז המ"פ הזה שהיה אימבציל עשה לנו תרגולות.

אחד הדברים שסוחבים על הגב די הרבה במארבים והדבר השנוא ביותר לסחיבה על הגב, הוא פק"ל חובש שזה בעצם שם קצת יותר יפה לאלונקה. ולחייל שסחב את הפק"ל חובש שזה בעצם שם קצת יותר יפה לאלונקה קראו גולן. וגולן היה הערס מסייעת (ערס - כולם יודעים מה זה, ומסייעת זו סוג של יחידה)

וחוץ מזה הוא היה הבנאדם הכי מקסים בעולם.

אז תוך כדי תרגולות של המ"פ האימבציל אני פונה לגולן שסחב את הפק"ל חובש שזה בעצם שם קצת יותר יפה לאלונקה, שיביא את הקסדה שלו כדי שאני אחבר אותה לפק"ל חובש כדי שיהיה לו יותר קל. שכחתי לציין שבראש הפק"ל חובש יש מקום ייעודי לקסדה ואם לא שמים את הקסדה במקום הייעודי שלה אז כל תנועה עם הפק"ל חובש נגמרת בנפגעים לכוחותינו כי כל הפק"ל חובש הופך להיות מטען חורג.
אז אני פונה אליו והוא אומר לי 'עזוב, לא צריך' 

ואני לא מוותר ופונה אליו שוב, והוא שוב אומר לי 'עזוב מילר, לא צריך'
והמ"פ האימבציל מתחיל להתעצבן שנהיה מוכנים ונעמוד בסדר תנועה ונשים את הקסדות במקום.
ואז אני תופס את הקסדה של גולן ומנסה להכניס אותה למקום הייעודי לקסדה בפק"ל חובש שזה בעצם שם קצת יותר יפה לאלונקה. אבל המקום הייעודי מלא.
אז אני אומר לגולן 'יש לך כבר קסדה, למה אתה צריך שתיים?'
וגולן עונה לי.. 'מילר זה לא קסדה'
'אז מה זה?'
'זה אבטיח'
..

ברור שאמרתי לו שברגע שנגמרות התרגולות הוא מעיף את האבטיח חזרה למטבח.
וברור שברגע שנגמרו התרגולות המ"פ האימבציל רצה להיפטר מאיתנו כמה שיותר מהר ושלח אותנו ישר לדרך.
וברור שלא אמרתי לו כלום על אבטיח שצריך לחזור למטבח.
וברור שהשיא של המארב היה אכילת אבטיח בקצה הצוק של מוצב רותם בדרום לבנון ביום חם במיוחד, כשאורותיה של צור משתקפים במימיו השקטים של הים התיכון.

ברור.

סלט מלפפונים של סבתא אניטה (במסגרת הכנות לכריך שיימינג)

חומרים:

• מלפפונים שנס ליחם (יש לכם מלפפונים ואתם יודעים שאם לא תאכלו אותם היום אז הם יירקבו במקרר ויימצאו את מקומם בפח)
• מלח בנדיבות (3 כפות +-)
• רבע כפית פלפל שחור טחון
• כף שמן (צהוב מאיזשהו סוג שהוא לא זית)
• כף חומץ (לא בלסמי)
• שתי שיניי שום

• קערה גדולה
• קופסא אטומה
• קרש חיתוך
• סכין
• כף
• כפית
• מועך שום

 

פורסים את המלפפונים לפרוסות דקות של מילימטר.

ארטישוק בלבנון

* כבר עברו 18 שנים מאז, אז יש מצב שהאירועים קרו בנפרד או בסדר אחר או בעולם מקביל, אבל קרו.

בלבנון היו מעמדות.

בלבנון היו מעמדות וככל שהיית במעמד גבוה יותר, הסיכוי שלך לתהילה היה גבוה יותר אבל כך גם הסיכוי שלך למות. שני הסיכויים האלה הלכו יחד יד ביד.

רצועת הביטחון הייתה מחולקת לשלוש גזרות, מזרחית, מרכזית ומערבית. המזרחית הייתה העשירון העליון, המוצבים הוחזקו על ידי יחטיו"ת (יחידות חטיבתיות - פלסרי"ם למיניהם, עורב, חה"ן וכו'.. ד.ה.מ). המרכזית הייתה מעמד הביניים, פלוגות מובחרות וקצת יחטיו"ת. והמערבית הייתה מתחת לקו העוני, ולכן הופקדה בידי חיל שיריון.

לא, אתם לא מבינים מה זה עושה לקצינים של חי"ר להיות ת"פ של שיריון (ת"פ - תחת פיקוד - ד.ה.מ). זה יותר גרוע ממפקדת אישה (ואני מדבר על אמצע שנות ה-90, אז פמיניסטיות הירגעונה ד.ה.מ).

מצורפת מפה מעודכנת + תצ"א בניגוד למפות שהיו לנו באמת

אבל אני לא הייתי קצין, הייתי סמל. סמל 5 צהוב.

ומבחינתי להיות ת"פ של שיריון היה מעולה. לשיריון יש תקציב. יש אוכל טוב ויש מפקדה מתפקדת. ובשביל סמל מחלקה זה יותר חשוב מחתירה למגע והגנה על ישוביי הצפון, נשבע לכם. כי סמל עסוק כל היום בלחתום על ציוד ובלהזדכות על ציוד, בלמשוך אוכל ובלדחוף אוכל, ובכל רגע נתון אני מעדיף לעשות את כל אלה מול מפקדה של שיריון.

כשהגעתי למסייעת היה נהוג לעשות גרפיטי של הסוואה על הנשק, ואז המ"פ התחלף
בתמונה 'מכונת ההרג הלא ממומש ד.ה.מ'

אבל נחזור רגע למעמדות.

אז כמו שאמרתי, ככל שהתקרבת לים התיכון המעמד שלך היה יורד (בניגוד לעולם האמיתי ד.ה.מ) אבל ככל שהמעמד שלך היה יורד, השרידות שלך הייתה עולה. הפלוגה שלי ישבה ברותם, במקומית קראו לו ראס-ביידה. החודש הראשון היה סוג של ש'כונה, מוצב על הים, טיולים ביום בכפר ליד, שמירות, רגוע, שמש ים וארוחות שחיתות של טבחי שיריון. פעם אחת בסיבוב בוקר שעשיתי בין העמדות לראות שכל החיילים עדיין בחיים, אני מגיע לש"ג לדבר עם החייל המנקר ומולנו, לפתע פתאום, נוסע טנק.

לא, לא טנק מרכבה.

לא, לא טנק ישראלי.

T-55 בכבודו ובעצמו, אם לא ראיתם כזה אף פעם, אז יחסית לטנק מרכבה זה חיפושית עם חדק. הטנק שהגיח משומקום עבר על הכביש מולנו והמשיך לנסוע.

בניגוד לגזרה המזרחית שיורים על כל דבר לפני שהוא זז, ובגזרה המרכזית שיורים על כל דבר שזז, בגזרה המערבית, ליד הים, קודם כל שואלים, למשל את החמ"ל.

"חמ"ל, זה הש"ג, יש טנק שנוסע על הכביש מולי"

"אז מה?"

"כאן הש"ג, זה לא טנק שלנו"

[שקט]

"חמ"ל מש"ג"
"ש"ג אתה צוחק עלי?"

"לא, נו, יש פה טנק T-55 נוסע לכיוון דרום"

[שקט]

"חמ"ל מש"ג, הוא נוסע לכיוון ישראל"

צעדים ליד הש"ג, מגיע המ"פ (מהסיפור הזה)

מ"פ: "מה קרה?"

אני והש"ג מצביעים על הT-55.

המ"פ נהיה לבן, וצועק בקשר "התקפת מוצב, התקפת מוצב!! חמ"ל אתה שומע?"
"קודקוד מחמ"ל, זה באמת או בתרנגול?"

נו, אז הבנתם את הש'כונה?
אחרי חצי דקה ומוצב על הרגליים ובלאגן, המג"ד שיריון הודיע בקשר שזה טנק של צד"ל מהמוצב למעלה שנסע לטפ"ש (טיפול שבועי ד.ה.מ) בנקורה. ש'כונה.

ואחרי חודש של ש'כונה הגיעו הפצמרים, היו כמה בודדים בהתחלה, ואז התחילו המטחים. הראשון כשחזרנו מסיור יום בכפר ליד, היינו 7 או שמונה, נשכבנו 50 מטר מהמוצב על הקרקע, ופטריות עשן מסביבנו, ואז התחלנו לדלג פנימה בין פצמ"ר לפצמ"ר. כשאתה רץ בנתיב פצמר"ים תמיד יש לך דילמה, האם לעקוף את הבור הקטן שנוצר ובתוכו זנבו של הפצמ"ר או לרוץ דרכו, מה הסיכוי שפצמ"ר ייפול באותו המקום פעמיים?
המטח השני פגע ליד המטבח והרים יחד איתו בלון גז.

הטבח השיריונר עם ארוחות השחיתות היה במטבח באותו הרגע, משם הוא רץ לצוללת (כינוי לבונקר שינה ד.ה.מ) ומהצוללת לקב"ן, הוא לא הסכים להיכנס שוב ללבנון.

המסקנה של גשם הפצמר"ים הזה, הייתה להוציא כמה שיותר חיילים מהמוצב כדי לצמצם נפגעים. וכך מצאתי את עצמי עובר ממוצב רותם שעל הים בקצהה הצפוני של רצועת הביטחון, למוצב טבק שנמצא על קו הגבול ישראל לבנון ליד זרעית. עם צוות מארבי ארטישוק.

אם נחזור שוב למעמדות, אז המעמדות העליונים הם חירניקי"ם טהורים, הם נלחמים במחבלים ברגל. ומעמד הביניים נלחם במחבלים ברגל ובחיפוי של שיריון. המעמד הנמוך, עושה מארב משולב של טנק ונגמחו"ן ואסור לו לרדת מהכלים!

וזה מה שעשיתי שלושה חודשים.

מבט מנגמחו"ן לואדי בדרום לבנון

למארבים האלה של שיריון וחי"ר קראו ארטישוק, וצוות השיריון שהיה איתנו, שהיו אנשים טובים אחד-אחד, היה להם מזל רע מאוד עם טנקים, אבל רע מאוד, והם הקרינו את המזל הרע הזה על כולנו.

מרכבת גיבורי חיל ללא מזל טכני

יצאנו למארב 24 (מספר מארב מציין את מספר השעות שבהן שוהים ברצועת הביטחון). כשיוצאים למארב 24 לוקחים ציוד ל-72 שעות לפחות. למה? כי מארבי 24 הם המארבים שהכי נוטים להאריך. למה? כי 'הם' היו בשטח 'רק' 24 שעות, אז מה זה משנה אם יהיו עוד 24 ? (ניתן להוכיח באינדוקציה שבגלל הטיעון הזה צה"ל נשאר בלבנון כמעט 20 שנה).

התמקמנו על הנקודה הכי גבוהה בגזרה המערבית, כי היה לילה ללא ירח. הטנק לא זיהה כלום, אנחנו לא זיהינו כלום, אסור לרדת מהכלים, אז משתינים ומחרבנים מקצות הנגמחו"ן. בניגוד למעמדות הגבוהים שאורזים את הוד צואתם ומחזירים אותה לארץ הקודש, ומשתינים בבקבוקים לטובת מפלס הכינרת. כשאתה משאיר קוליסים של טנק ונגמחו"ן אחרי שהיית איפשהו בדרום לבנון, הצואה שלך זה התוואי לוואי האחרון שמעניין מישהו. ש'כונה.
לפנות בוקר התחלנו קיפול.

על הטנק פיקד קצין שיריון מרוקאי ועל הנגמחו"ן שלנו פיקד סמל בארט רוסי. אם הייתם בחי"ר אתם לא צריכים הסבר, אבל אם לא אז הנה אחד:
לא, לא קראו לסמל בארט כמו הילד הצהוב מהסימפסונס. זה השם של המחלקה 'בארט' Barrett. מחלקת בארט הייתה מחלקה של צלפים, רובם יוצאי ברית המועצות. בשיר על הפלוגה המסייעת יש שורה "הבארט הם רוסים, ורק שני יהודים.." בגלל שבמסייעת המחלקות קטנות והן סוג של חונטה קטנה וצעקנית, אנשים מתקבצים לאנשים אחרים שדומים להם, נפוטיזם, גזענות, תבחרו. זה לא משנה שככה זה.
וכדי לשמור על פוליטיקלי קורקט גם הסמל של המחלקה הזו יצא מתישהו מברית המועצות. אני מציין את זה כי זה קשור להמשך הסיפור, לא כי אני גזען.. 

מא"ג מחפה מעל נגמחו"ן בדרום לבנון, בדרך מפה לשם

אז התקפלנו מהמארב והתחלנו לנסוע, ואני שם לב שהטנק במקום לנסוע אחרינו, עושה סיבובים. אז אמרתי לסמל בארט שלטנק יש בעיה.

"מה הבעיה שלו?"

"לא יודע, הוא נוסע בסיבובים, במקום לנסוע אחרינו"

[קללות ברוסית]

סמל בארט בקשר: "נהג עצור, סע לכיוון הטנק"

* שכחתי לציין שחלק מלהיות המעמד הנמוך זה שאין לך קשר מוצפן, כי לא באמת מצפים ממך להיתקל במשהו, רק אל תמות. ובגלל שאסור לדבר ברשת גלויה על כלום כמעט, אז התקשורת עם הטנק היא בצעקות (כאילו אף אחד בסביבה לא יכול לצוטט לזה ד.ה.מ) וכשיש טנק ונגמחו"ן עם מנוע פועל, אז צריך לצעוק ממש חזק.

נעצרנו ליד הטנק שנסע בסיבובים והסמל ברט נעמד על הנגמחו"ן בשיא גובה של הגזרה המערבית בלבנון והתחיל לצעוק ולנפוף בידיים כדי שהחבר'ה שהיו בתוך הטנק ישימו לב. אחרי כמה דקות הם שמו לב.

"אין לי תיק ימין"

"מה?"

"א-י-ן ל-י ת-יק י-מ-י-ן ! "

"מה?"

"תכבה מנוע אני לא שומע!"
"תכבה מנוע אני לא שומע!"

"ת-כ-ב-ה מ-נ-ו-ע א-נ-י ל-א ש-ו-מ-ע-!"
"ת-כ-ב-ה מ-נ-ו-ע א-נ-י ל-א ש-ו-מ-ע-!"

[מכבים מנוע]

קצין שיריון: "אין לי סטיק ימין"

סמל בארט: "?"

אם אתם לא מבינים אז אני אסביר, בכל שיריונר יש מהנדס מכונות ומכונאי רכב קטן, הם אוהבים כל מה שקשור במכונות ורכב. חירני"ק לעולם יישתמט מלחתום על כלי רכב בדגש על נגמ"ש, יוציא גימלים משבועות אימון עם נגמשי"ם, יהרוג בני משפחה כשינסו לשלוח אותו לעשות רשיון על רכב צהל"י, וייברח מכל שת"פ עם גריז וציוד כבד!

אז מסתבר שהלך לו המנוע, רק הזחל השמאלי שלו מסתובב, הימני לא זז.

הנקודה הכי גבוהה בגזרה המערבית ברצועת הביטחון, אשמורת תיכונה נושקת לשלישית. ואני רוצה לקום מחר בבוקר.. ההצעה שלי הייתה לנטוש את הטנק, ולקחת את החיילים ושחיל-האויר יפציץ אותו מהאויר. כדי שלא ייפול לידי האויב.

אבל אני לא פיקדתי על המחדל הזה.

פיקד עליו מג"ד שיריון, המארב הזה היה השיתוף פעולה הראשון שלי עם דרך החשיבה של חיל השיריון. המג"ד שיריון שהיה מסתובב עם הג'יפ שלו בבסים בראש הנקרה עם שירי שיריון ברמקולים. והכיר כל אצבע ובורג בגדוד שלו החליט שזה בדיוק המצב האידיאלי לתרגל החלפת מנוע בשטח.

נתנו לנו נקודה ליד נקורה ששם ייתבצע החילוף, והתחלנו לנסוע. בלנסוע אני מתכוון אנחנו ברחנו מהשיא גובה והטנק נסע אחרינו קדימה, אחורה, קדימה אחורה והתקדם בקצב של צב צולע. נכנסנו לאור יום, אנחנו בורחים מהטנק והוא צועק עלינו בקשר שנחכה לו.

הגענו לנקודה בשעות אחר הצהריים המאוחרות, בנקורה נמצאת מפקדת יוניפי"ל שזה הכח הרב לאומי הזמני שנמצא בלבנון, ואנחנו חנינו במשטח ליד בית עם וילונות אדומים, אמרו לנו שזה בית ידידותי. זה היה הבית זונות המקומי ששירת את מפקדת האו"ם. ככה זה.

שיירת החילוף המתינה לחושך ואז הגיע המאושר באדם, מג"ד השיריון, עם מוביל ועליו מנוע של טנק. ושני טנקים לגיבוי, ואושר גדול. רק את הדיסק שירי שיריון הוא השאיר בישראל.

הם עבדו חצי לילה והטנק עבד כמו חדש. ואז הוא אמר, הבאתי לכם אוכל.

פנינו נפלו.

מלמלנו שנאכל כבר בבסיס.

איזה בסיס, צריך לבדוק את הטנק, הארכנו לכם את המארב ב-24 שעות.

חזרנו באמצע הלילה לשיא גובה.

לא, זה לא נגמר.

תקועים בשיא גובה עם נוף לים, אי שם ליד ראס-ביאדה בדרום לבנון, בקצה משמאל טנק תקול

הטנק לא זיהה כלום, אנחנו לא זיהינו כלום, התקפלנו והתחלנו לנסוע. אני והחייל שהיה לידי תצפתנו לאחור. עשן מוזר עלה מהאחוריים של הנגמחו"ן. אז מה עושה חירני"ק דפ"ר שרואה אש באחוריים של נגמחו"ן?

צעקנו ביחד "שריפה בתא מנוע! ש-ר-י-פ-ה ב-ת-א מ-נ-ו-ע-!"

קפצנו כולנו מהנגמחו"ן ופרקנו את הספקטרוניקס (מערכות כיבוי האש של הנגמחו"ן ד.ה.מ). ענן לבן עלה מכל עבר וכיסה את הנגמחו"ן, ומתוך העשן הגיח קצין השיריון בצעקות "מטומטמים! זה לא מהמנוע! זה מהבוגי!!"
כולנו ביחד: "?"

קצין שיריון בליווי קללות במרוקאית: "הבוגי שלכם השתפשף והפלסטיק שלו נשרף, לא המנוע"
כולנו ביחד: "?"

חוץ מהסמל בארט שהוסיף קללות ברוסית, ואז צעק עלי: זה לא שריפה בתא מנוע!
הסברתי לו שיש שתי אופציות לשריפה בתו"ל (תורת לחימה) או שריפה בתא לוחמים או שריפה בתא מנוע. ושהמנוע נמצא באחוריים של הנגמחו"ן אז מבחינתי זו שריפה בתא מנוע.

מפה לשם, הציר של הגלגל שיניים של הנגמחו"ן נשבר והגלגל שיניים קרס על הבוגי ובגלל זה הוא השתפשף והגומי של הבוגי נשרף. בשיא גובה של הגזרה המערבית של רצועת הביטחון בלבנון. ההצעה שלי הייתה לנטוש את הנגמחו"ן, ולחזור ברגל, ושחיל האויר יפציץ אותו מהאויר. כדי שלא ייפול לידי האויב.

אבל אני לא פיקדתי על המחדל הזה.

פיקדו עליו סמל בארט וקצין שיריון שמאותו רגע התחילו לקלל אחד את השני ברוסית ומרוקאית לסירוגין, אני חושב שכל אחד השתמש גם בקללות של הצד השני.

בהתחלה הם חיברו כבל אחד וניסו לגרור את הנגמחון, אבל הכבל נקרע.

ואז הם ניסו עם שניים ארוכים וגם הם נקרעו. ואז עברו לכבלים הקצרים של הטנק והנגמחון התחיל לזוז.
הסמל בארט נשאר על הנגמחון ואני קחתי את שאר החירניקי"ם ואמרתי להם, בואו נשמור מרחק מכל הצעקות שלא נחטוף איזה טיל. התחלנו לראות אורות נדלקים בכל מיני בתים בודדים בגזרה. בראש שלי זה היה הכי קרוב למוות, למרות שמבחינת חיזבאללה לא נראה לי שהיה מישהו בגזרה.

שמרנו מרחק והתקדמנו לאיטנו אחרי הנגמחו"ן ואז הוא נעצר.
הזחל הסתבך בבוגי והנגמחו"ן התחפר, הטנק צעק וצעק עם המנוע החדש שלו ולא הצליח לזוז. הסמל בארט ירד מהנגמחו"ן וגם הקצין שיריון והם המשיכו לקלל אחד את השני, ואז שמו לב שגלגל השיניים הענק ששוקל איזה טון וחצי איננו, או בעברית של קצין שיריון "נפל לכם הזר-מניע".

הסמל בארט אמר לי לקחת את החיילים וללכת להביא אותו.

אני: "?"

"תלכו להביא אותו, זו פקודה!" הוא צרח וחזר לקלל את הקצין שיריון. אמרתי לחיילים שאנחנו הולכים להביא את הגלגל שיניים.
חיילים: "?"
אני: "זו פקודה"
חיילים: "?"

אני: "לא שלי, של הסמל בארט"
חיילים: ""

הלכנו לחפש גלגל שיניים.

הגענו לגלגל שיניים, ועמדנו מעליו במעגל, הוא נח לו שם. בשקט.

הסתכלנו עליו. הוא לא זז.

ידענו שאף אחד מאיתנו לא יכול להזיז אותו.

ידענו שגם כולנו ביחד לא נצליח להזיז אותו. הוא לא רצה לזוז.

אחד החיילים שאל אותי אם אני רוצה שננסה להזיז אותו.

השתיקה אמרה הכל.

חייל אחר התיישב עליו והוציא סיגריה.

"תסתירו אותי"

הסתרנו אותו יושב על הזר-מניע שהגיע אל המנוחה והנחלה בשיא הגובה של הגזרה המערבית של רצועת הביטחון של דרום לבנון.

חזרנו לנגמחו"ן ולטנק ולמקללים, הם הצליחו לזוז עוד 20 מטר לשביל מוסתר ונעצרו. התעצבנו שלא הבאנו את הגלגל שיניים. המלצתי להם לנסוע עם הטנק ולגרור אותו, הם ויתרו.

נגמחון ללא זר-מניע תקוע במדרון אחורי בדרום לבנון

בבוקר הגיע האיש השמח בעולם ביום השני ברציפות, הפעם עם נגמחון חלופי ו D-9 שיגרור את התקול, ואוכל.

נפלו פנינו.

מלמלנו שנאכל כבר בבסיס.

איזה בסיס, צריך לבדוק את הנגמחו"ן, הארכנו לכם את המארב ב-24 שעות.

ה D-9 והטנק מג"ד לקחו את הנגמחו"ן ולקחו את הסמל בארט והלכו להם לדרכם. ואנחנו חזרנו בלילה לשיא הגובה של הגזרה המערבית של רצועת הביטחון של דרום לבנון.

אני נשארתי לפקד על המחדל הזה, לפחות על המחדל חי"ר.

התקפלנו לפנות בוקר, קיבלנו אישור לחזור לבסיס אחרי 72 שעות.

בשלב הזה אני כבר הסתכלתי קדימה מהנגמחו"ן, על הנוף של דרום לבנון עד שהחייל מאחורי שתצפת לאחור טפח לי על הגב וצעק "מילר הטנק ממסך"

"למה הוא ממסך?"

"אולי הוא זיהה טילים?"

עליתי מולו בקשר, לא טילים ולא נעליים. יש לו תקלה, כנראה השתחררה לו איזו צינורית.

דרום לבנון, אור יום, טנק עם שובל לבן של עשן שנראה בכל הגזרה, אין מטרה ברורה יותר.

הקצין שיריון צעק לי בקשר שנחכה לו ושניסע יותר לאט, אבל אני לא שמעתי, אני הייתי עסוק בלצעוק על הנהג שלי שיילחץ על הגז וייברח מהטנק הזה! כי אני לא מהמעמד שחוטף טיל בגלל צינורית!!

חייל משתין ליום העצמאות (הסיפור שמאחורי הציור)

כתבתי הרבה על הציור שלי 'חייל משתין בצד הדרך' על כל מיני גלגולים שלו, אבל לא על איך שהוא התחיל, אז הנה.

אתם בטח כבר יודעים על הפינה החמה שיש לי לאוטובוסים, במיוחד כאלה בלי מזגן ביום קיץ חם. אבל הסיפור הזה הוא לא על אוטובוסים, הוא על נהגים. נהגי אוטובוס.

פעם היה רק אגד, והחוקים היו המלצה רופפת, ולא היתה אף תוכנית ברדיו שהיית יכול להתלונן על תחבורה ציבורית. אז האוטובוס שהיה יוצא מאיפשהו לאנשהו היה נוסע על הדרך ואוסף את כל מי שעמד בצד בלי קשר לתחנות, ומוריד את כל מי שהיה רוצה, איפה שהוא היה צריך בלי קשר לתחנות, והיה מפזר את הנוסעים אם כבר עברו השעות של השירות פנימי, ובקיצור שכונה (במילעיל). וזה היה מעולה, כי אף אחד לא מיהר לשום מקום, וגם לא היה שום מקום שאפשר היה להגיע אליו, חוץ מלמילואים בסיני או משהו. כי היה חרם ערבי ולא היה פה כלום, אולי קצת וידיואים מוברחים מלבנון וטלויזיות צבעוניות. ולטוס לחו"ל עלה מלא כסף.

אז לנהג אוטובוס היה זמן, הוא היה עוצר בדרך כדי שהנוסעים יוכלו לעשות פיפי, וגם הנוסעות, וגם ילדים קטנים.

זו הייתה התקופה לפני המיזוג אויר, אז החלונות היו פתוחים, והסיגריות דלוקות. והיו מלא מדבקות שאסור להוציא ראש או יד דרך החלון. כי הוא פתוח.

ואז איזה מישהו המציא את המזגן.

ואם יש מזגן אז החלונות נסגרים.

והמעשנים, מעשנים.

ואז אנשים התחילו לריב.

אז זרקו את המעשנים לספסל האחורי.

אבל אז הגיע הסרטן, ושוב התחילו לריב.

אז האנשים יכלו לעשן רק כשהאוטובוס עוצר בשביל להשתין.

אז חוץ מהמדבקות שאסור להוציא ראש או יד דרך החלון, הוסיפו את המדבקות שאסור לעשן.

אבל המיזוג אויר היה חרא, אז עדיין היו חלונות נפתחים באוטובוס לימים חמים במיוחד כשהאוטובוס מלא. ומידי פעם מישהו היה פותח חלון ומעשן דרך החלון.

ואז קרה הדבר הנורא מכל, מאיזושהי סיבה מטופשת החרם הערבי קרס. ופתאום התחילו לייבא לכאן כל מיני דברים שאנשים רצו לקנות, וכל מיני אנשים שאנשים אחרים רצו לפגוש. ואפשר היה לטוס לחול בזול. ופתאום לאנשים היה לאן להגיע, והם רצו להגיע בזמן!
כדי להספיק ל-SALE, וכדי להספיק לפגישה, וכדי להספיק לטיסה!

והמיזוג אויר השתפר ונעלו את כל החלונות.

ואסור היה לפתוח חלונות כדי לעשן, וגם אי אפשר היה להשתין יותר כי האוטובוס צריך להגיע בזמן.

ואז הגיעה הנאכבה של התחבורה הציבורית, האינטרנט.

והאחריות החברתית, והערבות ההדדית והדרישות מהציבור, כדי שהאוטובוס ייצא בזמן, ויגיע בזמן, ולא יעשנו בו, ולא יוציאו ראש או יד דרך החלון, ולא לעצור איפה שאין תחנה, ולא לעצור להשתין!
וכדי לרצות את ההמון התחילו לשלוח פקחים ולחלק דוחו"ת.

והנהגים התחילו להתנצל ולהמשיך לנסוע. 

ולריב עם קשישות על סלים שהם לא יכולים לעצור אם אין להם תחנה,

ולריב עם אמהות לילדים שלא יכולים להתאפק.

ועם מעשנים מכורים שלא יכולים שלא לעשן.

ואנשים התחילו לתכנן את הנסיעה בתחבורה הציבורית, ולהשתין לפני, כי לנהג אסור לעצור. ולעשן לפני, כי אסור. ולקחת צידה לדרך, ולדאוג לעזרה עם הסלים.

ואז באיזו נסיעה ב-842 ביום שישי בצהריים, עם מיזוג וחלונות נעולים, ובלי עישון, ובלי להוציא ראש או יד דרך החלון, ועם ילדים שמתאפקים וקשישות עם סלים, ה-842 עוצר באמצע שומקום, בין פרדס חנה לואדי ערה. וכל הנוסעים מחסירים פעימה כי אולי האוטובוס נתקע והם הולכים לבלות את השבת באום-אל-פאחם. הדלת נפתחת, ויורד חייל עם כומתה אדומה ואם-16 ניגש לצד הדרך, פותח מכנסייו, משתין, מנער, רוכס, עולה לאוטובוס חזרה, מודה לנהג, והאוטובוס ממשיך לנסוע.

מלא חיילים משתינים, יציקה אקרילית על דיקט

כי לא קשישה עם סלים ולא אם לילד מתאפק, ולא מכור לסיגריות יעצרו אוטובוס של אגד, אלא חייל בדרך הביתה שחייב להשתין.

יום עצמאות שמח.

קודם הכל שחור

* נכתב ב 15/4/2012

קודם הכל שחור, ואז הכל ירוק, ואחר-כך הכל פורח וצבעוני, ואז ירוק שוב. ואחרי זה בא האביב על שרביו ומצהיב הכל ואחריו הקיץ עם שריפותיו ומשחיר הכל עד לסתיו הבא. השבוע הזה שאחרי פסח, זה השבוע שבין הירוק לצהוב, הכל מקבל גוון ירוק בהיר, ושדות השיפון המצהיבים במורדות הרי הגליל נותנים הרגשה של משי הזע לאיטו כאיוושת גלים ברוח. החלום שלי לעמוד בקצהו של שדה שיפון מצהיב כזה, לחכות להולדן קולפילד, ואז לדפוק לו מכות.

רגע גלילי