תוויות

‏הצגת רשומות עם תוויות דרור מילר. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות דרור מילר. הצג את כל הרשומות

ראיון חג עם רפי דּוֹנְגּ – האיש שהציל את התנועה הקיבוצית

את רפאל (רפי) דוֹנְגּ פגשתי במקרה, הוא אושפז עם אבי באותו החדר בבית החולים ע"ש רבקה זיו בצפת, ושכב שתי מיטות ממנו. היו לו תלתלים חומים סמיכים ושפם גדול של קיבוצניק ותיק והוא אכל תפוח. הוא אכל תפוח בכזה רעש שלא יכולתי להתעלם ממנו. התפוח עשה קולות של טרי, כל ביס פיצח אותו בהמולה גדולה וטיפות עסיס שהתפזרו לכל עבר, גרמו לשפם של רפי לנצנץ.
"רוצה תפוח?" שאל רפי.
"אהה.." גמגמתי.
"לא את זה, מצחיק. יש לי ארגז מלא מתחת למיטה, הגיע הבוקר ישר מהעץ, לא כמו התפוחים שמחלקים פה בבית חולים שנמצאים במקרר משנת תרפפ"ו" רפי צחק והצביע על ארגז מתחת למיטה, "קח, קח, אני לא אוכל את כולם"
לקחתי תפוח אחד, גדול, קשה ומפוספס בורוד וירוק בהיר.
"זה פינק ליידי, אבל אסור לקרוא לו פינק ליידי כי זה סימן רשום"
לקחתי ביס מהתפוח, הוא התנפץ לי בפה, והיה מתוק ועסיסי. אבא שלי נרדם אז התיישבתי על הכיסא מול המיטה של רפי.
"אני דרור" אמרתי, "דרור הֶר מילר"
רפי המשיך לאכול את התפוח שלו ואני את שלי. על הלוח שהוצמד למיטתו היה כתוב שמו 'רפאל דּוֹנְגּ' מנוקד ו'צום' בכתב יד גדול ואדום ומוקף בעיגול.
"מה זה הֶר? אתה גרמני?" רפי שאל.
"קצת גרמני, אבל ההֶר זה סיפור ארוך" עניתי, "ואתה דּוֹנְגּ? זה סיני? אתה לא נראה סיני"
"עכשיו זה דּוֹנְגּ, זה היה דּוֹנָגּ, עבדתי בכוורות עשרים שנה" רפי נתן עוד ביס בתפוח.
"אז איך זה הפך לדּוֹנְגּ?"
"הדּוֹנְגּ זה סיפור ארוך" רפי צחק וסיים את התפוח שלו, הוא אכל הכל גם את הליבה, פרט לגבעול הקצר והחרצנים.
"כתוב פה שאתה בצום, אמרו לך להיות בצום?"
"אז כתוב, הם לא מבינים כלום, כל הבית חולים הזה" איך שהוא סיים נכנסה האחות, היא הבחינה בו מניח את השאריות של התפוח בצלוחית על הארונית ליד המיטה.
"מר דּוֹנְגּ, אתה בצום! אסור לך לאכול לפני הניתוח!" היא צעקה עליו, הייתה לה ריש רוסית מתגלגלת. היא התקרבה למיטה. ואז היא צעקה עלי "למה נתת לו לאכול? אתה לא רואה שכתוב צום! תדאג שהוא לא יאכל, אסור לו! היא פתחה את הארונית והוציאה את כל מה שנראה אכיל, ואז הבחינה בארגז תפוחים שמתחת למיטה. "מה זה צריך להיות?" צעקה תוך כדי התכופפות.
"תעזבי את התפוחים שלי" רפי צעק עליה.
"אסור לך לאכול לפני ניתוח!" אני לוקחת את כל זה, זה יהיה בחדר אחיות עד שתוכל לאכול. אבא שלי התעורר מהצעקות ורפי ניסה לאחוז בארגז לפני שהאחות נסה מהחדר אבל הוא היה מחובר לכל כך הרבה צינורות שיכולת התמרון שלו הייתה נמוכה "גנבת! גנבת! אלה התפוחים שלי!" הוא צעק עליה, ללא הועיל. אנשים הציצו דרך הדלת לראות על מה המהומה. רפי קילל אותם והם התרחקו.
"תפסיק לצעוק" אבא שלי קרא לעברו, "היא גנבה לי את כל התפוחים!" רפי ענה. האחות חזרה בלי ארגז התפוחים, רפי סינן לעברה "גנבת" היא גררה אחריה את העמדה הניידת של הכדורים ונתנה לאבא שלי את הכדורים שלו וזריקה, אבא שלי הסתובב לצד השני וחזר לישון. אחרי זה היא ניגשה לרפי, רפי ניסה להשתחרר מהצינורות שהסתבכו לו. היא ניתקה אותם סידרה וחיברה שוב ונתנה לו כדורים וזריקה. "אתה בצום!" צעקה עליו שוב, "לא לאכול!" והפנתה אלי מבט כועס "לא לתת לאכול!" ואז גררה את העמדה הניידת של הכדורים החוצה. סיימתי את התפוח כמו שאני מסיים תפוחים, רק את המסביב בלי הליבה וזרקתי את מה שנשאר לפח.
"אכלת בקושי חצי, רטן רפי"
"אכלתי את הרוב" עניתי בחיוך.
"בגללך המדינה שלנו נראית ככה"
"אהה" מאיפה הוא הביא את זה? חשבתי לעצמי. בסך הכל אכלתי את רוב התפוח בלי החלק של הגרעינים.
"אהה.. כל הבזבוז הזה. זה הורס את המדינה שלנו. בתקופתי לא זרקו אוכל, אכלו הכל. אתם הצעירים.." סינן רפי. ואז ההתמתח במיטתו לישיבה זקופה "אני, אני הצלתי את התנועה הקיבוצית!"
הבטתי בו מופתע מההצהרה.
"אני הצלתי את התנועה הקיבוצית!" חזרתי לשבת בכסא מול מיטתו היה קצת זלזול בחצי חיוך שלי, אני מודה.
"מאיפה הדּוֹנְגּ אתה רוצה לדעת?" הוא שאל ואני הנהנתי.
"אחרי שצמצמו את הכוורות, כשהדבורים התחילו להיעלם, העבירו אותי לנעליים, יצקנו מגפיים מגומי מכל הסוגים, לפני שהיו את הקרוקס המטופשים האלה. מגפיים לילדים בכחול ומגפיים לילדות בורוד ומגפיים שחורים בכל מיני גבהים לפועלים, ייצאנו לכל העולם. ירד מלא גשם וכולם היו צריכים מגפיים! איך אהבתי את הריח של המגפיים, הגומי החם היה נכנס לתבניות, מתקרר ואז התבנית הייתה נפתחת וריח הגומי הטרי היה מתפזר במפעל, ומגף חדש היה בא לעולם." רפי הפסיק לרגע ולקח שאיפה עמוקה כאילו נושם מחדש את הריח של הגומי. ואז חזר לספר, "אבל אז הסינים התחילו להתחרות בנו וייצרו חיקויים של המגפיים שלנו רק בסינית, המידות שלהן היו קצת קטנות אז אנשים שהיו מידה 44 היו צריכים לקנות 46, אבל חוץ מזה הם הצליחו לייצר אותו דבר ובזול. ההזמנות פחתו והמפעל הצטמצם, התחילו לפטר אנשים, קודם עובדים חיצוניים ואז לצמצם חברי קיבוץ ולהעביר אותם לעבודות אחרות. לא רציתי לעבור לעבודה אחרת. תבין, הריח של הגומי הזה עשה לי טוב. זה יותר חזק מצינגלה!"
רפי נשען אחורה ושקע במחשבות, אני חיכיתי אבל הוא לא המשיך. היה לו חיוך על הפנים.
"רפי" קראתי אליו, "מר דּוֹנְגּ?"
הוא הסתכל עלי, "ומה קרה אז?" שאלתי.
"מתי"
"כשרצו לפטר אותך מהמפעל?"
"אה, כן כן כן. חיפשנו מה אפשר לעשות עם כל הגומי שנשאר, כי מגפיים אף אחד לא קנה. באסיפת קיבוץ הופיע יזם שרצה לקנות את המפעל בגרושים ולבנות במקומו מרכז קניות, החברים חשבו למכור לו, אבל אז התעצבנתי ואמרתי שהם חזירים קפיטליסטים ועל גופתי, ושלא בשביל מרכז קניות הקמנו את הקיבוץ! כל קשישים והקשישיות שייסדו את הקיבוץ התחילו לקרוא לי לשתוק ולשבת ואמרו לי שאני מדבר לא יפה, וככה לא מתנהגים בקיבוץ שלהם. אז צעקתי שזו הדעה שלי ושזה גם הקיבוץ שלי ושהם 'על הזין שלי' ויצאתי החוצה, כל כך התעצבנתי, הייתי חייב לעשות משהו. רצתי למפעל, הכנתי תבנית חדשה מהזין שלי ויצקתי איזה מאה בולבולים ורודים מהגומי של המגפיים של הילדות. העמסתי על המלגזה ונסעתי לחדר אוכל לאסיפת קיבוץ, הגעתי בדיוק לפני ההצבעה, נכנסתי עם המלגזה פנימה והתחלתי לזרוק על החברים בובולים ורודים, תוך שאני צועק 'על הזין שלי, הקיבוץ על הזין שלי'. היזם הנכלולי נבהל וברח החוצה, ומזכירת הקיבוץ נהייתה לבנה ואז אדומה והתחילה לצעוק עלי שאני משוגע אז זרקתי גם עליה בולבולים ורודים. שני חברים תפסו אותי מאחורה וגררו אותי תוך שהמזכירה צועקת 'תקחו אותו למרפאה! איפה האחות? איפה האחות? הוא משוגע!"
בולבולים ורודים - צילום אילוסטרציה
האחות נכנסה לחדר ושאלה, "הכל בסדר?"
"כן" רפי ענה
"אז למה קראת לי?"
"אהה.. אני יכול את התפוחים שלי בחזרה?"
"אתה בצום, אחרי הניתוח תקבל אותם!" האחות התעצבנה ויצאה מהחדר. גם רפי וגם אני צחקנו.
"נו, אז גררו אותך למרפאה ו.."
"גררו אותי למרפאה והאחות הזריקה לי משהו ונראה לי שנרדמתי, כי התעוררתי יומיים אחרי כשמעלי המזכירה של הקיבוץ, המנהל של המפעל, ורכז המשק. הם דיברו על הצלחה, ומכירות ולא הבנתי מה הם רוצים. מסתבר שכמה מהקשישיות המייסדות ניסו את הבולבול מגומי שלי, והיו מרוצות. המזכירה של הקיבוץ הסבירה שצריך להתחיל לייצר מיד, ובשקט כדי שאף אחד לא יידע שזה מהקיבוץ.. בגלל הבושה. התחלנו לייצר בובולים בכל הצבעים, מכל הגומי שנשאר מהמגפיים. יצקנו בובולים מכל הבחורים המצויידים בקיבוץ וגם מכמה מתנדבים, הכל בשקט בלי שאף אחד יידע, רק החברים. ייצאנו בולבולים מגומי צבעוני בכמויות לכל העולם וקראנו להם Rafi Dong – Farmer’s Dildos  ."
"והסינים?"
"בני זונות הסינים, מה איתם?"
"הם לא ניסו להתחרות בכם"
"הם ניסו, אבל לסינים יש זין קטן" רפי צחק. חרדי עם זקן עבות, כובע, חליפה שחורה ושקית ניילון וורודה של סופר עם ספרים ותפילין הציץ מהדלת, "תפילין מישהו?" לא אני ולא רפי ענינו. "צדקה לרפואה שלימה?" החרדי המשיך. "תבקש מהאחות שתיתן לך תפוח מהארגז תפוחים שלי, תגיד לה שרפי דּוֹנְגּ שלח אותך" שנינו צחקנו והחרדי הבין שאין לו מה לחפש והלך להציק לחולים אחרים.
"הסינים ניסו לייצר גם ולא הצליחו" החיוך של רפי נמוג ועצב ניכר על פניו "אבל אז הם נתנו לקיבוץ הצעה רצינית שמכסה את כל החובות של הקיבוץ לבנקים ולתנועה הקיבוצית. ניסינו להתנגד, אבל כל החברים עם הזין הקטן הצביעו בעד. הם קנו מהקיבוץ את המפעל והזכויות. אפילו את הזכויות על הזין שלי. צעקתי עליהם שזה הזין שלי, אבל איזו מישהי ענתה שזה הזין של הקיבוץ וכולם צחקו. כולם רוצים כסף, אף אחד לא רוצה לעבוד יותר." רפי שקע בתוך עצמו. העיניים שלו נצנצו. הבטתי בו כמה דקות ואז האחות נכנסה עם עוד שני סניטרים, ניתקה אותו מהמכשירים ואמרה מבלי להסתכל עליו "רפי אתה נכנס עכשיו לחדר המתנה לפני ניתוח" והסניטרים לקחו אותו.
הוצאתי את המחשב הנייד וחיפשתי Rafi Dong – Farmer’s Dildos, הדבר היחידי שמצאתי היה פסקה קטנה במילון אורבני על משהו מהמאה התשע-עשרה[1].



[1] dildo farmer - Any woman whose man hands, thick wrists, and powerful forearms lead one to suspect that she is probably a lesbian. The expression dates from the 19th century, when dildos were often made from root vegetables such as carrots or turnips.

Alex: Dude, check the dirty fingernails on that dildo farmer!
Graham: Don't be disrespectful man, she's certified organic.


הלילה בו נרצח ראש הממשלה

'רק שזה לא יהודי' חשבתי לעצמי. 'רק שזה לא יהיה יהודי'. לא יודע למה. ואם זה יהיה יהודי? אז מה. אז רוצח יהודי. היו רוצחים יהודיים בעבר. אפילו רוצחים פוליטיים יהודים. אם זה יהודי רוצח יהודי אז זה עניין פנימי, לא? נתגבר על זה. בטוח.
ישבתי באוטו וחיכיתי. הרדיו שידר שברי ידיעות וחזר ושידר אותן וחזר וחזר וחזר. אף אחד לא יודע כלום. הטלפון החכם שלי שתק. גם בטוויטר אף אחד לא ידע כלום. וגם בוואטסאפ אף אחד לא ידע כלום. בדרך כלל כולם מדווחים כל הזמן, אבל עכשיו כלום, אפילו לא בְּרוֹטֵר.
פתאום הכל התחיל לצפצף ביחד. ניסיתי לעבור את מסך הפתיחה של הטלפון החכם אבל זרם ההודעות לא הפסיק. הקריין ברדיו שתק ויכולת לשמוע ברקע את רטט המכשירים הכבד באולפן.
"בִּיבִּי מת"
..
בְּלִיל הדיווחים מהרדיו השתלב עם רצף צפצופי ההתראות בטלפון החכם ואני כבר לא שמעתי כלום, כיביתי את האוטו נשענתי לאחור וניסיתי להיטמע במושב. פחדתי לצאת מהאוטו. אנשים שצעדו מהכיכר חזרו על עקבותיהם, ספק הלכו ספק רצו. הם עברו ליד האוטו שלי ואני הצטנפתי במושב. "זה יהודי" שמעתי אותם צועקים "אשכנזי שמאלני". שקעתי עוד במושב, הסתרתי את הטלפון עם החולצה והערתי אותו. 451 הודעות. נכנסתי לטוויטר, יהודי שמאלני אשכנזי ירה בראש הממשלה. לא היו בדיחות עדיין.
..
חיפשתי באוטו כובע, או משהו ללבוש כדי לא למשוך תשומת לב, פאקינג שיער בלונדיני, הייתי חייב להשתין והרחובות התמלאו באנשים. אני לא יודע מהיכן הם הגיעו, הם לא נראו לי כל כך תל אביביים. עברתי למושב האחורי והקיפלתי את המושב לתא המטען, היה שם קפוצ'ון מלוכלך ששימש בעיקר לניגוב של המד שמן, הוא היה מסריח. איך אני אמור לא למשוך תשומת לב עם זה, ססעמק, איך אני תקוע ליד כיכר רבין בהפגנת ימין שנרצח בה ראש הממשלה? איך? שיט.
..
משכתי את הכובע של הקפוצ'ון על הראש כדי שיסתיר את השיער ואת רוב הפרצוף שלי, נעלתי את האוטו וזרמתי קצת עם האנשים עד שחתכתי לאחת החצרות כדי להשתין. פשש, איזו הקלה.
..
יצאתי מהחצר ומשהו משך אותי לכיכר. זרם האנשים לא הפסיק. פחדתי. פחדתי שמישהו שם יזהה אותי כשמאלן, כאשכנזי. אבל הפחד הזה גרם לי להמשיך. המשכתי ללכת, הסירחון של הקפוצ'ון לא הפריע לאף אחד, היו צרות גדולות יותר כרגע. הכיכר נגלתה לעיני, היא הייתה מלאה באנשים. הטלפון החכם שלי הפסיק לצפצף, הרשת נפלה.
..
עברתי את איבן גבירול והגעתי לתחילת הרחבה, זה לקח לי כמה דקות טובות. ההתרחשות האמיתי קרתה במרכז הכיכר. עברתי עוד כמה אנשים, בלי משים השרוך של הקפוצ'ון נתפס באחד האנשים, עוד צעד אחד והשיער הבלונדיני שלי זינק לו מתוך הכובע, קיפץ באלגנטיות קדימה והסתדר בצורה מושלמת על ראשי. שיט.
..
שקט השתרר סביבי. מעולם לא הסתכלו עלי כל כך הרבה אנשים, ובמבטים כאלה, הרגשתי כאילו אני בעצמי רצחתי את ראש הממשלה. מה אני אמור לעשות עכשיו? לשלוף מהקבר את הסבתא העיראקית שלי? את הסבא שלי שהצביע לבגין? שאני מעיירת פיתוח בפריפריה? עצמתי עיניים, הידיים שלי היו עמוק בכיסים ונשמתי עמוק, לאט ובשקט, ממתין למותי.
..
מתוך ההמון יצא אחד, 'הצל' הוא ניגש אלי, חיבק אותי ואמר 'כולנו אחים' ואז לקח אותי למרכז הכיכר והדלקנו נר, ושרתי דואט עם עמיר בניון ואברי גלעד הצטרף והקריא את הנאום האחרון של ביבי, ואז הוא אמר שהאחדות היא חשובה, ושכולנו עם אחד וחייבים להיות מאוחדים ולא להתלהם ולא לשנוא את השמאלנים והאשכנזים כי זה לא כל השמאלנים האשכנזים רצחו את ביבי אלא רק אחד, אשכנזי שמאלני משוגע, עשב שוטה. אריאל זילבר הגיע בוכה עם אורגן קטן והתחיל לנגן ליד הנרות. וכולם התחבקו עם כולם וכולן התחבקו עם כולן כי כולם וכולן שומרים נגיעה. וקובי אריאלי הסתובב וחילק סוכריות טופי שהוא אסף בבר מצוות.
..
כן, בטח.

סלט מלפפונים של סבתא אניטה (במסגרת הכנות לכריך שיימינג)

חומרים:
  • מלפפונים שנס ליחם (יש לכם מלפפונים ואתם יודעים שאם לא תאכלו אותם היום אז הם יירקבו במקרר ויימצאו את מקומם בפח)
  • מלח בנדיבות (3 כפות +-)
  • רבע כפית פלפל שחור טחון
  • כף שמן (צהוב מאיזשהו סוג שהוא לא זית)
  • כף חומץ (לא בלסמי)
  • שתי שיניי שום

  • קערה גדולה
  • קופסא אטומה
  • קרש חיתוך
  • סכין
  • כף
  • כפית
  • מועך שום

פורסים את המלפפונים לפרוסות דקות של מילימטר.

ארטישוק בלבנון

* כבר עברו 18 שנים מאז, אז יש מצב שהאירועים קרו בנפרד או בסדר אחר או בעולם מקביל, אבל קרו.

בלבנון היו מעמדות.
בלבנון היו מעמדות וככל שהיית במעמד גבוה יותר, הסיכוי שלך לתהילה היה גבוה יותר אבל כך גם הסיכוי שלך למות. שני הסיכויים האלה הלכו יחד יד ביד.
רצועת הביטחון הייתה מחולקת לשלוש גזרות, מזרחית, מרכזית ומערבית. המזרחית הייתה העשירון העליון, המוצבים הוחזקו על ידי יחטיו"ת (יחידות חטיבתיות - פלסרי"ם למיניהם, עורב, חה"ן וכו'.. ד.ה.מ). המרכזית הייתה מעמד הביניים, פלוגות מובחרות וקצת יחטיו"ת. והמערבית הייתה מתחת לקו העוני, ולכן הופקדה בידי חיל שיריון.
לא, אתם לא מבינים מה זה עושה לקצינים של חי"ר להיות ת"פ של שיריון (ת"פ - תחת פיקוד - ד.ה.מ). זה יותר גרוע ממפקדת אישה (ואני מדבר על אמצע שנות ה-90, אז פמיניסטיות הירגעונה ד.ה.מ).

מצורפת מפה מעודכנת + תצ"א בניגוד למפות שהיו לנו באמת


אבל אני לא הייתי קצין, הייתי סמל. סמל 5 צהוב.
ומבחינתי להיות ת"פ של שיריון היה מעולה. לשיריון יש תקציב. יש אוכל טוב ויש מפקדה מתפקדת. ובשביל סמל מחלקה זה יותר חשוב מחתירה למגע והגנה על ישוביי הצפון, נשבע לכם. כי סמל עסוק כל היום בלחתום על ציוד ובלהזדכות על ציוד, בלמשוך אוכל ובלדחוף אוכל, ובכל רגע נתון אני מעדיף לעשות את כל אלה מול מפקדה של שיריון.
כשהגעתי למסייעת היה נהוג לעשות גרפיטי של הסוואה על הנשק, ואז המ"פ התחלף
בתמונה 'מכונת ההרג הלא ממומש ד.ה.מ'
אבל נחזור רגע למעמדות.
אז כמו שאמרתי, ככל שהתקרבת לים התיכון המעמד שלך היה יורד (בניגוד לעולם האמיתי ד.ה.מ) אבל ככל שהמעמד שלך היה יורד, השרידות שלך הייתה עולה. הפלוגה שלי ישבה ברותם, במקומית קראו לו ראס-ביידה. החודש הראשון היה סוג של ש'כונה, מוצב על הים, טיולים ביום בכפר ליד, שמירות, רגוע, שמש ים וארוחות שחיתות של טבחי שיריון. פעם אחת בסיבוב בוקר שעשיתי בין העמדות לראות שכל החיילים עדיין בחיים, אני מגיע לש"ג לדבר עם החייל המנקר ומולנו, לפתע פתאום, נוסע טנק.
לא, לא טנק מרכבה.
לא, לא טנק ישראלי.
T-55 בכבודו ובעצמו, אם לא ראיתם כזה אף פעם, אז יחסית לטנק מרכבה זה חיפושית עם חדק. הטנק שהגיח משומקום עבר על הכביש מולנו והמשיך לנסוע.
בניגוד לגזרה המזרחית שיורים על כל דבר לפני שהוא זז, ובגזרה המרכזית שיורים על כל דבר שזז, בגזרה המערבית, ליד הים, קודם כל שואלים, למשל את החמ"ל.
"חמ"ל, זה הש"ג, יש טנק שנוסע על הכביש מולי"
"אז מה?"
"כאן הש"ג, זה לא טנק שלנו"
[שקט]
"חמ"ל מש"ג"
"ש"ג אתה צוחק עלי?"
"לא, נו, יש פה טנק T-55 נוסע לכיוון דרום"
[שקט]
"חמ"ל מש"ג, הוא נוסע לכיוון ישראל"
צעדים ליד הש"ג, מגיע המ"פ (מהסיפור הזה)
מ"פ: "מה קרה?"
אני והש"ג מצביעים על הT-55.
המ"פ נהיה לבן, וצועק בקשר "התקפת מוצב, התקפת מוצב!! חמ"ל אתה שומע?"
"קודקוד מחמ"ל, זה באמת או בתרנגול?"

נו, אז הבנתם את הש'כונה?
אחרי חצי דקה ומוצב על הרגליים ובלאגן, המג"ד שיריון הודיע בקשר שזה טנק של צד"ל מהמוצב למעלה שנסע לטפ"ש (טיפול שבועי ד.ה.מ) בנקורה. ש'כונה.

ואחרי חודש של ש'כונה הגיעו הפצמרים, היו כמה בודדים בהתחלה, ואז התחילו המטחים. הראשון כשחזרנו מסיור יום בכפר ליד, היינו 7 או שמונה, נשכבנו 50 מטר מהמוצב על הקרקע, ופטריות עשן מסביבנו, ואז התחלנו לדלג פנימה בין פצמ"ר לפצמ"ר. כשאתה רץ בנתיב פצמר"ים תמיד יש לך דילמה, האם לעקוף את הבור הקטן שנוצר ובתוכו זנבו של הפצמ"ר או לרוץ דרכו, מה הסיכוי שפצמ"ר ייפול באותו המקום פעמיים?
המטח השני פגע ליד המטבח והרים יחד איתו בלון גז.
הטבח השיריונר עם ארוחות השחיתות היה במטבח באותו הרגע, משם הוא רץ לצוללת (כינוי לבונקר שינה ד.ה.מ) ומהצוללת לקב"ן, הוא לא הסכים להיכנס שוב ללבנון.
המסקנה של גשם הפצמר"ים הזה, הייתה להוציא כמה שיותר חיילים מהמוצב כדי לצמצם נפגעים. וכך מצאתי את עצמי עובר ממוצב רותם שעל הים בקצהה הצפוני של רצועת הביטחון, למוצב טבק שנמצא על קו הגבול ישראל לבנון ליד זרעית. עם צוות מארבי ארטישוק.

אם נחזור שוב למעמדות, אז המעמדות העליונים הם חירניקי"ם טהורים, הם נלחמים במחבלים ברגל. ומעמד הביניים נלחם במחבלים ברגל ובחיפוי של שיריון. המעמד הנמוך, עושה מארב משולב של טנק ונגמחו"ן ואסור לו לרדת מהכלים!
וזה מה שעשיתי שלושה חודשים.
מבט מנגמחו"ן לואדי בדרום לבנון
למארבים האלה של שיריון וחי"ר קראו ארטישוק, וצוות השיריון שהיה איתנו, שהיו אנשים טובים אחד-אחד, היה להם מזל רע מאוד עם טנקים, אבל רע מאוד, והם הקרינו את המזל הרע הזה על כולנו.
מרכבת גיבורי חיל ללא מזל טכני
יצאנו למארב 24 (מספר מארב מציין את מספר השעות שבהן שוהים ברצועת הביטחון). כשיוצאים למארב 24 לוקחים ציוד ל-72 שעות לפחות. למה? כי מארבי 24 הם המארבים שהכי נוטים להאריך. למה? כי 'הם' היו בשטח 'רק' 24 שעות, אז מה זה משנה אם יהיו עוד 24 ? (ניתן להוכיח באינדוקציה שבגלל הטיעון הזה צה"ל נשאר בלבנון כמעט 20 שנה).
התמקמנו על הנקודה הכי גבוהה בגזרה המערבית, כי היה לילה ללא ירח. הטנק לא זיהה כלום, אנחנו לא זיהינו כלום, אסור לרדת מהכלים, אז משתינים ומחרבנים מקצות הנגמחו"ן. בניגוד למעמדות הגבוהים שאורזים את הוד צואתם ומחזירים אותה לארץ הקודש, ומשתינים בבקבוקים לטובת מפלס הכינרת. כשאתה משאיר קוליסים של טנק ונגמחו"ן אחרי שהיית איפשהו בדרום לבנון, הצואה שלך זה התוואי לוואי האחרון שמעניין מישהו. ש'כונה.
לפנות בוקר התחלנו קיפול.
על הטנק פיקד קצין שיריון מרוקאי ועל הנגמחו"ן שלנו פיקד סמל בארט רוסי. אם הייתם בחי"ר אתם לא צריכים הסבר, אבל אם לא אז הנה אחד:
לא, לא קראו לסמל בארט כמו הילד הצהוב מהסימפסונס. זה השם של המחלקה 'בארט' Barrett. מחלקת בארט הייתה מחלקה של צלפים, רובם יוצאי ברית המועצות. בשיר על הפלוגה המסייעת יש שורה "הבארט הם רוסים, ורק שני יהודים.." בגלל שבמסייעת המחלקות קטנות והן סוג של חונטה קטנה וצעקנית, אנשים מתקבצים לאנשים אחרים שדומים להם, נפוטיזם, גזענות, תבחרו. זה לא משנה שככה זה.
וכדי לשמור על פוליטיקלי קורקט גם הסמל של המחלקה הזו יצא מתישהו מברית המועצות. אני מציין את זה כי זה קשור להמשך הסיפור, לא כי אני גזען.. 
מא"ג מחפה מעל נגמחו"ן בדרום לבנון, בדרך מפה לשם
אז התקפלנו מהמארב והתחלנו לנסוע, ואני שם לב שהטנק במקום לנסוע אחרינו, עושה סיבובים. אז אמרתי לסמל בארט שלטנק יש בעיה.
"מה הבעיה שלו?"
"לא יודע, הוא נוסע בסיבובים, במקום לנסוע אחרינו"
[קללות ברוסית]
סמל בארט בקשר: "נהג עצור, סע לכיוון הטנק"

* שכחתי לציין שחלק מלהיות המעמד הנמוך זה שאין לך קשר מוצפן, כי לא באמת מצפים ממך להיתקל במשהו, רק אל תמות. ובגלל שאסור לדבר ברשת גלויה על כלום כמעט, אז התקשורת עם הטנק היא בצעקות (כאילו אף אחד בסביבה לא יכול לצוטט לזה ד.ה.מ) וכשיש טנק ונגמחו"ן עם מנוע פועל, אז צריך לצעוק ממש חזק.

נעצרנו ליד הטנק שנסע בסיבובים והסמל ברט נעמד על הנגמחו"ן בשיא גובה של הגזרה המערבית בלבנון והתחיל לצעוק ולנפוף בידיים כדי שהחבר'ה שהיו בתוך הטנק ישימו לב. אחרי כמה דקות הם שמו לב.

"אין לי תיק ימין"
"מה?"
"א-י-ן ל-י ת-יק י-מ-י-ן ! "
"מה?"
"תכבה מנוע אני לא שומע!"
"תכבה מנוע אני לא שומע!"
"ת-כ-ב-ה מ-נ-ו-ע א-נ-י ל-א ש-ו-מ-ע-!"
"ת-כ-ב-ה מ-נ-ו-ע א-נ-י ל-א ש-ו-מ-ע-!"

[מכבים מנוע]

קצין שיריון: "אין לי סטיק ימין"
סמל בארט: "?"

אם אתם לא מבינים אז אני אסביר, בכל שיריונר יש מהנדס מכונות ומכונאי רכב קטן, הם אוהבים כל מה שקשור במכונות ורכב. חירני"ק לעולם יישתמט מלחתום על כלי רכב בדגש על נגמ"ש, יוציא גימלים משבועות אימון עם נגמשי"ם, יהרוג בני משפחה כשינסו לשלוח אותו לעשות רשיון על רכב צהל"י, וייברח מכל שת"פ עם גריז וציוד כבד!

אז מסתבר שהלך לו המנוע, רק הזחל השמאלי שלו מסתובב, הימני לא זז.
הנקודה הכי גבוהה בגזרה המערבית ברצועת הביטחון, אשמורת תיכונה נושקת לשלישית. ואני רוצה לקום מחר בבוקר.. ההצעה שלי הייתה לנטוש את הטנק, ולקחת את החיילים ושחיל-האויר יפציץ אותו מהאויר. כדי שלא ייפול לידי האויב.
אבל אני לא פיקדתי על המחדל הזה.
פיקד עליו מג"ד שיריון, המארב הזה היה השיתוף פעולה הראשון שלי עם דרך החשיבה של חיל השיריון. המג"ד שיריון שהיה מסתובב עם הג'יפ שלו בבסים בראש הנקרה עם שירי שיריון ברמקולים. והכיר כל אצבע ובורג בגדוד שלו החליט שזה בדיוק המצב האידיאלי לתרגל החלפת מנוע בשטח.
נתנו לנו נקודה ליד נקורה ששם ייתבצע החילוף, והתחלנו לנסוע. בלנסוע אני מתכוון אנחנו ברחנו מהשיא גובה והטנק נסע אחרינו קדימה, אחורה, קדימה אחורה והתקדם בקצב של צב צולע. נכנסנו לאור יום, אנחנו בורחים מהטנק והוא צועק עלינו בקשר שנחכה לו.
הגענו לנקודה בשעות אחר הצהריים המאוחרות, בנקורה נמצאת מפקדת יוניפי"ל שזה הכח הרב לאומי הזמני שנמצא בלבנון, ואנחנו חנינו במשטח ליד בית עם וילונות אדומים, אמרו לנו שזה בית ידידותי. זה היה הבית זונות המקומי ששירת את מפקדת האו"ם. ככה זה.
שיירת החילוף המתינה לחושך ואז הגיע המאושר באדם, מג"ד השיריון, עם מוביל ועליו מנוע של טנק. ושני טנקים לגיבוי, ואושר גדול. רק את הדיסק שירי שיריון הוא השאיר בישראל.
הם עבדו חצי לילה והטנק עבד כמו חדש. ואז הוא אמר, הבאתי לכם אוכל.
פנינו נפלו.
מלמלנו שנאכל כבר בבסיס.
איזה בסיס, צריך לבדוק את הטנק, הארכנו לכם את המארב ב-24 שעות.
חזרנו באמצע הלילה לשיא גובה.

לא, זה לא נגמר.
תקועים בשיא גובה עם נוף לים, אי שם ליד ראס-ביאדה בדרום לבנון, בקצה משמאל טנק תקול
הטנק לא זיהה כלום, אנחנו לא זיהינו כלום, התקפלנו והתחלנו לנסוע. אני והחייל שהיה לידי תצפתנו לאחור. עשן מוזר עלה מהאחוריים של הנגמחו"ן. אז מה עושה חירני"ק דפ"ר שרואה אש באחוריים של נגמחו"ן?
צעקנו ביחד "שריפה בתא מנוע! ש-ר-י-פ-ה ב-ת-א מ-נ-ו-ע-!"
קפצנו כולנו מהנגמחו"ן ופרקנו את הספקטרוניקס (מערכות כיבוי האש של הנגמחו"ן ד.ה.מ). ענן לבן עלה מכל עבר וכיסה את הנגמחו"ן, ומתוך העשן הגיח קצין השיריון בצעקות "מטומטמים! זה לא מהמנוע! זה מהבוגי!!"
כולנו ביחד: "?"
קצין שיריון בליווי קללות במרוקאית: "הבוגי שלכם השתפשף והפלסטיק שלו נשרף, לא המנוע"
כולנו ביחד: "?"
חוץ מהסמל בארט שהוסיף קללות ברוסית, ואז צעק עלי: זה לא שריפה בתא מנוע!
הסברתי לו שיש שתי אופציות לשריפה בתו"ל (תורת לחימה) או שריפה בתא לוחמים או שריפה בתא מנוע. ושהמנוע נמצא באחוריים של הנגמחו"ן אז מבחינתי זו שריפה בתא מנוע.

מפה לשם, הציר של הגלגל שיניים של הנגמחו"ן נשבר והגלגל שיניים קרס על הבוגי ובגלל זה הוא השתפשף והגומי של הבוגי נשרף. בשיא גובה של הגזרה המערבית של רצועת הביטחון בלבנון. ההצעה שלי הייתה לנטוש את הנגמחו"ן, ולחזור ברגל, ושחיל האויר יפציץ אותו מהאויר. כדי שלא ייפול לידי האויב.
אבל אני לא פיקדתי על המחדל הזה.
פיקדו עליו סמל בארט וקצין שיריון שמאותו רגע התחילו לקלל אחד את השני ברוסית ומרוקאית לסירוגין, אני חושב שכל אחד השתמש גם בקללות של הצד השני.
בהתחלה הם חיברו כבל אחד וניסו לגרור את הנגמחון, אבל הכבל נקרע.
ואז הם ניסו עם שניים ארוכים וגם הם נקרעו. ואז עברו לכבלים הקצרים של הטנק והנגמחון התחיל לזוז.
הסמל בארט נשאר על הנגמחון ואני קחתי את שאר החירניקי"ם ואמרתי להם, בואו נשמור מרחק מכל הצעקות שלא נחטוף איזה טיל. התחלנו לראות אורות נדלקים בכל מיני בתים בודדים בגזרה. בראש שלי זה היה הכי קרוב למוות, למרות שמבחינת חיזבאללה לא נראה לי שהיה מישהו בגזרה.

שמרנו מרחק והתקדמנו לאיטנו אחרי הנגמחו"ן ואז הוא נעצר.
הזחל הסתבך בבוגי והנגמחו"ן התחפר, הטנק צעק וצעק עם המנוע החדש שלו ולא הצליח לזוז. הסמל בארט ירד מהנגמחו"ן וגם הקצין שיריון והם המשיכו לקלל אחד את השני, ואז שמו לב שגלגל השיניים הענק ששוקל איזה טון וחצי איננו, או בעברית של קצין שיריון "נפל לכם הזר-מניע".
הסמל בארט אמר לי לקחת את החיילים וללכת להביא אותו.
אני: "?"
"תלכו להביא אותו, זו פקודה!" הוא צרח וחזר לקלל את הקצין שיריון. אמרתי לחיילים שאנחנו הולכים להביא את הגלגל שיניים.
חיילים: "?"
אני: "זו פקודה"
חיילים: "?"
אני: "לא שלי, של הסמל בארט"
חיילים: ""

הלכנו לחפש גלגל שיניים.

הגענו לגלגל שיניים, ועמדנו מעליו במעגל, הוא נח לו שם. בשקט.
הסתכלנו עליו. הוא לא זז.
ידענו שאף אחד מאיתנו לא יכול להזיז אותו.
ידענו שגם כולנו ביחד לא נצליח להזיז אותו. הוא לא רצה לזוז.
אחד החיילים שאל אותי אם אני רוצה שננסה להזיז אותו.
השתיקה אמרה הכל.
חייל אחר התיישב עליו והוציא סיגריה.
"תסתירו אותי"
הסתרנו אותו יושב על הזר-מניע שהגיע אל המנוחה והנחלה בשיא הגובה של הגזרה המערבית של רצועת הביטחון של דרום לבנון.

חזרנו לנגמחו"ן ולטנק ולמקללים, הם הצליחו לזוז עוד 20 מטר לשביל מוסתר ונעצרו. התעצבנו שלא הבאנו את הגלגל שיניים. המלצתי להם לנסוע עם הטנק ולגרור אותו, הם ויתרו.
נגמחון ללא זר-מניע תקוע במדרון אחורי בדרום לבנון
בבוקר הגיע האיש השמח בעולם ביום השני ברציפות, הפעם עם נגמחון חלופי ו D-9 שיגרור את התקול, ואוכל.
נפלו פנינו.
מלמלנו שנאכל כבר בבסיס.
איזה בסיס, צריך לבדוק את הנגמחו"ן, הארכנו לכם את המארב ב-24 שעות.
ה D-9 והטנק מג"ד לקחו את הנגמחו"ן ולקחו את הסמל בארט והלכו להם לדרכם. ואנחנו חזרנו בלילה לשיא הגובה של הגזרה המערבית של רצועת הביטחון של דרום לבנון.
אני נשארתי לפקד על המחדל הזה, לפחות על המחדל חי"ר.
התקפלנו לפנות בוקר, קיבלנו אישור לחזור לבסיס אחרי 72 שעות.
בשלב הזה אני כבר הסתכלתי קדימה מהנגמחו"ן, על הנוף של דרום לבנון עד שהחייל מאחורי שתצפת לאחור טפח לי על הגב וצעק "מילר הטנק ממסך"
"למה הוא ממסך?"
"אולי הוא זיהה טילים?"
עליתי מולו בקשר, לא טילים ולא נעליים. יש לו תקלה, כנראה השתחררה לו איזו צינורית.
דרום לבנון, אור יום, טנק עם שובל לבן של עשן שנראה בכל הגזרה, אין מטרה ברורה יותר.
הקצין שיריון צעק לי בקשר שנחכה לו ושניסע יותר לאט, אבל אני לא שמעתי, אני הייתי עסוק בלצעוק על הנהג שלי שיילחץ על הגז וייברח מהטנק הזה! כי אני לא מהמעמד שחוטף טיל בגלל צינורית!!



חייל משתין ליום העצמאות (הסיפור שמאחורי הציור)

כתבתי הרבה על הציור שלי 'חייל משתין בצד הדרך' על כל מיני גלגולים שלו, אבל לא על איך שהוא התחיל, אז הנה.

אתם בטח כבר יודעים על הפינה החמה שיש לי לאוטובוסים, במיוחד כאלה בלי מזגן ביום קיץ חם. אבל הסיפור הזה הוא לא על אוטובוסים, הוא על נהגים. נהגי אוטובוס.
פעם היה רק אגד, והחוקים היו המלצה רופפת, ולא היתה אף תוכנית ברדיו שהיית יכול להתלונן על תחבורה ציבורית. אז האוטובוס שהיה יוצא מאיפשהו לאנשהו היה נוסע על הדרך ואוסף את כל מי שעמד בצד בלי קשר לתחנות, ומוריד את כל מי שהיה רוצה, איפה שהוא היה צריך בלי קשר לתחנות, והיה מפזר את הנוסעים אם כבר עברו השעות של השירות פנימי, ובקיצור שכונה (במילעיל). וזה היה מעולה, כי אף אחד לא מיהר לשום מקום, וגם לא היה שום מקום שאפשר היה להגיע אליו, חוץ מלמילואים בסיני או משהו. כי היה חרם ערבי ולא היה פה כלום, אולי קצת וידיואים מוברחים מלבנון וטלויזיות צבעוניות. ולטוס לחו"ל עלה מלא כסף.
אז לנהג אוטובוס היה זמן, הוא היה עוצר בדרך כדי שהנוסעים יוכלו לעשות פיפי, וגם הנוסעות, וגם ילדים קטנים.
זו הייתה התקופה לפני המיזוג אויר, אז החלונות היו פתוחים, והסיגריות דלוקות. והיו מלא מדבקות שאסור להוציא ראש או יד דרך החלון. כי הוא פתוח.
ואז איזה מישהו המציא את המזגן.
ואם יש מזגן אז החלונות נסגרים.
והמעשנים, מעשנים.
ואז אנשים התחילו לריב.
אז זרקו את המעשנים לספסל האחורי.
אבל אז הגיע הסרטן, ושוב התחילו לריב.
אז האנשים יכלו לעשן רק כשהאוטובוס עוצר בשביל להשתין.
אז חוץ מהמדבקות שאסור להוציא ראש או יד דרך החלון, הוסיפו את המדבקות שאסור לעשן.
אבל המיזוג אויר היה חרא, אז עדיין היו חלונות נפתחים באוטובוס לימים חמים במיוחד כשהאוטובוס מלא. ומידי פעם מישהו היה פותח חלון ומעשן דרך החלון.
ואז קרה הדבר הנורא מכל, מאיזושהי סיבה מטופשת החרם הערבי קרס. ופתאום התחילו לייבא לכאן כל מיני דברים שאנשים רצו לקנות, וכל מיני אנשים שאנשים אחרים רצו לפגוש. ואפשר היה לטוס לחול בזול. ופתאום לאנשים היה לאן להגיע, והם רצו להגיע בזמן!
כדי להספיק ל-SALE, וכדי להספיק לפגישה, וכדי להספיק לטיסה!
והמיזוג אויר השתפר ונעלו את כל החלונות.
ואסור היה לפתוח חלונות כדי לעשן, וגם אי אפשר היה להשתין יותר כי האוטובוס צריך להגיע בזמן.
ואז הגיעה הנאכבה של התחבורה הציבורית, האינטרנט.
והאחריות החברתית, והערבות ההדדית והדרישות מהציבור, כדי שהאוטובוס ייצא בזמן, ויגיע בזמן, ולא יעשנו בו, ולא יוציאו ראש או יד דרך החלון, ולא לעצור איפה שאין תחנה, ולא לעצור להשתין!
וכדי לרצות את ההמון התחילו לשלוח פקחים ולחלק דוחו"ת.
והנהגים התחילו להתנצל ולהמשיך לנסוע. 
ולריב עם קשישות על סלים שהם לא יכולים לעצור אם אין להם תחנה,
ולריב עם אמהות לילדים שלא יכולים להתאפק.
ועם מעשנים מכורים שלא יכולים שלא לעשן.
ואנשים התחילו לתכנן את הנסיעה בתחבורה הציבורית, ולהשתין לפני, כי לנהג אסור לעצור. ולעשן לפני, כי אסור. ולקחת צידה לדרך, ולדאוג לעזרה עם הסלים.
ואז באיזו נסיעה ב-842 ביום שישי בצהריים, עם מיזוג וחלונות נעולים, ובלי עישון, ובלי להוציא ראש או יד דרך החלון, ועם ילדים שמתאפקים וקשישות עם סלים, ה-842 עוצר באמצע שומקום, בין פרדס חנה לואדי ערה. וכל הנוסעים מחסירים פעימה כי אולי האוטובוס נתקע והם הולכים לבלות את השבת באום-אל-פאחם. הדלת נפתחת, ויורד חייל עם כומתה אדומה ואם-16 ניגש לצד הדרך, פותח מכנסייו, משתין, מנער, רוכס, עולה לאוטובוס חזרה, מודה לנהג, והאוטובוס ממשיך לנסוע.
מלא חיילים משתינים, יציקה אקרילית על דיקט
כי לא קשישה עם סלים ולא אם לילד מתאפק, ולא מכור לסיגריות יעצרו אוטובוס של אגד, אלא חייל בדרך הביתה שחייב להשתין.
יום עצמאות שמח.

קודם הכל שחור

* נכתב ב 15/4/2012

קודם הכל שחור, ואז הכל ירוק, ואחר-כך הכל פורח וצבעוני, ואז ירוק שוב. ואחרי זה בא האביב על שרביו ומצהיב הכל ואחריו הקיץ עם שריפותיו ומשחיר הכל עד לסתיו הבא. השבוע הזה שאחרי פסח, זה השבוע שבין הירוק לצהוב, הכל מקבל גוון ירוק בהיר, ושדות השיפון המצהיבים במורדות הרי הגליל נותנים הרגשה של משי הזע לאיטו כאיוושת גלים ברוח. החלום שלי לעמוד בקצהו של שדה שיפון מצהיב כזה, לחכות להולדן קולפילד, ואז לדפוק לו מכות.
רגע גלילי

יציאה

* נשלח לתחרות הסיפור הקצר של 'הארץ' 2015 בעידודה של האחת והיחידה נירה עוזרד והפסיד. אבל אתם זכיתם! קריאה מהנה.

הת-עצלן-תי לעשות לבד, אז גחלילית של אדובי עשתה
Adobe FireFly AI
אדי ישב במסדרון ההמתנה מחוץ לחדרו של הרופא. הוא ישב קצת עקום בגלל כל העניינים האחרונים, והגב התחתון שלו קצת לחץ. מה יחסי מין פרועים במקצת יכולים לעולל, אדי הרהר לעצמו. לפחות נהניתי, הוא חשב, הוא כבר היה בשלב ההשלמה. הלחץ בגב התחתון התגבר והוא היה צריך לשנות תנוחה. היו צריכים להחליף את ה-S.B.G42™[1] שלו בגרסה חדשה. הדוקטור אמר שאם כבר מחליפים לו את ה-S.B.G42™ אז כבר עדיף להחליף גם את ה-[2]F.B.G13™ וחוץ מזה הביטוח שלו מכסה הכל, כך שאין לו מה לדאוג.
אדי לא דאג.
אדי היה רואה­­­־חשבון ממוחשב. לא, הוא לא היה רובוט וגם לא אנדרואיד, הוא היה בן־אדם. אדי היה מגיע למשרד קצת אחרי חצות, מתממשק למסוף והולך לישון, אזורים לא מנוצלים במוחו היו מופעלים על ידי המסוף ושימשו כמעבד רב עצמה. זה לא הפריע לו לישון. וחוץ מזה שזה כסף טוב, זה היה מפנה את הימים שלו לפעילויות אחרות. ובין השאר גם לפעילות המינית שפגעה בהתקן ה-S.B.G42™ שלו. חרא.
דלת חדר הרופא נפתחה, אדי זע במקומו. הרופא קרא לו פנימה. אדי נכנס. הרופא הביט לעברו אבל היה עסוק בקריאת המידע על אדי במשקפיים הזעירים שהיו מונחים על אפו. היו אלה משקפי הולוגלאס[3] אדי התפלא על זה, הוא לא ראה כאלה מאז שהיה ילד.
"אדוארד ט. ג'קסון?"
"כן" ענה אדי
"אני רואה שכל החלקים שלך הגיעו, קיבלת את הדגם החדש S.B.G.S13™ ואת ה-F.B.G42™"
בטנו של הדוקטור עשתה קול מוזר. ואדי שם לב לראשונה שלדוקטור יש כרס. הוא לא ראה איש עם כרס כבר די הרבה זמן. מדי פעם היה רואה ברחוב מהגרים שמנמנים אבל זה היה נדיר כי המשטרה הייתה מעלימה אותם די מהר. ופעם כשהיה בטיול מאורגן בחו"ל ראה כמה מקומיים נאבקים על אוכל. לא היה להם כסף כמוהו לשלם על F.B.G13™ ובכך לא לדאוג למזון עוד לעולם. היו שמועות על תיירים שנחטפו בשביל ה F.B.G13™ שלהם, אבל [4]F.G.M.A.T Corp. ®™ היו מפסיקים את שיגור המזון למנוי כשהיו מודיעים להם על חטיפתו. כך שזה לא הועיל לאף אחד. אלא אם כן הם היו אוכלים אותו למעט ה- F.B.G13™שהיה מחומר מיוחד שאינו ניתן לעיכול, אחרי הכל הוא היה שתל תוך מעי.
אם נחזור לדוקטור שלנו ולבטנו הרועשת, הוא קם ממקומו ומלמל לכיוונו של אדי "שנייה, אני הולך להתפנות" ויצא החוצה. קודם המשקפיים ועכשיו גם זה, איך ייתכן שלדוקטור עצמו אין S.B.G42™ ? והוא מעדיף מזון אחר, ולשנע בעצמו את ההפרשות של גופו? אדי גמר אומר עם עצמו לברר זאת ברגע שהדוקטור יחזור.
"למה אין לך S.B.G42™, דוקטור?" שאל אדי בשנייה שהדוקטור נכנס לחדר.
"לא לכולם זה מתאים" מלמל, "אתה צעיר, אני מתקופה אחרת... גש לחדר 212 הניתוח שלך יתחיל מיד.
מוזר חשב לעצמו אדי, הדוקטור לא נראה לו זקן כל כך. לא עד כדי כך שחי לפני 'השביתה הגדולה'[5]. משהו מסריח בכל העניין הזה, וזה לא רק ה־ S.B.G42™התקול שלי.
אדי נכנס לחדר הניתוח.

אלגוריתם אלים לפתרון סכסוכים אזוריים

צהריים , השרב חזר. המזגן שלי שבק. כבדות ראש של קיץ נחתה עלי, במפתיע, באמצע נובמבר. פרשתי מן הסאלון, משאיר את מקלט הטלוויזיה לבדר את עצמו, וניגשתי לחדרי. נשכבתי על המיטה מנומנם, שברי קרניים יקדו על ראשי מחשבות דרכן דרך התריס התקוע. התפתלתי במיטה מנסה לפרוש את גופי בין כתמי האור אך לשווא. את המיטה לא התחשק לי להזיז. התעצלתי כרגיל. ילדים השתובבו בחצר, מועקת החום שחשתי גברה ככל שגברו קולותיהם. הסיאסטה הנחשקת הפכה כמעט בלתי אפשרית.

" מזל , תרדי למטה ! "
" מה קרה ? "
" תרדי למטה כבר , את רצית קניות  !"
" אני באמצע הפאנלים, תלך לבד "
" מה את צריכה ? "
" חכה רגע "

השכנים שלי מלמעלה החלו להחליף רשימת קניות, צעקותיהם חצבו בראשי , מתופפות בקצב פעימות הלב. הרגשתי את כאב הראש מגיע. זה התחיל בתיפוף מתגבר, החום השתלט על פני, אגלי זיעה החלו מבצבצים על מצחי, ניגבתי אותם בשמיכה. צרחות שיח השכנים חזרו ואיתם גל חום שהחל זורם מרגלי מתגבר, שועט לכיוון מוחי. פילוח דק של כאב איום חבק את ראשי, לוחץ אותו פנימה.

קפצתי מן המיטה, ניגשתי לארון ושלפתי את רובה האם-16 המקוצר ששהה שם. ניגשתי לתיק הצבאי הגדול, מחצית תכולתו פזורה הייתה על הרצפה. פשפשתי בתוכו בין במדים והגרביים והחולצות. משכתי את הצולבת. הכנסתי אותה לנשק, דרכתי. הקול המתכתי הקר הדהד בחדר. ניגשתי לחלון, בין כוונות, השכן שלי נפל מיד. הוא אחז בבטנו שניות בודדות וחדל.

שקט השתרר. יופי של שקט. נשמתי עמוק, פעימות ליבי הואצו. הכאב נחלש. הילדים בחצר החלו לצעוק.

עברתי לסלון, פתחתי את החלון, והשתקתי שניים, השלישי ברח. זין. אנשים רצו לחצר וצרחו. צעקתי להם שישתקו ושאני אירה. הם לא שתקו. כל כך רציתי שישתקו כבר, כדי שאני לא אירה בהם. אבל הם חיפשו את הילדים שלהם, או את ההורים שלהם. וקראו לי משוגע.

המשכתי לירות, הכדורים במחסנית הראשונה נגמרו. החלפתי את המחסנית ולחצתי על עצר המחלק. המכלול החליק קדימה בהכנעה. בחצר כבר דיממו כמה אנשים, חלקם זחלו. השכנה שלי מלמעלה המשיכה לצעוק. לא יכולתי לראות אותה, אז יריתי לכיוון, בערך, היא נשתתקה.

הסמטוחה בחצר רק גברה. מסחריות תקשורת גדולות עם אנטנות על הגג נסעו לתוך החנייה, ואחריהן נכנסו ניידות משטרה עם הבהובים  וסירנות. כל כך הרבה רעש. יריתי על הרמקולים של מכוניות המשטרה ועל השוטר שצעק לי במגאפון להיכנע. הוא נפל. שני שוטרים גררו אותו מאחורי אחת המסחריות. שאר השוטרים החלו לירות לעבר הבית שלי.

נשכבתי על הרצפה ואטמתי את אזני. זה לא עזר הייתי צריך לנקות את שברי הזכוכיות שניתכו עלי. קולות הירי והצעקות הרמות חדרו מבעד לאצבעות התקועות בתוך אזני.
קולות הירי נדמו, האישה בטלוויזיה צעקה בהתרגשות, הכרתי אותה, זו השכנה שלי מלמעלה, היא צעקה שרצחתי את הבעל שלה ושאני מטורף וצריך להרוג אותי, וכל האנשים מסביבה התחילו לצעוק גם והכתב הצטרף אליהם והאנשים מהאולפן, וכולם צעקו וקיללו, ושמעתי אותם גם מהמקלט וגם מבעד לחלון. יריתי בטלוויזיה, חור נפער במרכזה והיא מתה, ככה בשקט. חשבתי שזה יהיה אחרת. בטלוויזיה זה נראה יותר טוב.

צפירות רמות עלו מלמטה, הרמתי את ראשי והבטתי ממה שנשאר מהחלון שלי. שתי משאיות צבאיות פילסו דרכן בחצר רומסות את גן המשחקים הבנוי עץ שאך עתה השתעשעו בו ילדים. הן חנו על שיחי הוורדים הלבנים והכתימו אותן בבוץ. באותו הרגע פרקו מן המשאיות עשרות חיילים והחלו לרוץ לכל עבר, תיפוף ריצתם, שקשוק כלי הנשק וקריאות הכיוון מחייל אחד למשנהו מילאו את החצר. יריתי בהם. שניים נפלו וכל שאר החיילים נשכבו והתחילו לירות לעברי.

זחלתי החוצה מן הסאלון. בהגיעי למסדרון הדף אותי פיצוץ עצום. עפתי קדימה. דלת החדר עצרה את מעופי. רסיסים של הסלון שלי כיסו אותי. ניערתי מעלי את השאריות שלו. מהחצר בקע דיון של החיילים על מצב הצבירה שלי באותו הרגע. לוויכוח הצטרפו השכנים השוטרים והכתבים שניסו לעבור את כולם ולהגיע לכניסה של הבניין שלי. יריתי על כתב שהתווכח עם השוטרים, הוויכוח נפסק. כולם נשכבו. שוב שקט.

הטלפון בסאלון צלצל. איך הוא הצליח לשרוד את הפיצוץ. הוא המשיך לצלצל ולצלצל. והמגאפון מלמטה חזר לצעוק לי.

" תענה לטלפון, אנחנו רוצים לדבר איתך "
" אנחנו לא רוצים לפגוע בך "
" אנחנו רק רוצים לדבר איתך "
" לעזור לך "

חזרתי למסדרון ויריתי בטלפון. אחר כך יריתי באיש עם המגאפון. ואז התחילו היריות שוב. נהיה חושך. גל של חום עבר בגופי, שעטת החיילים קרבה אלי, חשתי את כבדות צעדיהם במעלה המדרגות הולכים וקרבים אלי. שקט נהיה פתאום. שקט כל כך יפה. אני חושב שנרדמתי.

חשתי מכה חזקה בגב. ניסיונותיי לפקוח את עיני כשלו. שכבתי בתוך קופסא. משהו שנשמע כגשם תופף על הקופסא. לא, זה לא היה גשם זו הייתה אדמה. קוברים אותי. אני מת. מישהו אמר משהו על הקבר שלי והשקט חזר. חייכתי, איזה יופי של שקט.

ציפור התיישבה על קברי, מצייצת. ציפור נוספת חברה אליה בציוצים. עד מהרה נקבצו ובאו ציפורים נוספות. להקה שלימה של ציפורים צייצה אותי לדעת. ניסתי לצעוק, להבריח אותן, אך קולי לא נשמע. קיללתי וקיללתי. שעות צייצו הציפורים על קברי. קורעות בראשי כמקדחה.

השמש שקע והן פרחו ועפו אל קיניהן.

הערב ירד.

ואז הצרצרים הגיעו.

* נכתב ב 24/11/2002
* ואז חברים (שרי וחוליו, כחכוך בגרון..) אמרו לי שזה יותר מדי דומה ל'בדרך למטה' אז אף אחד לא זכה לראות את זה. ואני הלכתי לראות את 'בדרך למטה'. סרט מעולה, הנה סצינה).