פשוט

"חזרה למשחק" או "הילה לאשפוז כפוי"

* נכתב ב 10/03/2004 שבוע לפני ששבתי לארץ הקודש אחרי 7 חודשים בדרון-אנריקה.

* פורסם במקןר ב www.uhm.nu/inc

בעקבות פסטיבל היין במנדוזה, ושבוע של בשר אדום ויין, אדום גם כן, החלטתי לנצל את הצטרפות הנסיבות לכדי כתיבה תחת השפעת אלכוהול. כיאה לאחד הכותבים היותר מוצלחים של העם היהודי בתפוצותיו (במקור הלינק הוביל לטורים של יהונתן גפן במעריב הי"ד, זה מה שנשאר שם, חפשו את ארגז החול ודמיקולו).
שתיתי, שתיתי, כתבתי, כתבתי. יצא אתגר קרת. נו, שווין. פעם אחרונה בשבילי.

אני חוזר הביתה, חזרה למשחק. למציאות. למשפחה. לחברים. למילואים. למיסים. חוזר לחיים. החלום נגמר. לוח השנה עם תמונות הנוף הסתיים, שאריות של קצות הדפים שתלשתי, עם קצת כחול שמיים וחלק של ענן. ומתחת חודש מארס. מציאות קודרת.

אין לי גיטרה אז אני חוזר הביתה לבד. בלי מוזיקת רקע. תיק אחד גדול, איוולת של תרבות. ועשרות סרטי שלושים וחמש מילימטר של זכרונות, נוף ואנשים. חברים לרגע, חברים לרגש שכנראה ולא אפגוש עוד לעולם. פרפורים של מסרים אלקטרונים ותמונות ממוחשבות הם תמצית התקשורת מעתה.

המוח שלי עמוס בחודשים האחרונים, משא שאני צריך לפרוק לשתף עם הסביבה. להשיל מעלי את משקלם הרב של סרטים עלילתיים וקצת דוקומנטריה שמושכים אותי למטה לאדמה. אני שקוע עכשיו. מנוחה לקראת המסע האחרון. זה שלוקח אותי הביתה. אני לא יכול להביט בעוד הר, גם היפה ביותר. או בעוד אגם גם אם מעוטר הוא בצבעים של שקיעה מתחת ומעל. אני רוצה את האגם שלי. זה שמסריח משתן בקיץ וצפוף בעם שלי עם הגריל הישראלי המחורבן והבשר הכשר. אני רוצה את הצעקות מסביב. את הקללות, בערבית בעיקר, ואת קו הרקיע שרואים מהעיר שלי. שכל כך התגעגעתי לקביעות שלו הרי הוא תמיד היה שם וזה אני בעצם שמעולם לא זזתי.

אני כבר מדמיין את הטיסה האחרונה. זו ממדריד לתל אביב. את הדיילת הישראלית של אל-על. את הטייס עם הקול השרמנטי והשם הצברי שלו. את הכתוביות בעברית על הסרט האמריקאי שבטח יוקרן. את גוש דן מלמעלה ואת החיפוש הבטחוני.

בדרך הביתה באוטו, הנסיעה הארוכה לצפון. השאלות, החוויות, 'נו ספר! איך היה?' , אגב, שלחתי גלויה, אחת של שתילי קוקה מבוליביה ואחת סתם של הנוף של לה-פז. רק בגלל שהבטחתי שלא אכנס לשם. הארוחה ביום שישי עם כל המשפחה. מצעד המתנות האידיוטיות, האידיוטי. התמונות. המזכרות. המון שאלות.

אחרי יומיים, אולי שלושה. השאלות יתחלפו ל'אולי תמצא עבודה?' 'מה עם חברה?' 'ואשה?' 'אתה לא רוצה ילדים?' 'אולי תקנה דירה?' 'למה אתה לא אוכל, מה קרה? הכל בסדר?'. החגים יגיעו ועימם פסח. חג של משפחה וחג של שאלות. לא ארבע קושיות. אולי ארבעים במקרה הטוב אם לא ארבע מאות. השאלות תשגענה אותי.

אני אחזור ללכת, סתם לשום מקום. מסביב למשחק. לברוח קצת החוצה. להסתכל על פרחים על צפרים על עצים. אחזור להקשים לשירים על אפונה וגזר. אבלה יותר זמן עם האחיינים הקטנים שלי. חופשיים מדאגות וצרות קיומיות. אשקע במחשבות של עצמי, אולי בספרים עם מחשבות של אחרים, אולי בסרטים ללא מחשבה כלל.

אני ארד מהפסים בגל השני של השאלות. 'למה אתה עושה את זה לעצמך?' מה קרה? זה אנחנו?' 'תקח את עצמך בידיים! תמצא כבר עבודה. מה עם אשה? וילדים? לא דברנו על זה כבר?' 'הבטחת שתשתנה! לא? אתה בסדר?'

ואז אני אלך יותר רחוק. למקומות בלי צפרים עם קושיות. בלי עצים שמביטים בי עם העיניים השואלות שלהם. בלי כלום. אולי מדבר, גם בלי מיים מפכים עם זמזום של קביעות וסדר וזרימה. קדימה! קדימה! לים!
ואז אשתגע.

אני אתאשפז במוסד סגור, עם חליפות תכלת. ורופאים עם חלוקים לבנים, כאלה שלא שואלים שאלות. רק נותנים זריקות עם חומר טוב, ואומרים 'אל תדאג, יהיה בסדר'. ואני אשב במוסד עם פרפרים שלא שואלים שאלות. וצפרים שלא שואלות שאלות, רק מספרות, כמו בשיר, על הארצות אשר מער להרים. העצים ידברו איתי ויספרו לי על מה שקורה למטה מתחת. ומה הם רואים למעלה מעבר לחומות. וכולם יחייכו שם במוסד. ולא נדאג ויהיה בסדר.

פעם בשבוע האנשים ששואלים שאלות יבואו לבקר. אבל הם ישאלו שאלות רק את הרופאים עם החלוקים הלבנים, לא אותי. ואני אספר להם על מה שקורה מתחת ועל מה שקורה מעל. והם יספרו לי על מה קורה בחוץ ובבית, ואיך המשפחה וכולם. אבל זה לא יעניין אותי. אני רק אסתכל עליהם ואגיד 'אל תדאגו, יהיה בסדר!' והם יחייכו את החיוך הנבוך שלהם ויבכו כל הדרך הביתה.

אני אוהב עברית

* נכתב ב 24/2/2002

אני אוהב עברית, ואני אוהב לכתוב בעברית, ואני אוהב לקרוא בעברית ולחשוב בעברית ולחלום בעברית, ולאהוב בעברית ובעיקר לשנוא, בעברית. אבל תמיד אחרי שאני קורא משהו ארוך, באנגלית, אז בלילה כשאני ישן אני גם חולם באנגלית.

ובלילה שאני חולם, באנגלית, אז האנגלית שלי ממש בסדר. היא זורמת, נפלאה, שוטפת וברורה. וכל האנשים מסביב מדברים אנגלית. כל החיות בחלום מדברות אנגלית. כל היצורים המוזרים, בחלום, מדברים אנגלית. אפילו המפלצת מתחת למיטה מפחידה אותי, באנגלית.

ואת האנגלית הזו אני מבין היטב. את כל מה שכולם אומרים, האנשים, החיות, היצורים, ואפילו המפלצת, זו שמתחת למיטה. אפילו את הנהמות שלה אני מבין, ובאנגלית. והכול נשמע לי כאילו נאמר בעברית. פתאום, אני רוצה להגיד משהו ואני לא יכול, זה לא שאני לא רוצה, אני פשוט לא יודע איך, אני לא מכיר את המילה הזו באנגלית. אני אומר אותה בעברית וזה לא עוזר, כי אף אחד לא מבין עברית, בחלום שלי. ואז כולם עוצרים, מסתכלים עלי. האנשים, החיות, היצורים, אפילו המפלצת יוצאת מתחת למיטה מביטה בי, מחכה, אני מנסה להסביר להם, באמת, למה אני מתכוון, עם תנועות ידיים ונפנופים, אבל הם לא מבינים. אני מנסה לצייר להם את זה על החול אבל אני לא יודע איך. אני פשוט לא יודע מה לעשות.

ואז אני שוכח את כל האנגלית שלי, כולם מדברים אך אני לא מבין כלום.מתחיל בלבול וצעקות היצורים מתווכחים עם האנשים, והאנשים עם החיות, והחיות עם המפלצת, שיושבת לי על המיטה ומרגישה ממש כמו בבית. תחושת חוסר אונים מציפה אותי, אני מתחיל להתעצבן בחלום, ולצעוק בחלום, ומרוב כעס וצעקות אני מתעורר, עצבני, מבולבל ועייף ואז, אז אני מקלל, אבל בעברית.

8 טיפים לאינדיגוגו אחרי 3 ימים..

בעקבות פרויקט מימון שפתחתי עם חברים באינדיגוגו, גילינו כל מיני בעיות, תופעות וטיפים בדרך. הפוסט הזה נועד לרכז את כולם, תשאלו שאלות אם בא לכם, אני אשתדל לענות.

כמה שאתם חושבים שאתם מוכנים, אז אתם אף פעם לא.

שלחו מייל לחברייכם שלושה שבועות - חודש לפני העלייה וספרו להם שאתם הולכים לפתוח פרוייקט מימון - תופתעו לגלות שכמה מהם כנראה כבר לקחו חלק בפרויקט כזה בעבר, והם יכולים לתת לכם עזרה וטיפים, ובעיקר לעבור על מה שאתם הולכים לפרסם ולהציע שינויים.
אינדיגוגו מאפשרים לשלוח את עמוד הפרויקט לחברים לפני העלייה לאויר (גיליתי את זה רק בדיעבד) כמה זוגות עיניים נוספים על הפרויקט שלכם יכולים לחסוך שגיאות כתיב או בעיות הבנה קלות, לעורר שאלות שלא נתתם עליהן תשובות ולתת לכם קצת בטחון שאתם עובדים בסדר.
בלו באתר הגיוס לפני תחילת העבודה שלכם, ואני מתכוון הרבה זמן, תשתתפו בתגובות תשאלו שאלות על פרויקטים ותפרגנו לפרויקטים אחרים.
מכיוון שכנראה אין לכם כסף לפרסום, הטראפיק (מילת הקסם) לעמוד הפרויקט שלכם באינדיגוגו תגיע משלושה מקורות:
1. הפנייה אישית (מיילים והודעות פרטיות שאתם תשלחו)
2. שיתופים ברשתות חברתיות.
3. טראפיק פנימי מאינדיגוגו.
הטראפיק הפנימי מאינדיגוגו יגיע רק אחרי שהפרויקט שלכם ייצבור תרומות (הייתם תורמים לפרויקט שגייס 1% 3% 5% ? פרויקט שהגיוס ששלו עומד על 0? ולכן בדקו עם תורמים פוטנציאלים, משפחה וחברים אם הם רוצים או יכולים לתרום, תבדקו שיש לכם כמה אחוזים מכוסים לפני תחילת הפרויקט בשביל ההתנעה.
ברגע שתעלו את הפרויקט שלכם לאויר תוצפו גם בעמוד הפרויקט אבל גם בכל דרך אחרת אפשרית, פייסבוק, טוויטר, מייל וכו'.. בכל מיני חברות שעוזרות לכם לגייס, כמו קראודפאנדינג נינג'ה! יש מלא כאלה, הן הראשונות שנכנסו לעמוד הפרויקט ולפי האנאליסטיק של גוגל רובן היו מרוסיה, שתדעו.
תסבירו לחברים שלכם שפרגון עוזר, ואתם אף פעם לא יודעים למי השיתוף יגיע ואת מי הוא ייתפוס.
כדי שתוכלו לגייס גם דרך פייפאל, תצטרכו חשבון פעיל אם אתם "מגייס פרטי". אם אתם שותפות או בדרך להיות חברה אתם צריכים חשבון עסקי בפייפאל. ואם אתם רוצים גיוס יעד ולא גיוס גמיש, אז אתם צריכים חשבון פייפאל בכל מקרה.

לגבי מה עובד ולא עובד ומה אנשים שואלים וכאלה, בהמשך, כשיהיו לי עוד תובנות.

בינתיים אתם יכולים להיכנס לפרויקט, לשתף או לתרום, או שנייהם :)

תודה.

מוכלות העורף

מוכלות העורף

הוא הכיל
היא הכילה
הם יכילו
הן תכילנה
אתם תכילו
ואתן תכלנה
וחיזבאללה מה?
והאיראנים מה?
וג'אבת אל נוסרא מה?
ודאעש מה?
ושרה מה?

‫#‏ביביהמלך‬
‫#‏שירה‬

רגע של רומנטיקה של תושב גבול הצפון

אי שם בסוף האייטיז עוד כשהן היו שנות השמונים, חדירה תמיד לוותה בפצצות תאורה. חדירה של מחבלים אני מתכוון. הטלפונים היו קוויים ואת האסמסים של ההתראות היינו מקבלים דרך הנ"נ עם הרמקול שהיה מסתובב בעיר וכורז בצרידות להסתגר בבתים, לנעול את הדלתות ולכבות את האורות. בשביל לדעת מה קורה באמת היינו מציצים דרך השלבים של התריס ומחפשים נפילות במקרה של קטיושות, או שובלים של פצצות תאורה. היינו יודעים איפה האירוע לפי האזור המואר ואת החומרה שלו לפי כמות הפצצות באוויר. אם היית מקושר מספיק עם איזה אבא במילואים או אח חייל, היה לך בבית מצנח של פצצת תאורה. וככל שהיית יותר מקושר הוא היה יותר גדול (היה גם זנב של מרגמה כמחזיק עטים וזויל של פגז בתור עציץ עם קוץ או כמחזיק מטריות, אבל זה לסיפור אחר).

אני זוכר פעם אחת שעליתי בערב לשחומית, למי שלא מכיר זו גבעה מיוערת בתוך קרית שמונה שעליה מוצב מצפור של קק"ל שמאויש בעת שלום בתצפיתן שריפות של קק"ל ובעת מלחמה במילואימניק משועמם של הג"א. הג"א זה הפיקוד העורף של שנות השמונים, מה יהיה אתכם, אתם לא מבינים כלום. אז עליתי על השחומית בערב בגלל איזה א"ש לילה של הצופים, היה חושך ואני עופפתי לעצמי כרגיל עד שהגעתי למצפור. בחנייה של המצפור היה נ"נ צהל"י וחיילים עם משקפות ואףחד מהם לא הבין מה אני לעזאזל עושה שם. ואני אומר לעזאזל בגלל שהייתי די חנון ולא הכרתי את שאר הקללות הצה"ליות שלהם. ואתם בטח לא רוצים לדעת מה הם חושבים על א"ש לילה של הצופים. ואז ההוא מהג"א שזה הפיקוד העורף של אז אמר לי:

"ילד אתה משוגע? יש נמר ג' לך הביתה!"

זה לא היה סתם נמר ג'. אה, נמר ג' זה היה הכינוי פעם לחדירה. לא מספיק מפחיד שמחבלים עוברים את הגבול עוד קוראים לזה נמר. הסתכלתי מסביב וראיתי את שורת פצצות התאורה מהר דב דרך מטולה ועד לקרן נפתלי. כל הרכס היה מואר, והפצצות זהרו בשמיים כמו שורה עצומה של פנסי רחוב ענקיים. בתור צופה, בעיניים לא בתנועת הנוער, אתה מעריץ כל פצצה, מעודד אותה, והיא בוערת ודואה לאיטה, שטה עם הרוח, היא דועכת ואתה מרחם עליה, היא מהבהבת בפרפורי גסיסה, ואתה חושב שהנה היא שבה לחיים. אך לשווא, היא מוחלפת בפצצה צעירה. זה ממכר כמו מדורה, כמו גרעינים, כמו טלוויזיה.

טוב, אז הלכתי הביתה.

פצצת תאורה - צילום אילוסטרציה

אחר כך הסתבר שהיה חשש לגלשן, וחיפשו אותו בשמיים בכל האזור, וכל הצופים שהיו אמורים להיות בא"ש לילה ברחו הביתה כשהם ראו את הפצצת תאורה הראשונה. ונזכרתי בזה עכשיו כי בימים האחרונים יש כל מיני נמרי ג' ופנתרי ג' וטיגריסי ג' בכל האזור, אבל בגלל כל אמצעי ראיית הלילה שיש היום אין פצצות תאורה יותר, ועל החדירות שומעים קודם כל בטוויטר, ואין שום סיבה להוציא את הראש מהחלון כדי לדעת מה באמת קורה.

פתרון הסיכסוך באלימות קלה

איך שאני יורד מהמטרונית במרכזית המפרץ ומחפש את הרציף של קו 500 לקרית שמונה, אז איך שאני מוצא אותו אני שומע צעקות מאחורי. אני מסתובב ורואה בחור ענק רץ לעברי עם סכין צועק 'אללה או אכבר'. הייתי בטוח שזהו, נשבע לכם. באינסטינקט, לא יודע מאיפה, הזזתי לו את היד עם הסכין כמו בקרב מגע בטירונות, שעושים עם השק"ש והסכין גומי השחורה הגדולה של האימונים, אז אני מזיז לו את היד עם הסכין ודוחף לו את היד השנייה לפנים, ואפילו לסגור אותה לאגרוף לא הספקתי, הוא רץ כל כך מהר שהרגשתי את האף שלו נמחץ על כף היד שלי, הוא נפל אחורה על הרצפה, תפס את האף המעוך והמדמם שלו, בכה וחירחר, חירחר ובכה. החבר השני שלו הבחין שהוא נופל, הוא בדיוק הניף גרזן כדי לחבוט בדודה קשישה שניסתה לברוח עם הליכון, כל החיפה הזו מלאה בדודות, נשבע לכם, זו עיר של דודות, עם תיקים של דודות וכובעים של דודות עם כאילו פירות כאלה כמו בשנות השבעים. בכל מקרה הדודה הקשישיה בורחת עם ההליכון שלה והוא מניף את הגרזן ואז שם לב לחבר שלו שהתרסק מדמם על הרצפה הג'יפה של התחנה המרכזית וכל האף שלו מפורק על הרצפה ומלכלך את הליכלוך. ואז במקום לחבוט עם הגרזן בדודה הוא מסתובב ורץ לעברי עם הגרזן, סעעמק.. ואני כל היד שלי כואבת עוד מהאף השבור של המחבל שמחרחר על הרצפה, אז אני מרים את הסכין שלו שנפל לידי ואיך שהחבר שלו בא אלי עם הגרזן אני עוצם את העיניים ומניף את הסכין, החבר של המחרחר מחליק עם הדם של המחרחר והסכין שאני מחזיק ביד משספת לו את הגרון והוא מתחיל לירוק דם מהאף ומהפה ומהפֵּנְס שעשיתי לו בגרון. וכל הדם שלו מתערבב עם חלקי האף של החבר המחרחר שלו ביחד עם הג'יפה של התחנה המרכזית, ואז חטפתי את הכדור בכתף, סססעמק..

בכלל לא ראיתי את המחבל השלישי בא. ועוד עם אקדח, אז הוא לא היה צריך לרוץ אלי, הוא פשוט ירה הבן זונה. ולא היה לי לאן לברוח, שני החברים שלו דיממו וחירחרו על הרצפה ובכל התחחנה המרכזית המחורבנת הזאת אין בטונדות, סעעמק, איפה כל הבטונדות? איפה? אז לקחתי את הגרזן של החבר שלו עם הפֵּנְס בצוואר וזרקתי וזרקתי עליו, והוא ירה בי שוב, באותה כתף ססעמק.. איזה כאבים, כמה מורפיום דחפו לי אחר כך, בבית חולים, כמו לפיל. ואיך שאני חוטף את הכדור השלישי הגרזן שריחף בסיבובים נוחת לשלישי על המצח, והוא הולך קצת אחורה ונופל על הגב ליד הדודה עם ההליכון שמקללת ברוסית ובורחת בקצב של צב נכה.

ואז הגיעו המאבטחים.

והאמבולנסים,

והמשטרה,

וכל מיני דודות שהתקבצו מסביב,

והבחור שמנסה לשכנע להניח תפילין,

וההוא מהדוכן לוטו,

והתלמידים בתור לרב-קו,

והפקחים של המטרונית,

ואני לא זוכר כלום, חוץ מהביתחולים אחרי.

כשהתעוררתי הגיעו כל מיני אנשים חשובים להצטלם איתי כי הרגתי מחבלים, וגם שר החוץ כי המחבלים היו מחו"ל וגם שר האוצר, כי למחבלים היו חובות לרשות המיסים, וגם שר התיירות כי המחבלים הרסו את התיירות וגם שר הרווחה כי המחבלים היו מטופלים בלשכת הרווחה, ועכשיו הולכים להרוס את הבתים של המשפחות שלהם וכי הרווחה תצטרך לדאוג להם לבית אחר, ועוד כל מיני שרים שקשורים למחבלים, וגם השר לשיתוף פעולה אסתרטגי או אסטרתגי או אסטרטגי, תלוי את מי שואלים.

ובגלל שהרגתי שלושה מחבלים, לא אחד ולא שניים, אלא שלושה, ועוד בנשק קר ולא בנשק חם מרחוק, אז נהייתי מספיק חשוב בשביל להיות מועמד לרמטכ"ל או לפחות פרשן צבאי-מדיני בתוכנית אקטואליה בפריים-טיים.

ואחרי שכל השרים הלכו וגם כל התיקשורת שהביאה לי טלפון עם ביבי המלך כדי שהוא יוכל להגיד לי שאני גיבור ישראל וכל הכבוד שהעם היהודי קם בארצו ומגן עליה, ולא היה לי נעים להגיד לו שאני רק חצי עָם יהודי וחצי עָם אחר ואני גם לא יכול לקום בכלל בגלל כל המורפיום שתקעו לי בביתחולים, מקסימום להתרומם חצי אם מרימים לי את האחורה של המיטה.

ואחרי זה הגיע אמבולנס פרטי עם רופא והכל שמימנה התקשורת, שלקח אותי לתוכנית פריים-טיים עם כל מיני רמטכלים לשעברים וראש מוסדים לשעברים שדיברו על איך נלחמים בטרור, ואני הסברתי להם שעכשיו אחרי שהרגתי שלושה מחבלים ואני יכול להיות פרשן מדיני-צבאי ולדבר על בטחון ישראל ואני אותנטי או אוטנטי או אוטנתי, איך שלא כותבים את זה, אז אני יכול להציג את הפתרון שלי לסיכסוך.

הסכסוך ייפתר רק כאשר כל אחד יוכל להשיג בצורה הוגנת את מה שיש לשכן שלו. כי כל הסיכסוכים הם בכלל בגלל דשא ברמת יריקות משתנה. ושהדבר הראשון שהייתי עושה זה פותח את שדה התעופה בעטרות ואת שדה התעופה בדהאנייה ומביא את איזי-ג'ט ואת כל החברות לואוקוסט האחרות לטוס לעטרות ולדהאנייה ולקחת את כל הפלסתינאים לסופשבוע ארוך באירופה. ואני לא מתכוון לעשות להם טרנספר, רק לכמה ימים, ולא כולם ביחד, אלא בתורות. תוך שנה אנחנו גורמים לכל הפלסטינאים לעשות לפחות חמישה ימים בחו"ל, בבירות אירופה, בכל מיני מלונות הכל-כלול ביוון ובתורקיה או תורכיה או טורקייה או איך שכותבים את זה, ונותנים להם שוברים לדיוטי-פרי, וכרטיסים לבלט ולאופרה, וגם את העניים היהודיים שאף פעם לא היו בחו"ל הייתי מכניס גם לתוכנית.

ואז כל הלשעברים התחילו להסביר שאסור לתת להם מטוסים, ואסור לתת להם סיגריות בזול מהדיוטי ואסור לאפשר להם להכניס אלכוהול בלי מכס, ונרגילות..ואז הגופשטיינים או הבןגבירים שיישבו באולפן התחילו לצעוק עלי שאני שונא ישראל, ושאני שמאלני, וששכחתי איך זה להיות יהודי, והסברתי להם שאני יכול לשכוח רק איך זה להיות חצי יהודי.

ואז הגיעו הפקחים של חוק הלאום עם החלוקים הלבנים ולקחו אותי.

צעקתי,

"ביביהמלך!"

והראתי להם את כרטיס החבר בתנועת הליכוד העולמי.

אבל זה לא עזר.

תוויות