לילה ויום בספטמבר

ב-3 בספטמבר השתתפתי בהפגנת המיליון, צילמתי קצת לפני, קצת אחרי, ובעיקר בהפגנה. היה מאוד אמוציונאלי, וכך גם התוצאה. זה לא סרט זו חוויה מצולמת.

פסטיבל איפה הייתי ב-11 בספטמבר 2001

באחד עשר לספטמבר אלפיים ואחת ישנתי צהריים.

אני בדרך כלל ישן צהריים כשאני יכול, ובגלל שהייתי סטודנט למדעי המחשב בחופשה, אז כרגיל ישנתי צהריים.

שורקה התקשרה אלי בהיסטריה ואמרה לי שהיא באה לראות טלוויזיה.

לשורקה לא הייתה טלוויזיה, היא גם הייתה סטודנטית למדעי המחשב. בדרך כלל היינו נפגשים פעם בשבוע בערב, אצלי לראות 'אלי מקביל' (אני אתכחש לזה אחר כך).

ופתאום טלפון בצהריים שהיא באה לראות טלוויזיה. "מטוס התנגש במגדלי התאומים", היא אמרה.

"כן, כן.." אמרתי וחזרתי לישון.

זה נשמע כמו חלק מחלום. או בדיחה מעשית ( איך מתרגמים פרקטיקאל ג'ואוק ?)

לא יודע כמה זמן עבר, אבל הדפיקות העזות בדלת העירו אותי.

קמתי מהמיטה ופתחתי את הדלת.

שורקה נכנסה בסערה.

"אתה לא רואה טלוויזיה?" שאלה נסערת.

"חשבתי שאת צוחקת" עניתי תוך שאני מחפש את השלט.

הדלקתי את הטלוויזיה.

טלויזיה גדולה כזו, 29 אינטש, נקנתה בתחילת שנות השמונים. הטלוויזיה הצבעונית הראשונה של ההורים שלי. היתה לה מסגרת עץ עבה. ומהרגע שהייית מדליק אותה היא הייתה מתחממת לאיטה עד שהתמונה הייתה מתבהרת.

עמדנו מול הטלוויזיה וחיכינו שהיא תתניע.

התמונה התבהרה.

מגדלי התאומים על המסך, ואחד מהם מעשן כמו לפיד ענק.

אחרי שנייה מטוס נכנס בבניין השני.

אחרי שהתעשתי התקשרתי לאח שלי שהיה חייל.

הוא ישן צהריים.

הערתי אותו.

אמרתי לו שמטוס התנגש בבנייני התאומים בניו יורק.

"כן..כן.." הוא אמר.

וחזר לישון.

מסתבר ששורקה זכרה את זה הרבה יותר מעניין ממני, אז הנה ציטוט שלה בגוף הבלוג על מה שקרה מהתגובה שלה פה למטה :) אני ממש גאה בעצמי

איך אוכל לשכוח?
כמה אי דיוקים (שתוכל להתכחש אליהם אחר כך):
התקשרתי אליך ושאלתי דרורקה אפשר לבוא לראות אצלך טלוויזיה? באמת נשמעת ישן, ושאלתי אותך מה אתה כל כך רגוע. אז אמרת שורקה קרה משהו? ואמרתי לך - מגדלי התאומים קרסו! מטוסים התנגשו בפנטגון! אמריקה בוערת!
ואתה ענית: באמת? כל הכבוד!

הטרמפיסט חייב ללכת

לאור התעניינות חוזרת ונשנית בטרמפיסט (בעיקר: "מוכר? מוכר?) הציור הידוע "הטרמפיסט" מחפש טרמפ מחוץ לסטודיו.
השיטה: מכירה פומבית
המקום: פייסבוק (חפשו אירוע שנקרא 'הטרמפיסט חייב ללכת')

הדרך: פשוט תציעו הצעות באירוע בפייסבוק, ההצעה הגבוהה היא הזוכה.תאריך סיום להצעות 24.9.2011 בשעה תשע בערב.

כל מי שמעוניין לבחון את הציור מקרוב או סתם לראות ציורים אחרים, מוזמן לסטודיו שלי, רצוי לתאם מראש 050-7293195 או במייל drormiler@yahoo.com או פה:

http://www.facebook.com/drormilerstudio

מחאת האוהלים ברוטשילד - הלוך ושוב

הפוסט השבוע לילד - בפוסט הבא מסתתרות מספר סאטירות חברתיות, אנא עזרו למצוא אותן. הָלוֹךְ כמה צריך אוהל למחות? כמה יכול אוהל יחיד בצבע כסף לעמוד בשמש? לפני שמישהו יקרא לו אוהל? וכפול מזה אוהל זוגי. וכפול מזה אוהל משפחתי. ליד הפסל של דיזנגוף על הסוס שלו ,כנראה מהחיים, אבל בשבילי מהסיפורים של נחום גוטמן. מול בניין מוזיאון תל אביב שבו הוכרזה מדינת ישראל. הרבה אוהלים אין באיזור הזה. רובם מתרכזים באיזור היקר יותר של הבימה. זה האיזור של הבנקים. המגדלים שלהם מאפילים על הבניין בו הוכרזה המדינה. והוא אפור ונמוך ומרופט כמו בגדי החאקי של ראש הממשלה הראשון. לא מבליט את עצמו ולא מתנשא על הבניינים מסביב. אם חושבים על זה גם הכנסת שלנו אודרכלה לה כך שתשכב יחדיו בצורה ירושלמית ולא מתנשאת. שתי צעירות תל אביביות עברו על ידי והתווכחו איפה לאכול ארוחת בוקר. ואם היא תהייה בוקר או צהריים כי כבר אחרי אחת באמצע היום. מחאת האוהלים. לא מחאת הדיור ולא מחאת מעמד הביניים. מחאת האוהלים. שדירה של אוהלים מוחים ולכל אוהל יש מה להגיד על עצמו. וכל האוהלים נראים עייפים ורצוצים וזקנים ומלאי אבק. חלקם שבורים והנה עוד מעט יבוא מישהו ויחליף אותם באוהלים חדשים מסין. זה כנראה יהיה עובד זר אפריקאי שמנקה את השדירה בחסות העירייה. בקצה השדירה העירייה בונה חניון תת קרקעי. גם בקצה השני של השדירה יש חניון תת קרקעי חדש ומושקע מתחת לתיאטרון הלאומי. החניון מואר וממוזג ורחב ידיים. אם יש לך כסף אז האוטו שלך יכול לחיות בתל אביב יותר טוב מהאנשים. רוטשילד נגמר ב’מיצים של דנית’, דנית לא הייתה, אבל היה שם בחור שהזמין אותי לשבת לשתות את המיץ תפוזים שקניתי, כי כולם ממהרים ביום שישי. היו שם ספרים על הבר של י.ל. גורדון ואחד העם, מישהו סימן בסימניה איזה שיר אחד, שני ילדים עם סיגריות התיישבו לידי, אז התחלתי לחזור חזרה. וָשׁוֹב האוהלים נראו עייפים יותר בדרך חזרה, אולי בגלל שהיה כבר מספיק חם. ומספיק לח בשביל ללכת משם לים. ובאמת יום שישי ולאף אחד אין זמן. לכל אוהל יש שלט משלו, ודרך משלו להגיד שלום. אבל אין שם אף אחד שיקשיב לאוהלים, כי איזה מגוחך זה לדבר עם אוהל. חוץ מאוהלים השדירה מלאה בפוסטרים בשחור לבן של פורטרטים של אנשים, כי לכל אוהל יש שם שנתנו לו אביו ואימו, ופוסטר שמגיע ממשאית שחונה בכיכר הבימה עם חבורה של אומנים, נראה לי צרפתיים, שמצלמת פורטרטים, מדפיסה אותם לפוסטר בשחור לבן ומדביקה אותם אי שם בשדרה, כי לכל אוהל יש פנים שנתן לו בעליו, והדפיסו צרפתים עם כסף. ויש גם תערוכה באוהל הגדול ממש בקצה ליד הבימה עם ציורים קומיים של אנגלמאייר, אני אוהב את אנגלמאייר. וחוץ מזה היה שם את הבחור הזה:

שאמר את זה:

קוראים לו ארז משולם והוא מתיאטרון הכרכרה. והוא צייר על הקלקרים בעצמו כי אין לו כסף להדפיס פוסטרים, גם אם זה ‘תרומה’ והוא צועק מהלב. ומול הבימה שזה התיאטרון הלאומי המכוער ביותר בלאום. אבל יש סיכוי שיום יבוא וישפצו אותו שוב והוא יהפוך להיות ברבור יפייפה. ואני מקווה שהפעם בלי נצנצים. בערב הלכתי לרוץ בפארק הירקון. בריצה חזרה איזה בחור שאני לא מכיר שרץ מולי עם כדורגל מסר לי את הכדור, החזרתי לו מסירה והוא אמר ‘הו, יופי’ סולידריות חברתית. ליד הבית, נערה על ספסל בשיחה טלפונית אמרה ‘ההורים שלי רק מחכים שסבתא שלי תמות כבר’ כל אחד והסולידריות החברתית שלו.

מכולת (מערכון)

1.           מכולת (מערכון)

בן אדם הולך ברחוב פניו קדימה אל המצלמה המלווה אותו

בן אדם

[שר לעצמו] הוי ארצי מולדתי...הר טרשים קירח....

הבן-אדם נראה קצת צולע, הוא נעצר מרים את רגל ימין, מסטיק דבוק לו לנעל בצידו האחד ובצידו האחר מתוח ודבוק למדרכה.

בן אדם

[מסנן] כס..ראבק

הבן אדם מתחיל לגרד את המסטיק מהנעל ותוך כדי מוצא שקל על הרצפה. הוא פונה למצלמה מתחיל לדבר וללכת קדימה בו-זמנית.

בן אדם

היי, שֶׁקֶל.

איזה כיף זה למצוא שֶׁקֶל, הא?

ועוד היום, עם המצב הכלכלי.

שֶׁקֶל.

שֶׁקֶל זה הרבה כסף, זה לא גדל על עצים.

ואני,

אני אל תראו אותי ככה.

אני עובד.

לא סתם עובד, עובד קשה.

לא כמו כל הפרזיטים האלה שלא עובדים, אני עובד.

עובד קשה.

ומרוויח טוב, לא כמו לאחרים.

עובד קשה, ומרוויח טוב.

לא כמו העובדים הסוציאליים. הם עובדים קשה ומרוויחים כלום.

מרוויחים כלום.

אבל מה, מרוויחים כלום עם סיפוק.

הם מסופקים.

עבודה סוציאלית, זו עבודה עם סיפוק.

והרופאים.

הרופאים מה?

הם גם עובדים קשה.

עובדים קשה ומרוויחים כלום.

אבל מה, עובדים קשה, מרוויחים כלום, אבל עם סיפוק.

ולא סתם סיפוק, סיפוק עם כבוד.

להיות רופא זה כבוד.

מרוויחים כלום, אבל כבוד.

לא כבוד כמו המורים.

המורים גם מרוויחים כלום.

אבל המורים גם מרוויחים כלום, גם סיפוק, גם כבוד וגם חופשות.

כל הזמן בחופש אלה.

אבל מה, מרוויחים כלום.

מרוויחים כלום ובחופש עם כבוד וסיפוק.

ואם הם בפריפריה?

נגיד, העובדים הסוציאליים בפריפריה?

מרוויחים כלום אבל עם סיפוק וציונות.

והרופאים בפריפריה?

מרוויחים כלום, עם סיפוק וכבוד וציונות.

והמורים מה?

ועוד בפריפריה?

מרוויחים כלום וסיפוק וכבוד וחופשות וציונות.

הרבה ציונות יש בפריפריה.

ים ציונות.

הכל ציונות פה.

גם אני מרוויח.

גם עובד קשה, גם מרוויח טוב וגם ציונות.

מה?

כמה מה?

כמה כסף?

מה כסף?

זה פריפריה פה, אין פה כסף.

פה מרוויחים בציונות, ובלייקים בפייסבוק.

הבן אדם נכנס לחנות מכולת, המצלמה נכנסת אחריו. הבן אדם לוקח לחם וחלב וניגש לשלם לחנווני.

בן אדם

כמה?

חנווני

עשר תשעים.

הבן אדם מוציא שלושה שקלים ושבעים אגורות מהכיס, ומוסיף את השקל שמצא בדרך.

חנווני

עוד שש עשרים.

הבן אדם מכניס יד לכיס ומפשפש

בן אדם

יש לי עוד שתיים עשרה לייקים לפייסבוק.

החנווני מביט על הבן אדם בפנים זעופות.

בן אדם

אי אפשר לשלם בלייקים?

אה?

ובציונות אפשר?

שתיקה כהסכמה וסיכום של השתיקה

"בחרנו ביבי קיבלנו זיבי"

אין לי ארץ אחרת

"אנחנו רוצים לעמוד דקה דומיה לזכר אחיינו ואחיותינו שנהרגו בדרום."

ככה נפתחה עצרת השתיקה אתמול, כנראה עדיף היה שגם תימשך בשתיקה.

מהקהל מישהו זרק:
"ולזכר הפלסתינאים שנהרגו בעזה"

ומישהו אחר ענה לו:
"ככה זה מתחיל"

בטון של 'אם זה הפגנה של שמאלנים אז אני הולך'.
אחר כך בא עדכון חדשות בחסות יו"ר אגודת הסטודנטים בתל-חי, כי אי אפשר בלי עדכון חדשות, ככה זה.

מזלם של המתים שיש מחאה.

איזה בחור שנראה ככה:

נתן לי חוברת של maavak.org.il תכנסו לקרוא, גם אם לא תקראו יש שם את הרימיקס של ביבי על איך אנחנו המקום היחיד שלא רועד באזור.

היה שלט של 'אין לי ארץ אחרת' ברקע, וששון שאל אותי איך לא עברתי כבר לגרמניה עם הדרכון הארי שלי, ואני תהיתי אם הוא עדיין בתוקף כי הוצאתי אותו במלחמה הקודמת.

אחר כך הייתה מצגת תמונות (חלקן שלי :) שהרגישה כמו מסיבת סיום של המחאה, והנה תכף כולם ייקבלו תעודות ויילכו אל הצבא.

ושרו את 'אין לי ארץ אחרת' ואחר כך את התקווה.

וכרגיל בתקווה כולם שרו חלש את ההתחלה כי אף אחד לא בטוח אם 'עין לציון צופיה' היא לפני או אחרי 'נפש יהודי הומיה'.

וי ירו שה לה אה אים.

עילי התבדח שרק חסר שיגידו ש'תם הטקס'.

ויו"ר האגודה לא אכזב ואמר ש'תם הטקס'.

אז תמנו משם ובדרך חזרה נכנס לי חול לכפכף.

קיללתי.

כשחזרתי הביתה, פתחתי ערוף 1 לראות חדשות, אני מעדיף ערוץ 1 בלי מוזיקת רקע קצבית וסבר פנים חמור ואחראי.

היה שם כתב ששידר ממקום פגיעה של גראד בבאר שבע, ומאחוריו עמדו תושבים ששרו 'עם ישראל חי..' הכתב זז כדי שהצלם יראה את המכונית השרופה ואת עם ישראל חי וקיים ואיך שהוא התחיל לדבר השירה התחלפה ל'מוות לערבים...מוות לערבים..."

איך כלום לא נשרף עדיין במחאה הזו?

צריך לשרוף משהו.

מי בא למנגל בנחל ?

Ohad
Oil on canvas
30 X 40 cm
2011

אוהד
שמן על בד
30 * 40
2011
Other Paintings.