* אזהרת ספויילר לשני ספרים וסרט.
- Full metal jacket (1987) by Stanley Kubrick
- The Short-Timers by Gustav Hasford
- The Phantom Blooper by Gustav Hasford
* הקטע הבא קשה לקריאה וכולל תיאורים גרפיים קשים, אם אתם לא ממש בעניין אל תקראו.
* אם לא צפיתים מעולם ב Full Metal Jacket אז תמתינו עם הקריאה עד שתצפו, בכלל רצוי שתקראו את הספר, בן הדוד של האספורד העלה את כל הספרים שלו לאתר וגם מתחזק בלוג עליו.
* אמא, זה לא בשבילך!
 |
| העטיפה של הספר The short timers (מויקיפדיה) |
בפעם הראשונה שראיתי את Full Metal Jacket לא באמת ראיתי אותו. זה היה בטירונות נח"ל שנת תשעים ושש של המאה הקודמת, בשבוע חינוך אי ששם בעכו. המ"מ ג' הראה לנו סרט על טירונות של הצבא האמריקאי, לא הבנתי כלום מהחיים שלי נשבע לכם ועוד פחות בקולנוע. הקולנוע בק"ש נסגר כשהייתי בכיתה ז' או משהו, היו קצת סרטים פה ושם בהיכל התרבות (בעיקר כל מיני 'גברת תפתחי זה אני' שרצו שלושה חודשים) הקולנוע בקניון נחמיה נפתח כשהתגייסתי. כבלים הגיעו בתחילת התיכון ובכבלים הפיראטיים לא היה סיכוי לראות סרט של קובריק. אם אתם תוהים מה זה כבלים פיראטיים, אז אנשים עם וידאו וקצת יוזמה, חיברו כמה בניינים ביחד עם כבלים ומגברים ושיט דרך הגגות, כבל היה יורד אליך לחלון והיית מחבר את הטלוויזיה, מישהו איפשהו באיזה בניין ליד היה שם סרט ששאל מספריית סרטים בבניין ר.ו.א ולחץ על פּלֶי. אם הסרט לא היה לטעמו הוא היה עוצר באמצע ומחליף לקול צעקותיהם מהחלונות של המנויים שרצו לראות את הסוף. אז לא הבנתי כלום מהחיים שלי וראינו סרט על טירונות בצבא האמריקאי ואיך גילחו לכולם את השיער בהתחלה ואיך אחד מהם לא ממש תיפקד וכולם סובלים בגללו ועושים לו שמיכה ובסוף בשירותים הוא אומר "אני שקוע בעולם של חרא" ואז יורה בסמל ומתאבד. בטח דיברנו קצת על עזרה לזולת ושיט כזה וחזרנו לתיזוזים.
לא זוכר כמה זמן תעיתי בעולם בידיעה שזה הכל, אבל עדיין בשירות צבאי, בבית בין הזפזופים של מת"ב (חלק ממה שהיה לפני הוט) נתקלתי שוב בסרט הזה מהשבוע חינוך איפשהו באמצע החלק הראשון ונשארתי עליו. הגיעו לשירותים, דיברו, הסמל בא, אני בעולם של חרא, ירה בסמל והתאבד. נגמר, חיכיתי לסרט בא.
במקום הסרט הבא ננסי סינטרה שרה על מגפיים, זונה וייטנאמית ניגשה לג'וקר והתחילה משא ומתן ואיזה ברוס לי על אופנוע גנב לראפטרמן את המצלמה. מה?
מה?
מה לעזאזל?
זה כמו לקבל עוד עונה מסדרה שחשבת שנגמרה, או ספר המשך שהסופר החליט לכתוב סוף סוף.. נדבקתי למסך ומאז הסרט לא עוזב אותי. ראיתי את כל הסרטים של קובריק (כן, גם את בארי לינדון) וקראתי על הסרט וחיפשתי את 'שְדַרִים' של מייקל הֵר בעברית איזו תקופה וירדתי מזה. לפני שנתיים בעקבות איזה שרשור ספרי מלחמה בטוויטר הגעתי ל'מטרהורן' של קארל מאראלאנטס וזה הזכיר לי את Full Metal Jacket שוב חיפשתי את 'שדרים' בעברית והשארתי טלפון בכמה חנויות ספרי יד שנייה ואחרי שהתייאשתי הזמנתי אותו באנגלית. אחרי שראיתי רק חצי ואז קיבלתי במקרה עוד חצי ציפיתי לקרוא עוד על ג'וקר וראפטרמן ואנימל-מאדר (הכינוי המלא של אנימל, ואת המאדר אומרים כמו שאומרים מאדר-פאקר אבל עוצרים באמצע לפני הפאקר. ושיחק אותו בסרט איזה בולדווין אחד). קראתי את שדרים, אין קשר, באמת. אולי שני דיאלוגים משדרים נכנסו לסרט.
בראיון שלא תוכנן לגרובר לואיס מהלוס אנג'לס טיימס ב 1987 גוסטאב האספורד מספר שהוא פרץ לסט של Full Metal Jacket עם כמה חברים כשהם מחופשים לחיילים כדי לראות מה קורה ולשתול את עצמם כניצבים על הסט, איזה גוֹפֶר (עובד הפקה זוטר על סט של סרט) תופס אותם ושאל אותם מי הם? אז הוא ענה שהוא כתב את הספר שעליו מבוסס הסרט. הגופר ענה "איזה כבוד לפגוש אותך, 'שדרים' זה הספר הטוב ביותר שקראתי" וגוסטאב ענה לו "גם אני חושב כך".
אני אוהב את הסרט, זה הסרט הטוב ביותר, מבחינתי הוא מושלם. הוא מחולק לשני סיפורים שבעצם הם אותו הסיפור ושני הגיבורים, לאנרד בראשון וג'וקר בשני מתמודדים אחרת עם העולם. הראשון שקוע בעולם של חרא ומתאבד והשני שקוע בעולם של חרא אבל בחיים ולא מפחד, זו שורת הסיום של ג'וקר בסרט.
היה לגוסטאב ולקובריק מאבק משפטי בעיקר בינו לבין עורכי הדין של וורנר בראדרס על קרדיטים על התסריט, לא יודע למה קובריק נלחם בו, זה היה הסיפור שלו. קובריק, וזו דעתי, השתפן בסוף. לא רק על הקרדיט לתסריט אלא גם על התוכן.
האספורד מספר שהוא נדחה על-ידי מו"לים כי הוא לא ניתן למכירה והודפס רק ב 1979. הוא יצא בהוצאה נוספת כשיצא הסרט ב 1987. ספר ההמשך שכתב האספורד The Phantom Blooper ויצא ב 1991 הודפס עוד פחות.
 |
| חומות העיר העתיקה בהוּאֵה |
Payback is a motherfucker
8Ball הפצוע שוכב ברחבה מוקפת בניינים, הצלף ממשיך לירות בגפיו והוא מתפתל מכאבים חבריו מהססים חלקם נהרגים מאותו צלף בניסיון לחלץ אותו, לבסוף הצלף הורג את 8Ball ואת קאובוי והם יוצאים למסע נקמה לתפוס אותו, ג'וקר מגיע אליו ומגלה שהגיע אליה, זו צלפת. הוא מפספס, היא יורה בו וראפטרמן מציל אותו. היא גוססת על הרצפה מבקשת מים ואז שיהרגו אותה. אנימל האלטראגו (הגיבור החוסם) של ג'וקר מחליט לתת לה לגסוס וג'וקר מחליט לגאול אותה מייסוריה. בתחילת הספר וגם בסרט הוא אומר שהוא רוצה להיות הראשון בשכונה שיהיה לו הרג מאושר בקורות חיים. סצנה קשה, שיא של שפל במלחמה הנוראית הזו אבל קובריק נשאר בביקורת הרגילה נגד מלחמה, ומוסריות החייל כלפי חייל האויב.
 |
| חומה מרוסקת בתוך מתחם העיר העתיקה בהוּאֵה |
בעצם הספר The short timers חותר תחת הרעיון הבסיסי של הצבא האמריקאי, נגד שני העקרונות עליו הוא בנוי – הרעות וההיררכיה.
"Marines are not allowed to die without permission" Sargeant Gerheim
חייל מארינס לא משאיר פצוע בשטח, חייל מארינס לא משאיר הרוג בשטח! חייל מארינס עושה תמיד מה שפוקדים עליו!
שלא כמו בצה"ל בו כולם מתחילים כטוראים ומתקדמים בסולם ההדרגות מי לקצונה ומי לשחרור, בצבא האמריקאי יש מסלולים שונים לחוגרים ולקצינים. קצינים מתחילים את השירות בבית ספר לקצינים מבלי שהיו חיילים לפני. זה יוצר הפרדה בין הדרג הלוחם, חיילים ועד רמת הסמל שהוא בעצם הלוחם המיומן ביותר בכח, לבין הדרג הפיקודי מהמ"מ ועד לגנראלים. ובזה מתבטאים גם שני העקרונות הבסיסיים. הרעות של הלוחמים כלפי חבריהם וההיררכיה שהיא בעצם המחויבות של הקצין כלפי פקודות הרמה מעליו. הקצין אמור לבצע את המשימה שלו בזמן וזה לפעמים מגיע על חשבון הרעות, למשל להשאיר הרוגים בשטח או לא לפנות פצועים. בין שני העקרונות נוצר מתח ככל שהחרא גבוה יותר (תקראו את מטרהורן שתורגם לעברית וגם את 'איך זה מרגיש לצאת למלחמה' שלא תורגם אם אתם בעניין).
האספורד באמצעות ג'וקר שובר את שני העקרונות. בספר ישנן שתי סצנות עם צלף אויב. בראשונה שהיא זו שמתרחשת בסרט, ג'וקר מאבד עת ההכרה מפיצוץ וכשהוא מתעורר קאובוי מספר לו שגם הקצין וגם חצי מהכח נהרגו מצלף. הצלף פגע ברגלו של T.H.E ROCK, הכיתה שלו מנסה להציל אותו וכולם נפצעים מאותו הצלף. הקצין מחליט לא לנסות לחלץ אותם. אנימל מתחיל לרוץ אליהם והקצין מושך אותו בצווארון ומכה בפניו. אנימל רותח וקאובוי בטוח שאנימל יהרוג את הקצין ואותם, אנימל לא מספיק לעשות כלום כי הצלף יורה בכולם. אחרי זה הקָשָר נפצע מצלף והקצין ניגש לעזור לו ולפי מה שאנימל שהיה בחוד מספר, שניהם נהרגו מרימון. אחר כך נגלה שאנימל הרג את שניהם עם רימון בתגובה לחילוקי הדעות שהיו לו עם הקצין. לתופעה זו קראו פראגינג והיא היתה נפוצה לקראת סוף המלחמה כשהחיילים ידעו שהם הולכים לסגת וניסו להיפטר מכל קצין שהיה חדור מוטיבציה לגרום להם להיהרג. אנחנו גם מגלים שאנימל היה סמל המחלקה בעבר אבל הורד לדרגת טוראי כי יש לו בעיה עם סמכות כשהיא מתנגשת עם הבסיס של הרֵעוּת, להציל את החברים הפצועים שלך.
מהבחינה הזו המאבק בין הסמלים בפלאטון היה חזק יותר והביא את המאבק הפנימי בתוך היחידות האמריקאיות והתמודד עם תופעת הפראגינג. (לו רק צ'ארלי שין היה סותם את הפה יותר כמו אבא שלו באפוקליפסה עכשיו היה אפשר ליהנות מפלאטון גם היום ד.ה.מ)
קובריק מוותר על המאבקים הפנימיים בתוך הכיתה אולי בגלל שאוליבר סטון עשה את זה קודם. זו ההתנגשות הבסיסית בין הרֵעוּת לבין ההיררכיה, הרבה יותר קשה ומורכב מבעיות מוסריות כלפי אויב.
 |
| זוג ויאטנאמי בצילומי חתונה בשרידי הבסיס האמריקאי בקֵה-סָאן |
"Our rifle is only a tool; it is a hard heart that kills" Sergeant Gerheim
בסצנה האחרונה בספר ההתנגשות מגיעה לשיא. קובריק משתמש בתיאורים של אירוע הצלף ובדיאלוגים מהסצנה האחרונה אבל לא ברעיון המרכזי שלה, חתירה תחת עקרונות הבסיס של הצבא. אליס בספר (או 8BALL בסרט) נע בחוד ונפצע מצלף ברגלו. הם מנסים לקרוא לעזרה אבל הקשר שלהם נפגע, אליס נורה שוב ומנסה להצביע על מיקום הצלף ואז נורה בידו המורה. החובש רץ אליו ונפצע גם כן, הוא מנסה לטפל בו והצלף ממשיך לירות בשניהם מבלי להרוג אותם. קאובוי שמפקד על הסיור מצווה על נסיגה כמו הקצין שלהם בהוּאֵה אבל החיילים לא זזים. אחד הבחורים החדשים רץ אל הפצועים ונפצע גם כן, החובש הפצוע מנסה לטפל גם בו. קאובוי מצווה שוב לסגת ואנימל מורד "חייל מארינס לא משאיר פצועים בשטח" הצלף ממשיך לירות בפצועים, בידיים ברגליים באוזניים באף. קאובוי פוקד על ג'וקר לקחת את הכח ולסגת, ושהפצועים הם האחריות שלו, הוא נפרד מג'וקר ואנימל ומזהיר את ג'וקר לא להפנות לאנימל את הגב כי הוא הרג את הקצין הקודם, הוא זורק רימון עשן לחיפוי ורץ אליהם כשהוא קרוב הוא נפגע ברגלו, קאובוי נופל ומוציא אקדח ויורה לשלושת הפצועים האחרים בראש ואז מנסה להתאבד, הצלף יורה בידו של קאובוי. ג'וקר מפנה לאנימל את הגב ויורה לקאובוי הפצוע כדור בראש. החיילים החיים הולכים משם.
"I'm happy that I am alive, in one piece, and short. I'm in a world of shit, yes, but I am alive. And I am not afraid" Sargeant Joker משפט הסיום בסרט, מופיע בספר לפני כל החרא
התנגשות של הרעות בין חברייך החיים לחברייך הפצועים, התנגשות עם הנורמה הצבאית, התנגשות עם שרשרת הפיקוד, התנגשות פנימית. האספורד מפרק את הבסיס עליו בנוי הצבא. בסצנת הצלף הקודמת ראינו שחיילים מוכנים למות כדי לחלץ את חבריהם כי זה מה שחיילים מחויבים לעשות ומי שעוצר אותם הוא קצין שיכול להחליט מה יותר חשוב לצבא ולהיררכיה, בסצנה האחרונה בספר אנחנו רואים את החובש הפצוע מנסה להציל את חבריו ואת הבחור החדש שרץ לעזור לו והכל תחת הקשת בענן של מיתוס ההקרבה של עצמך למען החברים שלך כי חייל מארינס לא משאיר פצועים בשטח, ובמקום זה בסצנה האחרונה בספר הפצועים מוקרבים על ידי חבריהם כדי להציל את עצמם. החיים עושים מה שטוב להם, הם רוצים לחיות.
זה ספר קשה, הוא מלא בתיאורים גרפים של פציעות ומוות, והומור שחור, והוא מפרק את היסודות של הצבא כמו שהתפרקו במציאות אחרי מתקפת הטט ואיבוד התמיכה של הציבור האמריקאי. האמריקאים לא יכלו לקרוא את זה, לא כל שכן לצפות בזה.
בספר ההמשך האספורד כבר חותר תחת החלום האמריקאי ומרסק אותו. הוא שבוי בכפר וייטנאמי והופך חלק ממנו. כשהצבא משמיד את הכפר ומוצא אותו הם פונים אליו ואומרים "חייל בנו לחלץ אותך" אז הוא עונה להם שהוא לא חייל הוא מארינס ומי בכלל ביקש מהם?
אני חושב שהחלק השלישי היה אמור לחתור תחת התקשורת האמריקאית אבל האספורד לא הספיק לכתוב אותו. הוא מת מסיבוכים של סכרת בגלות ביוון אחרי שנאסר למשך שלוש שנים בעקבות אי החזרת עשרת אלפים ספרים לספריות ציבוריות אמריקאיות שזו כמובן עבירה פדראלית.
בגדול הוא האשם הראשי שאני בוייטנאם עכשיו יושב וכותב על גדת נהר הבושם בהוּאֵה.
פשוט יפה פה.
 |
| נהר הבושם, הוּאֵה |
אכן התכשיט של דרום מזרח אסיה כמו שג'וקר אומר.
מה שנותר פה מהאמריקאים, חוץ ממוזיאוני מלחמה וכמה קרחות של אייג'נט אורנג' בג'ונגל זה..
 |
| סטודנטים ויאטנאמים מנגנים ושרים על גדת נהר הבושם, הוּאֵה |
ליידי מיסטר
מאריחואנה?
מיסטר, סמוק?
גטינג הָיי, מיסטר?
פריטי ליידי?
מיסטר, בום בום
בואט וואן אאור?
טקסי? סר
בָּייק? בָּייק?
וואן דולאר..
וקוקה קולה, הכל יותר טוב עם קוקה קולה (גוסטאב האספורד)
