* כבר עברו 18 שנים מאז, אז יש מצב שהאירועים קרו בנפרד או בסדר אחר או בעולם מקביל, אבל קרו.
בלבנון היו מעמדות.
בלבנון היו מעמדות וככל שהיית במעמד גבוה יותר, הסיכוי שלך לתהילה היה גבוה יותר אבל כך גם הסיכוי שלך למות. שני הסיכויים האלה הלכו יחד יד ביד.
רצועת הביטחון הייתה מחולקת לשלוש גזרות, מזרחית, מרכזית ומערבית. המזרחית הייתה העשירון העליון, המוצבים הוחזקו על ידי יחטיו"ת (יחידות חטיבתיות - פלסרי"ם למיניהם, עורב, חה"ן וכו'.. ד.ה.מ). המרכזית הייתה מעמד הביניים, פלוגות מובחרות וקצת יחטיו"ת. והמערבית הייתה מתחת לקו העוני, ולכן הופקדה בידי חיל שיריון.
לא, אתם לא מבינים מה זה עושה לקצינים של חי"ר להיות ת"פ של שיריון (ת"פ - תחת פיקוד - ד.ה.מ). זה יותר גרוע ממפקדת אישה (ואני מדבר על אמצע שנות ה-90, אז פמיניסטיות הירגעונה ד.ה.מ).
מצורפת מפה מעודכנת + תצ"א בניגוד למפות שהיו לנו באמת
אבל אני לא הייתי קצין, הייתי סמל. סמל 5 צהוב.
ומבחינתי להיות ת"פ של שיריון היה מעולה. לשיריון יש תקציב. יש אוכל טוב ויש מפקדה מתפקדת. ובשביל סמל מחלקה זה יותר חשוב מחתירה למגע והגנה על ישוביי הצפון, נשבע לכם. כי סמל עסוק כל היום בלחתום על ציוד ובלהזדכות על ציוד, בלמשוך אוכל ובלדחוף אוכל, ובכל רגע נתון אני מעדיף לעשות את כל אלה מול מפקדה של שיריון.
 |
כשהגעתי למסייעת היה נהוג לעשות גרפיטי של הסוואה על הנשק, ואז המ"פ התחלף
בתמונה 'מכונת ההרג הלא ממומש ד.ה.מ' |
אבל נחזור רגע למעמדות.
אז כמו שאמרתי, ככל שהתקרבת לים התיכון המעמד שלך היה יורד (בניגוד לעולם האמיתי ד.ה.מ) אבל ככל שהמעמד שלך היה יורד, השרידות שלך הייתה עולה. הפלוגה שלי ישבה ברותם, במקומית קראו לו ראס-ביידה. החודש הראשון היה סוג של ש'כונה, מוצב על הים, טיולים ביום בכפר ליד, שמירות, רגוע, שמש ים וארוחות שחיתות של טבחי שיריון. פעם אחת בסיבוב בוקר שעשיתי בין העמדות לראות שכל החיילים עדיין בחיים, אני מגיע לש"ג לדבר עם החייל המנקר ומולנו, לפתע פתאום, נוסע טנק.
לא, לא טנק מרכבה.
לא, לא טנק ישראלי.
T-55 בכבודו ובעצמו, אם לא ראיתם כזה אף פעם, אז יחסית לטנק מרכבה זה חיפושית עם חדק. הטנק שהגיח משומקום עבר על הכביש מולנו והמשיך לנסוע.
בניגוד לגזרה המזרחית שיורים על כל דבר לפני שהוא זז, ובגזרה המרכזית שיורים על כל דבר שזז, בגזרה המערבית, ליד הים, קודם כל שואלים, למשל את החמ"ל.
"חמ"ל, זה הש"ג, יש טנק שנוסע על הכביש מולי"
"אז מה?"
"כאן הש"ג, זה לא טנק שלנו"
[שקט]
"חמ"ל מש"ג"
"ש"ג אתה צוחק עלי?"
"לא, נו, יש פה טנק T-55 נוסע לכיוון דרום"
[שקט]
"חמ"ל מש"ג, הוא נוסע לכיוון ישראל"
מ"פ: "מה קרה?"
אני והש"ג מצביעים על הT-55.
המ"פ נהיה לבן, וצועק בקשר "התקפת מוצב, התקפת מוצב!! חמ"ל אתה שומע?"
"קודקוד מחמ"ל, זה באמת או בתרנגול?"
נו, אז הבנתם את הש'כונה?
אחרי חצי דקה ומוצב על הרגליים ובלאגן, המג"ד שיריון הודיע בקשר שזה טנק של צד"ל מהמוצב למעלה שנסע לטפ"ש (טיפול שבועי ד.ה.מ) בנקורה. ש'כונה.
ואחרי חודש של ש'כונה הגיעו הפצמרים, היו כמה בודדים בהתחלה, ואז התחילו המטחים. הראשון כשחזרנו מסיור יום בכפר ליד, היינו 7 או שמונה, נשכבנו 50 מטר מהמוצב על הקרקע, ופטריות עשן מסביבנו, ואז התחלנו לדלג פנימה בין פצמ"ר לפצמ"ר. כשאתה רץ בנתיב פצמר"ים תמיד יש לך דילמה, האם לעקוף את הבור הקטן שנוצר ובתוכו זנבו של הפצמ"ר או לרוץ דרכו, מה הסיכוי שפצמ"ר ייפול באותו המקום פעמיים?
המטח השני פגע ליד המטבח והרים יחד איתו בלון גז.
הטבח השיריונר עם ארוחות השחיתות היה במטבח באותו הרגע, משם הוא רץ לצוללת (כינוי לבונקר שינה ד.ה.מ) ומהצוללת לקב"ן, הוא לא הסכים להיכנס שוב ללבנון.
המסקנה של גשם הפצמר"ים הזה, הייתה להוציא כמה שיותר חיילים מהמוצב כדי לצמצם נפגעים. וכך מצאתי את עצמי עובר מ
מוצב רותם שעל הים בקצהה הצפוני של רצועת הביטחון, למוצב טבק שנמצא על קו הגבול ישראל לבנון ליד זרעית. עם צוות מארבי ארטישוק.
אם נחזור שוב למעמדות, אז המעמדות העליונים הם חירניקי"ם טהורים, הם נלחמים במחבלים ברגל. ומעמד הביניים נלחם במחבלים ברגל ובחיפוי של שיריון. המעמד הנמוך, עושה מארב משולב של טנק ו
נגמחו"ן ואסור לו לרדת מהכלים!
וזה מה שעשיתי שלושה חודשים.
 |
| מבט מנגמחו"ן לואדי בדרום לבנון |
למארבים האלה של שיריון וחי"ר קראו ארטישוק, וצוות השיריון שהיה איתנו, שהיו אנשים טובים אחד-אחד, היה להם מזל רע מאוד עם טנקים, אבל רע מאוד, והם הקרינו את המזל הרע הזה על כולנו.
 |
| מרכבת גיבורי חיל ללא מזל טכני |
יצאנו למארב 24 (מספר מארב מציין את מספר השעות שבהן שוהים ברצועת הביטחון). כשיוצאים למארב 24 לוקחים ציוד ל-72 שעות לפחות. למה? כי מארבי 24 הם המארבים שהכי נוטים להאריך. למה? כי 'הם' היו בשטח 'רק' 24 שעות, אז מה זה משנה אם יהיו עוד 24 ? (ניתן להוכיח באינדוקציה שבגלל הטיעון הזה צה"ל נשאר בלבנון כמעט 20 שנה).
התמקמנו על הנקודה הכי גבוהה בגזרה המערבית, כי היה לילה ללא ירח. הטנק לא זיהה כלום, אנחנו לא זיהינו כלום, אסור לרדת מהכלים, אז משתינים ומחרבנים מקצות הנגמחו"ן. בניגוד למעמדות הגבוהים שאורזים את הוד צואתם ומחזירים אותה לארץ הקודש, ו
משתינים בבקבוקים לטובת מפלס הכינרת. כשאתה משאיר קוליסים של טנק ונגמחו"ן אחרי שהיית איפשהו בדרום לבנון, הצואה שלך זה התוואי לוואי האחרון שמעניין מישהו. ש'כונה.
לפנות בוקר התחלנו קיפול.
על הטנק פיקד קצין שיריון מרוקאי ועל הנגמחו"ן שלנו פיקד סמל בארט רוסי. אם הייתם בחי"ר אתם לא צריכים הסבר, אבל אם לא אז הנה אחד:
לא, לא קראו לסמל בארט כמו הילד הצהוב מהסימפסונס. זה השם של המחלקה 'בארט' Barrett. מחלקת בארט הייתה מחלקה של צלפים, רובם יוצאי ברית המועצות. בשיר על הפלוגה המסייעת יש שורה "הבארט הם רוסים, ורק שני יהודים.." בגלל שבמסייעת המחלקות קטנות והן סוג של חונטה קטנה וצעקנית, אנשים מתקבצים לאנשים אחרים שדומים להם, נפוטיזם, גזענות, תבחרו. זה לא משנה שככה זה.
וכדי לשמור על פוליטיקלי קורקט גם הסמל של המחלקה הזו יצא מתישהו מברית המועצות. אני מציין את זה כי זה קשור להמשך הסיפור, לא כי אני גזען..
 |
| מא"ג מחפה מעל נגמחו"ן בדרום לבנון, בדרך מפה לשם |
אז התקפלנו מהמארב והתחלנו לנסוע, ואני שם לב שהטנק במקום לנסוע אחרינו, עושה סיבובים. אז אמרתי לסמל בארט שלטנק יש בעיה.
"מה הבעיה שלו?"
"לא יודע, הוא נוסע בסיבובים, במקום לנסוע אחרינו"
[קללות ברוסית]
סמל בארט בקשר: "נהג עצור, סע לכיוון הטנק"
* שכחתי לציין שחלק מלהיות המעמד הנמוך זה שאין לך קשר מוצפן, כי לא באמת מצפים ממך להיתקל במשהו, רק אל תמות. ובגלל שאסור לדבר ברשת גלויה על כלום כמעט, אז התקשורת עם הטנק היא בצעקות (כאילו אף אחד בסביבה לא יכול לצוטט לזה ד.ה.מ) וכשיש טנק ונגמחו"ן עם מנוע פועל, אז צריך לצעוק ממש חזק.
נעצרנו ליד הטנק שנסע בסיבובים והסמל ברט נעמד על הנגמחו"ן בשיא גובה של הגזרה המערבית בלבנון והתחיל לצעוק ולנפוף בידיים כדי שהחבר'ה שהיו בתוך הטנק ישימו לב. אחרי כמה דקות הם שמו לב.
"אין לי תיק ימין"
"מה?"
"א-י-ן ל-י ת-יק י-מ-י-ן ! "
"מה?"
"תכבה מנוע אני לא שומע!"
"תכבה מנוע אני לא שומע!"
"ת-כ-ב-ה מ-נ-ו-ע א-נ-י ל-א ש-ו-מ-ע-!"
"ת-כ-ב-ה מ-נ-ו-ע א-נ-י ל-א ש-ו-מ-ע-!"
[מכבים מנוע]
קצין שיריון: "אין לי סטיק ימין"
סמל בארט: "?"
אם אתם לא מבינים אז אני אסביר, בכל שיריונר יש מהנדס מכונות ומכונאי רכב קטן, הם אוהבים כל מה שקשור במכונות ורכב. חירני"ק לעולם יישתמט מלחתום על כלי רכב בדגש על נגמ"ש, יוציא גימלים משבועות אימון עם נגמשי"ם, יהרוג בני משפחה כשינסו לשלוח אותו לעשות רשיון על רכב צהל"י, וייברח מכל שת"פ עם גריז וציוד כבד!
אז מסתבר שהלך לו המנוע, רק הזחל השמאלי שלו מסתובב, הימני לא זז.
הנקודה הכי גבוהה בגזרה המערבית ברצועת הביטחון, אשמורת תיכונה נושקת לשלישית. ואני רוצה לקום מחר בבוקר.. ההצעה שלי הייתה לנטוש את הטנק, ולקחת את החיילים ושחיל-האויר יפציץ אותו מהאויר. כדי שלא ייפול לידי האויב.
אבל אני לא פיקדתי על המחדל הזה.
פיקד עליו מג"ד שיריון, המארב הזה היה השיתוף פעולה הראשון שלי עם דרך החשיבה של חיל השיריון. המג"ד שיריון שהיה מסתובב עם הג'יפ שלו בבסים בראש הנקרה עם
שירי שיריון ברמקולים. והכיר כל אצבע ובורג בגדוד שלו החליט שזה בדיוק המצב האידיאלי לתרגל החלפת מנוע בשטח.
נתנו לנו נקודה ליד נקורה ששם ייתבצע החילוף, והתחלנו לנסוע. בלנסוע אני מתכוון אנחנו ברחנו מהשיא גובה והטנק נסע אחרינו קדימה, אחורה, קדימה אחורה והתקדם בקצב של צב צולע. נכנסנו לאור יום, אנחנו בורחים מהטנק והוא צועק עלינו בקשר שנחכה לו.
הגענו לנקודה בשעות אחר הצהריים המאוחרות, בנקורה נמצאת מפקדת יוניפי"ל שזה הכח הרב לאומי הזמני שנמצא בלבנון, ואנחנו חנינו במשטח ליד בית עם וילונות אדומים, אמרו לנו שזה בית ידידותי. זה היה הבית זונות המקומי ששירת את מפקדת האו"ם. ככה זה.
שיירת החילוף המתינה לחושך ואז הגיע המאושר באדם, מג"ד השיריון, עם מוביל ועליו מנוע של טנק. ושני טנקים לגיבוי, ואושר גדול. רק את הדיסק שירי שיריון הוא השאיר בישראל.
הם עבדו חצי לילה והטנק עבד כמו חדש. ואז הוא אמר, הבאתי לכם אוכל.
פנינו נפלו.
מלמלנו שנאכל כבר בבסיס.
איזה בסיס, צריך לבדוק את הטנק, הארכנו לכם את המארב ב-24 שעות.
חזרנו באמצע הלילה לשיא גובה.
לא, זה לא נגמר.
 |
| תקועים בשיא גובה עם נוף לים, אי שם ליד ראס-ביאדה בדרום לבנון, בקצה משמאל טנק תקול |
הטנק לא זיהה כלום, אנחנו לא זיהינו כלום, התקפלנו והתחלנו לנסוע. אני והחייל שהיה לידי תצפתנו לאחור. עשן מוזר עלה מהאחוריים של הנגמחו"ן. אז מה עושה חירני"ק דפ"ר שרואה אש באחוריים של נגמחו"ן?
צעקנו ביחד "שריפה בתא מנוע! ש-ר-י-פ-ה ב-ת-א מ-נ-ו-ע-!"
קפצנו כולנו מהנגמחו"ן ופרקנו את הספקטרוניקס (מערכות כיבוי האש של הנגמחו"ן ד.ה.מ). ענן לבן עלה מכל עבר וכיסה את הנגמחו"ן, ומתוך העשן הגיח קצין השיריון בצעקות "מטומטמים! זה לא מהמנוע! זה מהבוגי!!"
כולנו ביחד: "?"
קצין שיריון בליווי קללות במרוקאית: "הבוגי שלכם השתפשף והפלסטיק שלו נשרף, לא המנוע"
כולנו ביחד: "?"
חוץ מהסמל בארט שהוסיף קללות ברוסית, ואז צעק עלי: זה לא שריפה בתא מנוע!
הסברתי לו שיש שתי אופציות לשריפה בתו"ל (תורת לחימה) או שריפה בתא לוחמים או שריפה בתא מנוע. ושהמנוע נמצא באחוריים של הנגמחו"ן אז מבחינתי זו שריפה בתא מנוע.
מפה לשם, הציר של הגלגל שיניים של הנגמחו"ן נשבר והגלגל שיניים קרס על הבוגי ובגלל זה הוא השתפשף והגומי של הבוגי נשרף. בשיא גובה של הגזרה המערבית של רצועת הביטחון בלבנון. ההצעה שלי הייתה לנטוש את הנגמחו"ן, ולחזור ברגל, ושחיל האויר יפציץ אותו מהאויר. כדי שלא ייפול לידי האויב.
אבל אני לא פיקדתי על המחדל הזה.
פיקדו עליו סמל בארט וקצין שיריון שמאותו רגע התחילו לקלל אחד את השני ברוסית ומרוקאית לסירוגין, אני חושב שכל אחד השתמש גם בקללות של הצד השני.
בהתחלה הם חיברו כבל אחד וניסו לגרור את הנגמחון, אבל הכבל נקרע.
ואז הם ניסו עם שניים ארוכים וגם הם נקרעו. ואז עברו לכבלים הקצרים של הטנק והנגמחון התחיל לזוז.
הסמל בארט נשאר על הנגמחון ואני קחתי את שאר החירניקי"ם ואמרתי להם, בואו נשמור מרחק מכל הצעקות שלא נחטוף איזה טיל. התחלנו לראות אורות נדלקים בכל מיני בתים בודדים בגזרה. בראש שלי זה היה הכי קרוב למוות, למרות שמבחינת חיזבאללה לא נראה לי שהיה מישהו בגזרה.
שמרנו מרחק והתקדמנו לאיטנו אחרי הנגמחו"ן ואז הוא נעצר.
הזחל הסתבך בבוגי והנגמחו"ן התחפר, הטנק צעק וצעק עם המנוע החדש שלו ולא הצליח לזוז. הסמל בארט ירד מהנגמחו"ן וגם הקצין שיריון והם המשיכו לקלל אחד את השני, ואז שמו לב שגלגל השיניים הענק ששוקל איזה טון וחצי איננו, או בעברית של קצין שיריון "נפל לכם הזר-מניע".
הסמל בארט אמר לי לקחת את החיילים וללכת להביא אותו.
אני: "?"
"תלכו להביא אותו, זו פקודה!" הוא צרח וחזר לקלל את הקצין שיריון. אמרתי לחיילים שאנחנו הולכים להביא את הגלגל שיניים.
חיילים: "?"
אני: "זו פקודה"
חיילים: "?"
אני: "לא שלי, של הסמל בארט"
חיילים: ""
הלכנו לחפש גלגל שיניים.
הגענו לגלגל שיניים, ועמדנו מעליו במעגל, הוא נח לו שם. בשקט.
הסתכלנו עליו. הוא לא זז.
ידענו שאף אחד מאיתנו לא יכול להזיז אותו.
ידענו שגם כולנו ביחד לא נצליח להזיז אותו. הוא לא רצה לזוז.
אחד החיילים שאל אותי אם אני רוצה שננסה להזיז אותו.
השתיקה אמרה הכל.
חייל אחר התיישב עליו והוציא סיגריה.
"תסתירו אותי"
הסתרנו אותו יושב על הזר-מניע שהגיע אל המנוחה והנחלה בשיא הגובה של הגזרה המערבית של רצועת הביטחון של דרום לבנון.
חזרנו לנגמחו"ן ולטנק ולמקללים, הם הצליחו לזוז עוד 20 מטר לשביל מוסתר ונעצרו. התעצבנו שלא הבאנו את הגלגל שיניים. המלצתי להם לנסוע עם הטנק ולגרור אותו, הם ויתרו.
 |
| נגמחון ללא זר-מניע תקוע במדרון אחורי בדרום לבנון |
בבוקר הגיע האיש השמח בעולם ביום השני ברציפות, הפעם עם נגמחון חלופי ו
D-9 שיגרור את התקול, ואוכל.
נפלו פנינו.
מלמלנו שנאכל כבר בבסיס.
איזה בסיס, צריך לבדוק את הנגמחו"ן, הארכנו לכם את המארב ב-24 שעות.
ה D-9 והטנק מג"ד לקחו את הנגמחו"ן ולקחו את הסמל בארט והלכו להם לדרכם. ואנחנו חזרנו בלילה לשיא הגובה של הגזרה המערבית של רצועת הביטחון של דרום לבנון.
אני נשארתי לפקד על המחדל הזה, לפחות על המחדל חי"ר.
התקפלנו לפנות בוקר, קיבלנו אישור לחזור לבסיס אחרי 72 שעות.
בשלב הזה אני כבר הסתכלתי קדימה מהנגמחו"ן, על הנוף של דרום לבנון עד שהחייל מאחורי שתצפת לאחור טפח לי על הגב וצעק "מילר הטנק ממסך"
"למה הוא ממסך?"
"אולי הוא זיהה טילים?"
עליתי מולו בקשר, לא טילים ולא נעליים. יש לו תקלה, כנראה השתחררה לו איזו צינורית.
דרום לבנון, אור יום, טנק עם שובל לבן של עשן שנראה בכל הגזרה, אין מטרה ברורה יותר.
הקצין שיריון צעק לי בקשר שנחכה לו ושניסע יותר לאט, אבל אני לא שמעתי, אני הייתי עסוק בלצעוק על הנהג שלי שיילחץ על הגז וייברח מהטנק הזה! כי אני לא מהמעמד שחוטף טיל בגלל צינורית!!
הסטודיו של אריק נמצא באלי-עד ממש בכניסה למפל הלבן אז אחרי ה'בוקר טוב', הקפה והלימונדה קפצנו לטייל ורשום קצת בין הקקטוסים והפלגים של נחל אל-על.
