פשוט

פוסט ציוני

חשבתי לכתוב פוסט ציוני, הרי אני ישראלי מלאום ה******* ואני גר בציון מבחירה, אז אני ציוני, לא?

לא.

לא אני יכול להגדיר אם אני ציוני או לא, רק מי שממש ציוני יכול להגיד אם אני ציוני או לא, לא אני.

אז מי באמת ציוני? מי שהוא יותר מציוני.

מיהו יותר מציוני?

הוא אובר-ציוני?

על-ציוני?

ניאו-ציוני?

פוסט-ציוני?

אז לא, ציוני אמיתי הוא ציוני קיצוני!

הוא צריך להיות ימני

וחייב להיות יהודי,

אם אינך יהודי אינך יכול להיות ציוני.

ואני בכלל *******.

פעם הייתי יהודי, אבל אז החלפתי תעודת זהות.

ומאז אני *******.

אני לא יודע אם צנזרו את היותי יהודי,

כי משרד הפנים מתבייש בי,

אוכל שפנים וחזירים וכאלה.

או שזה אמור להגן עלי במקרה והנאצים יכבשו את ארץ ישראל.

או שרומזים לי שאני עובד כוכביות ומזלות.

אז מה אם אני ממלא לוטו, ואוכל שוקולד עם חלב עכו"ם.

אז,

הייתי בטוח שאני ציוני

צבא (בחי"ר)

מילואים (בחי"ר)

חיים על הגבול (ק"ש)

במקלט (קשה)

בפריפריה (קשה-קשה).

לא קיצוני - לא ציוני!

אז מה אהיה? קיצוני ציוני?

לא.

לא בעניין של לגור על גבעה, בלי מים זורמים, ועם כבשים. מפונק, מה לעשות.

לא עוקר עצים, מי אני שאעקור נטוע. נעמי שמר?

לא מיישב שממה, אני בעד לטייל בשממה, ואז לחזור הביתה ולתת לנמרים את השממה בחזרה.

לא מקלל מגזרים (רק את החארות בכביש).

אני בעד להפריד חלב ובשר ולא לאכול חלב ומוצריו בכלל (בגלל האסטמה).

ואני לא אוכל בורקס כי בורקס זה רצח! (וגם משה בתיבה, לא המוציא ממצריים, אלא הנקניקייה בבצק)

אני בורח מהארץ ביולי-אוגוסט.

אני בעד זכות השיבה להודו, ושכל מי שרוצה לחזור להודו יחזור. כולל הבריטים (גם לישראל הם יכולים לחזור, אני לא אעצור אותם).

ואני בעד לחלק את ציון לשתיים,

חצי בחצי

אז בעצם

יכול להיות שאני חצי ציוני?

אני חַצִיוֹנִי!

עלילות הטרמפיסט

אחרי השתתפות בפרויקט המנהרה בשנה שעברה עם האמן עדי סנד (כתבתי על זה פה) התחלתי לעשות עוד ועוד שבלונות מהציורים שלי. קצת השתתפו בתערוכה בברלין, וקצת על קירות בכל מיני מקומות.

התוצר האחרון הוא סדרה של הדפסים של הציור 'הטרמפיסט' מ-2010. הרבה דברים עברו על הטרמפיסט מאז, הנה כמה מהם..

גלופת הטרמיסט הצבועה (תלויה אצלי בבית) אקריליק על עץ

גלופת הטרמפיסט לפני הצביעה

הדפס בודד שיצא מהגלופה אחרי תיקונים

הדפס שבלונות ידני 1/10 אקריליק על נייר קראפט חום

ערימת הדפסים חתומים וממוספרים

הטרמפיסט המקורי, נמצא אצל דן ושרון מיכאלי

חוץ מהטרמפיסט ישנם עוד מספר הדפסים, איש ברוח, עץ, איתמר, כדור אצבעות.. ועוד כמה בדרך. אם מישהו רוצה לקחת את אחד מהם טרמפ, שייצור קשר.

להתראות.

דרור

נכתב במקום אחר, בזמן אחר. אמזון באסין, פרו 15.01.04

אחרי עשרה ימים עם משפחה על גדות האמזונס חזרתי לאיקיטוֹס, עיר עצומה באמצע הג'ונגלים של פרו.
ביליתי שלושה ימים באנית מטען כדי להגיע לכאן לראשונה. יחד עם פרות, חזירים, תרנגולי הודו, ברווזים, ומאתיים פרואנים נוספים. מסודרים בערסלים צפופים בשתי קומות המגורים של האניה.

על נהר האמזונס באניה

באיקיטוֹס, עם הרחובות הרועשים ביותר ששמעתי, עמוסי עגלות רתומות לאופנועים המשרתות את חצי מיליון התושבים שחיים פה כמוניות. מפגע רעשני במרכז של הג'ונגל.אחרי הרעש ובפרוש השנה האזרחית החדשה, שכרתי לי ג'ונגל עארס ושמתי פעמי אל הלא נודע.

כולם חברים שלו כאן, של הג'ונגל עארס שלי, הוא מסתובב בג'ונגל בין אנשי הנהר, צועק לכל עבר את המקבילה הקסטג'אנית ל "מה המצב אח שלי, הכל טוב?" ומאושר מכל רגע.

זו העונה הגשומה עכשיו בג'ונגל והנהר עולה. כלי התחבורה העיקרי פה הוא הקנוּ, והכפר הקרוב נמצא במרחק של שעה חתירה בקנו, גם כן כפר, שלושה בתים, כנסיה, בית ספר, ופאב מקומי.
אה כן, מגרש כדורגל.

הטלפון הקרוב נמצא באיקיטוֹס, שעה בסירה מהירה, שלוש באוטובוס-נהר וחצי יום בקנוּ, במעלה האמזונס.
אחרי עשרה ימים בקנוּ כל מה שעובר לי בראש זה מרלון ברנדו ומרטין שין.
וגשם, הרבה גשם, אחרי הכל זו העונה הגשומה.

לזמן כאן אין משמעות. באנית המטען עליה הגעתי לכאן פגשתי אנשים שחיכו עליה יומיים, בערסל, כי היא צריכה להפליג "כל רגע". למרבה המזל המתנתי להפלגה רק שתים-עשרה שעות. אף אחד לא מתרגש מזה כאן, סך הכל יומיים.
מה הם יומיים ?

בכל יום ראשון אחרי הצהריים, השבת של הגויים, מתקבצים בכפר כל אנשי הנהר למשחק כדורגל. אין חשמל וסוללות למכשיר הרדיו הן מצרך יקר, מפעילים אותו רק כשיש לפחות מוקדמות של המונדיאל. כל הכפר מסודר סביב לקרחת ג'ונגל בגודל של מגרש כדורסל, עם שני שערי עץ מאולתרים. אין גבולות למגרש, ואין הרבה חוקים, אבל לא משחקים מלוכלך בג'ונגל, משחקים כדורגל, חוץ מהבוץ בעצם, גשם.
אין שעונים פה בג'ונגל חוץ מלג'ונגל עארס שלי. אז ראיתי הרבה משחקים בזמן הזה, מישהו צריך לקחת אותו, את הזמן.
בג'ונגל משחקים על כסף.

על נהר האמזונס בקנו

האוכל כאן חופשי, גדל על העצים. בננות, פפאיה, מניוק, אננס כל שחפץ לבכם, הנהר עמוס בדגה, להשליך חכה ולתפוס.

אבל האלכוהול בג'ונגל יקר, את הבירה בבר המקומי קונים רק תיירים. אנשי הנהר שותים את משקה שבעת השורשים. חזק הרבה יותר מבירה, ועולה רק שליש. הקבוצה המנצחת לוקחת את הקוּפה וכל החברה מתאספים בבר למשקה על חשבונה.

החיים בג'ונגל מעט יותר מודרניים מפעם, אבל כל כמה ימים מגיעה לכאן סירת מנוע עמוסה בתיירים, וכל אנשי הנהר מתפשטים, עונדים קישוטים מקומיים, צובעים את הפנים, ורוקדים בשביל התיירים. המזכרות שהם מוכרים הם לרוב ההכנסה היחידה שלהם. והמקור הבודד הזה של כסף הוא ההימור במשחק הכדורגל בשבוע הבא.

בשש בערב כשהשמש שוקעת, מציתים את הפתיל במנורות הקרוסין, מתרווחים בערסל, ומחכים לגשם. הגשם חזק יותר בלילה.
אני צריך לראות שוב את "אפוקליפסה עכשיו" .

החיים פה בג'ונגל זורמים בקצב אחר, הקצב של החופש. שקט ורגוע, ואת המוזיקה הנפלאה שמלווה את המחזה הירוק הזה. לא תמצאו בשום מקום על הסקאלה.

למה אני מספר מספר לכם את כל זה ? כי אני מתגעגע, בעיקר ליַלְדוּת של החופש שלי, ושליד הבית שלי בקצה של בקרית שמונה, היה ג'ונגל, לפחות כך קראנו לכמה עצים ונחל מצ'וקמק, שלילד בן שבע נראה כמו האמזונס לפחות.
היום זה כבר "פארק הג'ונגל", ויש בו שבילים ופחים וספסלים, והוא לא כל כך פראי כמו שהוא היה פעם. אבל כשיש מספיק גשם, והנחל עולה על גדותיו וכל הספסלים זורמים לעולם שכולו טוב. אפשר ללכת שם ולהרגיש קצת כמו בג'ונגל, עדיין.

תמימות היהודים [מערכון]

הבנתי שאם אני לא אעשה משהו, אף אחד לא יעשה משהו. ובגלל שמישהו חייב לעשות משהו עם מה שקורה פה, אז פתחתי בתור בדיחה קבוצה בפייסבוק שנקראית "באחד בספטמבר כל המילואימניקים טסים לחו"ל ונותנים לחרדים לנצח במלחמה" זה היה באוגוסט 2011 לפני שנה וחצי כשניסו להיפטר מהמחאה החברתית באמצעות חירחור מלחמה. ושכחתי מזה.

והנה בא אוגוסט 2012 והתחילה שוב קצת מחאה חברתית והתחילו שוב לחרחר מלחמות, ואפילו שלחו לי צו מילואים לספטמבר, ונזכרתי שוב בקבוצה שפתחתי "באחד בספטמבר כל המילואימניקים טסים לחו"ל ונותנים לחרדים לנצח במלחמה"

אבל לא מצאתי כרטיס טיסה, כי זו התקופה הכי עמוסה בשנה, וכל עמך ישראל טס לחו"ל ואפילו טיסות לאוקראינה אין בגלל איזה נחמן אחד.

אז אמרתי לעצמי מה אני פראייר? ככה אמרתי לעצמי, זו לא המלחמה שלי!

ובאתי למילואים ואמרתי "לא מתגייס, מה תעשו לי?"

ואמרו לי "אבל יש מלחמה!"

אז אמרתי "מלחמה על הז*ן! שהחרדים ינצחו אותה!"

ובאו החברים שלי שחושבים אותו הדבר ואמרו "לא מתגייסים, מה תעשו לנו?"

ואמרו להם "אבל יש מלחמה!"

אז הם אמרו להם "מלחמה על הז*ן! שהחרדים ינצחו אותה!"

ובאו גם החברים שלהם ואמרו "מלחמה על הז*ן! שהחרדים ינצחו אותה!"

וגם החברים של החברים שלהם באו ואמרו "מלחמה על הז*ן! שהחרדים ינצחו אותה!"

וגם המשפחות שלהם אמרו "מלחמה על הז*ן! שהחרדים ינצחו אותה!"

וגם החברים של המשפחות שלהם אמרו "מלחמה על הז*ן! שהחרדים ינצחו אותה!"

ובסוף כולם אמרו "מלחמה על הז*ן! שהחרדים ינצחו אותה!"

ואף אחד לא הסכים ללכת למלחמה

מחאה חברתית עד הסוף

כמו שצריך.

ואז הסורים כבר היו על הגדרות,

וגם המצרים היו על הגדרות,

וגם החיזבאללה היו על הגדרות,

ואפילו הירדנים שיש לנו שלום איתם ראו ש "מלחמה על הז*ן! שהחרדים ינצחו אותה!" וגם הם היו על הגדרות.

ואפילו האיראנים באו היישר מאיראן והיו על הגדרות.

חיילים בוכים מכל מיני סוגים (הסבר כאן אם יש לכם פייסבוק)

ואז החרדים נכנסו לאוהלה של תורה,

והתפללו יום ולילה,

והתפללו עוד קצת.

ואנחנו אמרנו הנה רואים,

כל הערבים מסביב על הגדרות ואיפה אלוהים?

איפה?

בדיוק איפה שהוא היה בשואה,

זה איפה.

ואז יצאה יד אלוהים מהשמיים כמו שאומרים,

והורידה לַאטְמַה לאיראנים.

ובמקום שהייתה איראן נשארה כף יד ענקית של אלוהים.

ואז כל הערבים שהיו על הגדרות, ירדו מהגדרות והלכו.

והחרדים חגגו ואכלו קיגל וצימעס,

גם המזרחיים שבהם.

ומאז,

טפו, טפו, טפו..

עשיתי תשובה

התחתנתי

עשיתי חמישה ילדים

אחרי הכל,

בכל זאת,

יד אלוקים אתה יודע.

הנה תראה,

זה הילד השלישי שלי, שאלתי-אל.

אתה רואה.

איזה חמוד.

מה שאלת שאלתי-אל?

לא, אין עוף לשבת.

יש מיתון.

לך לשחק.

ס'אמק

האמא שלהם כל הזמן מבטיחה להם עוף לשבת.
גם כן האלוקים הזה,

לַאטְמַה לאיראנים עם ברקים ופיצוצים,הוא יכול.

אבל קצת עידוד צמיחה,

לא,

כלום.

בחזרה לעתיד 1985

באמצע שנות השמונים כשגרתי בשיכון, אחר מזה שאני גר בו היום. הייתה לנו מרפסת שהייתה מופרדת מהסלון בחלון זכוכית גדול. ולחלון זכוכית הגדול היה וילון יותר גדול בצבע חום עם עיגולים כאלה של סבנטיז. המרפסת הזו שהייתה מופרדת מהסלון הייתה הסטודיו לציור של אבא שלי.

היכנשהו - יואל מילר (אבא שלי), פלסטיק על עץ 1985

בשנות השמונים לפני שהמציאו את השכבת האוזון וכל הקונספרציה הזו, הפלסטיק שלט. הוא היה באופנה והכל היה מפלסטיק, ואם אפשר אז מפלסטיק כתום. הארונות במטבח היו מפלסטיק כתום, וגם הכסאות המסתובבים, וגם אחד הקירות בסלון.

פלסטיק כתום שולט!

וחוץ מכל הפלסטיק מסביב, אבא שלי היה מצייר עם פלסטיק.

הוא היה ממיס אותו בכל מיני חומרים שלא יכלו לפגוע באוזון כי עוד לא המציאו אותו, שהיו מסריחים במיוחד. ובגלל זה הוא היה עובד רק במרפסת כשהחלון זכוכית הגדול בינה לבין הסלון היה סגור.

הוא היה מפריד פלסטיק לפי צבעים בצנצנות של חמוצים, וריבות וכל מיני דברים אחרים שבאו בצנצנות. ובכל צנצנת הוא היה שם חומר שממיס את הפלסטיק ומחכה עד שהפלסטיק יימס.

אני חושב שההורים שלי היו ההורים היחידים ששמחו כשצעצוע היה נשבר, כי זה היה אומר שאפשר לעשות ממנו ציור חדש.

כשהיה חסר לאבא שלי צבע, כמו אדום למשל, אז כל הלבנים האדומות של ה'לגו' היו נעלמות.. ככה זה כשאבא שלך מצייר בפלסטיק.

אני זוכר שהייתי מציץ מאחורי הוילון שמאחורי חלון הזכוכית הגדול ורואה את אבא שלי שופך פלסטיק מומס על דיקט, ומכוון את הפלסטיק בעדינות עם סכין-ציירים. וכל פעם שזרם הפלסטיק מצנצנת החמוצים היה מתמעט היו נוצרות בועות קטנות של אויר בתוך הפלסטיק. אם הן היו נשארות בציור הן היו מתפוצצות בייבוש והיו נוצרים חורים קטנטנים כמו דבוקה של לועות געשיים, אז אבא שלי היה מכה עליהן בעדינות עם הסכין כדי שתתפוצצנה. החלקים הקטנים האלה של הבועות בציורים, היו החלקים האהובים עלי.

שלושים שנה אחרי, ואני מערבב פגמנטים לתוך מקשר אקרילי עם סכין, נאבק בבועות, מזיז את הצבע בעדינות על הבד. ונזכר.

שקיעה בטמפלהוף, 50*60 פגמנטים ומקשר אקרילי על בד, ברלין 2012

פרט מתוך שקיעה בטמפלהוף

האייטיז כבר כאן.

ואתם?

גרביים אדומים

כשהייתי קטן, לפני שהאח הכי קטן שלי עוד נולד, והיינו רק שלושה, אחותי הגדולה, אחי הקטן ואני.

הייתה לנו מגירת גרביים משותפת.

אמצע שנות השמונים, גרביים של מפעלי טקסטיל ציוניים מהפריפריה.

לא אדידס ולא נייקי ולא שום דבר כזה.\

גרביים לבנים עם מקסימום פס של צבע למעלה מבחוץ כדי שלא נגרוב אותם הפוך.

אני יודע שגרביים זה גם זכר וגם נקבה ושהם יכולים להיות דו-מיניים, אבל רוב הגרביים במגירה היו זכרים לבנים אשכנזים, פרט לשלוש זוגות של גרביים נקבות אדומות.

המגירה הייתה מתחילה את השבוע מלאה בגרביים לבנים זכרים, ומתרוקנת לאיטה בהמשכו.

בדרך כלל היא הייתה מתמלאת מחדש בגרביים קצת לפני שהייתה מתרוקנת לגמרי. גמדים, נו.

אבל היו שבועות שהיא הייתה מתרוקנת כמעט לחלוטין.

תמיד זה היה קורה בזמן הכי לא נכון, ביום שיש שיעור ספורט וצריך ללכת לבית הספר עם נעליים.

כשזה היה קורה היינו הולכים מכות, אחותי הגדולה, אחי הקטן ואני, על מי ייזכה בזוג הגרביים הלבנים האחרון. היא הייתה הכי חזקה והוא היה הכי קטן. אז תנחשו מי זכה בגרביים הלבנים?

שנאתי ללכת לבית הספר עם גרביים אדומות, הייתי לובש טרנינג ארוך גם בקיץ, ומותח את הטרנינג כדי שאוכל לדחוף אותו לנעליים.

הייתי מנסה לא להתיישב כדי שהוא לא יעלה למעלה וכולם ייראו שיש לי גרביים אדומות.

זה לא היה קל.

פעם בכיתי על זה לאמא שלי ושאלתי אותה למה היא לא זורקת את הגרביים האדומות לפח.

לגרביים היה סיפור.

במלחמת יום הכיפורים ב-1973 אבא שלי היה מגוייס ובתעלה (תעלת סואץ ד.מ.) במשך שבעה חודשים. ובאותו זמן אמא שלי הייתה מגויסת לקשר של פיקוד צפון. אמא שלי הייתה יוצאת פעם בכמה שבועות אבל אבא שלי היה תקוע בסיני.

היא ניסתה לשלוח לו חבילה עם כל מיני דברים שהיו חסרים, ובין השאר גרביים.

אבל עד שהיא הייתה מגיעה הביתה ביום שישי, בחנות היחידה בקרית שמונה שמכרה גרביים, לא היו גרביים.

לא גרביים צבאיות,

לא גרביים לבנות

ולא גרביים בשום צבע אחר פרט לאדום.

כי כולם שלחו את כל הגרביים עם הצבעים של הבנים לחיילים והשאירו את הגרביים עם הצבעים של הבנות.

אף אחד לא העז לשלוח לחיילים חבילה עם גרביים אדומות.

אף אחד פרט לאמא שלי.

אז היא שלחה לאבא שלי קופסא עם התנצלות וגרביים אדומות לתעלה.

כשאבא שלי חזר מהמלחמה עם הגרביים האדומות, היא שאלה אותו למה הוא עדיין לובש אותם?

והוא אמר שזה הדבר הכי טוב שהיא יכלה לשלוח לו.

הם היו מכבסים את הבגדים שלהם ותולים לייבוש והיו צריכים להעמיד שומר שיישמור עליהם כי הייתה מלחמה וכל פעם שכוח של חיילים היה עובר ליד כוח אחר הם היו מרימים להם כל דבר אפשרי.

ואם השומר היה נרדם אז היו גונבים להם את כל הגרביים.

כמעט את כל הגרביים.

וככה היו לאבא שלי גרביים נקיות ויבשות ואדומות, כי אף חייל לא העז לגנוב גרביים אדומות.

אני לא זוכר אם ניסיתי לספר את סיפור הגבורה הזה לחברים מבית-הספר כשצחקו על הגרביים האדומות מיום הכיפורים, אבל אני יכול לנחש את התגובה שלהם.

ולמרות הסיפור עדיין לא רציתי לגרוב אותן,

אבל הייתי רק בן שמונה.

* הפוסט נכתב במקור ב 2012, אחרי ארבע שנים אבא שלי נפטר ובסיפורי שבעה גיליתי שאמא שלי שישבה בקשר בפיקוד צפון הייתה מנסה בלילה למצוא את אבא שלי ואת אח שלו בסיני באמצעות קישור של קווי נל"ן מצפת ועד התעלה כדי לבדוק שהם בסדר ואם הם צריכים משהו, אז היא שלחה גרביים אדומות גם לאח שלו ראובן שלחם גם הוא בסיני. באחד הימים הוא מגיע לפלוגת טנקים ורואה גרביים אדומות תלויות לייבוש וככה שנייהם הצליחו להיפגש אי שם בחצי האי סיני במלחמת יום הכיפורים.

חייל עם גרביים אדומות משתין בצד הדרך, הציור הנ"ל נמכר לבחור גרמני והוא טס לחו"ל והגיע בשלום, ומעכשיו הוא משתין בנחת בברלין, גרמניה.

זה אותו הסיפור רק באנגלית שכתבתי לבחור שקנה את הציור:

The story I got is about the red socks.

When I was a child, me, my brother and my sister got a common drawer with socks. And among the white and grey socks were two or three pairs of red socks.

The drawer was getting empty during the week and filled back at the weekend after the laundry day.

We didn't want to wear the red socks because it was funny to wear red socks to school when you were 7 or 8 because all the other kids make fun of you. So we used to fight about who will take the last white pair.

I got to wear them sometimes because my sister was older and stronger than me, and my brother was younger and cry-er :)

I asked my mother why we got these socks and why didn't she throw them away?

And then she told me the story about them.

In the Yom Kippur War (1973), my father was drafted for 7 months and served in the Suez Canal in Sinai. And my mother was drafted for 6 months and serve in the Golan Heights, and she used to come home every few weeks, but my dad was stuck in Sinai. (We live near the Golan Heights in the north, and the Suez Canal is as far as you can get :)

So my mother wanted to send him a package but because she went home only on the weekends and there was only one store in the town where she lived that sold socks, at the weekend they only got what no one wanted to buy and no one wants to buy red socks to send to their soldiers during a war, even not as a joke.

But my mother didn't have any options, and she send my father a package with a letter saying that she was sorry she could get only red socks.

When my father got back home, and she asked him about it, he told her it was the best thing she could send him. They used to wash their clothes and hang them to dry, and if they didn't watch them, some soldiers from other companies could come and steal them. After all, it was a war. And the only thing no one wanted to steal was my father's red socks, so he got enough socks through the whole 7 months.

I still didn't want to wear them.

But I was 8 years old.

מידורי ומידורי

באמצע שנה א' בלימודי קולנוע בתל חי (2004-5 ?) עשיתי תרגיל בימוי מטופש. לתרגיל היה צורך בחתול. איפה מוצאים חתול?

אחותי ואח שלי היו אמורים לשחק בו, ובניגוד להיום שלכל המשפחה יש חתולים למכביר, הרעיון היה למצוא חתול רחוב תועה, להאכיל אותו, להחתים אותו על מודל ריליס ולשצלם אותו לסרט.

אחותי הגיעה עם הילדים שלה שעשו רעש ובלאגאן ולכלכו לאח שלי את הבגדים אז הוא התעצבן והחליט לא לשחק. היא במקום לשחק ניסתה להשתלט על הילדים שלה ואח שלי במקום לשחק התיישב בסלון וניגן על גיטרה תוך כדי שירה עברית רמה.

אף אחד לא רצה לנסות לתפוס חתול.

לעזאזל.

התקשרתי ליעלי, חברה ללימודים ובעלת חתול. בעצם חתולה.

לא היה בינינו יותר מדי קשר לפני, היא הייתה ב'חבורה' של הקיבוצים ואני ב'חבורה' של החנונים שגרים בק"ש.

אבל הייתה לה חתולה.

לחתולה קראו מידורי.

והיא ברחה מהכלוב ונעלמה לי בבית.

אז אח מנגן ושר

אחות מנגנת וצורחת על אחיינים שהורסים לי ת'בית.

וחתולה נעדרת אחת.

איזה בלאגן.

זה הסרט שיצא