תוויות

מחאת האוהלים ברוטשילד - הלוך ושוב

הפוסט השבוע לילד - בפוסט הבא מסתתרות מספר סאטירות חברתיות, אנא עזרו למצוא אותן. הָלוֹךְ כמה צריך אוהל למחות? כמה יכול אוהל יחיד בצבע כסף לעמוד בשמש? לפני שמישהו יקרא לו אוהל? וכפול מזה אוהל זוגי. וכפול מזה אוהל משפחתי. ליד הפסל של דיזנגוף על הסוס שלו ,כנראה מהחיים, אבל בשבילי מהסיפורים של נחום גוטמן. מול בניין מוזיאון תל אביב שבו הוכרזה מדינת ישראל. הרבה אוהלים אין באיזור הזה. רובם מתרכזים באיזור היקר יותר של הבימה. זה האיזור של הבנקים. המגדלים שלהם מאפילים על הבניין בו הוכרזה המדינה. והוא אפור ונמוך ומרופט כמו בגדי החאקי של ראש הממשלה הראשון. לא מבליט את עצמו ולא מתנשא על הבניינים מסביב. אם חושבים על זה גם הכנסת שלנו אודרכלה לה כך שתשכב יחדיו בצורה ירושלמית ולא מתנשאת. שתי צעירות תל אביביות עברו על ידי והתווכחו איפה לאכול ארוחת בוקר. ואם היא תהייה בוקר או צהריים כי כבר אחרי אחת באמצע היום. מחאת האוהלים. לא מחאת הדיור ולא מחאת מעמד הביניים. מחאת האוהלים. שדירה של אוהלים מוחים ולכל אוהל יש מה להגיד על עצמו. וכל האוהלים נראים עייפים ורצוצים וזקנים ומלאי אבק. חלקם שבורים והנה עוד מעט יבוא מישהו ויחליף אותם באוהלים חדשים מסין. זה כנראה יהיה עובד זר אפריקאי שמנקה את השדירה בחסות העירייה. בקצה השדירה העירייה בונה חניון תת קרקעי. גם בקצה השני של השדירה יש חניון תת קרקעי חדש ומושקע מתחת לתיאטרון הלאומי. החניון מואר וממוזג ורחב ידיים. אם יש לך כסף אז האוטו שלך יכול לחיות בתל אביב יותר טוב מהאנשים. רוטשילד נגמר ב’מיצים של דנית’, דנית לא הייתה, אבל היה שם בחור שהזמין אותי לשבת לשתות את המיץ תפוזים שקניתי, כי כולם ממהרים ביום שישי. היו שם ספרים על הבר של י.ל. גורדון ואחד העם, מישהו סימן בסימניה איזה שיר אחד, שני ילדים עם סיגריות התיישבו לידי, אז התחלתי לחזור חזרה. וָשׁוֹב האוהלים נראו עייפים יותר בדרך חזרה, אולי בגלל שהיה כבר מספיק חם. ומספיק לח בשביל ללכת משם לים. ובאמת יום שישי ולאף אחד אין זמן. לכל אוהל יש שלט משלו, ודרך משלו להגיד שלום. אבל אין שם אף אחד שיקשיב לאוהלים, כי איזה מגוחך זה לדבר עם אוהל. חוץ מאוהלים השדירה מלאה בפוסטרים בשחור לבן של פורטרטים של אנשים, כי לכל אוהל יש שם שנתנו לו אביו ואימו, ופוסטר שמגיע ממשאית שחונה בכיכר הבימה עם חבורה של אומנים, נראה לי צרפתיים, שמצלמת פורטרטים, מדפיסה אותם לפוסטר בשחור לבן ומדביקה אותם אי שם בשדרה, כי לכל אוהל יש פנים שנתן לו בעליו, והדפיסו צרפתים עם כסף. ויש גם תערוכה באוהל הגדול ממש בקצה ליד הבימה עם ציורים קומיים של אנגלמאייר, אני אוהב את אנגלמאייר. וחוץ מזה היה שם את הבחור הזה:


שאמר את זה:


קוראים לו ארז משולם והוא מתיאטרון הכרכרה. והוא צייר על הקלקרים בעצמו כי אין לו כסף להדפיס פוסטרים, גם אם זה ‘תרומה’ והוא צועק מהלב. ומול הבימה שזה התיאטרון הלאומי המכוער ביותר בלאום. אבל יש סיכוי שיום יבוא וישפצו אותו שוב והוא יהפוך להיות ברבור יפייפה. ואני מקווה שהפעם בלי נצנצים. בערב הלכתי לרוץ בפארק הירקון. בריצה חזרה איזה בחור שאני לא מכיר שרץ מולי עם כדורגל מסר לי את הכדור, החזרתי לו מסירה והוא אמר ‘הו, יופי’ סולידריות חברתית. ליד הבית, נערה על ספסל בשיחה טלפונית אמרה ‘ההורים שלי רק מחכים שסבתא שלי תמות כבר’ כל אחד והסולידריות החברתית שלו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה