שטן רומנטיקן - סיפור קצר

אי שם בלימודי קולנוע ב-2006 כתבתי כמה דברים, זה למשל היה במקור תסריט לסרט קצר (זמין פה כתסריט) הייתי צעיר רדוד וטיפש, אז ניסיתי להשאיר את הכול כמו שהיה שטוח ומטופש רק ממבנה של תסריט העברתי למבנה של סיפור.

אזהרות טריגר: אובדנות, מוות, אלוהים, תחיית המתים.

~~*~~

ש' שחולל על ידי בינה מלאכותית ממגוון מקורות

ש' הביט בטלוויזיה.

חדשות, נרצחים, המון נרצחים. נרצחים בסכסוכים פליליים. נרצחים בפעולות טרור, נהרגים בפעולות צבאיות, מתאבדים בעצמם, מתאבדים אחרי שרצחו אחרים, מתאבדים תוך כדי רציחת אחרים. מלא דם ובכי. בעיקר בכי. בכי של משפחות, בני זוג. בעיקר בני זוג. ממררים בבכי על מות יקירם, על מות יקירתם, על הלְבַד שלהם, על החיבור המושלם שהיה להם ואיננו עוד.
החדשות מתרחשות מול ש'. משתקפות בעיניו, זזות, מרצדות, אבל לא חודרות, צפות על לחלוחית העין הטבעית.

סרטון ממצלמת אבטחה של זוג, באמצע שנות העשרים שלהם, מדלגים בנינוחות ברחוב, הוידאו אנמי, צבעו דהוי, קונטרסטי ומטושטש, מבחינים בבטן של האישה רק כשהיא בפרופיל. הם נכנסים לחנות תינוקות, אין הרבה תנועה ברחוב, הזמן מתקדם לאיטו בפינה של הוידאו עד ששניהם מגיחים מהחנות עם שקיות עמוסות בקניות. מולם ברחוב צועד איש בחליפה לבנה מפוקסלת, לצידו שני בריונים בשחור, לשלושתם משקפי שמש. אופנוע נעצר על הכביש מול הזוג האיש והבריונים. הנוסע שמאחורי האופנוען פותח בירי על החליפה הלבנה, הבריונים מזנקים עליו ויורים לכל הכיוונים. האופנוען בורח ואחריו דולקים החליפה הלבנה ושני הבריונים. על הרחוב שרועה האישה, פצועה. הדם בווידאו נראה שחור וכהה, הוא זורם עליה, על הבחור, על המדרכה ועל השקיות.

***

גברי, באמצע שנות העשרים, גובה ממוצע מינוס, שיער חום לא קצר ולא ארוך, משהו באמצע, מתקרזל וממתין להסתפר. יושב על ספה בביתו, מסביבו מנחמי אבלים. על השולחן מולו תמונתה של גילי. אנשים עצובים, אובדי עצות, ניגשים אליו מדי פעם מניחים על כתפו יד, טופחים, ממלמלים והולכים. התלחשויות מסביב, 'איזה זוג מושלם הם היו', 'כמה חבל', 'איזה בזבוז'.

גברי ניגש למגירה מוציא אקדח ויורה לעצמו ברקה.

***

ש' גבר מזדקן בשנות החמישים, גופיית סבא לבנה מתוחה על גופו ותחתונים לבנים תואמים, כאלה עם הכיס הכפול שמאפשר להוציא רק את הכיפה של הזין כדי להשתין. כרסו ומשמניו זולגים מהתחתונים ומהרווח שביניהם לבין הגופייה. נסיגת שיערו מתקדמת אך שיערו הנותר שחור. שתי קרניים אדמדמות קטנות מבצבצות מפדחתו. על כל הפאר הזה מונח חלוק מגבת בצבע וורוד עם רקמה של כיתוב מחובר ולא מובן. הוא ישוב בכורסת עור, שעון לאחור, רגליו מורמות על הדום תואם כורסא, תואם חלוק. בידו האחת שלט הטלוויזיה ובידו השנייה כוס מרטיני מעוטרת בזית נעוץ בקיסם. מאחוריו על מתלה בגדים, מעיל שחור עם כובע מחודד המחובר אליו ומגל, שניהם שחורים. מולו עומדת טלוויזיה ישנה וגדולה בעלת מסגרת עץ ועל המרקע משודר הסרט 'קזבלנקה' בשחור ולבן. בוגארט יושב ושותה וכך גם ש'. הסלון אפלולי, קרני אור בודדות מציצות מהתריס המוגף.

אור שוטף את החדר, מוחזר מהרצפה לקירות לתקרה ומציף את החלל ואת עיניו של ש', גברי עומד בפתח וחוסם חלק מהשטף, הוא צועד פנימה וסוגר אחריו את הדלת. האור נבלע, למעט קרניים בודדות מחריצי התריס המחפשות תלתלי אבק מרחפים כדי להתנגש בהם. ש' נושף בבוז את תכולת ריאותיו ולוקח לגימה מהמרטיני. גברי משפשף את עיניו, מתרגל לאפלוליות וסוקר את החדר. הוא מבחין במגל ובמעיל השחור ומבין שהגיע למקום הנכון.

"אני צריך לדבר אתך" גברי אומר בקול תקיף אך רועד.

ש' מביט בו ולוגם לאיטו מהמרטיני, "אני באמצע סרט."

גברי צועד חצי צעד לכיוונו של הגבר המזדקן. "זה חשוב, קוראים לי גברי..."

"אני יודע איך קוראים לך," ש' מורה עם כוס המרטיני לכיוון הטלוויזיה, "אני באמצע סרט."

גברי מתקדם עוד קצת וחוסם חלק מהמסך, ש' מרים את עיניו מהטלוויזיה ומביט בו. שולף את הקיסם עם הזית ודוחף אותו לפיו.

"הא, האמפרי, אין יותר רספקט לקולנוע." ש' פונה לטלוויזיה ושותה לחיים עם האמפרי שבסרט.

ש' קם מהכורסא, צועד באיטיות לבר בצידו של מתלה המעילים. מניח שבבי קרח ומרטיני בשייקר, מנער ומוזג לכוס. מחייך אל גברי חצי חיוך, מוציא צנצנת זכוכית שקופה מלאה במים עכורים עד כדי חציה, פותח אותה ומביט פנימה. מסנן קללה לעצמו, ומתכופף אל מתחת לבר.

"רצחת את גילי שלי!" גברי פולט בהססנות.

ראשו של ש' בתוך הארון שמתחת לבר וכך גם רוב פלג גופו העליון, דבריו של גברי גורמים לו להרים את ראשו במהירות ולדפוק אותו בגג הארון. ש' מסנן עוד קללה, מחלץ את עצמו ומתיישר כשבידו קופסאת שימורים של זיתים. הוא משפשף את ראשו הדפוק ומנסה לפתוח את הקופסא עם פותחן קופסאות, אך זה מחליק ופוצע את ידו. הוא מוצץ את הדם ומקלל תוך כדי. מביט לצדדים בתזזיתיות ומזנק לכיוון מתלה המעילים.

"אתה רצחת את גילי, חברה שלי." גברי חוזר בטון תקיף.

ש' תופס את המגל התלוי בצידו של מתלה המעילים. מניף אותו ומסתובב לכיוונו של גברי.

"תגיד עוד פעם שרצחתי את חברה שלך! נו, תגיד עוד פעם שרצחתי את חברה שלך!"

גברי נסוג לאחור, מועד ונופל, ש' מניף אל על את המגל ומנחית אותו על קופסת שימורי הזיתים. הקופסא נתקעת במגל וש' דופק אותה בקיר חזור ודפוק עד שהזיתים מתפזרים בחדר. ש' מחזיר את המגל למקומו, מתנשף, מרים זית מהרצפה, נועץ אותו בקיסם, מניח אותו בכוס המרטיני ומתיישב על הכורסא. פניו אדומות, נשימותיו כבדות ואגלי זיעה נוטפים ממצחו. גברי מביט בו ופורץ בבכי.

"למה לקחת לי אותה... למה ... למה... למה..."

ש' מביט בטלוויזיה אבל לא מצליח להתרכז בסרט, הוא משפשף את פניו. מגניב מבטים לבחור המייבב ונאנח. רעשי מריבה וניפוץ מהדירה ליד מנערים אותו מהרחמים.

"אתה רוצה לשתות משהו?" ש' שואל, אך גברי ממשיך לייבב.

"לאכול משהו?"

קול ניפוץ כלי מטבח שביר בקיר המשותף מקפיצים את שני הגברים.

"רוצה לראות סרט ? זה יופי של סרט."

עוד כלי מתרסק על צידו השני של הקיר. ש' מנגב את הזיעה מפניו, עצבני. פותח את פיו לומר דבר מה וחוזר בו. לבסוף מתרומם בסערה מהכורסא וצועד בעצבנות לעברו של גברי תוך כדי צעקות מתגברות.

"אתה רוצה לשתוק? אתה רוצה לשתוק! אתה דופק לי ת'ראש עם היללות שלך. תסתום! תסתום או שאני הורג אותך. אני נשבע באלוהים את אתה לא סותם אני הורג אותך, אתה שומע?!"

כשש' אומר 'אלוהים' האורות בחדר מהבהבים, ותכולת החדר רועדת מעט. ש' רוכן מעל גברי ואוחז אותו בצווארונו. מנער אותו. גברי מביט בש', הפחד גורם לו להזיע והזיעה גורמת לדם שהתייבש זה מכבר על פניו לזלוג עליהן בחזרה.

הדם מזכיר לגברי שהוא מת. הוא מתחיל לצחוק. הוא צוחק וצוחק, עד שש' מחייך גם הוא, אוחז ברגלו של גברי ומעיף אותו לעבר הבר. ההתרסקות מעיפה את הבקבוקים והכוסות והם מתפזרים על הרצפה, צחוקו של גברי מתגלגל כל העת, בהשלכה, במעוף ובהתרסקות. הבר נופל על הרצפה בין גברי לבין שטן, תמונה שנחה עליו, נופלת לצידו של גברי. בתמונה ש' ובחורה מחובקים, צעירים, מחייכים למצלמה, התמונה ישנה מאוד. בקבוק המרטיני מתגלגל לעברו של ש' ונעצר ברגלו. ש' מרים אותו, מוזג לעצמו כוס נוספת ומתיישב על הכורסא. הפעם בלי קרח, ובלי זית. הוא מביט בטלוויזיה. גברי מביט בתמונה שלצידו,  מתרומם, מנקה אותה משברי הזכוכית, מכין לעצמו כוס מרטיני ומתיישב על מסעד הכורסא של ש'.

"מי זו?" גברי שואל וש' מביט בתמונה ולא מגיב.

"היא יפה." הוא ממשיך. ש' מביט בתמונה ולא מצליח לדבר. הוא מנגב את עיניו, הדמעות נעצרות בגרונו, גברי מניח יד על כתפו של שטן.

"אני מצטער."

ש' מייבב וגברי רוכן לעברו, מתקרב אליו, מחבק אותו. רעש כלים הנשברים על הקיר מאחורי ש', קוטעים את חוט מחשבתו. הוא קם במפתיע, מעיף את גברי לרצפה, מסתער על הקיר ומכה עליו באגרופיו.

"די! תפסיקו עם הרעש הזה. אני לא יכול יותר עם השטויות שלכם." ש' מתנשף.

גברי שרוע על הרצפה רועד עד שש' מסתובב ומביט בו. הדלת נפתחת ולחדר נכנסת בחורה לבושה לבן קורן. שיערה בהיר וגולש, היא לבושה שמלה לבנה מינימאלית, ועטויה גלימה לבנה קטנטנה וזוהרת. גברי מביט בבחורה ובתמונה לסירוגין, זו היא.

הבחורה צועדת לכיוונו של ש', נושקת לו על לחיו. מחייכת. ש' מתיישב על הכורסא. גברי בוהה בשניהם.

"אני מקווה שלא אכפת לך שאני משתמשת לך בדירה."

"אלוהים!" ש' מסנן כאילו הייתה זו קללה.

הבחורה מצחקקת וניגשת אל דלת הכניסה, פעמון הכניסה מצלצל כשהיא נוגעת בידית. היא פותחת את הדלת עם צלצולו, שולחת יד החוצה ומושכת פנימה בחור חתיך, גבוה, בלונדיני ושרירי. הבחור קורץ לבחורה. הוא אינו מבחין בשאר הנוכחים.

"היי, שלום." הבחור סוקר את גופה של הבחורה. כאילו זכה בפרס.

"אני אבי." אומר ומרים את ידו, נשען עם מרפקו על משקוף הדלת, חצי חיוך בזווית הפה.

"ואני אלוהים." היא עונה בחיוך.

"אני במקום הנכון?"

הבחורה גוררת אותו פנימה, סוגרת את הדלת ומשכיבה אותו בגבו על הרצפה. הבחור מחייך, הבחורה מפשיטה אותו ומתיישבת עליו, היא מתחילה לנוע מעלה ומטה. הוא מצטרף לקצב ושניהם גונחים. גברי בוהה בהם ובש' לסירוגין. ש' מביט בהם בשנאה. גניחותיהם גוברות.

"או, אלוהים!" הבלונדיני מאושר וגונח.

ש' שולף מצידה של הכורסא שוט שחור וארוך, מניף אותו אל צווארו של הבלונדיני וחונק אותו. הבחורה גונחת מעל הבלונדיני בזמן שזה אוחז בשוט המלופף על צווארו, מחרחר, דומע, מבוהל, מת. החלון נפתח לרווחה והחדר מוצף באור. הבחורה מתרוממת מעל הבחור, משליחה את גלימתה על אזור חלציו, ניגשת לש', רוכנת מעליו ולוחשת באזנו.

"אתה יודע שעומד להם יותר כשהם נחנקים."

אחר היא ניגשת לחלון, מצמיחה זוג כנפיים ופורחת החוצה בנפנוף קל לשלום לגברי ולש'. ש' שקוע בכורסא, מביט בה פורחת החוצה, החלון נטרק חזרה והאפלוליות חוזרת לחדר. ש' מעביר מבטו חזרה מהחלון, מביט בגברי ברפרוף ומסיים בבקבוק המרטיני המונח לרגליו, הוא מרים אותו ולוגם.

רעש כלי המטבח המתעופפים ומתרסקים מהחדר השני חזרו. ש' מרים את הבר ששכב לצידו וזרק אותו על הקיר, וממשיך עם בקבוק מרטיני ריק וכל מה שידו משגת.

"אההה..." ש' מוסיף בצעקה.

"למה אתה לא הורג אותם?" גברי תוהה.

ש' מתנשף מהכעס והמאמץ, אינו מגיב, חוזר לכורסתו ומתיישב.

"את גילי, חברה שלי, כן ואותם לא?" גברי מתחיל לבכות. "זה בגלל שהיינו מאושרים, ביחד..." הוא מייבב.

ש' מתרומם במהירות, מנגב את דמעותיו שלו ורוכן לעבר גברי.

"נראה לך שאתה יכול להיכנס אלי הביתה ולהטיף לי מוסר, מי אני יכול להרוג ומי לא?

אתה חושב שאם החברה המזויינת שלך מתה אתה יכול לנהל לי את החיים.

מה אתה יודע על נשים, חרא קטן, מה?

הא!

כבר הרגתי אותם לפני שלוש מאות שנה.

אתה חושב שכל הפוצי מוצי הזה נמשך כל החיים הא? תגיד תודה שלקחתי אותה."

גברי מתכונן להגיב, אך רעש ירייה מחריש אוזניים נשמע מהדירה ליד וטיח נופל מהקיר המשותף. גברי מביט על הקיר וש' מניד ראשו ימינה ושמאלה ומצקצק בלשונו. לחדר מתפרץ צעיר נאה לבוש בגדים מצועצעים מימי הביניים וחור מדמם פעור בחזהו. הוא רץ פנימה ונעמד מול ש'.

"תראה מה היא עשתה לי!" הבחור המדמם מצביע על החור בחזהו.

ש' מביט על ארונית שעומדת ליד המקום בו עמד הבר דקות לפני ומחזיר מבטו לבחור המדמם, הבחור המדמם ניגש לארונית ומוציא ממנה רובה ציד. הוא מחייך לעצמו ולש' ויוצא מהחדר. ש' לוגם מהמרטיני וברקע נשמעות יריות מרובה ציד וצעקות. הוא מביט בגברי ונאנח לעצמו.

"זו הייתה טעות להרוג אותם ביחד." ש' מורה בידו על הקיר וצועק לכיוונו "רומיאו ופאקינג יוליה, אתה חושב שזה החזיק מעמד?" ש' נושף פְּפְּףְּ מפיו, "חודש וחצי! חודש וחצי! מאז, כבר 300 שנה, הם לא מפסיקים לריב!"

ש' לוגם מהמרטיני. מסיים אותו, זורק אותו בחוזקה על הקיר, נוחת על כורסא ונרגע מול סצנה נוספת מקזבלנקה.

"זה אתה אחראי לרומיאו ויוליה?"

"רומיאו ויוליה, ג'ון ויוקו..."

"לנון?"

"לנון, לנון, אתה חושב שהוא לא בכה לי ? פִּיס מֶן, כמו תינוק הוא בכה, מייק לאב נוט וור, זיין לי ת'שכל חודשים. כל כמה שנים מגיע איזה בחור שחושב שהרסתי לו את החיים. קצת כואב לו הבולבול אז הוא מנסה להציל ת'עולם." ש' אוחז במפשעתו, "אתה חושב שמישהו בא אי פעם להגיד תודה?"

"אני אוהב אותה." גברי לוחש בראש מושפל.

ש' מביט בסצנה מקזבלנקה כשאינגריד והאמפרי נפרדים. הוא מביט בתמונה של אלוהים ושלו. עיניו מתלחלחות, הוא מוציא מטפחת מכיס החלוק ומקנח את אפו, מביט בגברי וגברי מביט בו. הוא מבחין שוב בתמונה של אלוהים ושלו, מרים אותה, בוחן אותה ועוזב אותה. היא נופלת לרצפה והזכוכית עליה נסדקת.

ש' מביט באחת מכוסות המרטיני הריקות שפזורות בחדר, מרים אחת, מוציא את הזית, זורק את הכוס ואוכל את הזית. הוא מניף את ידו בקלילות והדם שעל פניו של גברי נעלם ואדמדמות קלה של חיים חוזרת ללחייו.

"גברי, גברי..." קולה של גילי נשמע, ש' מורה לגברי בידו לעבר החלון. גברי ניגש אליו ומביט החוצה. גילי ישובה על ספסל. הוא מביט בש' בפליאה.

"לך."

"תודה." גברי ממלמל.

הוא רץ החוצה מחויך, מגיע לגילי ומחבק אותה. ש' מביט בשניהם מהחלון, מתרחק ומתיישב בחזרה בכורסא. אלוהים מופיעה על אדן החלון ומביטה בגילי וגברי, ש' לא מבחין בה. הוא נכנס למקלחת, המים זורמים. הוא יוצא מגולח ומסורק, משקפי שמש, חולצת הוואי, מכנסיים קצרים, סנדלים, כיסא ים ושמשייה. הוא קולט את אלוהים, מוריד את המשקפיים מראשו לעיניו וצועד לעבר הדלת. אלוהים עוצרת אותו, מתמתחת בצמוד אליו ומלטפת את ראשו. ש' מרים את משקפיו ומביט בה, מחייך, מחזיר את המשקפיים לעיניו ומנסה לצאת, אלוהים תופסת אותו ולוחשת.

"לא יהיה לך אלוהים אחרים מלבדי..."

ש' יוצא. אלוהים מתיישבת על הכורסא, לוגמת מרטיני. מעיפה מבט בקזבלנקה ומעבירה תחנה. יריית תותח מרעישה את החדר, רומיאו נוחת בין אלוהים לבין הטלוויזיה וכדור תותח על בטנו, בקיר חור ומעבר אליו, מאחורי תותח נפוליאוני, עומדת יוליה. עם גפרור וחיוך.

***

ש' שוכב על כיסא הים שלו, מתחת לשמשייה, שותה לימונדה ומביט בגלים. שקט ושלווה. גילי וגברי עוברים מולו, רבים, מתווכחים, צועקים. מאחוריהם משתרך ילד קטן, מנופף בידיו, ברגליו, צועק, מייבב, בוכה.
ש' מחייך, מהנהן בראשו ומצקצק.

היומן השנתי מאלוהים (עם תיקונים)

(פורסם במקור ב 2017, אז ערכתי קצת)

גַּיְא בן-הינום בודק דואר
צבעי מים על נייר SAUNDERS WATERFORD

בתיבת הדואר, דחוס, מעוך, ומגולגל למחצה עם עוד כמה וכמה חשבונות נח לו היומן השנתי מאלוהים. הייתי צריך להוציא את שאר הדואר כדי שאוכל לחלץ אותו החוצה. זה אומר שכבר סוף אלול. איך שהזמן טס. היה חם, שרב של סוף קיץ והאוויר היה דחוס כמו תיבת הדואר ומזוהם. הרגשתי את הריריות שלי מגורות, לקחתי שאיפה ממשאף האסטמה ובדרך חזרה הביתה מהבוטק'ה של הדואר עצרתי בבית קפה.

הזמנתי אספרסו כפול ארוך ובורקס גבינה. אני צריך להפסיק עם בורקסים, בורקס זה רצח. תמיד בביס האחרון אני מצטער, אבל הדרך עד לביס האחרון היא תענוג צרוף. הם מכינים אותו עם חמאה וגבינה טרייה שנוזלת מהצדדים של הבצק. אני אף פעם לא מתאפק. עברתי על הדואר, ריכזתי את כל החשבונות שצריך לשלם ואת הזבל ערמתי ביחד עם היומן השנתי מאלוהים והשלכתי לפח בדרך החוצה מהקפה.
בכניסה לבניין שלי שמעתי צעקות, אבל היה כל כך חם שלא התייחסתי אליהם. ככה זה כשחם בלבנט, כולם צועקים. אחרי כמה מדרגות הבנתי שהצועקים נמצאים ליד הדירה שלי. מסתבר שאלו אבי, ג'ו ואושר התינוקת שלהם, איזו אקוסטיקה נוראית יש בחדרי מדרגות.

"הי, הי, מה קרה?"

"למה אתה לא בבית" ג'ו צעקה עלי תוך כדי הוויכוח.

"למה לא אמרתם שאתם באים?" שאלתי.

"למה אתה לא עוקב אחרי היומן שלך? כתוב שם שאנחנו אצלך ב 16:37!"

"אני לא משתמש ביומן" עניתי בהתנצלות.

"שיט, שכחתי שאתה מאלה, תפתח כבר אני צריכה להחליף לה חיתול!"

פתחתי את הדלת ושניהם נכנסו בסערה והתפזרו בבית תוך שהם ממשיכים לצעוק אחד על השנייה על הראשון על השלישית, איזה רעש. הנחתי את המפתחות והדואר, והוצאתי מטחנת קפה מהארון, מילאתי אותה בפולי קפה והפעלתי, המכונה צרחה, 'איזה רעש נפלא' חשבתי לעצמי.

דחיפה בכתף הקיצה אותי, אבי אמר משהו, לא שמעתי כלום, מטחנת הקפה עדיין צרחה. הנחתי לה להירגע.

"רוצה קפה?"

"בטח" אבי אמר וניסה להרגיע את אושר שנלחצה מהרעש של מכונת הקפה. אושר נרגעה וגם המכונה וגם האורחים, סופסוף שקט, מילאתי את המקינטה והנחתי על הגז.

"מה קרה" שאלתי את אבי מתוך נימוס, לא ציפיתי לתשובה, צרות שלהם.

"אני עומד למות" אבי אמר, והתחיל לעשות קולות מוזרים לאושר כדי להצחיק אותה.

"מתי?"

"מחר" אבי ענה, ממשיך עם הקולות המוזרים.

"מה מחר? היומן החדש הוא מראש השנה" עניתי.

"כן, לא קיבלתי יומן חדש"

"ו.."

"לא קיבלתי יומן חדש וג'ו התקשרה לברר ואמרו לה שאני לא צריך כי אני אמור למות וזה כתוב ביומן של השנה" הוא המשיך עם הקולות המוזרים. "זה היה כתוב בסוף של היומן ולא שמתי לב עד היום".

"לא שמת לב! למה לא קראת עד הסוף?" ג'ו חזרה ואיתה הצעקות.

"לא שמתי לב, אל תהרגי אותי בגלל זה" אבי ענה.

"אין לי מה להרוג אותך, אתה ממילא תמות מחר" ג'ו צרחה על אבי וחטפה את אושר מידיו.

"כתוב איך אתה הולך למות?"

אבי התעצבן, "אני הולך למות וזה מה שמעניין אותך?"

"סתם, רציתי לדעת אם מפרטים ביומן איך אתה הולך למות.."

"הולכת לדרוס אותי משאית, בסדר?"

"אה.. אז אל תצא מהבית מחר, ושום משאית לא תדרוס אותך. חלב?"

"נראה לך שזה עובד ככה? הולכת לדרוס אותי משאית מחר, זה מה שכתוב, אין כלום אחרי. אי אפשר לחמוק מזה. כן, קצת חלב"

הוצאתי חלב מהמקרר ושאלתי "ניסית?"

אבי שתה מהקפה שלו ולא ענה.

"ניסית?" שאלתי שוב.

"לא"

"אולי תנסה?"

אבי המשיך לשתות באיטיות מהקפה שלו, ואני שתיתי משלי, וג'ו הצטרפה אלינו.

"תפסיק להכניס לו תקוות לראש, הוא מת מחר וזהו"

"רוצָה חלב?"

"לא, אני בשרית" ענתה ג'ו והבחינה באבי שותה קפה עם חלב "השתגעת?" צעקה עליו וחטפה ממנו את הכוס, הקפה נשפך על אבי ועם הרצפה וקצת עלי.

"אתה בשרי ואתה שותה חלב? מה תגיד להשם מחר? מה?"

"ממתי אני שומר כשרות?"

"ממתי שאתה מת מחר אידיוט!" אבי לקח את הקפה ממני והמשיך לשתות בלי חלב. ניקיתי את הרצפה מהקפה, "אז איך חוגגים את המוות שלך?" שאלתי.

"לא חוגגים, יש לנו ארוחה עם ההורים שלה. זה מה שכתוב ביומן".

"לעזאזל היומן, תבריז, מה כבר יכול לקרות?"

***

הצעקות הלכו ואיתם אבי וג'ו ואושר. חתכתי סלט מעגבנייה אחת ושני מלפפונים, אני שונא שאין לי כמות שווה של ירקות זה הורס לי את כל האיזון של הסלט, אז הוספתי שלוש צנוניות. הכנתי טחינה והתיישבתי מול הטלוויזיה. חיפשתי משהו לצפות בו שיהיה מטופש ומצחיק, לא בא לי שום דבר רציני, מספיק מוות אחד ביום, ומחר אני צריך להתמודד עם הלוויה. חיפשתי סרט קולג' אמריקאי, משהו מטופש בסגנון הת'רס [***ספויילר!*** (Heathers) סרט קולנוע מ 1988. ווינונה ריידר מתאהבת בכריסטיאן סלייטר הסוציופאט ורוצחת את כל החברות המעצבנות שלה + עוד כמה בדרך. סצנת הסיום של פיצוץ בית ספר התיכון אלמותית***] במקום הסרט הופיע לי טריילר לסדרה, הם עושים רימייק להת'רס כשאחד ההת'רס הוא בחור, אחת אפריקאית־אמריקאית ואחת עם משקל יתר. בניגוד לשתי בלונדיניות + ברנדה [שאנן דוהרטי] אלוהי הפוליטיקלי קורקט זה הולך להיות מחורבן, ולמה הם לא עושים רימייק ל'פריקים וגיקים'?? [סדרת תיכון 1999-2000 עם ג'יימס פרנקו]

הטלפון עשה צליל של הודעה. לא בא לי לענות לאף אחד. ואז עוד אחת. ועוד אחת. שלוש הודעות, תהיתי לעצמי אם זה צירוף מקרים או משהו דחוף. יכול להיות שזה משהו דחוף.

[הודעה ראשונה] "בשעה 21:30 אתה פוגש את אבי יותם וליאו בפאב 'הכבשה' שדרות הרצל 17, תתפנה לך חנייה בצד השני של הרחוב ליד שדרות הרצל 22 בשעה 21:26" מאת '00-0000000'
[הודעה שנייה] "הולך לצאת לך הרפס השפתיים תמרח משחה" מאת '00-0000000'
[הודעה שלישית] "השליח של דוידפארם בדיוק נכנס לבניין עם המשחה שהזמנת, חשבונך יחויב ב 59.99 במחזור החיוב הבא" מאת 'דוידפארם – עולם המרקחת שחוזה את העתיד'.

מה זה לעזאזל? חשבתי לעצמי, פעמון הדלת צלצל, ניגשתי לפתוח.

"שלום זה המשלוח שלך, תחתום כאן בבקשה" השליח הגיש לי שקית של דוידפארם ביד אחת וטאבלט לחתימה ביד השנייה.

"לא הזמנתי כלום" עניתי. השליח הופתע מהתשובה, הוא הביט בטאבלט ואז בי.

"זה רחוב גֵּיא בן הינום 6, דירה 6?"

"כן"

"אתה גַּיְא בן-הינום?"

"כן"

"שלום זה המשלוח שלך, תחתום כאן בבקשה" השליח הגיש לי בשנית את השקית של דוידפארם וטאבלט לחתימה. הרגשתי עקצוצים בשפתיים. סיננתי קללה וחתמתי על הטאבלט. טרקתי את הדלת. ניגשתי למקלחת ומרחתי משחה. ססעמק.

ניסיתי לחזור למספר 00-0000000, המספר שחייגתי איננו מחובר. ססעמק.

***

הבטתי במראה, שלוש בועות קטנות על השפה הימנית עליונה, מרחתי שוב משחה, השפתיים שלי בערו מבפנים. הטלפון טרטר בהודעות, כולן מ 00-0000000. לא פתחתי אותן, לא רוצה לדעת. ביטלתי את ההתראות בטלפון וחיפשתי שירות לקוחות של 'היומן השנתי מאלוהים', אין להם טלפון, אין שירות לקוחות, כלום. אפילו לא מייל.

נפגשתי עם אבי לקפה של בוקר, ג'ו נפרדה ממנו ושילחה אותו לדרכו, היא לא רצתה לראות איך הוא מת. שתינו קפה ואבי אכל עוגת פרג, בנאדם עומד למות ובוחר לסיים עם עוגת פרג, לך תבין. לקחתי את ה'יומן השנתי מאלוהים' שלו וחיפשתי טלפון של שירות לקוחות, או מייל או משהו. אפילו שם של בית הדפוס לא היה, כלום. סיימנו את הקפה ואבי התחיל לאסוף את הדברים שלו כדי לצאת.

"אתה בטוח שאתה רוצה לצאת?"

"למה לא?"

"כי הסיכוי שתדרוס אותך משאית בתוך הקפה קטן יותר מאשר בחוץ"

"היא תדרוס בכל מקרה" אבי ענה סיים להכניס את המפתחות והטלפון לכיסים, לקח את היומן שלו וחבש כובע בוקרים. פעם ראשונה שאני רואה אותו עם כובע.

"מה הקטע של הכובע?"

"לא יודע, בא לי כובע"

"כובע בוקרים?"

"זה מה שבא לי, מה אכפת לך, רד ממני" אבי יצא ואני אחריו, הלכנו על המדרכה אני בצד הצמוד לכביש ואבי בחלק הפנימי, הוא לא רצה למות. עברנו ליד מסחרית של חבר'ה קדישא, הנהג עמד בחוץ עם טלפון ואזניות לבנות וזז לקול המוזיקה שבקעה מהן. שום משאית לא נראית באופק.

"תשמע גיא, אני צריך.." אבי גמגם. "אני.." משב רוח קל העיף לו את הכובע מהראש, הוא רץ אחריו בדחף של רגע לכביש, אני לא יודע מאיפה המשאית הגיעה אבל היא הגיעה. אבי עף מהפגיעה ונחת ממש ליד הטרנזיט של חבר'ה קדישא. הבחור עם האזניות ועוד אחד אחר ניגשו אליו והתחילו להכניס אותו לשק שחור. רצתי אליו והזזתי אותם מאבי, הרמתי את הראש שלו וצעקתי "אבי, אבי!" הוא לא ענה. העיניים שלו היו פקוחות ודם זרם מהאף שלו. בדקתי דופק וצעקתי על החבר'ה קדישא שהם צריכים לבדוק אם הוא מת קודם, אחד החבר'ה ענה לי שלא צריך כי זה כתוב ביומן וסימן לחבר השני עם האצבע, בסיבובים לכיוון הרקה, שאני כנראה משוגע.

הם ארזו אותו בשק שחור ואת ה'יומן השנתי מאלוהים' שלו ארזו בשקית שחורה ייעודית ונסעו משם.

ישבתי על שפת המדרכה, חסר אונים. לא בכיתי ולא לא-בכיתי, איפשהו נתקענו באמצע אני והדמעות. הסתכלתי בטלפון, הוא עדיין היה על שקט, 13 הודעות, כולן מאותו המספר. התקשרתי לג'ו, היא אמרה לי שהיא קיבלה את ההודעה מחבר'ה קדישא ושההלוויה ב 17:00 ושהכל מאלוהים וניתקה. ססעמק.

***

השתקתי את ההתראות של הטלפון וההודעות מאלוהים הצטברו. איזה מטופש זה ללכת להלוויה של מישהו שידעת שהוא עומד למות ונפרדת ממנו והוא כבר לא שם. למה הטקס המיותר הזה בכלל. אני רוצה שיזרקו את הגופה שלי באיזה ואדי להיאכל על ידי חיות בר ואוכלי נבלות, נשרים, צבועים ורימות, לא רוצה לא קבר ולא מצבה. בסוף ההלוויה של אבי ניגשתי לרבי ושאלתי אם אני יכול לדבר איתו. הוא הסתכל עלי מוזר.

"למה לא מרחת משחה?"

"אה?"

"לא קיבלת הודעה שהולך לצאת לך הרפס?" בכלל שכחתי מזה, ושכחתי למרוח משחה וכל השפה העליונה הימנית שלי הייתה נפוחה משלפוחיות.

"אני לא רוצה לקבל הודעות וזרקתי את היומן לפח" הרבי הביט בי בזלזול וסינן "אה, אתה מאלה" ואז הפנה לי גב והתחיל להתרחק. רצתי אל הרבי ומשכתי אותו בכתף.

"אני מאלה רבי אבל אני לא רוצה לקבל הודעות, איך אני מבטל אותן, אין למי להתקשר, אין למי לפנות. מה אני עושה?"

הרבי הסתובב, סימן לי עם ידו להתקרב. התקרבתי ורכנתי לעברו, "אלוהים נמצא בכל מקום, רק תבקש"

"זהו?"

"ותתפלל שהבקשה שלך תתקבל, זה לא אוטומטי, אתה יכול גם לתרום לצדקה זה מזרז עניינים" הוא הגיש לי חוברת קטנה של הישיבה שלו עם מספר חשבון בנק לתרומה באמצעות ויזה או המחאה או Pay-Pal ואז הסתובב שוב והלך. בשביל שירות לקוחות אין כלום, אבל בשביל תרומות יש מלא דרכים. ססעמק.

***

שכבתי במיטה והבטתי בתקרה. השפתיים שלי כאבו, השלפוחיות התפוצצות ושום משחה לא תעזור לזה. חשבתי על אלוהים ושאני רוצה להפסיק לקבל הודעות. הטלפון טרטר עם שתי הודעות חדשות, בדקתי אותן, זה לא היה אישור שתפילתי התקבלה ולא אקבל יותר הודעות, זו הייתה הודעה שאני נפגש עוד חצי שעה עם ג'וני בפאב, ושאני צריך להחזיר לו מקדחה.

"תפסיק לשלוח לי הודעות" צעקתי על התקרה. "תסיר אותי מרשימת התפוצה שלך" צעקתי שוב.
"אמן" הוספתי בסוף.
כלום.
אף הודעה.

ואז צלצול.

מג'וני.

"אתה בא?"

"לא"

"מה לא? כתוב לי שאתה בא, עד שהצלחתי לצאת מהבית! מה עם המקדחה שלי? תגיע, אתה צריך לצאת כבר"

"אני לא בא, תבוא אתה."

"כתוב שאתה בא, היומן לא טועה, תזוז לפה כבר!"

"לא רוצה, לא אכפת לי מהיומן, וממה שכתוב. אני לא בא, ולא משנה מה כתוב ואיפה."

ניתקתי, הטלפון טרטר, הודעה. לא הסתכלתי, אני לא הולך לשום פאב. שום דבר לא יוציא אותי מהמיטה. צעקות נשמעו מהקומה מעל והספרינקלרים בדירה שלי התחילו להשפריץ מים. ססעמק.

ברחתי מחדר השינה ומהדירה, המסדרון היה אפוף עשן, גיששתי לכיוון המדרגות ומשם החוצה מהבניין, הדירה של השכנים מלמעלה עלתה באש. השכנה עמדה במרפסת נופפה ב'יומן השנתי מאלוהים' וצרחה. היא לא צרחה על אלוהים אלא על הכבאים. שהם לא עומדים בזמן ושכתוב שהם ייחלצו אותה מהמרפסת ושהיא נשרפת. בסוף הם חילצו אותה. בעזרת השם.

נסעתי לפאב. ממילא לא יכולתי להיכנס לדירה המוצפת. ססעמק.

***

ג'וני כבר הזמין לי פִּילְס, היא הגיעה בדיוק כשהתיישבתי לידו על הבר. היא הייתה קרה, הכי קרה שבירה יכולה להיות, זה הגביר את המתיקות שלה, גמעתי חצי מהחצי בלגימה אחת.

"הבאת את המקדחה שלי?"

"כן, היא בבגאז' "

"אני מצטער על אבי, שמעתי רק עכשיו"

"למה? אין לך יומן מאלוהים?" שאלתי.

"צודק, לא היה לי ראש לזה" הוא לגם מהבירה שלו, "חשבתי שאתה לא בעניין של יומנים"

"לא בעניין, אבל הם לא מפסיקים לשלוח לי הודעות עם התראות על מה הולך לקרות"

"כן, זה חדש, זה מעולה, לא צריך להסתובב עם יומן כל היום"

"אתה יודע איך מבטלים את זה?"

"לא, ניסית להתפלל?" ג'וני צחק.

"צעקתי, גם בלב. זה לא עזר"

"אולי אתה צריך מניין" צחק ג'וני ולגם מהבירה שלו.

הטלפון שלי צלצל, הרמתי אותו שיחה מ 00-0000000, עניתי.

"שלום.." אמר קול נשי מתכתי.

"שלום" עניתי והקול המתכתי המשיך בלי להתייחס אלי.

"שלום, מדברים משירות הלקוחות של אלוהים, פנייתך למוקד נרשמה. נקבעה לך פגישה מחר בשעה [פאוזה] אפס ארבע אחת שבע. תודה ולהתראות". השיחה נותקה.

***

נסעתי הביתה, מכבי האש עדיין היו שם, עסוקים בקיפול הציוד שלהם, המשטרה חסמה את הכניסה לבניין עם סרטי פלסטיק אדומים וניידת חנתה ליד. השוטר בניידת כרז לי לא להיכנס, הבניין סגור. ניגשתי אליו.

"אני גר פה"

"גבר, הבניין סגור עד לבדיקה של מהנדס"

"אבל אני.."

"סגור, תבוא מחר"

"א.."

השוטר סגר את חלון הניידת וחזר לשחק בטלפון שלו. טפטוף קל של שרב נשבר החל ללכלך את חלון הניידת בבוץ. השעה הייתה אחת בלילה, לא רציתי להציק לאף אחד בשעה כזו, חזרתי לאוטו והשכבתי את המושב לאחור ככל הניתן. כיוונתי את השעון בטלפון לארבע בבוקר אבל לא היה לי מושג לאן אני אמור לנסוע. נרדמתי.

***

השעון בטלפון צלצל אבל אני לא התעוררתי ממנו. השעה ארבע ושבע עשרה דקות הגיעה. יד נגעה בי בכתף והזיזה אותי.

"גיא, גיא!"

התעוררתי, לא הייתי במכונית, הייתי במשרד, ולא במשרד שלי.

"גיא, אתה קם או שאתה מתכוון לישון לאורך כל הפגישה שלנו?"

איש גדול רכן מעלי. התיישבתי, שפשפתי את העיניים. לידי עמד האיש, גבוה, רחב מידות, שיער שחור מאפיר במקצת עם התחלה של מפרצים. כרס קטנה, לבוש במכנסי חאקי קצרים, סנדלים תנכ"יות וחולצת כפתורים קצרה ובהירה. המשרד היה מוקף בארונות כבדים מעץ עמוסים בספרים, מבולגנים ברובם. האיש התיישב מאחורי השולחן והסתכל עלי.

"כן" אמר.

"איפה אני?"

"רצית פגישה לא? זה המשרד שלי"

"אתה אחראי על ההודעות שאני מקבל מהיומן?"

"אפשר להגיד"

"אני יכול להפסיק לקבל הודעות?" האיש הביט בי ועיווה את גבותיו.

"כן, יש לך טופס בסוף היומן, תמלא ותשלח, זה לוקח עד שבעה ימי עסקים מהרגע שהטופס מגיע. ותמרח משהו על השפתיים, לֵמָה שלחתי לך הודעה?"

הסתכלתי עליו, לא הגבתי, שוב שכחתי למרוח משחה והשפתיים שלי כבר היו נפוחות וכואבות.

"עוד משהו?"

"אהה.. מאיפה אני יכול להשיג את הטופס? כי אין לי יומן, זרקתי אותו לפח"

"זרקת את היומן שלי לפח?" האיש הגדול נראה מופתע וקצת כועס. היומן שלו? יכול להיות שזה אלוהים?

"אהה.. כן.." גמגמתי "אני לא ממש רוצה לדעת מה הולך לקרות, אני מעדיף שזה יקרה בהפתעה.." האיש הגדול התעצבן ונשען לאחור. הוא התחיל לשחק ביד אחת עם עט שהיה מונח לפני כן על השולחן והתנדנד קדימה ואחורה על הכיסא שלו. ואז הוא נשען קדימה קם מכיסא נשען בידיו על השולחן וקרב את ראשו אלי, נצמדתי לאחור על הכיסא וניסיתי להתרחק כמה שיותר. קצה אפו של אלוהים כמעט נגע באפי שלי.

"לא רוצה. מה זה לא רוצה? מי שואל אותך?" אלוהים צעק.

גמגמתי משהו על בחירה חופשית, או חשבתי על בחירה חופשית אני לא זוכר, ואז אלוהים נשבר והתחיל לצחוק. הוא חזר לשבת.

"בחירה חופשית" הוא צחק, "אתה חושב שהפגישה שלנו פה לא כתובה מראש? אתה חושב שזה שזרקת את היומן שינה משהו? זו בקושי אשליה של בחירה חופשית" אלוהים קם וניגש אל הארון משמאלו והוציא ממנו שתי כוסות, בקבוק של בלאק לייבל ובקבוק שליש של פִּילְס. הוא הניח הכל על השולחן והתכונן לפתוח את בקבוק הבירה.

"אני מעדיף בלאק" אמרתי ברעד. אלוהים הסתכל עלי וחייך, הוא מזג בלאק לשתי הכוסות ואז הוציא תבנית קרח ממקרר קטן. הקרח לא יצא. אלוהים דפק את תבנית הקרח בשולחן מספר פעמים, חלק מהקרח עף על הרצפה, הוא שם שתי קוביות בכל כוס והגיש לי את שלי. לגמתי מהבלאק. אלוהים סובב את הכוס בידו ולגם גם הוא בזמן שחזר לכסאו.

"אפשר לשאול שאלה?" שאלתי. אלוהים החווה כן עם הראש.

"אם כולם יודעים מתי ואיך הם ימותו איך אף אחד לא מתנגד?" אלוהים נאנח, סיים את הוויסקי שלו ומזג עוד מנה.

"אתם הכוכב המחורבן ביותר שבראתי. נשבע לך" הוא חייך, "נתתי לכם כל כך הרבה דברים לגלות, לחקור, לחיות! במקום זה אתם ממציאים דתות, כבר שלושת אלפים שנה אתם ממציאים כל מיני דתות שטוענות שהן יודעות מה אני רוצה. אנשים מטומטמים, כל דבר שאני עושה הם מקבלים. 'זה מאלוהים', 'זה מלמעלה', 'זה רק בידי שמים'. שברתם אותי. הוצאתם את כל הכיף מהמשחק, אנשים התחילו לשעמם וזה לא שניסיתי להילחם בזה, ולהשמיד דתיים בכמויות, אבל אתם לא מבינים! שלחתי אתכם להשמיד דתות אחרות, לבצע התאבדויות המוניות, וכלום, אנשים עדיין נמשכים לדת. 'זה מאלוהים', 'זה מלמעלה', אתה יודע כמה השקעתי בהרפס? אתה יודע?"

הבטתי באלוהים מופתע וגמגמתי "לא.."

"זה הפרויקט הכי מסובך שלי, סבל שנגרם אקראית בלי סיבה, אתה יודע מה זה לתכנן משהו בלתי מתוכנן כשהכל מתוכנן מראש? הייתי צריך לגייס בני שטן בשביל ליצור את זה. זה הדבר הכי יפה שבראתי. זה היה מיזם שניסה להסביר לאנשים שלא לכל דבר יש סיבה ולא כל דבר הוא מלמעלה יש דברים שקורים סתם, הם לא השתכנעו. במקום זה הם התחילו 'זה מאלוהים', 'זה הכל בידי שמיים'... ססעמק"

"אבל מה  הקטע של היומן? הוא לא הופך את הכל ליותר משעמם?"

"ההיפך, ההיפך! אנשים תמיד אומרים הכל מלמעלה אבל כשהם יודעים שמשהו הולך לקרות, אתה לא יודע מה זה מוציא מהם, איזה אמוציות, איזו דרמה. דמעות, בכי, נקמה. מוציא את כל היופי בעולם הזה החוצה. תענוג" אלוהים לגם את המנה השנייה שלו ומזג לעצמו עוד אחת.
"אתה בטוח שאתה לא מעדיף בירה?" שאל אותי. לגמתי בכח מהוויסקי. אלוהים חייך.
"שני החברים שלך האלה עם התינוקת, היית צריך לראות אותם כשהיא גילתה שהוא הולך למות. כמה צלחות עפו שם. הייתי בטוח שהיא תהרוג אותו לפני הזמן. זה בכלל היה מסבך את כל העניינים. האשימה אותו שהוא בגד בה ובגלל זה הוא נענש, כמה צחקתי. כשהיא צעקה לו 'לא תחמוד' כמעט נחנקתי. אם היית יודע עם כמה אנשים היא.." אלוהים ניסה לעצור את הצחוק שלו ובקושי הצליח. "בעצם אתה יודע, איך הסכמת לקרוא לבת שלך אושר? מה זה השם הזה? לא המצאתי לכם מספיק שמות בתנ"ך?" אלוהים נראה מרוצה מעצמו. "לפחות זה לא אושר-אל" הוא צחק שוב וסיים את המנה השלישית של הוויסקי.

"אני אסיר אותך משירות ההודעות" אמר בשקט והוסיף "עוד משהו?"

"לא" עניתי. עדיין לא מעכל שאושר היא שלי.

אלוהים נפנף עם היד, ואני התעוררתי באוטו. הבטתי בטלפון, השעה הייתה 5:12, ההודעה האחרונה הייתה תזכורת לפגישה עם אלוהים ב 4:17 ואף הודעה חדשה לאחר מכן. הנחתי את הטלפון, הוא טרטר. הרמתי אותו. הודעה חדשה אחת. הוסרתי משירות ההודעות של היומן השנתי מאלוהים.

התפוצץ לי הראש וזחלתי החוצה מהאוטו, הניידת עדיין הייתה שם ושוטר אחר ישב מחוצה לה על מכסה המנוע ושיחק בטלפון שלו. לא בא לי להתווכח, צעדתי לקפה. איזה עולם מחורבן, איזה אלוהים מחורבן. אני צריך לעשות משהו עם זה. אני צריך לספר לאנשים במי הם מאמינים, מי זה האלוהים הזה. שהכל משחק ושהם יכולים להתנגד, אם רק יזרקו את היומנים האלה. שיחזרו לחיות. שיפסיקו לריב על מה שכתוב ושיחיו את מה שהם. שייבחרו מה הם רוצים לעשות ומה שלא. אני צריך לדאוג לאושר, יש לי בת. היא לא יכולה לגדול אצל אמא שלה, היא לא יכולה לגדול בתוך כל הדתיות הזו. אני צריך למצוא דרך להציל אותה משם. קרני שמש ראשונות הפציעו, עננים שברו אותן באקראיות, השמיים נצבעו בגוונים של תכלת וסגול וכתום. איזה יום יפה, קצת לפני הקפה ראיתי מסחרית של חברה קדישא, היא הייתה מלוכלכת בטיפות בוץ מהטפטוף של הלילה. שני החבר'ה עמדו לידה ועישנו. המשכתי ללכת, חוץ מהם וממני לא הייתה נפש חיה ברחוב. מוזר, קיבלתי יומן מלא לשנה הזו לפני שזרקתי אותו, הם לא באו בשבילי, מתוכננת לי לפחות עוד שנה. התחלתי לחצות את הכביש לכיוון הקפה, שמעתי צופר וחריקה ו..

משאית..

הגדה משפחתית לחג שני - סיפור קצר

עותק ePub לקוראים דיגיטליים זמין פה

אני רוצה לספר לכם על יציאת המצריים המשפחתית שהתרחשה בפסח הקודם. אבא שלי חזר מהעבודה עם כמה ארגזים של דברים מהמעבדה שלו ברפא"ל והתחיל להרכיב אותם ממש לפני ערב פסח בזמן שאמא שלי הייתה עסוקה בלהכין קציצות בפול ושום ירוק לארוחת החג. הוא התחיל לקדוח מעל הדלת הזזה לחצר שבין המטבח לסלון והעיף לה אבק מהקדיחות לסיר של הקציצות והם התחילו לריב ולצעוק ואבא שלי לא שמע בגלל המקדחה ואמא שלי לא שמעה כי היא קיללה את השטויות שהוא עושה בערב חג במקום לעזור לה או לפחות לא להפריע.

"את כל הזמן חופרת לי שצריך להחליף את הרשת בגלל כל היתושים שנכנסים הביתה כל הזמן"

"אבל למה אתה צריך לקדוח בשביל רשת מזדיינת! אתה הורס לי את הקציצות!"

"אני לא רוצה להחליף רשת ובעוד שבועיים כשהיא תיקרע שוב, את תחזרי לחפור לי שצריך להחליף רשת"

הוא חזר לקדוח והיא חזרה לקלל ואני חזרתי לשחק קול־אוף־דיוטי בטלפון. כי כל פעם שהם עסוקים בלריב אני יכול לשחק בטלפון כמה שאני רוצה בלי שהם ישימו לב שעברתי את השעה היומית המזדיינת. אני אומר מזדיינת רק כי אמא שלי אומרת כל הזמן מזדיינת למרות שאני בכיתה ה' ואסור לי להגיד מזדיינת, אבל כבר נמאס לה לא לקלל לידנו וכי אני הכי קטן וכבר בכיתה ה' וגם אני אתחיל להגיד מזדיינת כל הזמן כי עוד מעט אני בכיתה ו', אז זה לא משנה הרבה.

ובכיתה ו' אבא הבטיח שאני אוכל להיות שעתיים בטלפון כל יום, כי אחי הגדול בכיתה ז' והוא יכול להשתמש בטלפון שלוש שעות כל יום. ואחותי הגדולה בכלל יש לה גם טלפון וגם טאבלט והיא כל הזמן באחד מהם לפחות.

אז הוא סיים לקדוח וחיבר איזו קופסאת מתכת די גדולה שחסמה רבע מהדלת הזזה לחצר עם משהו שנראה כמו מצלמה של פעם עם עדשה ענקית ומסתובבת על ציר. ואחרי שהוא סיים הוא שלף מהדלת את המסגרת הגדולה של הרשת הקרועה, הוציא אותה לחצר וזרק אותה מעבר לגדר.

"מה אתה עושה אידיוט?" אמא שלי נזפה בו כשהוא נכנס חזרה הביתה.

"תכף תראי" אבא שטף ידיים, לקח צלחת עמוקה של מרק, שפך לתוכה דבש והניח את הצלחת מול איפה שהייתה הרשת של הדלת הזזה ועכשיו יש שם קופסאת מתכת שחוסמת רבע מהדלת, גרר כיסא ליד הצלחת והתיישב עם מה שנראה כמו טאבלט צבאי ממוגן בצבע ירוק זית. אמא שלי סיננה קללות וטעמה מהקציצות, הוסיפה מלח ונעמדה ליד הגז עם ידיים משולבות וכף עץ של הבישולים באחת מהן. היא רקעה בעצבנות ברגלה.

"די נו, את מפחידה את היתושים" אבא שלי צחקק.

שניהם הבחינו בזבוב איטי מהסוג שעושה יותר רעש ופחות זז.

"נו, איינשטיין, אתה לא מתכוון לעצור אותו?" היא הציקה.

"ששש אל תבריחי אותו"

הזבוב התקרב אל סף הדלת הזזה והעדשה הגדולה של הקופסאת מתכת התחילה לזוז. קרן לייזר אדומה פילחה את הזבוב והוא נשר בחלקים אל המפתן. לכנפיים המעשנות שלו לקח יותר זמן לצנוח לרצפה מאשר לגוף.

אני הרמתי את העיניים מהקול־אוף־דיוטי ופלטתי "פשששש" ארוך ומכובד.

"או נו אתה והמשחקים שלך. תטאטא אותו החוצה כי אני עם הניקיונות המזויינים סיימתי" אמא שלי נזפה, כיבתה את הגז ונעלמה אל תוך הבית.

מיירט יתושים באמצעות לייזר - עפ"י גחלילית בטא של אדובי

"אבא, איך עשית את זה?"

"אווו, זה סודי ביותר" אבא שלי חייך.

"נו, אבא"

"זה אַיְירוֹן־בִּים האבטיפוס של המיירט לייזר נגד רקטות, עשיתי לו קצת שינויים כי בכל זאת זה נגד זבובים אבל איזה פצצה? הא?"

"כן..." הבטתי בחלקי הזבוב שנחו על הרצפה בזמן שמספר יתושים ניסו לחדור לביתנו המבוצר. העדשה זזה במהירות והורידה את שלושתם, אחד הצליח לחדור מספר סנטימטרים אל תוך הבית והלייזר שחרך אותו פגע בספה שהחלה לעשן.

"אוי שיט" אבא שלי פלט, זינק אל הספה והיכה את החור המעשן עם כף יד חשופה.

"פששששש" ארוך ומכובד עוד יותר נפלט לי.

"אני צריך לפתור את זה עדיין, אז אל תגלה לאמא" הוא אמר והתיישב על הכיסא עם הטאבלט המזויין.

"מה תיתן לי?" עניתי.

"אתה סוחט אותי?"

"זה חג, מגיעה לי איזו מתנה לא?"

"מה אתה רוצה?"

"שלוש שעות מסכים ביום כמו נהוראי"

"שעתיים"

"סגור"

***

"מה זה?"

נהוראי ותהל־אל עמדו בחצר מול המיירט יתושים. אבא ישב עדיין על הכיסא ותיקתק בטאבלט.

"זה הרשת נגד יתושים החדשה שלנו"

"אבא שוב אתה עם השטויות שלך?" נהוראי זרק ונכנס פנימה במהירות, העדשה של המיירט זזה אבל לא יותר מזה. אחרי נהוראי התקרב דַּבּוּר מסוקס במיוחד, נהוראי הסתובב אליו ותהל־אל התרחקה מהפתח. קרן לייזר פילחה את הדבור בעודו ממשיך לפרפר. היא עקבה אחריו וירתה עוד מספר קרניים עד שהדבור השפיל מבטו וקרס אל הרצפה מעושן ובגוש אחד. היה לו ריח של שיער שרוף כמו שיש כשמנסים להדליק סיגריה ונשרפות הגבות, לא משנה איך אני יודע.

תהל־אל צווחה מהחצר בזמן שעיניו של נהוראי נפקחו והוא פלט "ואוו.."

"אבא! מה אתה עושה, אני רוצה להיכנס הביתה! תכבה את זה" תהל־אל יבבה.

"זה לא יעשה לך כלום, זה עובד רק על חרקים מעופפים בגודל של עד שלושה סנטימטרים" אבא ניסה להרגיע אותה. הוא הניח את הטאבלט על הכיסא ויצא ונכנס מספר פעמים להראות לה שכלום לא קורה. היא ניגשה באיטיות אל מפתן הדלת ואז רצה פנימה לחדר שלה.

"משפחה משוגעת!" נשמע מהחדר. אבא הביט על קיר הסלון וגירד בראשו. נקודות ופסים של חריכה עיטרו את הקיר.

"תחזיר לי את הטלפון" צרחתי על נהוראי אבל הוא אחז לי בכתף עם יד ישרה כדי שאהיה הכי רחוק ממנו שאפשר והושיט את ידו השנייה עם הטלפון שלי הרחק אל הצד הנגדי.

"שלוש שעות ועשרים וארבע דקות של מסך רק היום, ילד" הוא קרא מהטלפון וחייך, "זו חריגה של שעתיים ועשרים וארבע דקות".

"אבא הרשה לי" לי צעקתי עליו ונפנפתי בידיי, ניסיתי לפגוע בו אבל הידיים שלו ארוכות משלי, הוא גם גבוה ממני בראש אבל אני אעקוף אותו עוד כמה שנים, אני בטוח.

"אבא? הסכמת לו יותר שעות מסך מלי?"

"לא" אבא היתמם.

"הוא כן, הוא הסכים לי" צווחתי.

"הסכמתי לו שעתיים" אבא שלי התנצל.

"אז אחד, אתה עדיין בחריגה של שעה ועשרים וארבע דקות. ושניים – מה איתי?"

"אתה גם יכול שעתיים"

"מה שעתיים, מגיע לי שלוש כבר עכשיו!"

"טוב, אז ארבע" אבא נכנע ונהוראי חייך ודחף את הטלפון שלי לכיס של הג'ינס שלו.

"תביא את זה" סיננתי וניסיתי לחלץ את הטלפון שלי.

"אתה סיימת להיום, תקבל אותו מחר"

"אבא!!"

***

אבא קדח עוד חורים בקיר והכניס את המיירט פנימה כדי שהלייזר ששורף את היתושים יירט החוצה לחצר כי הוא לא רוצה להסתבך עם אמא שלי ולשרוף את הסלון. אחרי זה הוא הלך להתקלח אז לקחתי את הטאבלט הצבאי המזוין ובדקתי אם יש בו משחקים שהם לא משחקי קלפים מחורבנים אבל לא היו אז נכנסתי לַאָפּ(ליקציה) של המיירט.

מה אני אגיד לכם, יותר טוב מקול־אוף־דיוטי, נשכבתי על הספה, דחפתי את הטאבלט המזויין מתחת לכרית ופרצתי בשנ(ת)צ(והריים).

***

כשהתעוררתי ההורים שלי שתו קפה במטבח, כבר היה אח(ר)הצ(והריים) ונהיה קריר אז היתושים הפסיקו להישרף על המפתן, אבל עדיין לא היה חשוך מספיק כדי שהם ינסו להתקרב למנורות. הבית אשכרא היה קטלן יתושים ענקי. נמתחתי על הספה והנחתי ידיים מאחורי הראש. תוּלָה החתולה הסתובבה בסלון. הרשת נגד יתושים שהייתה גם נגד החתולים לא הייתה שם יותר.

"צ'וּפִּי תוציא אותה החוצה" אמא שלי ביקשה ואני נמתחתי שוב.

"נו, צ'ופּ, אני לא רוצה שהיא תלכלך לי את הבית לפני החג"

"טוב, אמא"

שלפתי את הטאבלט מתחת לכרית כיוונתי את המיירט אל תוּלה ופיצ'שש... יירטתי לה שיערת שפם אחת. היא צווחה, נעצרה והביטה לכל הכיוונים בשיניים חשופות. פיצ'שש... עוד שפמנון נשר לריצפה ותוּלה ברחה החוצה בריצה.

"מה אתה עושה?" אבא שלי חקר.

"כלום" חייכתי.

"זה לא משחק" אבא שלי קם וחטף ממני את הטאבלט הממוגן המזויין.

"מה עשית? מה הסיסמא? למה הכנסת סיסמא?"

"אני רוצה את הטלפון שלי בחזרה"

"הוא לא אצלי, מה הסיסמא"

"אני יודע שהוא לא אצלך, הוא אצל נהוראי"

"נהוראי" אבא שלי צעק מספר פעמים עד שנהוראי הגיח מהחדר.

"תביא את הטלפון של אחיך" אבא פקד עליו.

"מה פתאום, הוא חרג מהשעות שלו"

"תפסיק להתווכח ותביא את הטלפון"

"לא! בגיל שלו הירשתם לי רק שעה ביום, זה לא פייר שהוא מקבל טלפון בלי הגבלה!"

"לא קשור פייר עכשיו, תביא ת'טלפון" אבא ניסה שוב והשליך עלי את הטאבלט הממוגן המזויין, "תפתח אותו, הוא יחזיר לך את הטלפון אני אדאג לזה"

נהוראי התעלם וניגש למטבח. הוא הוציא מיץ תפוזים מהמקרר ומזג לכוס. פיצ'שש... הכוס התנפצה על השיש. נהוראי צרח והתכופף להסתתר מאחורי האי שבמטבח.

"מה אתה עושה?" אמא צווחה עליו.

"זה לא אני, זה החרא המזויין נגד יתושים של אבא" נהוראי צעק מאחורי האי.

"שאול! מה לעזאזל?"

"צ'ופי! תכבה את זה!"

"הטלפון שלי"

"נהוראי, תביא לו את הטלפון שלו"

"לא!" נהוראי צעק "לא רק שלא תקבל את הטלפון שלך, אני אשבור אותו ואז אשבור לך גם את העצמות!"

התיישבתי על הקצה של הספה, מתחתי את הצוואר ופיצ'שש... הקרן פילחה את השיש מאחורי נהוראי ופִּיצְלֶחַה כמה צנצנות.

"צ'ופי! תיזהר על המטבח שלי!" אמא צעקה.

"תגיד לאבא איפה הטלפון שלי ושהוא יביא אותו, אתה לא זז מטר" פקדתי על האח הדפוק שלי.

אבא שלי ניגש לחדר והביא את הטלפון לפי ההוראות של נהוראי. כשהוא ניסה להתקרב אלי פיצ'שש... שיגרתי צמד קרניים ליד הרגליים שלו והוא התחיל לקפץ.

"מה אתה עושה?"

"אל תתקרב, זרוק את המכשיר לספה"

הוא זרק את הטלפון שלי לספה, פתחתי אותו, סנכרנתי אותו אל הטאבלט המזויין והפעלתי את הזיהוי פנים של האפ(ליקציה) של התמונות ואת השליטה הקולית.

"אַיְירוֹן־בִּים חרוך את נהוראי!" קראתי והמיירט החל להסתובב.

נהוראי צעק מאחורי האי "בן זונה! אבא, תגיד לו שיפסיק, הוא מנסה להרוג אותי!"

"נהוראי! איך אתה מדבר?" אמא נזפה בו והוא הרים מעט את הראש כדי להציץ. פיצ'שש... קרן בודדת פגעה לו במצח ועשתה לו כוויה קטנה.

"הוא ירה בי! אמא! הבן זונה ירה בי!" ואז הוא התחיל לבכות כמו ילד קטן.

"צ'ופי תפסיק עם זה מיד!" אמא צעקה עלי וניגשה לספה, "אם אתה מיירט אותי אני הורגת אותך!"

"אַיְירוֹן־בִּים פוצץ את הוואזה של סבתא!"

"לא!" אמא נעצרה "לא את הוואזה המזויינת של סבתא, היא עוברת בירושה כבר מאתיים שנה" היא לקחה צעד אחורה.

"אַיְירוֹן־בִּים חדל! חדל!"

"אין לי כח למשפחה הזאת" אמא סיננה, "מה אתה רוצה?" היא נעמדה בסלון עם שתי ידיים על המותניים.

"טלפון בלי הגבלה, ואני מבריז מהארוחת חג"

"אבל דודה מרים..."

"אני נשאר בבית, לא סובל לא את האוכל של דודה מרים ולא את דודה מרים"

"ומה אני אגיד לה?"

"שאני חולה"

"ומה תאכל?"

"יש שניצלים במקפיא שבמחסן"

"אבל זה חמץ!" אמא שלי נשמה עמוק. "אני לא רוצה לדעת" הסתובבה וקראה "חמש דקות כולכם באוטו. שאול תביא את הקציצות" והלכה להתארגן חדר.

"גם אני רוצה להישאר בבית" תהל־אל זרקה.

"אַיְירוֹן־בִּים חרוך את תהל־אל!" ציוותי.

היא ברחה לפני שהמיירט הסתובב אליה, וצרחה מהחדר "אחים קטנים זה חרא"

***

עליתי שלב בקול־אוף­־דיוטי אז חג שמח 😊

בית עם מיירט יתושים בלייזר עפ"י גחלילית של אדובי