תוויות

היומן השנתי מאלוהים (עם תיקונים)

(פורסם במקור ב 2017, אז ערכתי קצת)

גַּיְא בן-הינום בודק דואר
צבעי מים על נייר SAUNDERS WATERFORD
בתיבת הדואר, דחוס, מעוך, ומגולגל למחצה עם עוד כמה וכמה חשבונות נח לו היומן השנתי מאלוהים. הייתי צריך להוציא את שאר הדואר כדי שאוכל לחלץ אותו החוצה. זה אומר שכבר סוף אלול. איך שהזמן טס. היה חם, שרב של סוף קיץ והאוויר היה דחוס כמו תיבת הדואר ומזוהם. הרגשתי את הריריות שלי מגורות, לקחתי שאיפה ממשאף האסטמה ובדרך חזרה הביתה מהבוטק'ה של הדואר עצרתי בבית קפה.

הזמנתי אספרסו כפול ארוך ובורקס גבינה. אני צריך להפסיק עם בורקסים, בורקס זה רצח. תמיד בביס האחרון אני מצטער, אבל הדרך עד לביס האחרון היא תענוג צרוף. הם מכינים אותו עם חמאה וגבינה טרייה שנוזלת מהצדדים של הבצק. אני אף פעם לא מתאפק. עברתי על הדואר, ריכזתי את כל החשבונות שצריך לשלם ואת הזבל ערמתי ביחד עם היומן השנתי מאלוהים והשלכתי לפח בדרך החוצה מהקפה.
בכניסה לבניין שלי שמעתי צעקות, אבל היה כל כך חם שלא התייחסתי אליהם. ככה זה כשחם בלבנט, כולם צועקים. אחרי כמה מדרגות הבנתי שהצועקים נמצאים ליד הדירה שלי. מסתבר שאלו אבי, ג'ו ואושר התינוקת שלהם, איזו אקוסטיקה נוראית יש בחדרי מדרגות.

"הי, הי, מה קרה?"

"למה אתה לא בבית" ג'ו צעקה עלי תוך כדי הוויכוח.

"למה לא אמרתם שאתם באים?" שאלתי.

"למה אתה לא עוקב אחרי היומן שלך? כתוב שם שאנחנו אצלך ב 16:37!"

"אני לא משתמש ביומן" עניתי בהתנצלות.

"שיט, שכחתי שאתה מאלה, תפתח כבר אני צריכה להחליף לה חיתול!"

פתחתי את הדלת ושניהם נכנסו בסערה והתפזרו בבית תוך שהם ממשיכים לצעוק אחד על השנייה על הראשון על השלישית, איזה רעש. הנחתי את המפתחות והדואר, והוצאתי מטחנת קפה מהארון, מילאתי אותה בפולי קפה והפעלתי, המכונה צרחה, 'איזה רעש נפלא' חשבתי לעצמי.

דחיפה בכתף הקיצה אותי, אבי אמר משהו, לא שמעתי כלום, מטחנת הקפה עדיין צרחה. הנחתי לה להירגע.

"רוצה קפה?"

"בטח" אבי אמר וניסה להרגיע את אושר שנלחצה מהרעש של מכונת הקפה. אושר נרגעה וגם המכונה וגם האורחים, סופסוף שקט, מילאתי את המקינטה והנחתי על הגז.

"מה קרה" שאלתי את אבי מתוך נימוס, לא ציפיתי לתשובה, צרות שלהם.

"אני עומד למות" אבי אמר, והתחיל לעשות קולות מוזרים לאושר כדי להצחיק אותה.

"מתי?"

"מחר" אבי ענה, ממשיך עם הקולות המוזרים.

"מה מחר? היומן החדש הוא מראש השנה" עניתי.

"כן, לא קיבלתי יומן חדש"

"ו.."

"לא קיבלתי יומן חדש וג'ו התקשרה לברר ואמרו לה שאני לא צריך כי אני אמור למות וזה כתוב ביומן של השנה" הוא המשיך עם הקולות המוזרים. "זה היה כתוב בסוף של היומן ולא שמתי לב עד היום".

"לא שמת לב! למה לא קראת עד הסוף?" ג'ו חזרה ואיתה הצעקות.

"לא שמתי לב, אל תהרגי אותי בגלל זה" אבי ענה.

"אין לי מה להרוג אותך, אתה ממילא תמות מחר" ג'ו צרחה על אבי וחטפה את אושר מידיו.

"כתוב איך אתה הולך למות?"

אבי התעצבן, "אני הולך למות וזה מה שמעניין אותך?"

"סתם, רציתי לדעת אם מפרטים ביומן איך אתה הולך למות.."

"הולכת לדרוס אותי משאית, בסדר?"

"אה.. אז אל תצא מהבית מחר, ושום משאית לא תדרוס אותך. חלב?"

"נראה לך שזה עובד ככה? הולכת לדרוס אותי משאית מחר, זה מה שכתוב, אין כלום אחרי. אי אפשר לחמוק מזה. כן, קצת חלב"

הוצאתי חלב מהמקרר ושאלתי "ניסית?"

אבי שתה מהקפה שלו ולא ענה.

"ניסית?" שאלתי שוב.

"לא"

"אולי תנסה?"

אבי המשיך לשתות באיטיות מהקפה שלו, ואני שתיתי משלי, וג'ו הצטרפה אלינו.

"תפסיק להכניס לו תקוות לראש, הוא מת מחר וזהו"

"רוצָה חלב?"

"לא, אני בשרית" ענתה ג'ו והבחינה באבי שותה קפה עם חלב "השתגעת?" צעקה עליו וחטפה ממנו את הכוס, הקפה נשפך על אבי ועם הרצפה וקצת עלי.

"אתה בשרי ואתה שותה חלב? מה תגיד להשם מחר? מה?"

"ממתי אני שומר כשרות?"

"ממתי שאתה מת מחר אידיוט!" אבי לקח את הקפה ממני והמשיך לשתות בלי חלב. ניקיתי את הרצפה מהקפה, "אז איך חוגגים את המוות שלך?" שאלתי.

"לא חוגגים, יש לנו ארוחה עם ההורים שלה. זה מה שכתוב ביומן".

"לעזאזל היומן, תבריז, מה כבר יכול לקרות?"

***

הצעקות הלכו ואיתם אבי וג'ו ואושר. חתכתי סלט מעגבנייה אחת ושני מלפפונים, אני שונא שאין לי כמות שווה של ירקות זה הורס לי את כל האיזון של הסלט, אז הוספתי שלוש צנוניות. הכנתי טחינה והתיישבתי מול הטלוויזיה. חיפשתי משהו לצפות בו שיהיה מטופש ומצחיק, לא בא לי שום דבר רציני, מספיק מוות אחד ביום, ומחר אני צריך להתמודד עם הלוויה. חיפשתי סרט קולג' אמריקאי, משהו מטופש בסגנון הת'רס [***ספויילר!*** (Heathers) סרט קולנוע מ 1988. ווינונה ריידר מתאהבת בכריסטיאן סלייטר הסוציופאט ורוצחת את כל החברות המעצבנות שלה + עוד כמה בדרך. סצנת הסיום של פיצוץ בית ספר התיכון אלמותית***] במקום הסרט הופיע לי טריילר לסדרה, הם עושים רימייק להת'רס כשאחד ההת'רס הוא בחור, אחת אפריקאית־אמריקאית ואחת עם משקל יתר. בניגוד לשתי בלונדיניות + ברנדה [שאנן דוהרטי] אלוהי הפוליטיקלי קורקט זה הולך להיות מחורבן, ולמה הם לא עושים רימייק ל'פריקים וגיקים'?? [סדרת תיכון 1999-2000 עם ג'יימס פרנקו]

הטלפון עשה צליל של הודעה. לא בא לי לענות לאף אחד. ואז עוד אחת. ועוד אחת. שלוש הודעות, תהיתי לעצמי אם זה צירוף מקרים או משהו דחוף. יכול להיות שזה משהו דחוף.

[הודעה ראשונה] "בשעה 21:30 אתה פוגש את אבי יותם וליאו בפאב 'הכבשה' שדרות הרצל 17, תתפנה לך חנייה בצד השני של הרחוב ליד שדרות הרצל 22 בשעה 21:26" מאת '00-0000000'
[הודעה שנייה] "הולך לצאת לך הרפס השפתיים תמרח משחה" מאת '00-0000000'
[הודעה שלישית] "השליח של דוידפארם בדיוק נכנס לבניין עם המשחה שהזמנת, חשבונך יחויב ב 59.99 במחזור החיוב הבא" מאת 'דוידפארם – עולם המרקחת שחוזה את העתיד'.

מה זה לעזאזל? חשבתי לעצמי, פעמון הדלת צלצל, ניגשתי לפתוח.

"שלום זה המשלוח שלך, תחתום כאן בבקשה" השליח הגיש לי שקית של דוידפארם ביד אחת וטאבלט לחתימה ביד השנייה.

"לא הזמנתי כלום" עניתי. השליח הופתע מהתשובה, הוא הביט בטאבלט ואז בי.

"זה רחוב גֵּיא בן הינום 6, דירה 6?"

"כן"

"אתה גַּיְא בן-הינום?"

"כן"

"שלום זה המשלוח שלך, תחתום כאן בבקשה" השליח הגיש לי בשנית את השקית של דוידפארם וטאבלט לחתימה. הרגשתי עקצוצים בשפתיים. סיננתי קללה וחתמתי על הטאבלט. טרקתי את הדלת. ניגשתי למקלחת ומרחתי משחה. ססעמק.

ניסיתי לחזור למספר 00-0000000, המספר שחייגתי איננו מחובר. ססעמק.

***

הבטתי במראה, שלוש בועות קטנות על השפה הימנית עליונה, מרחתי שוב משחה, השפתיים שלי בערו מבפנים. הטלפון טרטר בהודעות, כולן מ 00-0000000. לא פתחתי אותן, לא רוצה לדעת. ביטלתי את ההתראות בטלפון וחיפשתי שירות לקוחות של 'היומן השנתי מאלוהים', אין להם טלפון, אין שירות לקוחות, כלום. אפילו לא מייל.

נפגשתי עם אבי לקפה של בוקר, ג'ו נפרדה ממנו ושילחה אותו לדרכו, היא לא רצתה לראות איך הוא מת. שתינו קפה ואבי אכל עוגת פרג, בנאדם עומד למות ובוחר לסיים עם עוגת פרג, לך תבין. לקחתי את ה'יומן השנתי מאלוהים' שלו וחיפשתי טלפון של שירות לקוחות, או מייל או משהו. אפילו שם של בית הדפוס לא היה, כלום. סיימנו את הקפה ואבי התחיל לאסוף את הדברים שלו כדי לצאת.

"אתה בטוח שאתה רוצה לצאת?"

"למה לא?"

"כי הסיכוי שתדרוס אותך משאית בתוך הקפה קטן יותר מאשר בחוץ"

"היא תדרוס בכל מקרה" אבי ענה סיים להכניס את המפתחות והטלפון לכיסים, לקח את היומן שלו וחבש כובע בוקרים. פעם ראשונה שאני רואה אותו עם כובע.

"מה הקטע של הכובע?"

"לא יודע, בא לי כובע"

"כובע בוקרים?"

"זה מה שבא לי, מה אכפת לך, רד ממני" אבי יצא ואני אחריו, הלכנו על המדרכה אני בצד הצמוד לכביש ואבי בחלק הפנימי, הוא לא רצה למות. עברנו ליד מסחרית של חבר'ה קדישא, הנהג עמד בחוץ עם טלפון ואזניות לבנות וזז לקול המוזיקה שבקעה מהן. שום משאית לא נראית באופק.

"תשמע גיא, אני צריך.." אבי גמגם. "אני.." משב רוח קל העיף לו את הכובע מהראש, הוא רץ אחריו בדחף של רגע לכביש, אני לא יודע מאיפה המשאית הגיעה אבל היא הגיעה. אבי עף מהפגיעה ונחת ממש ליד הטרנזיט של חבר'ה קדישא. הבחור עם האזניות ועוד אחד אחר ניגשו אליו והתחילו להכניס אותו לשק שחור. רצתי אליו והזזתי אותם מאבי, הרמתי את הראש שלו וצעקתי "אבי, אבי!" הוא לא ענה. העיניים שלו היו פקוחות ודם זרם מהאף שלו. בדקתי דופק וצעקתי על החבר'ה קדישא שהם צריכים לבדוק אם הוא מת קודם, אחד החבר'ה ענה לי שלא צריך כי זה כתוב ביומן וסימן לחבר השני עם האצבע, בסיבובים לכיוון הרקה, שאני כנראה משוגע.

הם ארזו אותו בשק שחור ואת ה'יומן השנתי מאלוהים' שלו ארזו בשקית שחורה ייעודית ונסעו משם.

ישבתי על שפת המדרכה, חסר אונים. לא בכיתי ולא לא-בכיתי, איפשהו נתקענו באמצע אני והדמעות. הסתכלתי בטלפון, הוא עדיין היה על שקט, 13 הודעות, כולן מאותו המספר. התקשרתי לג'ו, היא אמרה לי שהיא קיבלה את ההודעה מחבר'ה קדישא ושההלוויה ב 17:00 ושהכל מאלוהים וניתקה. ססעמק.

***

השתקתי את ההתראות של הטלפון וההודעות מאלוהים הצטברו. איזה מטופש זה ללכת להלוויה של מישהו שידעת שהוא עומד למות ונפרדת ממנו והוא כבר לא שם. למה הטקס המיותר הזה בכלל. אני רוצה שיזרקו את הגופה שלי באיזה ואדי להיאכל על ידי חיות בר ואוכלי נבלות, נשרים, צבועים ורימות, לא רוצה לא קבר ולא מצבה. בסוף ההלוויה של אבי ניגשתי לרבי ושאלתי אם אני יכול לדבר איתו. הוא הסתכל עלי מוזר.

"למה לא מרחת משחה?"

"אה?"

"לא קיבלת הודעה שהולך לצאת לך הרפס?" בכלל שכחתי מזה, ושכחתי למרוח משחה וכל השפה העליונה הימנית שלי הייתה נפוחה משלפוחיות.

"אני לא רוצה לקבל הודעות וזרקתי את היומן לפח" הרבי הביט בי בזלזול וסינן "אה, אתה מאלה" ואז הפנה לי גב והתחיל להתרחק. רצתי אל הרבי ומשכתי אותו בכתף.

"אני מאלה רבי אבל אני לא רוצה לקבל הודעות, איך אני מבטל אותן, אין למי להתקשר, אין למי לפנות. מה אני עושה?"

הרבי הסתובב, סימן לי עם ידו להתקרב. התקרבתי ורכנתי לעברו, "אלוהים נמצא בכל מקום, רק תבקש"

"זהו?"

"ותתפלל שהבקשה שלך תתקבל, זה לא אוטומטי, אתה יכול גם לתרום לצדקה זה מזרז עניינים" הוא הגיש לי חוברת קטנה של הישיבה שלו עם מספר חשבון בנק לתרומה באמצעות ויזה או המחאה או Pay-Pal ואז הסתובב שוב והלך. בשביל שירות לקוחות אין כלום, אבל בשביל תרומות יש מלא דרכים. ססעמק.

***

שכבתי במיטה והבטתי בתקרה. השפתיים שלי כאבו, השלפוחיות התפוצצות ושום משחה לא תעזור לזה. חשבתי על אלוהים ושאני רוצה להפסיק לקבל הודעות. הטלפון טרטר עם שתי הודעות חדשות, בדקתי אותן, זה לא היה אישור שתפילתי התקבלה ולא אקבל יותר הודעות, זו הייתה הודעה שאני נפגש עוד חצי שעה עם ג'וני בפאב, ושאני צריך להחזיר לו מקדחה.

"תפסיק לשלוח לי הודעות" צעקתי על התקרה. "תסיר אותי מרשימת התפוצה שלך" צעקתי שוב.
"אמן" הוספתי בסוף.
כלום.
אף הודעה.

ואז צלצול.

מג'וני.

"אתה בא?"

"לא"

"מה לא? כתוב לי שאתה בא, עד שהצלחתי לצאת מהבית! מה עם המקדחה שלי? תגיע, אתה צריך לצאת כבר"

"אני לא בא, תבוא אתה."

"כתוב שאתה בא, היומן לא טועה, תזוז לפה כבר!"

"לא רוצה, לא אכפת לי מהיומן, וממה שכתוב. אני לא בא, ולא משנה מה כתוב ואיפה."

ניתקתי, הטלפון טרטר, הודעה. לא הסתכלתי, אני לא הולך לשום פאב. שום דבר לא יוציא אותי מהמיטה. צעקות נשמעו מהקומה מעל והספרינקלרים בדירה שלי התחילו להשפריץ מים. ססעמק.

ברחתי מחדר השינה ומהדירה, המסדרון היה אפוף עשן, גיששתי לכיוון המדרגות ומשם החוצה מהבניין, הדירה של השכנים מלמעלה עלתה באש. השכנה עמדה במרפסת נופפה ב'יומן השנתי מאלוהים' וצרחה. היא לא צרחה על אלוהים אלא על הכבאים. שהם לא עומדים בזמן ושכתוב שהם ייחלצו אותה מהמרפסת ושהיא נשרפת. בסוף הם חילצו אותה. בעזרת השם.

נסעתי לפאב. ממילא לא יכולתי להיכנס לדירה המוצפת. ססעמק.

***

ג'וני כבר הזמין לי פִּילְס, היא הגיעה בדיוק כשהתיישבתי לידו על הבר. היא הייתה קרה, הכי קרה שבירה יכולה להיות, זה הגביר את המתיקות שלה, גמעתי חצי מהחצי בלגימה אחת.

"הבאת את המקדחה שלי?"

"כן, היא בבגאז' "

"אני מצטער על אבי, שמעתי רק עכשיו"

"למה? אין לך יומן מאלוהים?" שאלתי.

"צודק, לא היה לי ראש לזה" הוא לגם מהבירה שלו, "חשבתי שאתה לא בעניין של יומנים"

"לא בעניין, אבל הם לא מפסיקים לשלוח לי הודעות עם התראות על מה הולך לקרות"

"כן, זה חדש, זה מעולה, לא צריך להסתובב עם יומן כל היום"

"אתה יודע איך מבטלים את זה?"

"לא, ניסית להתפלל?" ג'וני צחק.

"צעקתי, גם בלב. זה לא עזר"

"אולי אתה צריך מניין" צחק ג'וני ולגם מהבירה שלו.

הטלפון שלי צלצל, הרמתי אותו שיחה מ 00-0000000, עניתי.

"שלום.." אמר קול נשי מתכתי.

"שלום" עניתי והקול המתכתי המשיך בלי להתייחס אלי.

"שלום, מדברים משירות הלקוחות של אלוהים, פנייתך למוקד נרשמה. נקבעה לך פגישה מחר בשעה [פאוזה] אפס ארבע אחת שבע. תודה ולהתראות". השיחה נותקה.

***

נסעתי הביתה, מכבי האש עדיין היו שם, עסוקים בקיפול הציוד שלהם, המשטרה חסמה את הכניסה לבניין עם סרטי פלסטיק אדומים וניידת חנתה ליד. השוטר בניידת כרז לי לא להיכנס, הבניין סגור. ניגשתי אליו.

"אני גר פה"

"גבר, הבניין סגור עד לבדיקה של מהנדס"

"אבל אני.."

"סגור, תבוא מחר"

"א.."

השוטר סגר את חלון הניידת וחזר לשחק בטלפון שלו. טפטוף קל של שרב נשבר החל ללכלך את חלון הניידת בבוץ. השעה הייתה אחת בלילה, לא רציתי להציק לאף אחד בשעה כזו, חזרתי לאוטו והשכבתי את המושב לאחור ככל הניתן. כיוונתי את השעון בטלפון לארבע בבוקר אבל לא היה לי מושג לאן אני אמור לנסוע. נרדמתי.

***

השעון בטלפון צלצל אבל אני לא התעוררתי ממנו. השעה ארבע ושבע עשרה דקות הגיעה. יד נגעה בי בכתף והזיזה אותי.

"גיא, גיא!"

התעוררתי, לא הייתי במכונית, הייתי במשרד, ולא במשרד שלי.

"גיא, אתה קם או שאתה מתכוון לישון לאורך כל הפגישה שלנו?"

איש גדול רכן מעלי. התיישבתי, שפשפתי את העיניים. לידי עמד האיש, גבוה, רחב מידות, שיער שחור מאפיר במקצת עם התחלה של מפרצים. כרס קטנה, לבוש במכנסי חאקי קצרים, סנדלים תנכ"יות וחולצת כפתורים קצרה ובהירה. המשרד היה מוקף בארונות כבדים מעץ עמוסים בספרים, מבולגנים ברובם. האיש התיישב מאחורי השולחן והסתכל עלי.

"כן" אמר.

"איפה אני?"

"רצית פגישה לא? זה המשרד שלי"

"אתה אחראי על ההודעות שאני מקבל מהיומן?"

"אפשר להגיד"

"אני יכול להפסיק לקבל הודעות?" האיש הביט בי ועיווה את גבותיו.

"כן, יש לך טופס בסוף היומן, תמלא ותשלח, זה לוקח עד שבעה ימי עסקים מהרגע שהטופס מגיע. ותמרח משהו על השפתיים, לֵמָה שלחתי לך הודעה?"

הסתכלתי עליו, לא הגבתי, שוב שכחתי למרוח משחה והשפתיים שלי כבר היו נפוחות וכואבות.

"עוד משהו?"

"אהה.. מאיפה אני יכול להשיג את הטופס? כי אין לי יומן, זרקתי אותו לפח"

"זרקת את היומן שלי לפח?" האיש הגדול נראה מופתע וקצת כועס. היומן שלו? יכול להיות שזה אלוהים?

"אהה.. כן.." גמגמתי "אני לא ממש רוצה לדעת מה הולך לקרות, אני מעדיף שזה יקרה בהפתעה.." האיש הגדול התעצבן ונשען לאחור. הוא התחיל לשחק ביד אחת עם עט שהיה מונח לפני כן על השולחן והתנדנד קדימה ואחורה על הכיסא שלו. ואז הוא נשען קדימה קם מכיסא נשען בידיו על השולחן וקרב את ראשו אלי, נצמדתי לאחור על הכיסא וניסיתי להתרחק כמה שיותר. קצה אפו של אלוהים כמעט נגע באפי שלי.

"לא רוצה. מה זה לא רוצה? מי שואל אותך?" אלוהים צעק.

גמגמתי משהו על בחירה חופשית, או חשבתי על בחירה חופשית אני לא זוכר, ואז אלוהים נשבר והתחיל לצחוק. הוא חזר לשבת.

"בחירה חופשית" הוא צחק, "אתה חושב שהפגישה שלנו פה לא כתובה מראש? אתה חושב שזה שזרקת את היומן שינה משהו? זו בקושי אשליה של בחירה חופשית" אלוהים קם וניגש אל הארון משמאלו והוציא ממנו שתי כוסות, בקבוק של בלאק לייבל ובקבוק שליש של פִּילְס. הוא הניח הכל על השולחן והתכונן לפתוח את בקבוק הבירה.

"אני מעדיף בלאק" אמרתי ברעד. אלוהים הסתכל עלי וחייך, הוא מזג בלאק לשתי הכוסות ואז הוציא תבנית קרח ממקרר קטן. הקרח לא יצא. אלוהים דפק את תבנית הקרח בשולחן מספר פעמים, חלק מהקרח עף על הרצפה, הוא שם שתי קוביות בכל כוס והגיש לי את שלי. לגמתי מהבלאק. אלוהים סובב את הכוס בידו ולגם גם הוא בזמן שחזר לכסאו.

"אפשר לשאול שאלה?" שאלתי. אלוהים החווה כן עם הראש.

"אם כולם יודעים מתי ואיך הם ימותו איך אף אחד לא מתנגד?" אלוהים נאנח, סיים את הוויסקי שלו ומזג עוד מנה.

"אתם הכוכב המחורבן ביותר שבראתי. נשבע לך" הוא חייך, "נתתי לכם כל כך הרבה דברים לגלות, לחקור, לחיות! במקום זה אתם ממציאים דתות, כבר שלושת אלפים שנה אתם ממציאים כל מיני דתות שטוענות שהן יודעות מה אני רוצה. אנשים מטומטמים, כל דבר שאני עושה הם מקבלים. 'זה מאלוהים', 'זה מלמעלה', 'זה רק בידי שמים'. שברתם אותי. הוצאתם את כל הכיף מהמשחק, אנשים התחילו לשעמם וזה לא שניסיתי להילחם בזה, ולהשמיד דתיים בכמויות, אבל אתם לא מבינים! שלחתי אתכם להשמיד דתות אחרות, לבצע התאבדויות המוניות, וכלום, אנשים עדיין נמשכים לדת. 'זה מאלוהים', 'זה מלמעלה', אתה יודע כמה השקעתי בהרפס? אתה יודע?"

הבטתי באלוהים מופתע וגמגמתי "לא.."

"זה הפרויקט הכי מסובך שלי, סבל שנגרם אקראית בלי סיבה, אתה יודע מה זה לתכנן משהו בלתי מתוכנן כשהכל מתוכנן מראש? הייתי צריך לגייס בני שטן בשביל ליצור את זה. זה הדבר הכי יפה שבראתי. זה היה מיזם שניסה להסביר לאנשים שלא לכל דבר יש סיבה ולא כל דבר הוא מלמעלה יש דברים שקורים סתם, הם לא השתכנעו. במקום זה הם התחילו 'זה מאלוהים', 'זה הכל בידי שמיים'... ססעמק"

"אבל מה  הקטע של היומן? הוא לא הופך את הכל ליותר משעמם?"

"ההיפך, ההיפך! אנשים תמיד אומרים הכל מלמעלה אבל כשהם יודעים שמשהו הולך לקרות, אתה לא יודע מה זה מוציא מהם, איזה אמוציות, איזו דרמה. דמעות, בכי, נקמה. מוציא את כל היופי בעולם הזה החוצה. תענוג" אלוהים לגם את המנה השנייה שלו ומזג לעצמו עוד אחת.
"אתה בטוח שאתה לא מעדיף בירה?" שאל אותי. לגמתי בכח מהוויסקי. אלוהים חייך.
"שני החברים שלך האלה עם התינוקת, היית צריך לראות אותם כשהיא גילתה שהוא הולך למות. כמה צלחות עפו שם. הייתי בטוח שהיא תהרוג אותו לפני הזמן. זה בכלל היה מסבך את כל העניינים. האשימה אותו שהוא בגד בה ובגלל זה הוא נענש, כמה צחקתי. כשהיא צעקה לו 'לא תחמוד' כמעט נחנקתי. אם היית יודע עם כמה אנשים היא.."
 אלוהים ניסה לעצור את הצחוק שלו ובקושי הצליח. "בעצם אתה יודע, איך הסכמת לקרוא לבת שלך אושר? מה זה השם הזה? לא המצאתי לכם מספיק שמות בתנ"ך?" אלוהים נראה מרוצה מעצמו. "לפחות זה לא אושר-אל" הוא צחק שוב וסיים את המנה השלישית של הוויסקי.

"אני אסיר אותך משירות ההודעות" אמר בשקט והוסיף "עוד משהו?"

"לא" עניתי. עדיין לא מעכל שאושר היא שלי.

אלוהים נפנף עם היד, ואני התעוררתי באוטו. הבטתי בטלפון, השעה הייתה 5:12, ההודעה האחרונה הייתה תזכורת לפגישה עם אלוהים ב 4:17 ואף הודעה חדשה לאחר מכן. הנחתי את הטלפון, הוא טרטר. הרמתי אותו. הודעה חדשה אחת. הוסרתי משירות ההודעות של היומן השנתי מאלוהים.

התפוצץ לי הראש וזחלתי החוצה מהאוטו, הניידת עדיין הייתה שם ושוטר אחר ישב מחוצה לה על מכסה המנוע ושיחק בטלפון שלו. לא בא לי להתווכח, צעדתי לקפה. איזה עולם מחורבן, איזה אלוהים מחורבן. אני צריך לעשות משהו עם זה. אני צריך לספר לאנשים במי הם מאמינים, מי זה האלוהים הזה. שהכל משחק ושהם יכולים להתנגד, אם רק יזרקו את היומנים האלה. שיחזרו לחיות. שיפסיקו לריב על מה שכתוב ושיחיו את מה שהם. שייבחרו מה הם רוצים לעשות ומה שלא. אני צריך לדאוג לאושר, יש לי בת. היא לא יכולה לגדול אצל אמא שלה, היא לא יכולה לגדול בתוך כל הדתיות הזו. אני צריך למצוא דרך להציל אותה משם. קרני שמש ראשונות הפציעו, עננים שברו אותן באקראיות, השמיים נצבעו בגוונים של תכלת וסגול וכתום. איזה יום יפה, קצת לפני הקפה ראיתי מסחרית של חברה קדישא, היא הייתה מלוכלכת בטיפות בוץ מהטפטוף של הלילה. שני החבר'ה עמדו לידה ועישנו. המשכתי ללכת, חוץ מהם וממני לא הייתה נפש חיה ברחוב. מוזר, קיבלתי יומן מלא לשנה הזו לפני שזרקתי אותו, הם לא באו בשבילי, מתוכננת לי לפחות עוד שנה. התחלתי לחצות את הכביש לכיוון הקפה, שמעתי צופר וחריקה ו..

משאית..


הגדה משפחתית לחג שני - סיפור קצר

עותק ePub לקוראים דיגיטליים זמין פה

אני רוצה לספר לכם על יציאת המצריים המשפחתית שהתרחשה בפסח הקודם. אבא שלי חזר מהעבודה עם כמה ארגזים של דברים מהמעבדה שלו ברפא"ל והתחיל להרכיב אותם ממש לפני ערב פסח בזמן שאמא שלי הייתה עסוקה בלהכין קציצות בפול ושום ירוק לארוחת החג. הוא התחיל לקדוח מעל הדלת הזזה לחצר שבין המטבח לסלון והעיף לה אבק מהקדיחות לסיר של הקציצות והם התחילו לריב ולצעוק ואבא שלי לא שמע בגלל המקדחה ואמא שלי לא שמעה כי היא קיללה את השטויות שהוא עושה בערב חג במקום לעזור לה או לפחות לא להפריע.

"את כל הזמן חופרת לי שצריך להחליף את הרשת בגלל כל היתושים שנכנסים הביתה כל הזמן"

"אבל למה אתה צריך לקדוח בשביל רשת מזדיינת! אתה הורס לי את הקציצות!"

"אני לא רוצה להחליף רשת ובעוד שבועיים כשהיא תיקרע שוב, את תחזרי לחפור לי שצריך להחליף רשת"

הוא חזר לקדוח והיא חזרה לקלל ואני חזרתי לשחק קול־אוף־דיוטי בטלפון. כי כל פעם שהם עסוקים בלריב אני יכול לשחק בטלפון כמה שאני רוצה בלי שהם ישימו לב שעברתי את השעה היומית המזדיינת. אני אומר מזדיינת רק כי אמא שלי אומרת כל הזמן מזדיינת למרות שאני בכיתה ה' ואסור לי להגיד מזדיינת, אבל כבר נמאס לה לא לקלל לידנו וכי אני הכי קטן וכבר בכיתה ה' וגם אני אתחיל להגיד מזדיינת כל הזמן כי עוד מעט אני בכיתה ו', אז זה לא משנה הרבה.

ובכיתה ו' אבא הבטיח שאני אוכל להיות שעתיים בטלפון כל יום, כי אחי הגדול בכיתה ז' והוא יכול להשתמש בטלפון שלוש שעות כל יום. ואחותי הגדולה בכלל יש לה גם טלפון וגם טאבלט והיא כל הזמן באחד מהם לפחות.

אז הוא סיים לקדוח וחיבר איזו קופסאת מתכת די גדולה שחסמה רבע מהדלת הזזה לחצר עם משהו שנראה כמו מצלמה של פעם עם עדשה ענקית ומסתובבת על ציר. ואחרי שהוא סיים הוא שלף מהדלת את המסגרת הגדולה של הרשת הקרועה, הוציא אותה לחצר וזרק אותה מעבר לגדר.

"מה אתה עושה אידיוט?" אמא שלי נזפה בו כשהוא נכנס חזרה הביתה.

"תכף תראי" אבא שטף ידיים, לקח צלחת עמוקה של מרק, שפך לתוכה דבש והניח את הצלחת מול איפה שהייתה הרשת של הדלת הזזה ועכשיו יש שם קופסאת מתכת שחוסמת רבע מהדלת, גרר כיסא ליד הצלחת והתיישב עם מה שנראה כמו טאבלט צבאי ממוגן בצבע ירוק זית. אמא שלי סיננה קללות וטעמה מהקציצות, הוסיפה מלח ונעמדה ליד הגז עם ידיים משולבות וכף עץ של הבישולים באחת מהן. היא רקעה בעצבנות ברגלה.

"די נו, את מפחידה את היתושים" אבא שלי צחקק.

שניהם הבחינו בזבוב איטי מהסוג שעושה יותר רעש ופחות זז.

"נו, איינשטיין, אתה לא מתכוון לעצור אותו?" היא הציקה.

"ששש אל תבריחי אותו"

הזבוב התקרב אל סף הדלת הזזה והעדשה הגדולה של הקופסאת מתכת התחילה לזוז. קרן לייזר אדומה פילחה את הזבוב והוא נשר בחלקים אל המפתן. לכנפיים המעשנות שלו לקח יותר זמן לצנוח לרצפה מאשר לגוף.

אני הרמתי את העיניים מהקול־אוף־דיוטי ופלטתי "פשששש" ארוך ומכובד.

"או נו אתה והמשחקים שלך. תטאטא אותו החוצה כי אני עם הניקיונות המזויינים סיימתי" אמא שלי נזפה, כיבתה את הגז ונעלמה אל תוך הבית.

מיירט יתושים באמצעות לייזר - עפ"י גחלילית בטא של אדובי
"אבא, איך עשית את זה?"

"אווו, זה סודי ביותר" אבא שלי חייך.

"נו, אבא"

"זה אַיְירוֹן־בִּים האבטיפוס של המיירט לייזר נגד רקטות, עשיתי לו קצת שינויים כי בכל זאת זה נגד זבובים אבל איזה פצצה? הא?"

"כן..." הבטתי בחלקי הזבוב שנחו על הרצפה בזמן שמספר יתושים ניסו לחדור לביתנו המבוצר. העדשה זזה במהירות והורידה את שלושתם, אחד הצליח לחדור מספר סנטימטרים אל תוך הבית והלייזר שחרך אותו פגע בספה שהחלה לעשן.

"אוי שיט" אבא שלי פלט, זינק אל הספה והיכה את החור המעשן עם כף יד חשופה.

"פששששש" ארוך ומכובד עוד יותר נפלט לי.

"אני צריך לפתור את זה עדיין, אז אל תגלה לאמא" הוא אמר והתיישב על הכיסא עם הטאבלט המזויין.

"מה תיתן לי?" עניתי.

"אתה סוחט אותי?"

"זה חג, מגיעה לי איזו מתנה לא?"

"מה אתה רוצה?"

"שלוש שעות מסכים ביום כמו נהוראי"

"שעתיים"

"סגור"

***

"מה זה?"

נהוראי ותהל־אל עמדו בחצר מול המיירט יתושים. אבא ישב עדיין על הכיסא ותיקתק בטאבלט.

"זה הרשת נגד יתושים החדשה שלנו"

"אבא שוב אתה עם השטויות שלך?" נהוראי זרק ונכנס פנימה במהירות, העדשה של המיירט זזה אבל לא יותר מזה. אחרי נהוראי התקרב דַּבּוּר מסוקס במיוחד, נהוראי הסתובב אליו ותהל־אל התרחקה מהפתח. קרן לייזר פילחה את הדבור בעודו ממשיך לפרפר. היא עקבה אחריו וירתה עוד מספר קרניים עד שהדבור השפיל מבטו וקרס אל הרצפה מעושן ובגוש אחד. היה לו ריח של שיער שרוף כמו שיש כשמנסים להדליק סיגריה ונשרפות הגבות, לא משנה איך אני יודע.

תהל־אל צווחה מהחצר בזמן שעיניו של נהוראי נפקחו והוא פלט "ואוו.."

"אבא! מה אתה עושה, אני רוצה להיכנס הביתה! תכבה את זה" תהל־אל יבבה.

"זה לא יעשה לך כלום, זה עובד רק על חרקים מעופפים בגודל של עד שלושה סנטימטרים" אבא ניסה להרגיע אותה. הוא הניח את הטאבלט על הכיסא ויצא ונכנס מספר פעמים להראות לה שכלום לא קורה. היא ניגשה באיטיות אל מפתן הדלת ואז רצה פנימה לחדר שלה.

"משפחה משוגעת!" נשמע מהחדר. אבא הביט על קיר הסלון וגירד בראשו. נקודות ופסים של חריכה עיטרו את הקיר.

"תחזיר לי את הטלפון" צרחתי על נהוראי אבל הוא אחז לי בכתף עם יד ישרה כדי שאהיה הכי רחוק ממנו שאפשר והושיט את ידו השנייה עם הטלפון שלי הרחק אל הצד הנגדי.

"שלוש שעות ועשרים וארבע דקות של מסך רק היום, ילד" הוא קרא מהטלפון וחייך, "זו חריגה של שעתיים ועשרים וארבע דקות".

"אבא הרשה לי" לי צעקתי עליו ונפנפתי בידיי, ניסיתי לפגוע בו אבל הידיים שלו ארוכות משלי, הוא גם גבוה ממני בראש אבל אני אעקוף אותו עוד כמה שנים, אני בטוח.

"אבא? הסכמת לו יותר שעות מסך מלי?"

"לא" אבא היתמם.

"הוא כן, הוא הסכים לי" צווחתי.

"הסכמתי לו שעתיים" אבא שלי התנצל.

"אז אחד, אתה עדיין בחריגה של שעה ועשרים וארבע דקות. ושניים – מה איתי?"

"אתה גם יכול שעתיים"

"מה שעתיים, מגיע לי שלוש כבר עכשיו!"

"טוב, אז ארבע" אבא נכנע ונהוראי חייך ודחף את הטלפון שלי לכיס של הג'ינס שלו.

"תביא את זה" סיננתי וניסיתי לחלץ את הטלפון שלי.

"אתה סיימת להיום, תקבל אותו מחר"

"אבא!!"

***

אבא קדח עוד חורים בקיר והכניס את המיירט פנימה כדי שהלייזר ששורף את היתושים יירט החוצה לחצר כי הוא לא רוצה להסתבך עם אמא שלי ולשרוף את הסלון. אחרי זה הוא הלך להתקלח אז לקחתי את הטאבלט הצבאי המזוין ובדקתי אם יש בו משחקים שהם לא משחקי קלפים מחורבנים אבל לא היו אז נכנסתי לַאָפּ(ליקציה) של המיירט.

מה אני אגיד לכם, יותר טוב מקול־אוף־דיוטי, נשכבתי על הספה, דחפתי את הטאבלט המזויין מתחת לכרית ופרצתי בשנ(ת)צ(והריים).

***

כשהתעוררתי ההורים שלי שתו קפה במטבח, כבר היה אח(ר)הצ(והריים) ונהיה קריר אז היתושים הפסיקו להישרף על המפתן, אבל עדיין לא היה חשוך מספיק כדי שהם ינסו להתקרב למנורות. הבית אשכרא היה קטלן יתושים ענקי. נמתחתי על הספה והנחתי ידיים מאחורי הראש. תוּלָה החתולה הסתובבה בסלון. הרשת נגד יתושים שהייתה גם נגד החתולים לא הייתה שם יותר.

"צ'וּפִּי תוציא אותה החוצה" אמא שלי ביקשה ואני נמתחתי שוב.

"נו, צ'ופּ, אני לא רוצה שהיא תלכלך לי את הבית לפני החג"

"טוב, אמא"

שלפתי את הטאבלט מתחת לכרית כיוונתי את המיירט אל תוּלה ופיצ'שש... יירטתי לה שיערת שפם אחת. היא צווחה, נעצרה והביטה לכל הכיוונים בשיניים חשופות. פיצ'שש... עוד שפמנון נשר לריצפה ותוּלה ברחה החוצה בריצה.

"מה אתה עושה?" אבא שלי חקר.

"כלום" חייכתי.

"זה לא משחק" אבא שלי קם וחטף ממני את הטאבלט הממוגן המזויין.

"מה עשית? מה הסיסמא? למה הכנסת סיסמא?"

"אני רוצה את הטלפון שלי בחזרה"

"הוא לא אצלי, מה הסיסמא"

"אני יודע שהוא לא אצלך, הוא אצל נהוראי"

"נהוראי" אבא שלי צעק מספר פעמים עד שנהוראי הגיח מהחדר.

"תביא את הטלפון של אחיך" אבא פקד עליו.

"מה פתאום, הוא חרג מהשעות שלו"

"תפסיק להתווכח ותביא את הטלפון"

"לא! בגיל שלו הירשתם לי רק שעה ביום, זה לא פייר שהוא מקבל טלפון בלי הגבלה!"

"לא קשור פייר עכשיו, תביא ת'טלפון" אבא ניסה שוב והשליך עלי את הטאבלט הממוגן המזויין, "תפתח אותו, הוא יחזיר לך את הטלפון אני אדאג לזה"

נהוראי התעלם וניגש למטבח. הוא הוציא מיץ תפוזים מהמקרר ומזג לכוס. פיצ'שש... הכוס התנפצה על השיש. נהוראי צרח והתכופף להסתתר מאחורי האי שבמטבח.

"מה אתה עושה?" אמא צווחה עליו.

"זה לא אני, זה החרא המזויין נגד יתושים של אבא" נהוראי צעק מאחורי האי.

"שאול! מה לעזאזל?"

"צ'ופי! תכבה את זה!"

"הטלפון שלי"

"נהוראי, תביא לו את הטלפון שלו"

"לא!" נהוראי צעק "לא רק שלא תקבל את הטלפון שלך, אני אשבור אותו ואז אשבור לך גם את העצמות!"

התיישבתי על הקצה של הספה, מתחתי את הצוואר ופיצ'שש... הקרן פילחה את השיש מאחורי נהוראי ופִּיצְלֶחַה כמה צנצנות.

"צ'ופי! תיזהר על המטבח שלי!" אמא צעקה.

"תגיד לאבא איפה הטלפון שלי ושהוא יביא אותו, אתה לא זז מטר" פקדתי על האח הדפוק שלי.

אבא שלי ניגש לחדר והביא את הטלפון לפי ההוראות של נהוראי. כשהוא ניסה להתקרב אלי פיצ'שש... שיגרתי צמד קרניים ליד הרגליים שלו והוא התחיל לקפץ.

"מה אתה עושה?"

"אל תתקרב, זרוק את המכשיר לספה"

הוא זרק את הטלפון שלי לספה, פתחתי אותו, סנכרנתי אותו אל הטאבלט המזויין והפעלתי את הזיהוי פנים של האפ(ליקציה) של התמונות ואת השליטה הקולית.

"אַיְירוֹן־בִּים חרוך את נהוראי!" קראתי והמיירט החל להסתובב.

נהוראי צעק מאחורי האי "בן זונה! אבא, תגיד לו שיפסיק, הוא מנסה להרוג אותי!"

"נהוראי! איך אתה מדבר?" אמא נזפה בו והוא הרים מעט את הראש כדי להציץ. פיצ'שש... קרן בודדת פגעה לו במצח ועשתה לו כוויה קטנה.

"הוא ירה בי! אמא! הבן זונה ירה בי!" ואז הוא התחיל לבכות כמו ילד קטן.

"צ'ופי תפסיק עם זה מיד!" אמא צעקה עלי וניגשה לספה, "אם אתה מיירט אותי אני הורגת אותך!"

"אַיְירוֹן־בִּים פוצץ את הוואזה של סבתא!"

"לא!" אמא נעצרה "לא את הוואזה המזויינת של סבתא, היא עוברת בירושה כבר מאתיים שנה" היא לקחה צעד אחורה.

"אַיְירוֹן־בִּים חדל! חדל!"

"אין לי כח למשפחה הזאת" אמא סיננה, "מה אתה רוצה?" היא נעמדה בסלון עם שתי ידיים על המותניים.

"טלפון בלי הגבלה, ואני מבריז מהארוחת חג"

"אבל דודה מרים..."

"אני נשאר בבית, לא סובל לא את האוכל של דודה מרים ולא את דודה מרים"

"ומה אני אגיד לה?"

"שאני חולה"

"ומה תאכל?"

"יש שניצלים במקפיא שבמחסן"

"אבל זה חמץ!" אמא שלי נשמה עמוק. "אני לא רוצה לדעת" הסתובבה וקראה "חמש דקות כולכם באוטו. שאול תביא את הקציצות" והלכה להתארגן חדר.

"גם אני רוצה להישאר בבית" תהל־אל זרקה.

"אַיְירוֹן־בִּים חרוך את תהל־אל!" ציוותי.

היא ברחה לפני שהמיירט הסתובב אליה, וצרחה מהחדר "אחים קטנים זה חרא"

***

עליתי שלב בקול־אוף­־דיוטי אז חג שמח 😊

בית עם מיירט יתושים בלייזר עפ"י גחלילית של אדובי



פילדלפי

אחרי ביטול חוק ההתנתקות בצפון השומרון ולפני שמבטלים את חוק ההתנתקות מעזה, הנה זיכרון קטן מהרצועה - התפרסם במקור כסדרת ציוצים
אם כבר חוזרים לעזה, אני רוצה לספר לכםן על הקו האחרון שלי בין דצמבר 98 למרץ 99 במוצב גירית (אני חושב, אם אני זוכר נכון, היה גם טרמית וחרדון ושאר חיות מוזרות)

אבל קודם דיסקליימר – השירות שלי היה רגוע, אמנם הארץ סערה אבל הגדוד שלי באותן שנים הצליח להיות תמיד במקום השקט ביותר ולא משנה לאן זרקו אותנו, שכם אחרי קבר יוסף, חברון בפינוי, רותם על קו אדום בלבנון. במקסימום קצת אבנים או פצמ"רים, ואף אחד מהגדוד לא נהרג בקרב.

רבע מכח הסיור של המסייעת
רבע מכח הסיור של המסייעת

הייתי סמל מחלקת סיור והמ"פ היה מגיע לפלוגה פעם בחודש במקרה הגרוע, במקרה הטוב בכלל לא. חלק מקצינים השתחררו וחדשים הגיעו ויצאו לקורסי מקצועות או משהו, בקיצור פיקדנו על עצמנו שזה במסייעת סדום ועמורה ובוקה ומבולקה. ביבי היה ראש ממשלה, סיורים משותפים עם הרשות הפלסטינית, קפה ערבי אמיתי בנקודות החיכוך, חיילים שמתפלחים לשדה התעופה בדהניה להביא חומוס, פלסטינים עם טרקטור שמחלצים ג'יפים צה"ליים מהחולות הטובעניים של המואסי, טיולים על החוף של עזה, צעקות בוקר טוב לחיילים המצרים במגדלים מעבר לפילדלפי, בקיצור גבעת חלפון, בלי לחפש את הים, כי הוא פשוט שם.

באחד הלילות המשעממים ביותר בתחילת הקו לקחתי צבע שחור וכתבתי על קיר הבטונדות האינסופי של ציר פילדפי יום יבוא והשמש תזרח ואני אהיה אזרח – מסייעת 932 גרניט, וגם את סמל המסייעת באותה תקופה שהיה זין עם שמש זורחת מעליו. הקדשתי בטונדה לכל אות, רוחב של בטונדה הוא מטר והגובה שלה משתנה בין 3 ל-9, תלוי. הגרפיטי המהולל שלי נפרש ממוצב טרמית ולאורך 53 בטונדות לכיוון דרום. והחיים הצבאיים נמשכו כסדרן.

עוברים שלושה פלוס חודשים, כמה ימים לפני חופשת השחרור (שהחיינו והגיענו וכו'...) המ"פ מזמין אותי לשיחה דחופה כשאני בסיור! כבודי נכנס למוצב ואז למשרד מ"פ [צעקות] ברמה של הקראוון רועד וחלקי אסבסט נופלים מהתקרה.

"החיילים שלך מציירים על בטונדות בסיור מבצעי? למה אין משמעת בפלוגה? מה זה הבית זונות הזה..."

בשיא המעופפות אני שואל אותו "על מה אתה מדבר?"

בקיצור היה בסיור עם מפקד האוגדה שצעק על המח"ט שצעק על המג"ד שצעק עליו ועכשיו הוא צועק עלי.

"תמצא לי מי שעשה את זה!"

"מה מי? אני עשיתי את זה"

הייתה שתיקה קצרה.

"מה אתה חושב שאתה עושה?  מצייר זין על בטונדות של הצבא, מסגיר למצרים את השם של היחידה... ועוד כהנה וכהנה צעקות.

כשנרגע אמרתי לו "זה שם כבר שלושה וחצי חודשים, עשיתי את זה בתחילת הקו, אם היית בסביבה היית יודע"

לא היה לו מה להגיד, הוא היה אולי פעמיים במוצב ועוד פעם אחת בפילדלפי *אחרי* שחטף צעקות.

וכך ביליתי את לילי האחרון בצבא ההגנה לישראל בצביעת בטונדות על ציר פילדפי בואכה פתחת רפיח עם שני חיילים שלי שמאבטחים (ישנים) בג'יפ, ממש ילד הקראטה.

בברכת "הו שארם א-שייח חזרנו אלייך שנית..." לכולכםן

#סוף #למההתגייסתי