פשוט

Yaeli

Yaeli, originally uploaded by drormiler.

Yaeli
Acrylic on Canvas
60 X 50
2010

יעלי
אקריליק על בד
60 X 50
2010

Other Paintings.

מופע "תאטרון הבובות" של קפיטן קוק

הצגת גמר של מגמת תיאטרון מעיינות ירדן. היה מעולה, וגם התמונות יצאו משהו.

עדן וואל - עלי - בימאית
גור שחר - מישל - תאורן
שקד וקנין - גולה - מלבישה
לינוי אדרעי - מוש - מאפרת
כספית ישלח - ראש גזר - מפיקה
רותם ברק - ג'יג'י היפה - תפאורנית
נגה הורביץ - מאדם מוסקאט - דרמטורגית
לילי רוזנר - מסייה רינארדו - אחראית מוזיקה
שיר מסד - מסיה ניקולה וד"ר דיקלו - אחראית אביזרים

אני רוצה להיות רשע

אני רוצה להיות רשע כזה שאני אוכל לעשות כל מה שאני רוצה ומתי שאני רוצה. אני אוכל ללכת לְחֲנוּת וגם אם היא סגורה, אני אשבור את הדלת ואקח את כל מה שאני רוצה בלי לשלם.

כזה רשע אני רוצה להיות.

אני רוצה להיות רשע כזה שלא שם על אף אחד ואם מישהו עוצר עם האוטו שלו באמצע הכביש, אז אני רוצה שיהיה לי אוטו כזה גדול שאני אוכל לעלות עם האוטו שלי על האוטו שלו ולמעוך אותו כי הוא מפריע לי לעבור. ואף אחד לא יוכל לעשות לי כלום כי אני רשע ואף אחד לא מתעסק עם אנשים רשעים כאלה, גם לא בסרטים.

כזה רשע אני רוצה להיות.

אני רוצה להיות רשע כזה שאם איזה מישהו מרגיז אותי אז אני אדפוק לו מכות ולא סתם מכות של בנות אלא איזה אגרוף לפנים שכל הדם יזרום לו מהאף והוא יתחנן שאני אפסיק. ואני אפסיק רק כשיבוא לי, ואם לא יבוא לי, אני אמשיך להרביץ לו.

כזה רשע אני רוצה להיות.

אני רוצה להיות רשע כזה שעושה דברים רעים ולא אכפת לו. וששום דבר לא יעיק עלי אחר-כך, בלילה, כשאני מנסה לישון. לזמוֹם מזימות כאלה שיכניסו לי מלא כסף כדי שאני אוכל להיות יותר רשע. ושרשעים מכל העולם יבואו אלי ויבקשו ממני עצות איך להיות רשע מרושע. מִירְשוּע אמיתי.

כזה רשע אני רוצה להיות.

אני רוצה להיות רשע כזה שבכינוס של הרשעים, כולם יעשו לי כבוד כי עשיתי דברים רעים לכל מיני ממשלות וכל מיני אנשים מפורסמים, ושאף אחד מהם לא יוכל להגיד לי כלום. אבל הם כל כך יפחדו שהם בכל זאת יבואו ליומולדת שלי ויגידו שהם חברים שלי כשיראיינו אותם לטלויזיה.

כזה רשע אני רוצה להיות.

אני רוצה להיות רשע כזה שאני אוכל להשתין בבריכה, ולא סתם להשתין בבריכה, אני אעמוד על המקפצה ואוריד את הבגד-ים ואשתין לבריכה. גם אם יש מישהו למטה ששוחה, ושכולם יעצרו ויסתכלו לי על הזין, ואז כולם ימשיכו לשחות ואף אחד לא יגיד מילה. כי אף אחד לא יתעסק איתי.

כזה רשע אני רוצה להיות.

אני רוצה להיות רשע כזה שכשהחברים שלי לא יזמינו אותי לשחק, אז אני אגיד להם שלא צריך ושילכו להזדיין ושלא צריך אותם. אני לא צריך חברים טובים, חְנַנוֹת כאלה, יהיו לי חברים רעים, שיודעים לעמוד על שלהם ואומרים את האמת, ואם הם קוראים לך זה בגלל שהם צריכים אותך ולא כי לא נעים להם. ואם לא יבוא לי, אז אני לא אלך איתם. כי גם אני לא אשים עליהם.

כזה רשע אני רוצה להיות.

אני רוצה להיות רשע כזה שכשחָבֵרַה שלי תבוא אלי ותגיד לי שהיא חושבת שאנחנו צריכים לקחת הפסקה, אז שאני אוכל להגיד לה את האמת, שטוב שהיא הלכה, כי כבר נמאס לי ממנה ומזל שהיא אמרה את זה ולא אני, ושתלך כבר. לא צריך הפסקה, צריך לחתוך ושתעוף.

כזה רשע אני רוצה להיות.

אני רוצה להיות רשע כזה שגם אם אמא שלי תגיד לי לשפוך זבל אני אגיד לה שלא בא לי ושתעשה את זה בעצמה. ושתעזוב אותי בשקט. ואז אני אטרוק את הדלת של החדר שלי בלי שיגידו לי כלום.

כזה רשע אני רוצה להיות.

לא שם זין

"אין כמו שחור-לבן. בצבע השחור הוא בסך הכל צבע. הוא לא מהווה יסוד דרמטי כמו בשחור-לבן" רפי לוין - גיבור ספרו של דן בן-אמוץ "לא שם זין".

שבוע בבית חולים צפת עם אבא שלי, שגעו אותנו לגמרי. כמות האבחנות הרפואיות שקיבלנו בשבוע הייתה כל כך גדולה שביום שישי כששיחררו אותנו מ"חוסר עניין לציבור" היינו די מופתעים. בקיצור חוץ מלהפחיד אותנו מכל מיני טיפולים שלא היה בהם כל צורך, הם לא עשו כלום.

אני בזמן הזה קראתי את "לא שם זין". אני לא מתכוון לכתוב ביקורת ספרותית, רק לתהות איך לא קראתי דן בן-אמוץ בגיל 17. בצבא קראתי ספר של בן-אמוץ שנקרא "יופי של מלחמה". מישהו תלש את העמודים האחרונים של הספר, ובעמוד האחרון שנשאר מחק את שתי השורות האחרונות. הספר נגמר מעולה גם בלי הדפים האחרונים, אבל מישהו שקרא את הספר לפני ממש התעצבן על הסוף הנוסף.

קורט וונגוט בשמונת חוקי הכתיבה לו מהספר "קופסאת הטבק מבגומבו" כותב בחוק מספר 8 "תן לקוראים שלך כמה שיותר אינפורמציה מוקדם ככל האפשר. עזוב אותך ממתח. לקוראים צריכה להיות הבנה מלאה של מה שקורה איפה ומתי כך שבמידה וג'וקים יאכלו את העמודים האחרונים של הספר הם יוכלו להשלים את הסיפור בעצמם".

הסוף החסר של "יופי של מלחמה" הטריד אותי. הייתי מבלה את היציאות הביתה בחיפוש אחריו בחנויות ספרים משומשים. המחשבה שלסופר היה סוף אחר שמישהו צינזר לי לא נתנה לי מנוח. בהתגלגלות של הגדוד שלי בין בסיסי אימון לקווים, הגעתי לירושלים. נכנסתי לחנות לספרים משומשים ברחוב יפו קצת אחרי התחנה המרכזית ושאלתי את המוכר, הוא שלח אותי לקומה העליונה לחפש. הוא טען שהקומה מסודרת בערך לפי האלפבית.

אחרי כמה סיבובים בקומה העליונה שהתקרה שלה ליטפה לי את הראש, ומתחת למדפים עמוסים בספרים מתפרקים הבחנתי בסלסילת פלסטיק עם פתק קטן "דן בן-אמוץ". משכתי את הסלסילה והתחלתי לנבור.

ישבתי על הרצפה בקומה השנייה וקראתי את הסוף של הספר. איך התעצבנתי על דן בן-אמוץ באותו הרגע. כל המאמצים שלי בשביל הסוף הזה ?

לא קראתי ספר של דן בן-אמוץ מאז ועד השבוע הזה בבית החולים. היום לא הייתי מתעצבן על הסוף ההוא, הייתי צוחק. וב"לא שם זין", צחקתי ובכיתי והצטערתי שלא קראתי אותו לפני. אבל עכשיו קראתי אותו. אם מישהו רוצה להשאיל אותו, אז סיימתי והוא על המדף בבית.