תוויות

גם לעץ יש מה להגיד - פוסט מצולם

"גם לעץ יש מה להגיד"
אחד המשפטים הראשונים שקלטתי בסדנת הדפס עם אריק כלפון במכון לאמנויות תל-חי.
הסדנה התחילה השבוע עם הדפס בסול, פשוט וקל.
תוכנית הסדנה

הלילה בו נרצח ראש הממשלה

'רק שזה לא יהודי' חשבתי לעצמי. 'רק שזה לא יהיה יהודי'. לא יודע למה. ואם זה יהיה יהודי? אז מה. אז רוצח יהודי. היו רוצחים יהודיים בעבר. אפילו רוצחים פוליטיים יהודים. אם זה יהודי רוצח יהודי אז זה עניין פנימי, לא? נתגבר על זה. בטוח.
ישבתי באוטו וחיכיתי. הרדיו שידר שברי ידיעות וחזר ושידר אותן וחזר וחזר וחזר. אף אחד לא יודע כלום. הטלפון החכם שלי שתק. גם בטוויטר אף אחד לא ידע כלום. וגם בוואטסאפ אף אחד לא ידע כלום. בדרך כלל כולם מדווחים כל הזמן, אבל עכשיו כלום, אפילו לא בְּרוֹטֵר.
פתאום הכל התחיל לצפצף ביחד. ניסיתי לעבור את מסך הפתיחה של הטלפון החכם אבל זרם ההודעות לא הפסיק. הקריין ברדיו שתק ויכולת לשמוע ברקע את רטט המכשירים הכבד באולפן.
"בִּיבִּי מת"
..
בְּלִיל הדיווחים מהרדיו השתלב עם רצף צפצופי ההתראות בטלפון החכם ואני כבר לא שמעתי כלום, כיביתי את האוטו נשענתי לאחור וניסיתי להיטמע במושב. פחדתי לצאת מהאוטו. אנשים שצעדו מהכיכר חזרו על עקבותיהם, ספק הלכו ספק רצו. הם עברו ליד האוטו שלי ואני הצטנפתי במושב. "זה יהודי" שמעתי אותם צועקים "אשכנזי שמאלני". שקעתי עוד במושב, הסתרתי את הטלפון עם החולצה והערתי אותו. 451 הודעות. נכנסתי לטוויטר, יהודי שמאלני אשכנזי ירה בראש הממשלה. לא היו בדיחות עדיין.
..
חיפשתי באוטו כובע, או משהו ללבוש כדי לא למשוך תשומת לב, פאקינג שיער בלונדיני, הייתי חייב להשתין והרחובות התמלאו באנשים. אני לא יודע מהיכן הם הגיעו, הם לא נראו לי כל כך תל אביביים. עברתי למושב האחורי והקיפלתי את המושב לתא המטען, היה שם קפוצ'ון מלוכלך ששימש בעיקר לניגוב של המד שמן, הוא היה מסריח. איך אני אמור לא למשוך תשומת לב עם זה, ססעמק, איך אני תקוע ליד כיכר רבין בהפגנת ימין שנרצח בה ראש הממשלה? איך? שיט.
..
משכתי את הכובע של הקפוצ'ון על הראש כדי שיסתיר את השיער ואת רוב הפרצוף שלי, נעלתי את האוטו וזרמתי קצת עם האנשים עד שחתכתי לאחת החצרות כדי להשתין. פשש, איזו הקלה.
..
יצאתי מהחצר ומשהו משך אותי לכיכר. זרם האנשים לא הפסיק. פחדתי. פחדתי שמישהו שם יזהה אותי כשמאלן, כאשכנזי. אבל הפחד הזה גרם לי להמשיך. המשכתי ללכת, הסירחון של הקפוצ'ון לא הפריע לאף אחד, היו צרות גדולות יותר כרגע. הכיכר נגלתה לעיני, היא הייתה מלאה באנשים. הטלפון החכם שלי הפסיק לצפצף, הרשת נפלה.
..
עברתי את איבן גבירול והגעתי לתחילת הרחבה, זה לקח לי כמה דקות טובות. ההתרחשות האמיתי קרתה במרכז הכיכר. עברתי עוד כמה אנשים, בלי משים השרוך של הקפוצ'ון נתפס באחד האנשים, עוד צעד אחד והשיער הבלונדיני שלי זינק לו מתוך הכובע, קיפץ באלגנטיות קדימה והסתדר בצורה מושלמת על ראשי. שיט.
..
שקט השתרר סביבי. מעולם לא הסתכלו עלי כל כך הרבה אנשים, ובמבטים כאלה, הרגשתי כאילו אני בעצמי רצחתי את ראש הממשלה. מה אני אמור לעשות עכשיו? לשלוף מהקבר את הסבתא העיראקית שלי? את הסבא שלי שהצביע לבגין? שאני מעיירת פיתוח בפריפריה? עצמתי עיניים, הידיים שלי היו עמוק בכיסים ונשמתי עמוק, לאט ובשקט, ממתין למותי.
..
מתוך ההמון יצא אחד, 'הצל' הוא ניגש אלי, חיבק אותי ואמר 'כולנו אחים' ואז לקח אותי למרכז הכיכר והדלקנו נר, ושרתי דואט עם עמיר בניון ואברי גלעד הצטרף והקריא את הנאום האחרון של ביבי, ואז הוא אמר שהאחדות היא חשובה, ושכולנו עם אחד וחייבים להיות מאוחדים ולא להתלהם ולא לשנוא את השמאלנים והאשכנזים כי זה לא כל השמאלנים האשכנזים רצחו את ביבי אלא רק אחד, אשכנזי שמאלני משוגע, עשב שוטה. אריאל זילבר הגיע בוכה עם אורגן קטן והתחיל לנגן ליד הנרות. וכולם התחבקו עם כולם וכולן התחבקו עם כולן כי כולם וכולן שומרים נגיעה. וקובי אריאלי הסתובב וחילק סוכריות טופי שהוא אסף בבר מצוות.
..
כן, בטח.

הדבר הכי מוזר שקרה לי עם אבטיח

בתעלה, לא זו בסיני, זו בברלין
משום מה אני קצת בעניין של מלחמות וצבא בימים האחרונים, מזמזם את עפר ואבק ונזכר בסיפורים מהצבא. אז אחד המוצלחים ביניהם הוא הדבר הכי מוזר שקרה לי עם אבטיח.
המארב הראשון שלי בתור מפקד, האמת קצת קשה לקרוא לזה מארב, אבל נראה לי שנשאיר את זה ככה כדי לא להכנס ליותר מדי מונחים צבאיים. אז המארב הראשון שלי בתור מפקד היה ביום חם במיוחד ובערב חם במיוחד גם כן. במוצב בשם רותם, על הים בפינה הצפון מערבית של רצועת הביטחון. אפשר להגיד עליו מלא דברים למשל שהוא על צוק שגולש לים מעל כביש החוף הלבנוני שחצוב בו. ואפשר להגיד עליו שהוא צמוד לכפר שנקרא ראס בייאדה שבעברית זה ראש ביצה. ואפשר להגיד שמתחת לרותם עברה מנהרה ענקית של הרכבת שפעם עברה על החוף מראש הנקרה צפונה. ואפשר להגיד עוד מלא דברים אבל יש לנו עניין עם אבטיח.
אז העניין הזה עם האבטיח התחיל באחד הימים החמים שם ברותם, ובדיוק ביום שהגיע הספקה. אני לא זוכר כל כמה זמן הגיעה הספקה אבל את כל הדברים השווים היינו גומרים ביום הראשון, ככה זה דחיית סיפוקים בצבא.
לפני היציאה למארב, המ"פ שהיה אימבציל רציני ולכן לא נזכיר את שמו ומי שזוכר מגיע לו. וחוץ מזה שהיה אימבציל גם לא סבל אותי במיוחד  (על זה אין להלין אלא על עצמי, כי הייתי די אימבציל גם כן) אז המ"פ הזה שהיה אימבציל עשה לנו תרגולות.
אחד הדברים שסוחבים על הגב די הרבה במארבים והדבר השנוא ביותר לסחיבה על הגב, הוא פק"ל חובש שזה בעצם שם קצת יותר יפה לאלונקה. ולחייל שסחב את הפק"ל חובש שזה בעצם שם קצת יותר יפה לאלונקה קראו גולן. וגולן היה הערס מסייעת (ערס - כולם יודעים מה זה, ומסייעת זו סוג של יחידה)
וחוץ מזה הוא היה הבנאדם הכי מקסים בעולם.
אז תוך כדי תרגולות של המ"פ האימבציל אני פונה לגולן שסחב את הפק"ל חובש שזה בעצם שם קצת יותר יפה לאלונקה, שיביא את הקסדה שלו כדי שאני אחבר אותה לפק"ל חובש כדי שיהיה לו יותר קל. שכחתי לציין שבראש הפק"ל חובש יש מקום ייעודי לקסדה ואם לא שמים את הקסדה במקום הייעודי שלה אז כל תנועה עם הפק"ל חובש נגמרת בנפגעים לכוחותינו כי כל הפק"ל חובש הופך להיות מטען חורג.
אז אני אומר פונה אליו והוא אומר לי 'עזוב, לא צריך' 
ואני לא מוותר ופונה אליו שוב, והוא שוב אומר לי 'עזוב מילר, לא צריך'
והמ"פ האימבציל מתחיל להתעצבן שנהיה מוכנים ונעמוד בסדר תנועה ונשים את הקסדות במקום.
ואז אני תופס את הקסדה של גולן ומנסה להכניס אותה למקום הייעודי לקסדה בפק"ל חובש שזה בעצם שם קצת יותר יפה לאלונקה. אבל המקום הייעודי מלא.
אז אני אומר לגולן 'יש לך כבר קסדה, למה אתה צריך שתיים?'
וגולן עונה לי.. 'מילר זה לא קסדה'
'אז מה זה?'
'זה אבטיח'
..
ברור שאמרתי לו שברגע שנגמרות התרגולות הוא מעיף את האבטיח חזרה למטבח.
וברור שברגע שנגמרו התרגולות המ"פ האימבציל רצה להיפטר מאיתנו כמה שיותר מהר ושלח אותנו ישר לדרך.
וברור שלא אמרתי לו כלום על אבטיח שצריך לחזור למטבח.
וברור שהשיא של המארב היה אכילת אבטיח בקצה הצוק של מוצב רותם בדרום לבנון ביום חם במיוחד, כשאורותיה של צור משתקפים במימיו השקטים של הים התיכון.
ברור.

סלט מלפפונים של סבתא אניטה (במסגרת הכנות לכריך שיימינג)

חומרים:
  • מלפפונים שנס ליחם (יש לכם מלפפונים ואתם יודעים שאם לא תאכלו אותם היום אז הם יירקבו במקרר ויימצאו את מקומם בפח)
  • מלח בנדיבות (3 כפות +-)
  • רבע כפית פלפל שחור טחון
  • כף שמן (צהוב מאיזשהו סוג שהוא לא זית)
  • כף חומץ (לא בלסמי)
  • שתי שיניי שום

  • קערה גדולה
  • קופסא אטומה
  • קרש חיתוך
  • סכין
  • כף
  • כפית
  • מועך שום

פורסים את המלפפונים לפרוסות דקות של מילימטר.

ארטישוק בלבנון

* כבר עברו 18 שנים מאז, אז יש מצב שהאירועים קרו בנפרד או בסדר אחר או בעולם מקביל, אבל קרו.

בלבנון היו מעמדות.
בלבנון היו מעמדות וככל שהיית במעמד גבוה יותר, הסיכוי שלך לתהילה היה גבוה יותר אבל כך גם הסיכוי שלך למות. שני הסיכויים האלה הלכו יחד יד ביד.
רצועת הביטחון הייתה מחולקת לשלוש גזרות, מזרחית, מרכזית ומערבית. המזרחית הייתה העשירון העליון, המוצבים הוחזקו על ידי יחטיו"ת (יחידות חטיבתיות - פלסרי"ם למיניהם, עורב, חה"ן וכו'.. ד.ה.מ). המרכזית הייתה מעמד הביניים, פלוגות מובחרות וקצת יחטיו"ת. והמערבית הייתה מתחת לקו העוני, ולכן הופקדה בידי חיל שיריון.
לא, אתם לא מבינים מה זה עושה לקצינים של חי"ר להיות ת"פ של שיריון (ת"פ - תחת פיקוד - ד.ה.מ). זה יותר גרוע ממפקדת אישה (ואני מדבר על אמצע שנות ה-90, אז פמיניסטיות הירגעונה ד.ה.מ).

מצורפת מפה מעודכנת + תצ"א בניגוד למפות שהיו לנו באמת


אבל אני לא הייתי קצין, הייתי סמל. סמל 5 צהוב.
ומבחינתי להיות ת"פ של שיריון היה מעולה. לשיריון יש תקציב. יש אוכל טוב ויש מפקדה מתפקדת. ובשביל סמל מחלקה זה יותר חשוב מחתירה למגע והגנה על ישוביי הצפון, נשבע לכם. כי סמל עסוק כל היום בלחתום על ציוד ובלהזדכות על ציוד, בלמשוך אוכל ובלדחוף אוכל, ובכל רגע נתון אני מעדיף לעשות את כל אלה מול מפקדה של שיריון.
כשהגעתי למסייעת היה נהוג לעשות גרפיטי של הסוואה על הנשק, ואז המ"פ התחלף
בתמונה 'מכונת ההרג הלא ממומש ד.ה.מ'
אבל נחזור רגע למעמדות.
אז כמו שאמרתי, ככל שהתקרבת לים התיכון המעמד שלך היה יורד (בניגוד לעולם האמיתי ד.ה.מ) אבל ככל שהמעמד שלך היה יורד, השרידות שלך הייתה עולה. הפלוגה שלי ישבה ברותם, במקומית קראו לו ראס-ביידה. החודש הראשון היה סוג של ש'כונה, מוצב על הים, טיולים ביום בכפר ליד, שמירות, רגוע, שמש ים וארוחות שחיתות של טבחי שיריון. פעם אחת בסיבוב בוקר שעשיתי בין העמדות לראות שכל החיילים עדיין בחיים, אני מגיע לש"ג לדבר עם החייל המנקר ומולנו, לפתע פתאום, נוסע טנק.
לא, לא טנק מרכבה.
לא, לא טנק ישראלי.
T-55 בכבודו ובעצמו, אם לא ראיתם כזה אף פעם, אז יחסית לטנק מרכבה זה חיפושית עם חדק. הטנק שהגיח משומקום עבר על הכביש מולנו והמשיך לנסוע.
בניגוד לגזרה המזרחית שיורים על כל דבר לפני שהוא זז, ובגזרה המרכזית שיורים על כל דבר שזז, בגזרה המערבית, ליד הים, קודם כל שואלים, למשל את החמ"ל.
"חמ"ל, זה הש"ג, יש טנק שנוסע על הכביש מולי"
"אז מה?"
"כאן הש"ג, זה לא טנק שלנו"
[שקט]
"חמ"ל מש"ג"
"ש"ג אתה צוחק עלי?"
"לא, נו, יש פה טנק T-55 נוסע לכיוון דרום"
[שקט]
"חמ"ל מש"ג, הוא נוסע לכיוון ישראל"
צעדים ליד הש"ג, מגיע המ"פ (מהסיפור הזה)
מ"פ: "מה קרה?"
אני והש"ג מצביעים על הT-55.
המ"פ נהיה לבן, וצועק בקשר "התקפת מוצב, התקפת מוצב!! חמ"ל אתה שומע?"
"קודקוד מחמ"ל, זה באמת או בתרנגול?"

נו, אז הבנתם את הש'כונה?
אחרי חצי דקה ומוצב על הרגליים ובלאגן, המג"ד שיריון הודיע בקשר שזה טנק של צד"ל מהמוצב למעלה שנסע לטפ"ש (טיפול שבועי ד.ה.מ) בנקורה. ש'כונה.

ואחרי חודש של ש'כונה הגיעו הפצמרים, היו כמה בודדים בהתחלה, ואז התחילו המטחים. הראשון כשחזרנו מסיור יום בכפר ליד, היינו 7 או שמונה, נשכבנו 50 מטר מהמוצב על הקרקע, ופטריות עשן מסביבנו, ואז התחלנו לדלג פנימה בין פצמ"ר לפצמ"ר. כשאתה רץ בנתיב פצמר"ים תמיד יש לך דילמה, האם לעקוף את הבור הקטן שנוצר ובתוכו זנבו של הפצמ"ר או לרוץ דרכו, מה הסיכוי שפצמ"ר ייפול באותו המקום פעמיים?
המטח השני פגע ליד המטבח והרים יחד איתו בלון גז.
הטבח השיריונר עם ארוחות השחיתות היה במטבח באותו הרגע, משם הוא רץ לצוללת (כינוי לבונקר שינה ד.ה.מ) ומהצוללת לקב"ן, הוא לא הסכים להיכנס שוב ללבנון.
המסקנה של גשם הפצמר"ים הזה, הייתה להוציא כמה שיותר חיילים מהמוצב כדי לצמצם נפגעים. וכך מצאתי את עצמי עובר ממוצב רותם שעל הים בקצהה הצפוני של רצועת הביטחון, למוצב טבק שנמצא על קו הגבול ישראל לבנון ליד זרעית. עם צוות מארבי ארטישוק.

אם נחזור שוב למעמדות, אז המעמדות העליונים הם חירניקי"ם טהורים, הם נלחמים במחבלים ברגל. ומעמד הביניים נלחם במחבלים ברגל ובחיפוי של שיריון. המעמד הנמוך, עושה מארב משולב של טנק ונגמחו"ן ואסור לו לרדת מהכלים!
וזה מה שעשיתי שלושה חודשים.
מבט מנגמחו"ן לואדי בדרום לבנון
למארבים האלה של שיריון וחי"ר קראו ארטישוק, וצוות השיריון שהיה איתנו, שהיו אנשים טובים אחד-אחד, היה להם מזל רע מאוד עם טנקים, אבל רע מאוד, והם הקרינו את המזל הרע הזה על כולנו.
מרכבת גיבורי חיל ללא מזל טכני
יצאנו למארב 24 (מספר מארב מציין את מספר השעות שבהן שוהים ברצועת הביטחון). כשיוצאים למארב 24 לוקחים ציוד ל-72 שעות לפחות. למה? כי מארבי 24 הם המארבים שהכי נוטים להאריך. למה? כי 'הם' היו בשטח 'רק' 24 שעות, אז מה זה משנה אם יהיו עוד 24 ? (ניתן להוכיח באינדוקציה שבגלל הטיעון הזה צה"ל נשאר בלבנון כמעט 20 שנה).
התמקמנו על הנקודה הכי גבוהה בגזרה המערבית, כי היה לילה ללא ירח. הטנק לא זיהה כלום, אנחנו לא זיהינו כלום, אסור לרדת מהכלים, אז משתינים ומחרבנים מקצות הנגמחו"ן. בניגוד למעמדות הגבוהים שאורזים את הוד צואתם ומחזירים אותה לארץ הקודש, ומשתינים בבקבוקים לטובת מפלס הכינרת. כשאתה משאיר קוליסים של טנק ונגמחו"ן אחרי שהיית איפשהו בדרום לבנון, הצואה שלך זה התוואי לוואי האחרון שמעניין מישהו. ש'כונה.
לפנות בוקר התחלנו קיפול.
על הטנק פיקד קצין שיריון מרוקאי ועל הנגמחו"ן שלנו פיקד סמל בארט רוסי. אם הייתם בחי"ר אתם לא צריכים הסבר, אבל אם לא אז הנה אחד:
לא, לא קראו לסמל בארט כמו הילד הצהוב מהסימפסונס. זה השם של המחלקה 'בארט' Barrett. מחלקת בארט הייתה מחלקה של צלפים, רובם יוצאי ברית המועצות. בשיר על הפלוגה המסייעת יש שורה "הבארט הם רוסים, ורק שני יהודים.." בגלל שבמסייעת המחלקות קטנות והן סוג של חונטה קטנה וצעקנית, אנשים מתקבצים לאנשים אחרים שדומים להם, נפוטיזם, גזענות, תבחרו. זה לא משנה שככה זה.
וכדי לשמור על פוליטיקלי קורקט גם הסמל של המחלקה הזו יצא מתישהו מברית המועצות. אני מציין את זה כי זה קשור להמשך הסיפור, לא כי אני גזען.. 
מא"ג מחפה מעל נגמחו"ן בדרום לבנון, בדרך מפה לשם
אז התקפלנו מהמארב והתחלנו לנסוע, ואני שם לב שהטנק במקום לנסוע אחרינו, עושה סיבובים. אז אמרתי לסמל בארט שלטנק יש בעיה.
"מה הבעיה שלו?"
"לא יודע, הוא נוסע בסיבובים, במקום לנסוע אחרינו"
[קללות ברוסית]
סמל בארט בקשר: "נהג עצור, סע לכיוון הטנק"

* שכחתי לציין שחלק מלהיות המעמד הנמוך זה שאין לך קשר מוצפן, כי לא באמת מצפים ממך להיתקל במשהו, רק אל תמות. ובגלל שאסור לדבר ברשת גלויה על כלום כמעט, אז התקשורת עם הטנק היא בצעקות (כאילו אף אחד בסביבה לא יכול לצוטט לזה ד.ה.מ) וכשיש טנק ונגמחו"ן עם מנוע פועל, אז צריך לצעוק ממש חזק.

נעצרנו ליד הטנק שנסע בסיבובים והסמל ברט נעמד על הנגמחו"ן בשיא גובה של הגזרה המערבית בלבנון והתחיל לצעוק ולנפוף בידיים כדי שהחבר'ה שהיו בתוך הטנק ישימו לב. אחרי כמה דקות הם שמו לב.

"אין לי תיק ימין"
"מה?"
"א-י-ן ל-י ת-יק י-מ-י-ן ! "
"מה?"
"תכבה מנוע אני לא שומע!"
"תכבה מנוע אני לא שומע!"
"ת-כ-ב-ה מ-נ-ו-ע א-נ-י ל-א ש-ו-מ-ע-!"
"ת-כ-ב-ה מ-נ-ו-ע א-נ-י ל-א ש-ו-מ-ע-!"

[מכבים מנוע]

קצין שיריון: "אין לי סטיק ימין"
סמל בארט: "?"

אם אתם לא מבינים אז אני אסביר, בכל שיריונר יש מהנדס מכונות ומכונאי רכב קטן, הם אוהבים כל מה שקשור במכונות ורכב. חירני"ק לעולם יישתמט מלחתום על כלי רכב בדגש על נגמ"ש, יוציא גימלים משבועות אימון עם נגמשי"ם, יהרוג בני משפחה כשינסו לשלוח אותו לעשות רשיון על רכב צהל"י, וייברח מכל שת"פ עם גריז וציוד כבד!

אז מסתבר שהלך לו המנוע, רק הזחל השמאלי שלו מסתובב, הימני לא זז.
הנקודה הכי גבוהה בגזרה המערבית ברצועת הביטחון, אשמורת תיכונה נושקת לשלישית. ואני רוצה לקום מחר בבוקר.. ההצעה שלי הייתה לנטוש את הטנק, ולקחת את החיילים ושחיל-האויר יפציץ אותו מהאויר. כדי שלא ייפול לידי האויב.
אבל אני לא פיקדתי על המחדל הזה.
פיקד עליו מג"ד שיריון, המארב הזה היה השיתוף פעולה הראשון שלי עם דרך החשיבה של חיל השיריון. המג"ד שיריון שהיה מסתובב עם הג'יפ שלו בבסים בראש הנקרה עם שירי שיריון ברמקולים. והכיר כל אצבע ובורג בגדוד שלו החליט שזה בדיוק המצב האידיאלי לתרגל החלפת מנוע בשטח.
נתנו לנו נקודה ליד נקורה ששם ייתבצע החילוף, והתחלנו לנסוע. בלנסוע אני מתכוון אנחנו ברחנו מהשיא גובה והטנק נסע אחרינו קדימה, אחורה, קדימה אחורה והתקדם בקצב של צב צולע. נכנסנו לאור יום, אנחנו בורחים מהטנק והוא צועק עלינו בקשר שנחכה לו.
הגענו לנקודה בשעות אחר הצהריים המאוחרות, בנקורה נמצאת מפקדת יוניפי"ל שזה הכח הרב לאומי הזמני שנמצא בלבנון, ואנחנו חנינו במשטח ליד בית עם וילונות אדומים, אמרו לנו שזה בית ידידותי. זה היה הבית זונות המקומי ששירת את מפקדת האו"ם. ככה זה.
שיירת החילוף המתינה לחושך ואז הגיע המאושר באדם, מג"ד השיריון, עם מוביל ועליו מנוע של טנק. ושני טנקים לגיבוי, ואושר גדול. רק את הדיסק שירי שיריון הוא השאיר בישראל.
הם עבדו חצי לילה והטנק עבד כמו חדש. ואז הוא אמר, הבאתי לכם אוכל.
פנינו נפלו.
מלמלנו שנאכל כבר בבסיס.
איזה בסיס, צריך לבדוק את הטנק, הארכנו לכם את המארב ב-24 שעות.
חזרנו באמצע הלילה לשיא גובה.

לא, זה לא נגמר.
תקועים בשיא גובה עם נוף לים, אי שם ליד ראס-ביאדה בדרום לבנון, בקצה משמאל טנק תקול
הטנק לא זיהה כלום, אנחנו לא זיהינו כלום, התקפלנו והתחלנו לנסוע. אני והחייל שהיה לידי תצפתנו לאחור. עשן מוזר עלה מהאחוריים של הנגמחו"ן. אז מה עושה חירני"ק דפ"ר שרואה אש באחוריים של נגמחו"ן?
צעקנו ביחד "שריפה בתא מנוע! ש-ר-י-פ-ה ב-ת-א מ-נ-ו-ע-!"
קפצנו כולנו מהנגמחו"ן ופרקנו את הספקטרוניקס (מערכות כיבוי האש של הנגמחו"ן ד.ה.מ). ענן לבן עלה מכל עבר וכיסה את הנגמחו"ן, ומתוך העשן הגיח קצין השיריון בצעקות "מטומטמים! זה לא מהמנוע! זה מהבוגי!!"
כולנו ביחד: "?"
קצין שיריון בליווי קללות במרוקאית: "הבוגי שלכם השתפשף והפלסטיק שלו נשרף, לא המנוע"
כולנו ביחד: "?"
חוץ מהסמל בארט שהוסיף קללות ברוסית, ואז צעק עלי: זה לא שריפה בתא מנוע!
הסברתי לו שיש שתי אופציות לשריפה בתו"ל (תורת לחימה) או שריפה בתא לוחמים או שריפה בתא מנוע. ושהמנוע נמצא באחוריים של הנגמחו"ן אז מבחינתי זו שריפה בתא מנוע.

מפה לשם, הציר של הגלגל שיניים של הנגמחו"ן נשבר והגלגל שיניים קרס על הבוגי ובגלל זה הוא השתפשף והגומי של הבוגי נשרף. בשיא גובה של הגזרה המערבית של רצועת הביטחון בלבנון. ההצעה שלי הייתה לנטוש את הנגמחו"ן, ולחזור ברגל, ושחיל האויר יפציץ אותו מהאויר. כדי שלא ייפול לידי האויב.
אבל אני לא פיקדתי על המחדל הזה.
פיקדו עליו סמל בארט וקצין שיריון שמאותו רגע התחילו לקלל אחד את השני ברוסית ומרוקאית לסירוגין, אני חושב שכל אחד השתמש גם בקללות של הצד השני.
בהתחלה הם חיברו כבל אחד וניסו לגרור את הנגמחון, אבל הכבל נקרע.
ואז הם ניסו עם שניים ארוכים וגם הם נקרעו. ואז עברו לכבלים הקצרים של הטנק והנגמחון התחיל לזוז.
הסמל בארט נשאר על הנגמחון ואני קחתי את שאר החירניקי"ם ואמרתי להם, בואו נשמור מרחק מכל הצעקות שלא נחטוף איזה טיל. התחלנו לראות אורות נדלקים בכל מיני בתים בודדים בגזרה. בראש שלי זה היה הכי קרוב למוות, למרות שמבחינת חיזבאללה לא נראה לי שהיה מישהו בגזרה.

שמרנו מרחק והתקדמנו לאיטנו אחרי הנגמחו"ן ואז הוא נעצר.
הזחל הסתבך בבוגי והנגמחו"ן התחפר, הטנק צעק וצעק עם המנוע החדש שלו ולא הצליח לזוז. הסמל בארט ירד מהנגמחו"ן וגם הקצין שיריון והם המשיכו לקלל אחד את השני, ואז שמו לב שגלגל השיניים הענק ששוקל איזה טון וחצי איננו, או בעברית של קצין שיריון "נפל לכם הזר-מניע".
הסמל בארט אמר לי לקחת את החיילים וללכת להביא אותו.
אני: "?"
"תלכו להביא אותו, זו פקודה!" הוא צרח וחזר לקלל את הקצין שיריון. אמרתי לחיילים שאנחנו הולכים להביא את הגלגל שיניים.
חיילים: "?"
אני: "זו פקודה"
חיילים: "?"
אני: "לא שלי, של הסמל בארט"
חיילים: ""

הלכנו לחפש גלגל שיניים.

הגענו לגלגל שיניים, ועמדנו מעליו במעגל, הוא נח לו שם. בשקט.
הסתכלנו עליו. הוא לא זז.
ידענו שאף אחד מאיתנו לא יכול להזיז אותו.
ידענו שגם כולנו ביחד לא נצליח להזיז אותו. הוא לא רצה לזוז.
אחד החיילים שאל אותי אם אני רוצה שננסה להזיז אותו.
השתיקה אמרה הכל.
אחד החיילים התיישב עליו והוציא סיגריה.
"תסתירו אותי"
הסתרנו אותו יושב על הזר-מניע שהגיע אל המנוחה והנחלה בשיא הגובה של הגזרה המערבית של רצועת הביטחון של דרום לבנון.

חזרנו לנגמחו"ן ולטנק ולמקללים, הם הצליחו לזוז עוד 20 מטר לשביל מוסתר ונעצרו. התעצבנו שלא הבאנו את הגלגל שיניים. המלצתי להם לנסוע עם הטנק ולגרור אותו, הם ויתרו.
נגמחון ללא זר-מניע תקוע במדרון אחורי בדרום לבנון
בבוקר הגיע האיש השמח בעולם ביום השני ברציפות, הפעם עם נגמחון חלופי ו D-9 שיגרור את התקול, ואוכל.
נפלו פנינו.
מלמלנו שנאכל כבר בבסיס.
איזה בסיס, צריך לבדוק את הנגמחו"ן, הארכנו לכם את המארב ב-24 שעות.
ה D-9 והטנק מג"ד לקחו את הנגמחו"ן ולקחו את הסמל בארט והלכו להם לדרכם. ואנחנו חזרנו בלילה לשיא הגובה של הגזרה המערבית של רצועת הביטחון של דרום לבנון.
אני נשארתי לפקד על המחדל הזה, לפחות על המחדל חי"ר.
התקפלנו לפנות בוקר, קיבלנו אישור לחזור לבסיס אחרי 72 שעות.
בשלב הזה אני כבר הסתכלתי קדימה מהנגמחו"ן, על הנוף של דרום לבנון עד שהחייל מאחורי שתצפת לאחור טפח לי על הגב וצעק "מילר הטנק ממסך"
"למה הוא ממסך?"
"אולי הוא זיהה טילים?"
עליתי מולו בקשר, לא טילים ולא נעליים. יש לו תקלה, כנראה השתחררה לו איזו צינורית.
דרום לבנון, אור יום, טנק עם שובל לבן של עשן שנראה בכל הגזרה, אין מטרה ברורה יותר.
הקצין שיריון צעק לי בקשר שנחכה לו ושניסע יותר לאט, אבל אני לא שמעתי, אני הייתי עסוק בלצעוק על הנהג שלי שיילחץ על הגז וייברח מהטנק הזה! כי אני לא מהמעמד שחוטף טיל בגלל צינורית!!

חייל משתין ליום העצמאות (הסיפור שמאחורי הציור)

כתבתי הרבה על הציור שלי 'חייל משתין בצד הדרך' על כל מיני גלגולים שלו, אבל לא על איך שהוא התחיל, אז הנה.

אתם בטח כבר יודעים על הפינה החמה שיש לי לאוטובוסים, במיוחד כאלה בלי מזגן ביום קיץ חם. אבל הסיפור הזה הוא לא על אוטובוסים, הוא על נהגים. נהגי אוטובוס.
פעם היה רק אגד, והחוקים היו המלצה רופפת, ולא היתה אף תוכנית ברדיו שהיית יכול להתלונן על תחבורה ציבורית. אז האוטובוס שהיה יוצא מאיפשהו לאנשהו היה נוסע על הדרך ואוסף את כל מי שעמד בצד בלי קשר לתחנות, ומוריד את כל מי שהיה רוצה, איפה שהוא היה צריך בלי קשר לתחנות, והיה מפזר את הנוסעים אם כבר עברו השעות של השירות פנימי, ובקיצור שכונה (במילעיל). וזה היה מעולה, כי אף אחד לא מיהר לשום מקום, וגם לא היה שום מקום שאפשר היה להגיע אליו, חוץ מלמילואים בסיני או משהו. כי היה חרם ערבי ולא היה פה כלום, אולי קצת וידיואים מוברחים מלבנון וטלויזיות צבעוניות. ולטוס לחו"ל עלה מלא כסף.
אז לנהג אוטובוס היה זמן, הוא היה עוצר בדרך כדי שהנוסעים יוכלו לעשות פיפי, וגם הנוסעות, וגם ילדים קטנים.
זו הייתה התקופה לפני המיזוג אויר, אז החלונות היו פתוחים, והסיגריות דלוקות. והיו מלא מדבקות שאסור להוציא ראש או יד דרך החלון. כי הוא פתוח.
ואז איזה מישהו המציא את המזגן.
ואם יש מזגן אז החלונות נסגרים.
והמעשנים, מעשנים.
ואז אנשים התחילו לריב.
אז זרקו את המעשנים לספסל האחורי.
אבל אז הגיע הסרטן, ושוב התחילו לריב.
אז האנשים יכלו לעשן רק כשהאוטובוס עוצר בשביל להשתין.
אז חוץ מהמדבקות שאסור להוציא ראש או יד דרך החלון, הוסיפו את המדבקות שאסור לעשן.
אבל המיזוג אויר היה חרא, אז עדיין היו חלונות נפתחים באוטובוס לימים חמים במיוחד כשהאוטובוס מלא. ומידי פעם מישהו היה פותח חלון ומעשן דרך החלון.
ואז קרה הדבר הנורא מכל, מאיזושהי סיבה מטופשת החרם הערבי קרס. ופתאום התחילו לייבא לכאן כל מיני דברים שאנשים רצו לקנות, וכל מיני אנשים שאנשים אחרים רצו לפגוש. ואפשר היה לטוס לחול בזול. ופתאום לאנשים היה לאן להגיע, והם רצו להגיע בזמן!
כדי להספיק ל-SALE, וכדי להספיק לפגישה, וכדי להספיק לטיסה!
והמיזוג אויר השתפר ונעלו את כל החלונות.
ואסור היה לפתוח חלונות כדי לעשן, וגם אי אפשר היה להשתין יותר כי האוטובוס צריך להגיע בזמן.
ואז הגיעה הנאכבה של התחבורה הציבורית, האינטרנט.
והאחריות החברתית, והערבות ההדדית והדרישות מהציבור, כדי שהאוטובוס ייצא בזמן, ויגיע בזמן, ולא יעשנו בו, ולא יוציאו ראש או יד דרך החלון, ולא לעצור איפה שאין תחנה, ולא לעצור להשתין!
וכדי לרצות את ההמון התחילו לשלוח פקחים ולחלק דוחו"ת.
והנהגים התחילו להתנצל ולהמשיך לנסוע. 
ולריב עם קשישות על סלים שהם לא יכולים לעצור אם אין להם תחנה,
ולריב עם אמהות לילדים שלא יכולים להתאפק.
ועם מעשנים מכורים שלא יכולים שלא לעשן.
ואנשים התחילו לתכנן את הנסיעה בתחבורה הציבורית, ולהשתין לפני, כי לנהג אסור לעצור. ולעשן לפני, כי אסור. ולקחת צידה לדרך, ולדאוג לעזרה עם הסלים.
ואז באיזו נסיעה ב-842 ביום שישי בצהריים, עם מיזוג וחלונות נעולים, ובלי עישון, ובלי להוציא ראש או יד דרך החלון, ועם ילדים שמתאפקים וקשישות עם סלים, ה-842 עוצר באמצע שומקום, בין פרדס חנה לואדי ערה. וכל הנוסעים מחסירים פעימה כי אולי האוטובוס נתקע והם הולכים לבלות את השבת באום-אל-פאחם. הדלת נפתחת, ויורד חייל עם כומתה אדומה ואם-16 ניגש לצד הדרך, פותח מכנסייו, משתין, מנער, רוכס, עולה לאוטובוס חזרה, מודה לנהג, והאוטובוס ממשיך לנסוע.
מלא חיילים משתינים, יציקה אקרילית על דיקט
כי לא קשישה עם סלים ולא אם לילד מתאפק, ולא מכור לסיגריות יעצרו אוטובוס של אגד, אלא חייל בדרך הביתה שחייב להשתין.
יום עצמאות שמח.

קודם הכל שחור

* נכתב ב 15/4/2012

קודם הכל שחור, ואז הכל ירוק, ואחר-כך הכל פורח וצבעוני, ואז ירוק שוב. ואחרי זה בא האביב על שרביו ומצהיב הכל ואחריו הקיץ עם שריפותיו ומשחיר הכל עד לסתיו הבא. השבוע הזה שאחרי פסח, זה השבוע שבין הירוק לצהוב, הכל מקבל גוון ירוק בהיר, ושדות השיפון המצהיבים במורדות הרי הגליל נותנים הרגשה של משי הזע לאיטו כאיוושת גלים ברוח. החלום שלי לעמוד בקצהו של שדה שיפון מצהיב כזה, לחכות להולדן קולפילד, ואז לדפוק לו מכות.
רגע גלילי

מחקר אישי על פרסום ושיווק - חלק ראשון - להביא אנשים לקרוא את מה שיש לך להגיד

* עדכון 15/04/2015 בסוף המאמר.

בשנים האחרונות אני עוסק בנסיונות של שיווק עצמי, גם שלי כפרילאנס וגם של לקוחות וחברים. יש המון קורסים וחברות ומדריכים, גם של מעוף (לשעבר מט"י) גם כל מיני נסיונות של גוגל עם המדינה וגם המון 'חברות פרטיות' המושג בגרשיים שכן רוב החברות הן של בנאדם אחד.
כולם מבטיחים תוצאות מרשימות - אם תעשה כל מה שהם ממליצים, תצליח! ונותנים דוגמאות מרשימות של הצלחה.
[אימוטיקון של כחכוך בגרון]

אז בואו נעשה סדר.
המאמר הזה מיועד לאנשים פרטיים ועצמאיים קטנים שתקציב השיווק/פרסום שלהם מוגבל או לא קיים. לעסק בינוני עם תוכנית עסקית ותקציב שיווק/פרסום יש יותר אפשרויות.

*אני מדגיש שכל מה שכתוב במאמר הוא מנסיון שלי ולא ממחקר רחב היקף, אז אין אחריות על הכתוב, ואני בכל מקרה לא מבטיח שתצליחו או שלא תצליחו, למרות שאם תצליחו זה כמובן בזכותי.

עיקרי הדברים
  1. להביא אנשים לקרוא את מה שיש לך להגיד/למכור (בפוסט הנוכחי).
  2. לגרום להם ליצור התקשרות סבילה.
  3. לגרום להם ליצור התקשרות פעילה.
  4. לקנות!/להשתכנע!

דבר ראשון, להביא אנשים לקרוא את מה שיש לך להגיד
מבחינתי זה בדיוק כמו למכור. לאנשים יש כסף פנוי וזמן פנוי, אם אין להם כסף פנוי הם לא יקנו אין להם זמן פנוי הם לא יקראו. לאדם בעולם המודרני העמוס לעייפה במידע, זמן הוא משאב מדלדל בדיוק כמו כסף.

מעגלי שכנוע
  • אמא
  • משפחה
  • חברים
  • משפחה מורחבת
  • מכרים
  • חברים של חברים
  • מכרים של חברים
  • הציבור הרחב
נסיון לעשות קצת בלאגאן בסדר
אמא - היא תאהב כל דבר שאתה עושה, תשתף, תפרגן, תתרום, תקנה, היא הלקוח השבוי שלך, אם יש לך יותר מאחת, זכית!
משפחה - הם האנשים שאתה יכול להתבכיין להם בארוחות משפחתיות והם יעזרו לך קצת, כמו שאתה עוזר להם. ככה זה משפחה. ככל שהיא יותר גדולה, כך המעגלים הבאים שלך יותר גדולים, וזה חשוב.
חברים - מהבחינה הזו הם כמו משפחה, רק שאתה מתבכיין להם בפאב במקום בארוחות משפחתיות.
משפחה מורחבת - תלוי במערכת היחסים עם הבני דודים שלך, ובקרבה בין השיווק שלך לחגים וכינוסים משפחתיים.

חשוב לזכור! לא משנה מה יימכרו לך, מפגש אישי אמיתי, פנים אל פנים, באותה נקודה פיזית ביקום, באותו הזמן, באותו מימד, וללא מתווכים דיגיטאליים - הוא כלי השיווק הכי חשוב! אם אתה לא יכול למכור למשפחה שלך, אתה לא יכול למכור!

אלה היו מעגלי השכנוע של המפגש האישי ולכן הם ביחד.

המעגלים הבאים:
מכרים - כיום בעיקר יש לנו מכרים בעבודה, או ברשתות חברתיות. מכיוון שהמחקר האישי שלי הוא בתור פרילאנס, אז אין לי מפגש יומי קבוע עם מכרים לעבודה, גם אם יש לכם, לא הכי בריא לשלב מכרים בעבודה אחת בשיווק עבודה אחרת שלכם. בסבב פיטורים הבא יהיה קל לנפות אתכם כי יש לכם עיסוק אחר.
חברים של חברים - בדרך כלל חברים של חברים יהיו מחוברים אליכם יותר מבקשר אחד, כנראה יהיו לכם כמה חברים משותפים, ולכן הסיכוי שיישמעו עליכם הוא יותר גבוה, וזה תלוי באיזו רמה הצלחתם לחבר את החברים שלכם למטרה שלכם.
מכרים של חברים - זה המעגל האחרון שקשרו אליכם ואלה האנשים שקשורים בקשר אחד אל החברים שלכם, ושוב הכל תלוי בכמה מסורים החברים שלכם למטרה.

אלה הם מעגלי השכנוע באמצעות מתווך משוחד, שכן הוא חבר אמת, או בן משפחה שבוי :)

למה אני משקיע בלספר לכם על מעגלי השכנוע האלה?
כי אלה המעגלים המפרגנים שלכם, אחוז ההצלחה לעומת ההשקעה שלכם הוא הגבוה ביותר במעגלים האלה, והוא הגרעין להתפתחות שלכם לקהלים חדשים. והכי חשוב, הוא לוקח חלק מזמנכם, אבל הוא לא עולה לכם כסף!

חשוב! אם תצליחו למצוא מספר אוהדים שרופים שלכם במעגלים האלה, זכיתם. הם ייתמכו בכם ויילכו איתכם לאורך כל הדרך, חשוב לטפח את האוהדים האלה, לצ'פר אותם לקנות להם מתנות, לעסות להם את כפות הרגליים, מה שעושה להם את זה :) הם ישאירו אתכם בחיים ברשתות החברתיות גם כשאתם שקועים במרה שחורה, ויקימו אתכם מעפר דל.

7 פעמים
מחקרי פרסום טוענים שאדם צריך להיחשף לפרסום לפחות 7 פעמים לפני שהוא יוזם פעולה (מעניין שהמאמר הראשון בלחיפוש בגוגל מתייחס לעובדה שהכותב לא הצליח למצוא כל קישור למחקר אמיתי, למרות שמצא אינספור קישורים לחוק 7 הפעמים בפרסום) במעגלי השכנוע הקרוב שלכם מספר החשיפות הנדרשות יורד. למשל אמא שצריכה חשיפה אחת, משפחה שצריכה בין 2 לאינסוף (אימוטיקון של כחכוך בגרון) וחברים שזקוקים לקצת יותר (מ-2 לא מאינסוף).
ולכן פרט למפגש האישי, השתמשו בקשרים הוירטואלים שיש לכם עם מעגלי השכנוע הקרובים שלכם. למזלנו עדיין כולם בחינם:
לא חייבים את כולם, תחזוק עמוד או משתמש ברשת חברתית זו שחיקה רצינית, תחשבו שזה לפחות עוד כמות הזמן שאתם מבלים בפייסבוק בתור עצמכם, רק בתור הדף שלכם כדי שיקבל חשיפה. תבחרו את הרשתות בהם נמצא הקהל שלכם והשקיעו בהן.

ועכשיו לכסף..

אחרי שניצלתם את כל מעגלי השכנוע העיקריים שלכם, ובניתם קהל (שבוי) למוצר שלכם (גם בלוג הוא מוצר, גם אם הוא בחינם, הוא עולה לאנשים זמן) ואולי עוד קצת מסביב, החלק הקשה הגיע, פריצת המעגל השבוי שלכם והגעה לקהלים חדשים.
(אימוטיקון של כחכוך בגרון)
וזה עולה כסף!
המון אנשי תוכן ותקשורת, כתבים לשעבר וכו'.. החלו לספק שירותים של כתיבה שיווקית, ייצור תוכן, בניית אתרים, עיצוב ומיתוג.
כל זה עולה המון כסף, אבל! וזה אבל חשוב מאוד! כל הדברים האלה נמצאים בעולם הוירטואלי ואף אחד לא רואה אותם אם לא מכוונים אותו לשם!
טעויות רבות שאני רואה הן שאנשים משקיעים המון כסף באתר ובעיצוב ובמיתוג ומצפים שאנשים יגיעו אל האתר בעצמם. אנשים לא יגיעו לאתר שלכם אם לא תביאו אותם אליו!
והנה מילת המפתח (קריאת חצוצרה: טה-דה-דם):
טראפיק
טראפיק זה בעצם תנועה של אנשים למכלול האתרים/עמודים שלך. וטראפיק עולה כסף. גם המשפחה והחברים שלך הם טראפיק, והם מגיעים מקישור ישיר שלך (Direct) או מהעמוד שלך ברשת חברתית (Social) הם יכולים להגיע אם מישהו מפנה אותם (Referral) או מהפנייות קנויות, משמע פרסום (Paid).

על קישור ישיר ורשתות חברתיות התייחסתי במעגלים, על הפניות אתייחס בסוף, אך עתה נדון בפרסום.

כל גוף פרסום מקוון שמכוון לקוחות אליך רוצה תשלום, בדרך כלל על כל לקוח.
ממי קונים טראפיק:
  • פייסבוק
  • טוויטר
  • גוגל
היתרון של הפרסום המקוון שאפשר למקד אותו באוכלוסיה מסוימת וכך להגיע לקהל יעד מדויק שהוא הלקוחות שלך ולא לבזבז פרסום על קהל שאין לו קשר עם המוצר, למשל אם אתה רוצה לפרסם את ליין התחבושות ההגיינות החדש שלך, אפשר לנפות את כל הגברים החוצה, את הנשים מתחת לגיל 12 ואת הנשים מעל גיל 65 ולהתמקד בקהל היעד שלך.
החסרון הוא שבאינטרנט כולם שקרנים. והילדה בת 15 שמחפשת תחבושת היגיינית היא בכלל גבר פדופיל בן 40. אז תמיד אפשר לחשוב למי מתחזה הקהל שלך ולפרסם בשבילו..

מכיוון שכולם בכל העולם עובדים על כולם, פרסום מקוון יכול להיות יקר ולא יעיל, במיוחד לעסקים קטנים ויצרנים קטנים שתקציב הפרסום שלהם קטן מאוד. את חישוב היעילות צריך לעשות על ידי היחס בין כמות השקעה בפרסום מול כמות מכירות מהפרסום. בהרבה מסעות פרסום שנכשלו, משמע התוצאה הסופית הפסד, מנהלי הפרסום טוענים שהקמפיין לא היה רווחי אבל חיזק את המותג, או את השם של המותג, או ביצר את ה**סשליראבאק. אם בסופו של דבר יש לכם פחות כסף בכיס או חלילה חובות, מצבכם לאין שיעור פחות טוב. לא יעזור לכם ביצור המותג אם פשטתם רגל.
לדוגמא:
בפרויקט מימון ההמון של טוגי ניסינו להגיע לקהל אמריקאי שתומך במימון המונים, שיש לו ילדים, הוא בוגר אוניברסיטה, ומחפש פעילות לזמן חופשי. כדי לבדוק את יעילות הפרסום בפייסבוק ביצענו ניסוי:
תקצבנו את הפרסום בסכום נמוך של 150 ש"ח וקיבלנו לאחר שבוע 50 לייקים מחשבונות מפוקפקים  ובנוסף כל 50 המשתמשים האלה לא ביצעו אפילו אינטראקציה אחת בדף. בדרך כלל שאדם אמיתי עושה לייק לעמוד זה קורה כי הוא רוצה להמשיך לקרוא מידע בעמוד הזה. שלחתי מייל תלונה לפייסבוק וקיבלתי תשובה של העתק+הדבק שאני יכול לצמצם את הקהל באמצעות שדות חיפוש וכו' מה שעשיתי מלכתחילה.
כתבה על חוות קליקים ויעילות הפרסום בפייסבוק בעברית, תצפו גם בסרטון באנגלית, הוא מעניין.


הפרסום היעיל מבחינתי בפייסבוק הוא רק בפרסום לקהל שהוא כבר שלך, הקהל האמיתי שעוקב אחרי העמוד שלך ומגיב לפוסטים שלך, והפרסום דואג שאחוז גבוה יותר מהעוקבים שלך ייראה את הפוסטים שלך. בעצם אתה משלם לפייסבוק כדי שמה שאתה כותב לא יידחה לסוף הפיד וייקבר שם.

כמה מילים על הפיד בפייסבוק:
יש לפייסבוק אלגוריתם שמסדר את פיד החדשות שלך כך שיהיו בו דברים שאתה רוצה לקרוא + פרסומות שאתה רוצה לראות. הוא מייצר לך פיד לפי ההתנהגות שלך, לפי הלייקים שלך ולפי השיתופים שלך. אם בא לכם תעשו ניסוי: תפסיקו להגיב לחבר שאתם רואים כל דבר שלו בפיד שלכם במשך שבוע, אל תעשו לו לייק ואל תשתפו את הפוסטים שלו, אחרי שבוע תשימו לב שאתם מפסיקים לראות פוסטים שלו, ואחרי חודש לא תראו אותו יותר בפיד כמעט בכלל.
אם יש לכם למשל 100 חברים וכל אחד רושם שני פוסטים ביום, ואתם קוראים רק 50 פוסטים ביום, אזי 'תפספסו' 150 פוסטים של החברים שלכם באותו היום. מכיוון שפייסבוק גם מכניס פרסומות לפיד שלכם, כנראה ש 'תפספסו' קצת יותר מ 150, נגיד 160 פוסטים של החברים שלכם. וכמו שאתם מפספסים פוסטים של החברים שלכם הם מפספסים פוסטים שלכם. בעצם כשאתם מעלים פוסט אז פייסבוק מציג אותו למספר קטן של החברים שלכם, אם אף אחד מהם לא יגיב/ישתף/יאהב הפוסט שלכם ייקבר, ואף אחד אחר לא ייראה אותו.
פה נכנסת אפשרות קידום הפוסט בפייסבוק (Boost), ובעצם התשלום מבטיח שהפוסט שלכם ימשיך לחיות, ויוצג לרוב חברים שלכם, תלוי כמובן בסכום הכסף שאתם מעוניינים להשקיע.

אני הולך לנסות פרסום בטוויטר, אז עד שזה לא ייקרה אין לי תובנות, ולכשיהיו אעדכן כאן.

מהנסיון שלי עם גוגל, הפרסום עובד קצת יותר שכן גוגל מסננים רמאויות קצת יותר טוב מפייסבוק, אבל הפרסום שלהם לא נמצא ברשתות חברתיות שבהם אנשים מבלים את רוב הזמן, אלא בשירותי גוגל ואתרי תוכן אחרים.

טיפ חדש שקיבלתי היום (תודה ליעל הדר): זיכרו שאף אתר לא רוצה שהגולשים שלו ייצאו ממנו ויעברו לאתר אחר, ולכן פייסבוק יפחית הופעות של לינק ששיתפתם ושולח אנשים החוצה, יוטיוב מאפשר לקשר בוידאו רק לערוצים או סרטונים אחרים ביוטיוב (למעט אופצית הכרטיסיות החדשה), וכך כל אתר שומר על הגולשים שלו, יותר גולשים משמע יותר צופים בפרסומות משמע יותר כסף, ככה זה.ולכן סרט שתעלו לפייסבוק יקבל יותר הופעות מפייסבוק ויותר צפיות שיגיעו ממשתתפי פייסבוק כי אתם יוצרים תוכן במסגרת האתר מאשר אם תעלו את אותו סרט ביוטיוב ותשתפו את הלינק בפייסבוק - חשוב לזכור שיוטיוב שייך לגוגל חברה שמתחרה בפייסבוק.

ולסיום הפניות
הפניות הן בעצם פוסטים שאינם שלכם באתרים אחרים, או מחשבונות משתמש אחרים ברשתות החברתיות שמפנות את הקוראים שלהם אלייכם. יש בלוגרים שעושים את זה מאהבה ובלוגרים שעושים את זה בתשלום. יש אתרי חדשות ואקטואליה שעושים את זה כדי שיהיה להם יותר תוכן שייצור להם יותר טראפיק וכאלה שעושים את זה בתשלום.קשה למצוא אלטרואיזם בעולם הזה (ע"ע אמא בתחילת הפוסט). ככה זה.

זה הזמן הטוב להפעיל קשרים, כתבה באתר בינוני יכולה לחשוף אותך לאלפי אם לא עשרות אלפי אנשים חדשים, ויכול להיות שאחד, שניים או תרייסר מהם יהיו האוהדים השרופים החדשים שלך, וזו חברים פריצת מעגל אמיתית.

עדכון 15/04/2015
Boost לפוסט ב-20 ש"ח בפייסבוק - עובד סביר, הגיע ל 1500+ צופים, עם השתתפות סבירה בלייקים ושיתופים, הוסיף כמה לייקים בודדים לעמוד עצמו. עובד הרבה יותר טוב מפרסום של העמוד עצמו.
עוד דברים לבדוק בפייסבוק - הפרסום מאפשר לפרסם לקהל של המתחרה שלך, אתה בוחר עמוד של המתחרה ומבקש לפרסם רק לקהל שלו, קצת נכלולי מצד פייסבוק לעשות את זה, אבל כשאתה השליט היחיד אתה יכול לעשות הכל.

קידום בטוויטר - מעלה את האינראקציות, בצורה יעילה יותר, רואים עלייה בצפייה האורגנית גם אחרי תום הפרסום. זה היה נסיון בודד, אני אכתוב משהו יותר מורכב אחרי כמה נסיונות שונים.

בעקבות המשך המעקב שלי הנה כמה מאמרים לקריאה בנושא פייסבוק מאתר 'מזבלה':
בהלת זכויות היוצרים ברשת פייסבוק כבר כאן – כך תתכוננו למכה החדשה - על לאן הולך המאבק עלסרטוני הוידאו בין פייסבוק ליוטיוב ומה פייסבוק מתכננת בעניין.
פייסבוק הופכת את הרשת החברתית למגרש משחקים אקסקלוסיבי – כך תאמתו את העמוד שלכם ולא תשארו מאחור, מאמר מעניין על מה הולך לקרות עם הפרסום בפייסבוק, בקצרה - הגדולים הולכים לשלוט במה שתראו והקטנים (אנחנו) נשאר בחוץ.
חשיפה: כך פייסבוק גובה "פרוטקשן" ממפרסמים ישראלים - רוב העסקים הקטנים נשארים מתחת לרדאר של פייסבוק. עד 1000 לייקים, הם לא ממש שמים לב אלינו, יש לזה יתרון, הבחרים שלנו עדיים רואים את הפרסומים שלנו, שימו לב לא לגדול 'על פארש' יותר מדי. תדאגו שהלייקים שלכם הם של אנשים שרוצים לעקוב אחרייכם, יותר מדי לייקים של אנשים שלא הקהל שלכם גורם לכם להשקיע מאמץ רב לשווא.
פייסבוק רוצה להיות רוצחת העסקים הקטנים – מקפיצה מחירים במאות אחוזים ומנמיכה את האינטראקציה האורגנית. אם תהיתם לאן הלך הטראפיק שלכם ולמה הכפתור של ה-Boost קופץ עליכם כל הזמן.


* כמו שנאמר המאמר הוא מנסיון אישי לא גדול מדי, אם יש לכם הערות או תובנות משלכם, בעיות שנתקלתם בהם או הצעות, כתבו ואכניס הערות, הוסיפו שם ואקרדט אתכם, הוסיפו לינק לאתר/בלוג שלכם, ואפרגן לכם בהפנייה אלטרואיסטית :)

יציאה

* נשלח לתחרות הסיפור הקצר של 'הארץ' 2015 בעידודה של האחת והיחידה נירה עוזרד והפסיד. אבל אתם זכיתם! קריאה מהנה.

אדי ישב במסדרון ההמתנה מחוץ לחדרו של הרופא. הוא ישב קצת עקום בגלל כל העניינים האחרונים, והגב התחתון שלו קצת לחץ. מה יחסי מין פרועים במקצת יכולים לעולל, אדי הרהר לעצמו. לפחות נהניתי, הוא חשב, הוא כבר היה בשלב ההשלמה. הלחץ בגב התחתון התגבר והוא היה צריך לשנות תנוחה. היו צריכים להחליף את ה-S.B.G42™[1] שלו בגרסה חדשה. הדוקטור אמר שאם כבר מחליפים לו את ה-S.B.G42™ אז כבר עדיף להחליף גם את ה-[2]F.B.G13™ וחוץ מזה הביטוח שלו מכסה הכל, כך שאין לו מה לדאוג.
אדי לא דאג.
אדי היה רואה­­­־חשבון ממוחשב. לא, הוא לא היה רובוט וגם לא אנדרואיד, הוא היה בן־אדם. אדי היה מגיע למשרד קצת אחרי חצות, מתממשק למסוף והולך לישון, אזורים לא מנוצלים במוחו היו מופעלים על ידי המסוף ושימשו כמעבד רב עצמה. זה לא הפריע לו לישון. וחוץ מזה שזה כסף טוב, זה היה מפנה את הימים שלו לפעילויות אחרות. ובין השאר גם לפעילות המינית שפגעה בהתקן ה-S.B.G42™ שלו. חרא.
דלת חדר הרופא נפתחה, אדי זע במקומו. הרופא קרא לו פנימה. אדי נכנס. הרופא הביט לעברו אבל היה עסוק בקריאת המידע על אדי במשקפיים הזעירים שהיו מונחים על אפו. היו אלה משקפי הולוגלאס[3] אדי התפלא על זה, הוא לא ראה כאלה מאז שהיה ילד.
"אדוארד ט. ג'קסון?"
"כן" ענה אדי
"אני רואה שכל החלקים שלך הגיעו, קיבלת את הדגם החדש S.B.G.S13™ ואת ה-F.B.G42™"
בטנו של הדוקטור עשתה קול מוזר. ואדי שם לב לראשונה שלדוקטור יש כרס. הוא לא ראה איש עם כרס כבר די הרבה זמן. מדי פעם היה רואה ברחוב מהגרים שמנמנים אבל זה היה נדיר כי המשטרה הייתה מעלימה אותם די מהר. ופעם כשהיה בטיול מאורגן בחו"ל ראה כמה מקומיים נאבקים על אוכל. לא היה להם כסף כמוהו לשלם על F.B.G13™ ובכך לא לדאוג למזון עוד לעולם. היו שמועות על תיירים שנחטפו בשביל ה F.B.G13™ שלהם, אבל [4]F.G.M.A.T Corp. ®™ היו מפסיקים את שיגור המזון למנוי כשהיו מודיעים להם על חטיפתו. כך שזה לא הועיל לאף אחד. אלא אם כן הם היו אוכלים אותו למעט ה- F.B.G13™שהיה מחומר מיוחד שאינו ניתן לעיכול, אחרי הכל הוא היה שתל תוך מעי.
אם נחזור לדוקטור שלנו ולבטנו הרועשת, הוא קם ממקומו ומלמל לכיוונו של אדי "שנייה, אני הולך להתפנות" ויצא החוצה. קודם המשקפיים ועכשיו גם זה, איך ייתכן שלדוקטור עצמו אין S.B.G42™ ? והוא מעדיף מזון אחר, ולשנע בעצמו את ההפרשות של גופו? אדי גמר אומר עם עצמו לברר זאת ברגע שהדוקטור יחזור.
"למה אין לך S.B.G42™, דוקטור?" שאל אדי בשנייה שהדוקטור נכנס לחדר.
"לא לכולם זה מתאים" מלמל, "אתה צעיר, אני מתקופה אחרת... גש לחדר 212 הניתוח שלך יתחיל מיד.
מוזר חשב לעצמו אדי, הדוקטור לא נראה לו זקן כל כך. לא עד כדי כך שחי לפני 'השביתה הגדולה'[5]. משהו מסריח בכל העניין הזה, וזה לא רק ה־ S.B.G42™התקול שלי.
אדי נכנס לחדר הניתוח.

אלגוריתם אלים לפתרון סכסוכים אזוריים

צהריים , השרב חזר. המזגן שלי שבק. כבדות ראש של קיץ נחתה עלי, במפתיע, באמצע נובמבר. פרשתי מן הסאלון, משאיר את מקלט הטלוויזיה לבדר את עצמו, וניגשתי לחדרי. נשכבתי על המיטה מנומנם, שברי קרניים יקדו על ראשי מחשבות דרכן דרך התריס התקוע. התפתלתי במיטה מנסה לפרוש את גופי בין כתמי האור אך לשווא. את המיטה לא התחשק לי להזיז. התעצלתי כרגיל. ילדים השתובבו בחצר, מועקת החום שחשתי גברה ככל שגברו קולותיהם. הסיאסטה הנחשקת הפכה כמעט בלתי אפשרית.

" מזל , תרדי למטה ! "
" מה קרה ? "
" תרדי למטה כבר , את רצית קניות  !"
" אני באמצע הפאנלים, תלך לבד "
" מה את צריכה ? "
" חכה רגע "

השכנים שלי מלמעלה החלו להחליף רשימת קניות, צעקותיהם חצבו בראשי , מתופפות בקצב פעימות הלב. הרגשתי את כאב הראש מגיע. זה התחיל בתיפוף מתגבר, החום השתלט על פני, אגלי זיעה החלו מבצבצים על מצחי, ניגבתי אותם בשמיכה. צרחות שיח השכנים חזרו ואיתם גל חום שהחל זורם מרגלי מתגבר, שועט לכיוון מוחי. פילוח דק של כאב איום חבק את ראשי, לוחץ אותו פנימה.

קפצתי מן המיטה, ניגשתי לארון ושלפתי את רובה האם-16 המקוצר ששהה שם. ניגשתי לתיק הצבאי הגדול, מחצית תכולתו פזורה הייתה על הרצפה. פשפשתי בתוכו בין במדים והגרביים והחולצות. משכתי את הצולבת. הכנסתי אותה לנשק, דרכתי. הקול המתכתי הקר הדהד בחדר. ניגשתי לחלון, בין כוונות, השכן שלי נפל מיד. הוא אחז בבטנו שניות בודדות וחדל.

שקט השתרר. יופי של שקט. נשמתי עמוק, פעימות ליבי הואצו. הכאב נחלש. הילדים בחצר החלו לצעוק.

עברתי לסלון, פתחתי את החלון, והשתקתי שניים, השלישי ברח. זין. אנשים רצו לחצר וצרחו. צעקתי להם שישתקו ושאני אירה. הם לא שתקו. כל כך רציתי שישתקו כבר, כדי שאני לא אירה בהם. אבל הם חיפשו את הילדים שלהם, או את ההורים שלהם. וקראו לי משוגע.

המשכתי לירות, הכדורים במחסנית הראשונה נגמרו. החלפתי את המחסנית ולחצתי על עצר המחלק. המכלול החליק קדימה בהכנעה. בחצר כבר דיממו כמה אנשים, חלקם זחלו. השכנה שלי מלמעלה המשיכה לצעוק. לא יכולתי לראות אותה, אז יריתי לכיוון, בערך, היא נשתתקה.

הסמטוחה בחצר רק גברה. מסחריות תקשורת גדולות עם אנטנות על הגג נסעו לתוך החנייה, ואחריהן נכנסו ניידות משטרה עם הבהובים  וסירנות. כל כך הרבה רעש. יריתי על הרמקולים של מכוניות המשטרה ועל השוטר שצעק לי במגאפון להיכנע. הוא נפל. שני שוטרים גררו אותו מאחורי אחת המסחריות. שאר השוטרים החלו לירות לעבר הבית שלי.

נשכבתי על הרצפה ואטמתי את אזני. זה לא עזר הייתי צריך לנקות את שברי הזכוכיות שניתכו עלי. קולות הירי והצעקות הרמות חדרו מבעד לאצבעות התקועות בתוך אזני.
קולות הירי נדמו, האישה בטלוויזיה צעקה בהתרגשות, הכרתי אותה, זו השכנה שלי מלמעלה, היא צעקה שרצחתי את הבעל שלה ושאני מטורף וצריך להרוג אותי, וכל האנשים מסביבה התחילו לצעוק גם והכתב הצטרף אליהם והאנשים מהאולפן, וכולם צעקו וקיללו, ושמעתי אותם גם מהמקלט וגם מבעד לחלון. יריתי בטלוויזיה, חור נפער במרכזה והיא מתה, ככה בשקט. חשבתי שזה יהיה אחרת. בטלוויזיה זה נראה יותר טוב.

צפירות רמות עלו מלמטה, הרמתי את ראשי והבטתי ממה שנשאר מהחלון שלי. שתי משאיות צבאיות פילסו דרכן בחצר רומסות את גן המשחקים הבנוי עץ שאך עתה השתעשעו בו ילדים. הן חנו על שיחי הוורדים הלבנים והכתימו אותן בבוץ. באותו הרגע פרקו מן המשאיות עשרות חיילים והחלו לרוץ לכל עבר, תיפוף ריצתם, שקשוק כלי הנשק וקריאות הכיוון מחייל אחד למשנהו מילאו את החצר. יריתי בהם. שניים נפלו וכל שאר החיילים נשכבו והתחילו לירות לעברי.

זחלתי החוצה מן הסאלון. בהגיעי למסדרון הדף אותי פיצוץ עצום. עפתי קדימה. דלת החדר עצרה את מעופי. רסיסים של הסלון שלי כיסו אותי. ניערתי מעלי את השאריות שלו. מהחצר בקע דיון של החיילים על מצב הצבירה שלי באותו הרגע. לוויכוח הצטרפו השכנים השוטרים והכתבים שניסו לעבור את כולם ולהגיע לכניסה של הבניין שלי. יריתי על כתב שהתווכח עם השוטרים, הוויכוח נפסק. כולם נשכבו. שוב שקט.

הטלפון בסאלון צלצל. איך הוא הצליח לשרוד את הפיצוץ. הוא המשיך לצלצל ולצלצל. והמגאפון מלמטה חזר לצעוק לי.

" תענה לטלפון, אנחנו רוצים לדבר איתך "
" אנחנו לא רוצים לפגוע בך "
" אנחנו רק רוצים לדבר איתך "
" לעזור לך "

חזרתי למסדרון ויריתי בטלפון. אחר כך יריתי באיש עם המגאפון. ואז התחילו היריות שוב. נהיה חושך. גל של חום עבר בגופי, שעטת החיילים קרבה אלי, חשתי את כבדות צעדיהם במעלה המדרגות הולכים וקרבים אלי. שקט נהיה פתאום. שקט כל כך יפה. אני חושב שנרדמתי.

חשתי מכה חזקה בגב. ניסיונותיי לפקוח את עיני כשלו. שכבתי בתוך קופסא. משהו שנשמע כגשם תופף על הקופסא. לא, זה לא היה גשם זו הייתה אדמה. קוברים אותי. אני מת. מישהו אמר משהו על הקבר שלי והשקט חזר. חייכתי, איזה יופי של שקט.

ציפור התיישבה על קברי, מצייצת. ציפור נוספת חברה אליה בציוצים. עד מהרה נקבצו ובאו ציפורים נוספות. להקה שלימה של ציפורים צייצה אותי לדעת. ניסתי לצעוק, להבריח אותן, אך קולי לא נשמע. קיללתי וקיללתי. שעות צייצו הציפורים על קברי. קורעות בראשי כמקדחה.

השמש שקע והן פרחו ועפו אל קיניהן.

הערב ירד.

ואז הצרצרים הגיעו.

* נכתב ב 24/11/2002
* ואז חברים (שרי וחוליו, כחכוך בגרון..) אמרו לי שזה יותר מדי דומה ל'בדרך למטה' אז אף אחד לא זכה לראות את זה. ואני הלכתי לראות את 'בדרך למטה'. סרט מעולה, הנה סצינה).