תוויות

חבילה הגיעה! (באיחור) - תחקיר אמיתי!

כשהייתי קטן היה משחק קופסא "חבילה הגיעה" וזה היה מסלול מכשולים בירוקרטי בין המשתתפים כדי להגיע למכס ולשחרר את החבילה. את המשחק המציא הגאון אפרים קישון והוא שיקף את רוח התקופה, פעם לתקופות היתה רוח. אני סתם שלחתי חבילה בדואר ישראל במשלוח מהיר אקספרס - דואר שליחים (מקור) - זה מה שרשום על השובר.
אז שלחתי אותה ובצד השני של השובר יש פירוט על כמה זמן לוקח לחבילה בדואר שליחים מהיר אקספרס להגיע, אז אם שולחים לפני 10:00 בבוקר אז זה בו ביום אלא אם כן היישוב שלך ויישוב היעד לא ברשימת הישובים הראשית, ואז זה מהיום למחר אלא אם כן אתה או היישוב גם לא ברשימה המורחבת ואז זה מהיום למחרתיים אלא אם אתה או היישוב נמצאים במרחב הכפרי ואז זה בדואר נע. בקיצור שלחתי בראשון עד שלישי בערב החבילה הייתה צריכה להגיע, מקסימום רביעי אם יש תקלה.
אז לא.
צב- אילוסטרציה
ניסיתי לשלוח פניות ציבור ולתפוס מישהו בטלפון ושיימינג ברשת וכלום, אז הלכתי לדואר.
רבתי עם הפקידה שתיתן לי לדבר עם המנהל, היא התנגדה אבל בסוף נמאס לה והיא שלחה אותי אליו, הוא דיבר בנייד. יפה שמישהו הצליח לתפוס בטלפון איזה מנהל בדואר כי אני לא הצלחתי.
הוא דיבר ודיבר ולבסוף קם עם הטלפון ואמר "שנייה אני חוזר" ונעלם בדלת שמאחוריו. הוא לא חזר. חיכיתי איזה רבע שעה ואז קמתי לחפש אותו. הדלת הובילה למסדרון עם דלתות, אבל הוא לא היה באף משרד, ולא במחסן ולא במטבחון וגם לא בשירותים. מאחורי אחת הדלתות היו מדרגות אז ירדתי קומה לעוד מסדרון עם דלתות ויציאה לחנייה של השליחים אבל הוא לא עישן סיגרייה בחוץ, וגם לא היה בחדר של המנקה. אז ירדתי עוד קומה ופתחתי דלת כבדה כמו של מקלט עם שלט גדול 'אין כניסה' באדום, ישב שם בחור על כיסא כתר וקרא עיתון, נכנסתי פנימה.
"מי אתה?"
"אני מחפש את המנהל"
"הוא לא פה, ואתה לא יכול להיות כאן"
"הוא אמר לי לחכות ונעלם"
"הוא לא נעלם, הוא איפשהו אבל לא פה"
"אולי אתה יכול להתקשר אליו?"
"אין פה קליטה"
"יש לך טלפון רגיל" אמרתי והצבעתי על הטלפון הרגיל.
"אף אחד לא עונה לצלצול מטלפון רגיל" עוד בחור הצטרף לשיחה.
"דוד, מי זה?"
"הוא מחפש את המנהל"
"המנהל לא פה" אמר הבחור החדש.
"הבנתי, אולי אתם יכולים לעזור לי, שלחתי חבילה בדואר שליחים אקספרס מהיר והיא לא הגיעה".
"מתי שלחת?" שאל החדש.
"לפני שבוע". שנייהם צחקו.
"יש לך מספר חבילה?"
"כן" אמרתי והושטתי לדוד את השובר. הוא הקליד את המספר.
"היא תגיעה בעוד תשעה ימים ב 14:37, תגיד למי ששלחת לו שיהיה בבית"
"עוד תשעה ימים? זה איחור של שבועיים!" שני הבחורים עיוו את פנייהם.
"זה לא נחשב איחור" השיב דוד.
"התאריך זה סגור? אי אפשר לפני?"
"סגור סגור, תגיעה בעוד תשעה ימים ב 14:37, סע לשלום"
"מה סע לשלום? מה אני הגשש?" שני הבחורים צחקו.
"איך אתה כל כך בטוח שהיא תגיעה בדיוק ב 14:37?" הם צחקו שוב, ואז דוד אמר "אם אני אגיד לך אז משה פה יצטרך להרוג אותך!" ושנייהם פרצו בצחוק מתגלגל, משה קצת נחנק ודוד טפח לו על הגב.
"בסדר, שיהרוג אותי, אבל אני רוצה לדעת, איך אתם יודעים?"
"עזוב, סע לשלום, אנחנו צריכים לחזור לעבוד, יש עומס" צפצוף אזעקתי משהו נשמע ודלת מעלית נפתחה מאחורי משה. במעלית היו שלוש חבילות ועל הקיר לוגו של אמזון שמישהו גירד ומדבקה של דואר ישראל עם הצבי שהודבקה עליו בצורה עקומה וכיסתה פחות ממחציתו. משה נכנס למעלית להוציא אותן ודוד ניסה לנפנף אותי.
"מה זה? יש לכם עוד קומות בבניין? כמה כפתורים יש במעלית הזו?"
"תקשיב, יש לך פנים יפות לא רוצה להרוג אותך, סע הביתה החבילה בדרך" הוצאתי את הטלפון וצילמתי את המעלית והחלל, באמת לא הייתה קליטה אבל דוד התעצבן ודחף אותי, נפלתי והוא לקח את הטלפון שלי ושבר אותו.
"אתה רוצה להסתבך בכח?" דם יצא לי מהאף ומכף היד ומהברך. ססעמק. משה סיים להוציא את החבילות מהמעלית ושלף אקדח. "אין ברירה דוד" הוא סינן.
"מה אין ברירה? צעקתי בקול שבור.
"אין ברירה, אמרתי לך להתחפף" אמר דוד בספק ייאוש ספק השלמה "זה המרכז שילוח בין זמני של הדואר והוא סודי"
"מה סודי במרכז שילוח של דואר?"
"זה לא מרכז שילוח - זה מרכז שילוח בין זמני. מפה שולחים בזמן חבילות של הדואר"
"נו, ולא יכולתם לשלוח את החבילה שלי בזמן?"
"לא בזמן הזה" התעצבן דוד, "משלוח בזמן בזמן!"
"מה בזמן בזמן!" צעקתי.
"אתה סתום?" דוד התעצבן עוד יותר והסביר לי עם תנועות ידיים, "לוקחים חבילה שהגיעה היום, ובגלל שיש עומס אף שליח לא יכול להביא אותה היום בזמן, אז שולחים אותה בזמן לעוד שבועיים כשיש פחות לחץ ואז יש שליח שיכול להביא אותה בזמן! עכשיו זה ברור?"
"אתם שולחים חבילות במכונת זמן שיגיעו באיחור?"
"לא באיחור - שולחים אותן בזמן!" צעקו משה ודוד ביחד.
"אבל זה עדיין באיחור של שבועיים!"
"שבועיים זה לא איחור, כבר אמרנו לך" משה כיוון אלי את האקדח.
"רגע רגע רגע רגע רגע רגע..." צעקתי
"אם יש לכם מכונת זמן למה אתם שולחים אותם לעוד שבועיים? למה לא בעוד יומיים?"
"נראה לך סביר להשתמש במכונת זמן של חצי מיליארד דולר בשביל לשלוח לעוד יומיים? כבר עדיף לתת לזמן לעבור"
"אז למה לא לתת לה לחכות שבועיים?"
"ואיפה נשים אותה? אתה יודע כמה חבילות יש?"
"אז כל המכונה הזו זה כדי לחסוך מקום?"
"כן, זה יותר זול מלבנות עוד מרכז חלוקה" משה הרים שוב את האקדח.
"רגע רגע רגע רגע רגע רגע.. אז למה לא לשלוח אחורה בזמן? נגיד להביא את החבילה לפני שבוע קצת אחרי ששלחתי אותה?
"אין לנו את הפיצ'ר הזה, זה יש רק לאמאזון"
לא היה לי מה להגיד על זה. משה הרים שוב את האקדח.
"עזוב משה עזוב, תן לו ללכת" אמר דוד, משה סינן 'אהה' חלש.
"אין לי כח עכשיו לנסוע בזמן ולהיפטר מגופה, חוץ מזה הנסיעות האלה עושות לי כאב בטן"
"אבל הוא יספר לכולם!"
"מה הוא יספר? שלדואר ישראל יש מכונת זמן? מי יאמין לו?"



אמנות למרק 2020

אלוהים יודע מה חשבתי לעצמי כשציירתי את הדברים האלה. החיים הם תהליך, ולא תמיד התהליך מוביל למשהו, הוא רצוף בדרכים ללא מוצא, במיוחד אם אתה לא יודע לאן אתה הולך (קניתי את אליס בארץ הפלאות אך טרם הספיקותי לעיין בו) מכיר את ההתחכמות של החתול, אין לי חתול. יש לי מלא ציורים שאני מתכחש להם. 
מיחזור
חלק מהציורים/הדפסים אני ממחזר, מדפיס עוד משהו על, מצייר שוב משהו אחר על הקנבס, חותך הדפסים כושלים לסימניות כדי לחלק לאנשים, כאלה דברים. אבל לא הכל מתמחזר, וכבר יש יותר מדי דברים אז אני צריך לאוורר את המגירות, לאוורר את הקירות ולאוורר את החיים.

לפני שנה בזמן הזה הייתי בויאטנאם בהוסטל בהוי-אן, הויאטנאמים שורפים הרבה דברים, חלק הם דברים שהם רוצים שישרתו את המתים וכל מה שנשרף בעצם מת ועובר לעולם המתים. אבל הם גם שורפים דברים מהעבר כדי לפנות מקום לדברים חדשים. קיבלתי הסברים מה לקנות בשוק מאם-הבית של ההוסטל ואז כל הצוות הצטרף.
מגרשים את המזל הרע מההוסטל ומהחיים שלי בהוי-אן
אז מה?
צריך לעשות מקום לדברים חדשים, שמתי בתמונה למעלה את העצים למדורה, וביום שבת 4/1/2020 בחניון האלה בכפוף למצב המשקעים (במקום הופעת מרק של קסלר שלא צלחה) בכפוף למזג האויר, נעלה באש את האמנות, נתחמם ונכין מרק. הזדמנות לאכול אמנות ולקחת אותה איתכם.

שריפה אחים שריפה
אני יודע שלחלקכם ישר יש אסוציאציות שואה, ואינסטינקט חייתי להציל את האמנות. אז אם אתם רוצים משהו ממש שיש בתמונה, ויש עוד כמה שלא בתמונה יש לכם הזדמנות לקנות פריט במחיר שתקבעו (לא תורם אמנות! שתישרף!) וגם את ייקנו את הכל (מה שלא ייקרה) עדיין ייצא מרק כי ערימת קרשים שהתערמו לי בבית עם השנים, וחבילות הדפסים כושלים ועוד דברים דליקים.
אין תשמור לי - תבואו לקחת, אם מישהו יקדים אתכם אכלתם אותה + לא עושה משלוחים.

למישהו יש פוייקה 5-7 ליטר? - יש פוייקה! (תודה ליהונדב)
הביאו איתכם צלחת וכף כי אין חד-פעמי!

לסיכום
הגעתי חצי שעה לפני, דפק לי הלב ממש והתרגשתי. עשיתי טיול קטן בין האלות וקיויתי בלב שאף אחד לא יגיע וכלום לא יישרף ואני אחזור הביתה. אבל הגיעו ונשרפו וזה היה משחרר. ברוכים הבאים דברים חדשים.




עוגת סולת טבעונית עם פקאנים בסיר פלא!

חומרים:
עוגה:
10 כפות זרעי פשתן
33 כפות מים
150 גרם סוכר
100 גרם קמח
200 גרם סולת
100 גרם קוקוס (אופציונאלי)
2 שקיקי אבקת אפייה
1/2 כוס מיץ תפוזים (אם סוחטים אז עם הגושים!)
1/2 כוס שמן
קליפה מגוררת מתפוז אחד (או שניים אם ממש אוהבים)

זיגוג
150 גרם פקאנים
2 כפות סוכר
שמן/מרגרינה/חמאה לשימון סיר פלא

סירופ:3/4 כוס סוכר
כוס מים
מיץ מלימון אחד

סיר פלא!

הוראות הכנה:
  1. טוחנים במטחנת קפה את זרעי הפשתן לאבקה ומעבירים לקערה מוסיפים 33 כפות מים לקערה מערבבים ומשרים לרבע שעה.
  2. מוסיפים סוכר ומקציפים 2-3 דקות על מהירות גבוהה.
  3. מערבבעבים את כל היבשים ומוסיפים, עוברים לערבב עם מרית.
  4. מוסיפים שמן + מיץ תפוזים + גרדת תפוז ומערבבים.
  5. משמנים סיר פלא, מפזרים את הפקאנים (הקלופים- כן?) ובוזקים עליהם 2 כפות סוכר, יוצקים את תערובת העוגה מעל.
  6. על הגז הבינוני ובאש נמוכה (לא לשכוח את החלק של הסיר שמפצל את החום בין השוליים לארובה) בין שעה ורבע ושעתיים - תלוי בגז, פותחים ונועצים קייסם, אם יוצא יבש ואם השוליים מעט נפרדים מהתבנית, מסירים ומצננים מעט (10 דקות עם המכסה)
  7. בקלחת מחממים את חומרי הסירופ עד לרתיחה
  8. יוצקים על העוגה ומכסים במכסה שוב, אחרי חצי שעה הסירופ נספג, הופכים לצלחת ואוכלים חמים!
  9. בתיאבון

מעמולים בסיר פלא - פלא!

מת לי התנור.
זה היה תהליך, קודם מת הגוף חימום התחתון ואז מת הטיימר, גם הטיימר מת בתהליך אבל עכשיו הוא ממש מת, ולכן התנור גם מת, מת.
לא היה קורה כלום אם הוא היה מת ככה סתם אבל הוא מת בדיוק ברגע שהכנתי בצק למעמולים מהמתכון הזה ורציתי להפעיל את התנור.
אז מה עושים?
שולפים סיר-פלא מהארון שמעולם לא נעשה בו שימוש וקיבלתי אותו מאחותי שגם לא נראה לי שעשתה בו איזה שימוש.
מתחילים עם המתכון המקורי ומכינים את הגליל הראשון, משאירים אותו על נייר אפייה ומרדדים שליש בצק נוסף על נייר נוסף, מורחים בממרח תמרים ומגלגלים את הגליל הראשון לתחילת משטח הבצק השנים וממשיכים את הגלגול, כך גם עם החלק השלישי, נוצר גליל עבה של מעמולים, הוא רך אז חותכים לשניים, מגלגלים עוד קצת כדי שימלא חצי סיר פלא.
משמנים את סיר הפלא עם מלא חמאה (אני מכין את המתכון עם חמאה לא עם מרגרינה)
מסדרים בסיר את שני החצאים.
שני החצאים מסודרים בסיר - פלא!
מניחים את מרכך האש (חלק נוסף שמגיע עם סיר הפלא ונועד לפזר את האש בצורה שווה ולהעביר חלק מהחום דרך הפתח המרכזי לחקו העליון של הסיר)
ואת סיר הפלא עליו, אני השתמשתי בגז הגדול ביותר אבל בעצמה הנמוכה ביותר שלו.
אופים על האש בין 35-50 דקות, ממש תלוי בגודל הלהבה שלכם.
עוגת המעמולים מוכנה כאשר קצותיה שחומים, היא נבצעת במרכזה, ויש ריח טוב במטבח!
עוגת מעמול מוכנה
נותנים לה להצטנן מעט בתוך התבנית (20 דקות ככה) מעבירים סכין בקצוות כדי שלא תתפרק כשהופכים.
הופכים בתוך הסיר שתיפול למכסה ואז הופכים שוב לצלחת.
השיוש הקדוש! בצק, תמרים ומלא חמאה
בתיאבון!



על היצירה והדרך

עמוד ראשון בסקצ'בוק בודהה מביט מהאבן באחד השערים של טא-סום
אמנם עוד לא בישראל אבל אחרי שלושה חודשים ושבועיים וקצת לפני שיבתי זה זמן טוב לסכם רצונות , לא מטרות כ זה לא צבא פה, רצונות מול מציאות. אז לקחתי איתי בתיק סקצ'בוק של מולסקין לצבעי מים וקלמר ג'ינס עם עפרונות, כמה מרקרים שחורים ואחד חום, שני טושי מכחול מים יפניים בצבע אפור וכחול וקיט צבעי מים לדרכים של שמינקה. כוס מתקפלת ושפריצר, קאפה בגודל A3 ושני קליפסים ממתכת אחד לדף ואחד לערכת צבעי המים. עט פרקר. וזהו חומרי יצירה.
התקדמות עם האפור והכחול שהבאתי מהבית וטושים של משרד שקניתי במכולת בהאנוי כי טט והכל סגור
מה קניתי? שתי מחברות לכתיבה, שני בלוקי ציור לצבעי מים 135*195 מ"מ, מכחול אחד אמיתי שני מכחולים סינטטיים שממלאים במים, 20+ טושי מכחול מים יפניים במגוון צבעים. מכחולי קאליגרפיה ודיו ומלא אינסטרומנטים שמתלווים לזה. מרקרים אדום כחול ירוק שחור של משרד. 10+ שפופרות של צבעי מים רובם כסף וזהב, לחיי הקיטש! ואני לא זוכר מה עוד.
יותר צבע ויותר משוחרר
למה כל זה? זה הבריחה זה מה שזה. בהתחלה ברחתי מלצייר. חודש וחצי לא עשיתי קו בשום בלוק, וכבר חשבתי להיפטר מהכל, קניתי מקלדת בלוטות' וטוש לבן כדי לכתוב עליה אותיות בעברית וכתבתי, אם אני לא מצייר אז אני אכתוב! זו הייתה הבריחה של החצי הראשון, כתבתי על מטאל ג'קט כדי להשאיר את זה מאחור, זו הייתה מחברת כתיבה ראשונה אבל לפני שכתבתי את זה ברחתי לכתוב על הראמאיאנה. ובסוף שרפתי את המחברת של מטאל ג'אקט בטקס גירוש שדים ושינוי המזל והבאת הטוב בהוסטל בהוי-אן בויאטנאם ומלחמת ויאטנאם נשארה מאחורי, את הספר שכתב פרי דין יאנג על שון פלין קראתי בין ויאטנאם לקמבודיה והשארתי אותו על אי קטן בקמבודיה ששם שון סיים את חייו, כנראה. תקראו את הספר. באותו הזמן שקראתיו הסופר סיים את חייו אי שם בארצות הברית. התחלתי לכתוב עוד משהו שהיה אמור להיות ארוך יותר ורציני יותר והייתי צריך לברוח ממנו, אז ברחתי על אופניים לאנגקור ומצאתי בדיוק את מה שהייתי צריך בשביל הבריחה, מוזה. במקדש באיון באנגקור הוצאתי את הסקצ'בוק והתחלתי עם מרקר שחור, ואז חום, ואז קצת טוש אפור וכחול. זה אחרת ממה שאני מצייר בבית, כל ציור נמשך כמה ימים, ומתחיל בעפרון וממשיך בתיקונים ופה שיחררתי. אי אפשר לתקן מרקר שחור על נייר לבן, ואי אפשר לתלוש דף מסקצ'בוק. צריך להשלים עם הטעויות, לקבל אותן ולהמשיך הלאה. אז התחלתי לטעות בכל עמוד קצת פחות, ולהיות משוחרר ולצייר מהתרשמות כמו הצרפתים, ויש פה מלא צרפתים. ומדברים פשוטים המשכתי למציאות קצת יותר מורכבת ואחרי שהקשקושים התחילו לקבל צורה קניתי עוד צבעים ואז הקשקושים איבדו את הצורה שלהם והייתי צריך למצוא אותה מחדש. ואחרי שמצאתי איך הקשקושים עם הצבע צריכים לעבוד פתחתי את השמינקה שהבאתי מהבית והוספתי עם מכחול עוד צבע והקשקושים איבדו את הצורה בפעם השנייה והייתי צריך למצוא אותה שוב. אבל עכשיו היא בסדר, הצורה של הקשקושים, עד שאני אנסה משהו חדש והיא תלך לאיבוד שוב. כל זה כדי שאוכל לברוח מלכתוב אז אני כותב את זה בצ'יאנג מאי ויש פה מקדשים יפים, ופסלים יפים ואנשים יפים.
מקדש סבן-אילבן ברחוב בצ'יאנג מאי, תאילנד
אני אוהב את המקדשים פה, בעיקר בגלל שהם לא שלי, אין לי כל ענין דתי, ואחד הדברים היפים פה זה שגם אנשים חופשיים, כאלה שלא משויכים לאף דת ולא מאמינים בדת אבל כן מאמינים במסורת, בטקסים, ובעיקר בפעולות, לא ממש אמונות תפלות. ההתעסקות עם האמנות הדתית, הפסלים והציורים במקדשים פותחת פתח לקראפט הדתי ומשם לקראפט החילוני ומשם לאמנות החילונית. הביטוי הצורני לגיבורים המיתולוגיים שמשתנה בין אזור לאזור ובין מדינה למדינה כל כך מגוון שהוא מעורר קנאה במיוחד ליהודי שאין בתרבות שלו לא פסל ולא תמונה ואין מגוון ביטויים צורניים לאברהם ולמשה ולנמרוד, וכל קהילה עם הביטוי האמנותי שלה. איזה בזבוז של מיתולוגיה יהודית ואיזה בזבוז של דת שהשאירה את האמנים שלה בחוץ ולא מצאה להם מקום. תציירו מפות תקיפה ותגלפו חץ וקשת. היודאיקה כל כך נכה לעומת העושר של המזרח. הקירות של אנגקור וואט נחש הנאגה מרובה הראשים שנמשך מצד אחד על ידי השדים ומצד שני על ידי האלים, צבא הקופים בראמאיאנה התאילנדית, האנומן וראמה, הדרקונים מההשפעה הסינית והנחשים מלאוס וחדי הקרן והמלאכיות והאלים. ובמיוחד הטוב והרע שנמצאים בעולם ונאבקים אחד בשני כדי איזון, והפנים המביטות מהאבן באנגקור. אנחנו לא הדת הנכה היחידה, הנצרות מתמקדת בישו ומריה וזהו, עם חריגות קלות פה ושם של מלאכים וקצת מיכאלנג'לו והאיסלם כל כך נגד ביטויים ברורים שהוא מתיר רק צורניות מופשטת.

אני כל כך מקנא בעושר הויזואלי הזה.

ויש לי כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות אני מקוה שאני לא אברח מהם. פיסלתי פיל בלואנג-פראבאנג בלאוס ומילאתי שני ספרי סקיצות בויאטנאם, ואני מצייר עכשיו בתאילנד ויש לי כל כך הרבה רעיונות.

רשימה חלקית:
  1. הסקיצה הראשונה מאנגקור – הדפס מתכת 2 צבעים
  2. הסקיצה הראשונה מאנגקור – הדפס רשת 2 צבעים
  3. בלאגאן בלונים בכיכר – חולצה לטרדלסס
  4. אופנועים – חולצה לטרדלס
  5. 3 ציורים באקריליק 1*1.5 מטר
  6. הדפס ראואנה מתכת 5 צבעים כולל זהב (אולי גם הדפס עץ)
מה אני מציב לעצמי? שליש מההכנסות בשנה הקרובה מאמנות* ולחסוך מספיק כדי לטוס שוב למזרח.

קנו אמנות – רצוי מאמנים, גם קראפט נחשב אם קניתם מהאמן ולא מסוחר, תחשבו על הקירות שלכם ומה אתם רוצים שיהיה עליהם, מה זה אומר? מה זה אומר עליכם? נקטו עמדה. אם אתם לא אוהבים את האמנות שלי אני מכיר כמה אמנים שישמחו להכיר אתכם. כשביקרתי בקמבודיה ויתרתי על בורות ההריגה, הספיקו לי אתרי המלחמה בויאטנאם, אבל קניתי ספר סיפורים קצרים של סופרים קמבודים וקניתי פסל פיל של אמן קמבודי שחצב אותו מולי. הפעולה הראשונה שעושה כל דיקטטור היא להוציא להורג את האמנים, הם מפריעים לו. בקמבודיה פול פוט הוציא להורג את כל הסופרים שלא הצליחו לברוח ואת הרקדנים והזמרים והנגנים והציירים והפסלים וכל מי שיצר משהו.

קניתי ציור מאמנית לאואית שמדפיסה ידנית הדפסי עץ מדהימים. וגם פיל מאבן מהפסל עצמו ובמבוק באנג שנוצר במיוחד בשבילי, וקלמר לטושי צבעי מים היפנים שנרקם מולי וישבתי מול צייר ויאטנאמי על האגם בויאטנאם שצייר אותי קצת אסייתי, אבל היי אנחנו כולנו אסייתים, לא? ופגשתי אמנים מעולים שיוצרים בכל מקום.
חזרה להתחלה רק בגלל שכדור הארץ הסתובב מהר מדי והעצים הסתירו לי את השמש.
יאללה כתבתי מספיק, אחזור לצייר.


ג'וני - סיפור קצר

ג'וני קיבל הודעה ב-iCONהאישי שלו להגיע ל'פאב'. ה'פאב' היה שם קוד וג'וני לא ידע על תרגיל גיוס קרוב. אם היה כזה הוא היה יודע אבל הוא לא ידע. התייצבות בפאב משמע משהו לא טוב. אלא אם כן זה תרגיל פתע, וזה כנראה תרגיל פתע מחורבן. ג'וני קילל את התרגיל המזדיין, התלבש בעצלתיים ונעמד מול המראה הוא העלה שלושה קילו בחודש האחרון, הוא עדיין נראה טוב אבל הקוביות שלו החלו להעלם תחת מעטה השומן הוא צריך להפסיק עם האלכוהול המזורגג ולהפסיק עם הסיגריות המחורבנות ולהפסיק לחפף בחדר הכושר המזדיין ולהפסיק לאכול מטוגן, הוא נזף בעצמו והחל לספור את הקוביות הנעלמות שלו. פעם אחת הוא ספר את הקוביות שלו מלפנים ופעם שנייה הוא ספר את הקוביות שלו בהסבה לשמאל, ופעם שלישית הוא ספר את הקוביות שלו בהסבה לימין. הוא לבש גופייה לבנה ואז הסתובב ימינה כדי לבחון את שרירי הישבן שלו ואחר הסתובב שמאלה לבחון את שרירי הישבן שלו מהצד השני. הוא לבש תחתונים אפורים ומכנסיים שחורים והכניס יפה את הגופייה למכנסיים, ג'וני התיישב לגרוב גרביים, הוא בחר בגרביים שחורות עם פינגווינים לבנים קטנים בלבן ואדום, זה היה הפריט הצבעוני היחידי שלבש, כל השאר היו בשחור או לבן או אפור כלשהו שזה בכלל לא צבע. הוא לבש חולצה לבנה עם כפתורים לבנים וג'קט שחור. הוא בחן את עצמו בראי.

ג'וני לגם מהקפה, הוא החזיק כפית גדושה בדבש מעל פרוסת לחם מרוחה בחמאה וצייר עם זרזיף דבש על החמאה בזמן שה-iCON טירטר בשנית. אולי זה איננו תרגיל אחרי הכל. זיון מזוין.

הוא קילל וניסה להיזכר בנוהל הנסיעה, הוא לקח את המפתחות של הרכב שלו, ואת התיק מהארון. הוא בדק שאכן כל הדברים שלו שם, התיק היה זהה לתיק בו הוא משתמש ביום רגיל, רק התוכן המזדיין היה שונה. הוא בדק פעמיים שזה התיק הנכון ויצא. הוא לא מצא חנייה קרובה לרכבת המחורבנת וחנה באדום-לבן, אם זה תרגיל אז הוא מקסימום יחטוף דו"ח של מאה ואם זה לא, אז זיון מזויין, שיגררו את הרכב המזורגג הוא חשב לעצמו. הוא קנה כרטיס חופשי יומי ועלה על הרכבת הראשונה, היה עליו להחליף שלוש רכבות מחורבנות כדי לבדוק שאף זין לא עוקב אחריו לפני שהוא מגיע ליעד שלו. נוהל מזורגג זה נוהל מזורגג. אף זין לא עקב אחריו.

הוא ירד מהרכבת המחורבנת ועלה על אוטובוס המזויין. האוטובוס היה ריק למעט נער מזיין אמהות עם אזניות שלא זיין אף אמא לאחרונה שהיה שקוע בעצמו וקשישה לא מזורגגת עם שקיות סופר עמוסות שלא הפסיקה לשוחח עם הנהג. ג'וני ירד מהאוטובוס שלושה רחובות מה'פאב' בדיוק לפי הנוהל. הוא קנה עיתון מחורבן בדוכן ברחוב ונכנס ל'פאב'.

המבואה של ה'פאב' הייתה אכן פאב. פאב ריק מאנשים למעט הברמן הישיש. ג'וני התיישב על הבר.

"מה הולך ג'ים?"

"זין כרגיל ילד" ענה ג'ים ומזג לג'וני מנה נדיבה של רום ונצואליאני עם קובית קרח בודדת. זה אותת לג'וני שמשהו לא כרגיל. ג'ים הישיש נראה מודאג, פניו היו שמוטות והוא נמנע מלהביט לג'וני בעיניים. ג'וני לקח לגימה ארוכה מהמשקה.

"אתה לא יכול להגיד ששתית כל היום אם לא התחלת לפני עשר בבוקר" זרק ג'וני ולקח עוד לגימה מהרום. ג'ים הישיש הגיב בחצי חיוך וגמר מנת רום נקייה משלו בלגימה אחת, ג'וני גנב את המשפט שלו.

"זה יום טוב להיות אלכוהוליסט מזורגג" סיים ג'ים הישיש והחווה בכוסו לכיוון החלק האחורי של הפאב.

"יאללה, תזדיין מפה הזונות מחכים לך"

ג'וני סיים את המשקה בלגימה ארוכה אחרונה והניח את הכוס על הבר, הוא לקח כמה שניות כדי להתיישר ולהתאפס אחרי הלגימה האחרונה, היא הייתה מהירה מדי. הוא נד בראשו לעברו של ג'ים וצעד בצעדים מדודים אך בטוחים לחלקו האחורי של הפאב, הוא הניח יד על מראה קטנה ודלת נפתחה, הוא נבלע פנימה והדלת נסגרה אחריו משאירה את ג'ים לבדו.

***

לובי קטן עם דלפק מאויש בשומר ושתי דלתות שהובילו למעליות. ג'וני הכיר את השומר, פ'אנסי, הם עברו הכשרה ביחד.

"ג'ונתן ליפּטַיים, מעלית מספר אחת בבקשה" פ'אנסי הצביע על המעלית הימנית, הדלת שלה נפתחה. ג'וני החווה בראשו.

"מה נסגר עם הרישמיות המזוינת?" זרק ג'וני לשומר.

"נהלים, אתה יודע"

שיזדיין, ג'וני חשב לעצמו ונכנס למעלית הימנית, הדלת נסגרה.

***

בחדר המלחמה התת קרקעי חיכו לג'וני שלושה אנשים. הוא הכיר רק שניים מהם. המפקד הישיר שלו אדי וראש החטיבה שכונה פראנק, החל משלב מסוים בדרגות הפיקוד אתה מכיר את האנשים רק בכינוי שלהם, השמות הפרטיים נעלמים. ג'וני היה עדיין עם השם שלו, אבל הוא לא היה בטוח לגבי אדי. האדם השלישי שהיה מבוגר משלושתם ישב ליד השולחן העגול במרכז חדר המלחמה ולגם מספל תה. אדי ניגש אל ג'וני, לחץ את ידו וטפח על כתפו.

"שב"

ג'וני התיישב ליד השולחן. השולחן היה גדול, בקוטר של חמישה מטרים בערך, רחוק ממנו משמאל ישב האדם השלישי ולגם תה, ורחוק ממנו מימינו התיישב אדי ליד פראנק. הם היו רחוקים מלוגם התה כמו שהיו רחוקים מג'וני.

"יש לך משימה" פראנק פתח. לוקם התה לקח לגימה ארוכה ורועשת מקצה כוס התה שלו ונאנח בסופה. שלושתם הביטו בו.

"אנחנו שולחים אותך לשמונים וחמש, זו משימה קצרה, התגנבות, צילום, נסיגה. משהו פשוט, חמש דקות עבודה". פרנק העביר את מבטו מג'וני לאדי.

"מיקה מחכה לך ב'אביזרים' עם כל מה שאתה צריך וג'ורג' מ'היסטוריה' יעביר לך התאמות אירועים וסגנון, תדריך משימה מחרתיים ב 12:00 יציאה ב 13:00, בהצלחה" אדי סיים וסימן לג'וני שהוא יכול ללכת. ג'וני הניח את שתי ידיו על משענות הכסא והתכוון לקום, הוא התמהמה לרגע והוריד את ידיו מהמשענות.

"משימה עוד יומיים? בשביל זה כל הלחץ? הייתי מגיע ברגיל עוד חצי שעה ממילא" שאל ג'וני.

אדי התחיל לענות אבל השתתק, פראנק דיבר במקומו. "החלטנו לתת לך ארבעים ושמונה שעות נוהל פרידה במקרה שמשהו ישתבש".

"זו משימת התאבדות אד? אם אתה שולח אותי למשימת התאבדות מזויינת, אז תגיד"

"זו לא משימת התאבדות ג'וני, אנחנו לא רוצים לקחת סיכון, נתנו לך יומיים פרידה למקרה ו.. אל תתרגש" ענה אדי, אבל ג'וני זיהה משהו לא שקט בקולו. חדר המלחמה רחב הידיים והשולחן העגול הענק במרכזו נראו לו פתאום קטנים ולוחצים, הם סגרו עליו. אף אחד לא מקבל נוהל פרידה אם הוא אמור לחזור, בטח לא סוכן מתחיל כמוהו. ג'וני התחיל להזיע, ופראנק התערב.

"ג'וני זו לא משימת התאבדות מזויינת, אנחנו לא רוצים לקחת סיכון, יש מצב למשימת המשך, תקבל הכל בתדריך, אין מה להילחץ".

לוגם התה התרומם מכיסאו הרים את כוס התה שלו ואת הצלחת הקטנה עליה הונחה וצעד לאיטו לכיוונו של ג'וני, הוא הניח את כוס התה על השולחן, משך את הכיסא שליד ג'וני, הפנה אותו אליו, התיישב והניח יד על כתפו של ג'וני.

"חייל, זהו רגע שיא של הקריירה שלך, בשביל זה התאמנת כל השנים האלה" אמר לוגם התה וקרב את ראשו לראשו של ג'וני. אדי הסתכל על פראנק בלחץ, וסימן לו עם היד על צווארו, תנועה שאומרת 'תחתוך' אך לא את הצוואר של לוגם התה אלא את השיחה. פראנק פנה את לוגם התה.

"המפקח, זה.." לוגם התה, הפסיק אותו בתנועת יד "שש..ש", פראנק השתתק. המפקח היה גבוהה בהרבה ממנו בהיררכיה, הוא היה המפקח על הפאב מצד הנשיא ובפועל המנהל הכללי שלו. המפקח המשיך לדבר אל ג'וני.

"ניתנת לך ההזדמנות להיזכר לנצח בתור מגן העם והמולדת, להגשים את ייעודך כחייל של האומה ולהציל את הנשיא!" ג'וני הביט במפקח והבליח צחוק קצר, מה הקטע שיש לזקנים מחורבנים עם פאתוס מזדיין. אדי ופראנק הבחינו בזלזול של ג'וני ונדרכו אבל המפקח היה עסוק בעצמו, הוא לגם מכוסו לגימה אחרונה ארוכה ורועשת, קם בהפגנתיות נפוח מחשיבות עצמית וזרק.

"העם והמולדת מצדיעים לכם" המפקח הצמיד בהגנתיות וברעש את עקביו, נמתח לדום והצדיע להם בידו ואז הסתובב ויצא מחדר המלחמה.

"משגל אמהות" זרק ג'וני, "למה הוא קורא לי חייל?"

"הוא המפקח מטעם הנשיא" אמר אדי והוסיף "הוא קצת אולדפאשן".

"אתם שולחים אותי למות בשביל האימבציל הסוטה חסר המוח? באמת?" ג'וני הביט בחיוך על אדי ופראנק.

"ג'וני!" פראנק רכן קדימה ודיבר בתקיפות "זו משימה מחורבנת של חמש דקות, תבצע אותה וזהו. קח את הארבעים ושמונה שעות המזורגגות האלה כצ'ופר וחלאס, לא רוצה לשמוע ת'דיבורים האלה, מזיין אמהות, משגל אמהות, חלאס". פראנק קם ויצא אף הוא מחדר המלחמה. ג'וני ואדי הביטו בו צועד החוצה, אדי שתק, גם ג'וני. הוא הבין שמאדי הוא לא יצליח להוציא כלום אז הוא הלך למיקה ל'אביזרים'.

***

מיקה הייתה עסוקה בלגזור ג'ינסים ולשפשף אותם. היא הלבישה את הג'ינס הקרוע על בובת חלון ראווה ועברה על חלקים ממנו עם מלטשת חשמלית. מחסן הבגדים שלה הריח כמו משהו שרוף, וענן של חלקיקי ג'ינס אפף אותו. ג'וני נכנס ישר לתוך הענן והשתנק, הוא השתעל וחירחר וברח החוצה מיקה הבחינה בו ויצאה אחריו, היא הייתה מאובקת מחלקיקים תכולים למעט בצורת משקפיים מסביב לעיניה ומסביב לפיה שכנראה היה מכוסה במסיכת נשימה כלשהי שהוסרה זה מכבר.

"הקדמת" מיקה זרקה לג'וני עם חיוך.

"זין" סינן ג'וני, "אד אמר שהכל מוכן"

"אני צריכה עוד שעה פלוס, היית כבר אצל ג'ורג'י?"

"לא"

"אז תעבור אצלו קודם" היא חייכה והתכוונה לחזור פנימה, ג'וני עצר אותה.

"את יודעת מה העניין?"

"לא עשו לך תדרוך?"

"מחרתיים, נותנים לי נוהל פרידה של ארבעים ושמונה"

"נתנו לך נוהל פרידה? על השטות הזו? זו משימה מזורגגת של חמש דקות" החיוך של מיקה נמחק מפניה והיא הרצינה באחת. "זין מזדיין" זרקה.

"גם אני אמרתי את זה"

"אין לי מושג" היא אמרה בהיסוס. היא חבשה את מסיכת סינון האויר וחזרה פנימה. ג'וני נשאר שם לרגע לחשוב. ג'ורג' היה בקומה אחרת, הוא החליט לעבור במטבח בדרך אליו, לקחת קפה ולרחרח קצת.

***

המטבח היה ריק. ג'וני משך זמן. הוא שטף לעצמו כוס למרות שהיו כוסות נקיות במתקן ייבוש. הוא שפך את המים הפושרים מהקומקום החשמלי, מילא אותו במים קרים מהברז והפעיל אותו. המחשבה על נוהל פרידה של ארבעים ושמונה בלבלה אותו, הוא היה סוכן צעיר פחות משנתיים במבצעית, והוא עשה רק משימה אמיתית אחת, קצרה, די בהצלחה. הוא היה צריך לחשוב. הוא שטף לעצמו גם כפית ואז ניגב אותה במטלית נייר כדי שהקפה לא יידבק אליה והוא לא ישאיר גושים של קפה בצנצנת של הסוכר. הוא שם כפית של קפה אינסטנט רגיל ופתח את צנצנת הסוכר, מי שהשתמש בה לפניו השאיר גושי קפה כהים מצופים בסוכר בצנצנת, זונות. ג'וני דג אותם עם הכפית והשליכם אחד אחד לפח. מבצעים עם נוהל פרידה שמורים בדרך כלל לותיקים ממנו, כאלה שלפני גיל פרישה, או שפישלו וזו הזדמנות לתת להם הזדמנות שנייה או להיפטר מהם. והם יודעים הרבה זמן לפני שזה קורה שהם מיועדים למשימת פרידה ברגע שזו תגיע. משימת פרידה בהפתעה זה דבר חדש. חדש לג'וני וחדש לפאב. המים רתחו וג'וני הוסיף כפית סוכר לקפה ומים מהקומקום. המטבח היה עדיין ריק. הוא ויתר על החלב וחיכה שהקפה ייתקרר כדי שהוא יוכל ללגום ממנו, זה קנה לו עוד קצת זמן. לא היו הרבה שטחים ציבוריים בפאב, אולי הוא יעבור בשירותים ויתקל במישהו שהוא יוכל לתחקר, ברגע שהוא ייצא מפה אחרי ג'ורג' ומיקה לא יהיה לו את מי לשאול עד לתדרוך, ובתדרוך זה כבר יהיה מאוחר מדי. הקפה התקרר והוא לגם ממנו והצטער שלא הוסיף חלב. הוא ניגש למקרר והוציא את קרטון החלב האחרון, הוא היה ריק. ג'וני השליך אותו לפח.

"יש טרי" הוא שמע מאחוריו והסתובב. היה זה ג'ים והוא החזיק שקית סופר עם שלושה קרטונים של חלב. הוא הכניס שניים למקרר ונתן אחד לג'וני.

"תודה, להכין לך גם?" שאל את ג'ים.

"בלי סוכר" ענה ג'ים. ג'וני הכין עוד קפה בזמן שג'ים התיישב על השולחן שבמטבח. הוא החזיק בספל קפה ביד אחת ובקרטון חלב ביד השנייה כשמישהו התפרץ למטבח, הוא חבש קסדת אופנוע שחורה הוא קצת התנדנד ולפי ההליכה שלו הוא היה מבוגר, הוא התקרב לג'ים מאחור וג'ים הרים את ידיו להתגונן, חבוש הקסדה דחף פתק לידו של ג'ים וברח החוצה, ג'וני וג'ים שמעו את דלת השירותים הראשית נפתחת. ג'ים הניח את הקפה והחלב והם מיהרו אחרי חבוש הקסדה, השירותים היו ריקים, אחד התאים היה נעול אבל אף אחד לא היה שם. הם חזרו למטבחון.

הקפה של ג'וני היה פושר, הוא סיים אותו בלגימה אחת וקם להכין לו עוד אחד.

"אתה יודע משהו" שאל ג'וני בגבו לג'ים. הוא ידע שג'ים מצפה לשאלה ושפניו לא יסגירו כלום לא הייתה סיבה לבחון את פניו, הוא היה אחד הותיקים בפאב. היו עליו סיפורים בשביל סדרת סרטי אקשן אינסופית, וג'וני ידע שאם מישהו יודע משהו זה ג'ים. אם ג'ים שתה מספיק רום אז אולי הוא יפלוט משהו, אבל ג'וני לא בנה על זה.

"משהו" זרק ג'ים הוא עיין בפתק שקיבל מהאופנוען ולגם מהקפה. ג'וני התיישב לידו עם הקפה השני עכשיו והשלישי מהבוקר, הוא לא יישן הרבה הלילה. הוא חיכה שג'ים ידבר. ג'ים חיטט בכיס חולצתו והוציא חפיסת סיגריות. בתוך החפיסה הייתה מצית.

"סיגריה"

"הפסקתי היום"

ג'ים הושיט לו סיגריה, קם, הניח את ה-iCON שלו על השולחן וסימן לג'וני לעשות אותו הדבר, לקח את הקפה שלו ויצא, ג'וני נשרך אחריו. הם נכנסו לחדר עם שלט עישון ישן ומתקלף וסגרו אחריהם את הדלת. ג'ים הפעיל מתג ומשאבות האויר החלו לפעול הן צרחו וטרטרו והרעידו את כל החדר. ה'פאב' למעט המבואה היו תת קרקעיים ובעבר היה חדר עישון בכל קומה כדי שהעובדים לא ייצאו וייכנסו יותר מדי. אבל עם השנים כמות המעשנים ירדה, ג'ים היה מבין האחרונים שעישנו אבל גם הוא כמעט לא השתמש בחדר העישון שכן בילה בעיקר במבואה. ג'ים התחיל לדבר אבל ג'וני לא שמע כלום בגלל המשאבות. הוא התקרב לג'ים עד שראשיהם כמעט והתנגשו.

***

מיקה עמדה מולו עם ז'קט ג'ינס משופשף במקצת עם עיטורי ברזלים. "ובַּנְדַּנָה" הוסיפה.

"לאן הם שולחים אותי לעזאזל?"

"לאייטיז"

"בני זונות מזדיינים" סינן ג'וני, הז'קט היה ספוג בריח של טחב. "אתם לא מכבסים את זה?"

"זה אחרי כביסה" זרקה מיקה וקשרה לו את הבנדנה מסביב לפרק היד. היא פתחה קופסת ג'ל בצבע ירוק ולקחה חופן בידה בגודל של כדור טניס ומרחה לו על השיער.

"מה זין מה זה החרא הזה..זה מסריח"

"אל תזוז" נזפה בו.

איזה עשור מחורבן, חשב לעצמו.

***

"אני מזריק לך חומר שירכך את השיגור, תרגיש סחרחורת או עייפות קלה, זה יתפוגג מספר דקות אחרי הנחיתה שלך" ג'וני כבר ישב על כיסא השיגור, אזיקי מתכת מרופדים קיבעו את ידיו ורגליו. הוא הרגיש את המחט חודרת לכתפו. הדוקטור שיפשף קלות את המקום עם גזה אלכוהולית ופלט 'בהצלחה' סתמי.

"אנחנו משגרים אותך לחדר בקצה השני של הקומה, אתה אמור לנחות על מיטה, אבל אם לא, תשים לב שאתה לא נופל על הגב, התנוחה של השיגור היא התנוחה של הנחיתה"

"למה אתה לא משגר אותי בעמידה מזוינת?"

"יש את העניין של הסוגרים, תאמין לי זו התנוחה הכי בטוחה"

"בטוחה למה? לשבור את הגב?"

"בטוחה שלא תחרבן על עצמך"

"מה הא זיון?"

אדי לא שמע, הוא סגר את דלת הזכוכית ולחץ על כפתור השיגור. 35 שנים לאחור תשיעי בספטמבר אלף תשע מאות שמונים ושלוש.

***

ג'וני נחת על הרגליים שלושים סנטימטרים מהמיטה, הניסיונות לאיזון עלו בתוהו והוא נפל לאחור. "ססעמק" הוא סינן, הוא היה משוכנע שאדי עשה את זה בכוונה. הוא קם מהרצפה מסוחרר, משש את גבו ורץ לשירותים. הוא נאבק בג'ינס הצמוד והצליח להורידו ברגע האחרון ולהתיישב על האסלה. זרם חם ומתמשך פרץ החוצה, הסחרחורת נרגעה. הוא השאיר את התחתונים בפח של השירותים ולבש את הג'ינס כמו שהוא. הוא נזהר לא ללכת מהר מדי או בצעדים גדולים, אף אחד לא לבש את הג'ינס הזה שלושים שנה. הוא הוציא את ה-iCON מהכיס שלו והדליק אותו. הוא עוצב כמו קונסולת משחק ניידת של נינטנדו "Donkey Kong JR" על המסך הייתה מפת התמצאות עם היעד שלו וגם אפשרות תקשורת עם איש שטח למקרה של הסתבכות. המכשיר הראה קליטה מלאה. כנראה שיש ניידת סלולרית שמחפ"קת2
את כל העניין, זה תחילת שנות השמונים ואין כיסוי סלולרי בכלל, ובטח לא GPS. העובדה שהוא לא לבד עודדה אותו במקצת.

***

המשימה המזוינת שלו הייתה באמת פשוטה, לקחת מצלמת פילם ומפתח שהמתינו לו, להיכנס לחדר במלון, לצלם זוג מזדיין מזדיין, להשאיר את הפילם בנקודה אחת ואת המצלמה בנקודה אחרת וזה בערך זהו. וזה בערך מה שהוא עשה, כמעט. ברגע שהוא יצא מהחדר הוא נתקל בצלם אחר, הצלם דחף אותו ונכנס לחדר בריצה, אבל הזוג כבר היו לבושים ורחוקים זו מזה בשביל תמונה, ג'וני ברח והצלם רדף אחריו. זה לא היה בתוכנית.

ג'וני רץ במורד המדרגות המשוגלות של המלון המזדיין מדלג על ארבע בכל צעד והצלם בעקבותיו. הוא השיג יתרון של קומה ואת השתיים האחרונות החליק על המעקה היישר אל המטבח של המלון המזורגג. הוא הסתתר במטבח ונשם עמוקות, הצלם ריחרח קצת פה וקצת שם והמשיך ללובי. ג'וני התיישב על אחד מכסאות העבודה במטבח המזדיין, העובדים התעלמו ממנו, רובם דיברו ספרדית או סינית ביניהם. והוא בינתיים נשנש קצת גזר. הוא החליט להמתין עוד כמה דקות לפני שהוא ממשיך כדי לתת לשטח להירגע. אחד העובדים הניח מולו קערה של צ'יפס חם וסימן לו לאכול ואפילו הדגים לו עם כמה צ'יפסים. "אני מנסה להפסיק עם מטוגן" זרק ג'וני, המלצר סימן לו שוב והדגים שוב, עוד מלצר הצטרף להדגמה ואז גם ג'וני. צ'יפס זה צ'יפס זה צ'יפס, אבל השריקה שעברה לו ליד האוזן והקליע שגרם אותה ועבר לו בתוך הסחוס של האוזן זה לא צ'יפס מזויין, ג'וני נשכב על הרצפה ובדרך גורר איתו את קערת הצ'יפס וכל מה שהיה לידה על השולחן, צעקות בספרדית וסינית וכל העובדים נעלמו משם. פ'אנסי מהקבלה של ה'פאב' פיספס אותו בשני סנטימטרים, "'פ'אנסי יא מזדיין מה אתה עושה!?" צעק ג'וני מתחת לשולחן.

"ג'וני צא משם ובוא נגמור עם זה, סיימת"

"לא סיימתי כלום" צעק ג'וני וקילל לעצמו את עצמו ואת כל מי שהכיר ואת אמא שלהם חזיז מזויין ורעם מחורבן איך הגעתי למצב הזה הבן זונה המזדיין מזיין אמהות, אני משוגל לחלוטין איך אני יוצא מהחרא המזדיין הזה.

"סיימת את תפקידך, הפאב מודה לך על שירותך, בלה בלה" ג'וני שמע את פ'אנסי צועד לעברו, הוא חישב איפה הוא נמצא, הוא לקח שבר מצלחת הצ'יפס החם המרוסקת ובמכה מדויקת אחת חתך לפ'אנסי המזדיין את גיד אכילס המזויין שלו. פ'אנסי נפל וירה לכיוון השולחן, ג'וני זחל משם.

"אפס מזדיין, מניאק מחורבן מזיין אמהות זין זין זיון זין" פ'אנסי צרח וקילל וניסה ולחבוש את העקב המזויין שלו. ג'וני חמק מהקליעים וזחל על הרצפה המטונפת של ההמלון בין קליפות תפוחי אדמה, שלוליות של רוטב עגבניות וחלקי פנים או חוץ של תרנגולות או חזירים או שעטנז שלהם. איך הוא הסכים לשיט המשוגל הזה, איך? הוא חייב לחשוב מהר איך להסיג משגול של עצמו אחרת הוא יהיה משוגל לחלוטין ובקבר, מזיין אמהות מזורגג.

ג'וני המשיך לזחול ולקלל, לקלל ולזחול, לפעמים לקלל בקנון עם פ'אנסי שניסה בין הקללות להקים את עצמו מהרצפה ולירות. "ג'ים היה מת בשקט, בלי לעשות צרות מזדיינות כמוך יא חרא".

"מה הקשר לג'ים עכשיו?" צעק ג'וני מבין הסירים. פ'אנסי ניסה עוד ירייה, פספוס מחורבן.

"לא יודע, הייתי אמור לחסל אותו, לא אותך, אתה לא היית אמור להיות פה יא מזדיין"

ג'וני ניסה למצוא הגיון בדברים של פ'אנסי, תוך כדי זחילה. הוא הריח כמו מטלית מטבח משוגלת בסוף דרכה ונראה כמו מטלית מטבח משוגלת בסוף דרכה והרגיש כמו מטלית מטבח משוגלת בסוף דרכה, ולכן כמו כל מטליות המטבח זחל לכיוון הפחים. למה אין לו נשק מזויין הוא חשב, ממתי סוכן יוצא למשימה בלי נשק? למה הוא לא התעקש על זה?...

"פססט.."

ג'וני המשיך לזחול ולקלל קללות מזדיינות משתגלות.

"פסססט.."

מישהו לחש מהצד, ג'וני הרים את הראש, קליע שנורה לעברו שרק ואז פגע בערימת סירים, ניתז וחזר וניתז מספר פעמים עד שנדם.

"תפוס" הלחשן קרא לו וזרק אליו את האקדח שלו. ג'וני בדק את האקדח, כרע למצב ירי ודפק לפ'אנסי כדור במצח, פ'אנסי המזדין צנח מת. ג'וני המשיך לאחוז באקדח במצב מוכן לירי והפנה אותו לעבר הבחור.

"אל תכוון אלי את זה" צעק עליו הבחור "ואל תסתכל עלי" הוסיף בלחץ. ג'וני עמד מול עצמו ועצמו צעק עליו. "אל תסתכל עלי, תסתובב!" ג'וני הסתובב. אסור לעצמך מהעבר להסתכל על עצמך מהעתיד זה משבש לך את הרצף המזורגג, למרות שהפוך מותר. ג'וני עמד במטבח המלון כשהוא עצמו עומד מאחוריו. "תקשיב" אמר עצמו לג'וני, "ג'ים עובד על פתרון, קח את התיק המזדיין הזה, יש בפנים מכתב מג'ים עם הסברים שאסור לי לקרוא ועוד כמה שיט שהוא ומיקה ארגנו, ברור?" ג'וני הביט בתוכנו של התיק המזדין ובעודו מחטט בו הרגיש את ישבנו נחפן.

"מה זה?" צעק עצמו על ג'וני.

"מה זה מה?" שאל ג'וני

"תגיד לי, אתה טוחן מטוגן? הפסקנו להתאמן? מה זה התחת הזה?"

"שני קילו, מה נדלקת? רד לי מהתחת.."

"זה גם ההתחת שלי! תרגיע עם המטוגן, יא מזדיין אני לא רוצה למות מהתקף לב בגיל ארבעים!" ג'וני הרגיש סטירה נוספת על הלחי של ישבנו וחפינה חוזרת.

"אני לא צוחק, בטטה! די עם המטוגן והמתוקים" ג'וני ניסה להסתובב אבל עצמו עצר אותו.

"אנחנו מסובכים מספיק בשביל להוסיף לזה גם שבירת רצף משוגלת, תסתכל קדימה" ג'וני שמע את עצמו סוטר לעצמו על הישבן וממשש אותו, "טוב, אני רואה שאתה מקשיב, כבר יותר טוב. תקרא את מה שג'ים כתב, ותיפטר מה-iCON המזדיין" ג'וני שמע את עצמו הולך משם וחמק בעצמו החוצה מהמטבח אל הרחוב.

בתוך התיק המתינו פאה בלונדינית, חזייה מוזרה לגבר עם שלושה שדיים גדולים מסיליקון, גרביונים סגולים, ביריות ורודות, תחתוני חוטיני בצבע טורקיז ומכתב. ג'וני קרא את המכתב מג'ים, אותו ג'ים שגייס אותו לפאב, שהיה כמו אבא בשבילו וששלח אותו למות במקומו. ג'ים הזין המזדיין. הוא החליט לבדוק מה יש על הפילם. ג'ים ניגש למיני-לאב לפיתוח תמונות ובזמן ההמתנה הוא ניסה להוריד מהג'ינס שלו חלק משאריות המטבח המזדינות. הוא שילם דולר על פיתוח של הפילם ועוד דולר וארבעים על שבע תמונות וקיבל מהטכנאי הישיש מעטפה של אגפא עם תא אחד מנייר לתמונות ועוד תא מנייר פרגמנט לפילם.

"אתה רוצה אלבום קטן לתמונות?" שאל הטכנאי "זה בחינם" הטכנאי הושיט לו אלבום קטן עם תמונה של פסל החירות והלוגו של אגפא. "לא תודה" חייך ג'וני בנימוס ופתח את המעטפה, הוא עבר על התמונות.

"זין מזורגג מזדין מזויין משוגל ומחורבן, שיט" ג'וני קילל, הטכנאי הישיש הביט בו המום. "סליחה" סינן ויצא משם.

גבר בלונדיני בשנות הארבעים שוכב על מיטה, מעליו כורעת זונה וזרזיף צהבהב משתרבב מבסיסה של הזונה את ראשו הבלונדי של הגבר המחייך. מקלחת זהב קוראים לזה, והגבר הוא במקרה נשיא ארצות הברית של אמריקה. זין.

ג'וני החליט לקחת אחריות על חייו ולהסיג משגול של עצמו בעצמו ופשוט להחזיר את הגלגל אחורה, בשביל זה הוא היה צריך פשוט להעביר לצלם המקורי את התמונות. פשוט, זין.

הוא חזר למלון המזדיין, פלירטט עם החדרנית ופלירטט עם הבחורה בקבלה, אבל מי שעזר לו בסוף הוא האיש אחזקה שהיה צריך לסחוב את המזרון ספוג השתן החוצה מהחדר ולהכניס חדש בפעם השלישית החודש. הוא ניסה לפלרטט גם איתו אבל הבחור העדיף כסף. הוא התקשר לצלם המזדיין.

"קח", ג'וני זרק את המעטפה של אגפא עם הפילם והתמונות על השולחן של פאב בפאתי צ'יינטאון והסתובב לצאת.

"חכה, חכה" קרא הצלם, התרומם ותפס את זרועו של ג'וני. ג'וני השתחרר והמשיך ללכת, הצלם זרק אחריו את המעטפה, המעטפה החליקה על רצפה ונעצרה ברגלו הימנית של ג'וני, הוא נעצר.

"איך אני יודע שאתה לא עובד עלי?"

"יש את הפילם המזוין בפנים" ענה ג'וני.

"מה הבעיה לזייף פילם? מי אתה? בשביל מי אתה עובד?"

ג'וני התעצבן, "זה לא מזויף, אלה הצילומים, לא עובד בשביל אף אחד, לא רוצה לא צריך" ג'וני הרים את מעטפה מהרצפה והצלם חטף לו אותה מהיד הוציא את אחת מרצועות הפילם ובדק אותה מול האור. ג'וני הסתובב והלך לכיוון הדלת תוך שהוא מסנן "לך תזדיין".

"תזדיין בעצמך חרררא קטן" קרא אחריו הצלם. הייתה לו ריש מתגלגלת מוזרה, מבטא מסויים שג'וני הכיר אאבל לא קישר לשום דבר כרגע. הוא המשיך ללכת "משהו אירופאי" חשב לעצמו, אולי, אולי רוסי? שיט חרא מזדיין, הוא רץ בחזרה לפאב אבל הצלם נעלם. השיגול העצמי שלו נח כרגע בתוך ערמה ענקית של חרא שעומד להתנגש במאוורר.

ג'וני עמד מחוץ לפאב חסר אונים, תקוע בשנות השמונים בלי אפשרות לחזור. הוא הרס את המשימה שלו כך שאין לו ממש לאן לחזור והקשר היחיד שלו היה באמצעות ג'ים שגם את זה הוא חירבן. זין מזדיין, הוא בוגד מסריח מזדיין, איזה שיגול עצמי פרימיום. המח שלו עבד על טורבו והוא ניסה לעבור על כל מיני אפשרויות לצאת מהחרא שכרגע עבר את האזניים והגיע לקו השיער הנסוג שלו. עם כל ההתעסקות במחשבות הוא לא שם לב לאופנוע שנעצר על ידו, אבל לאגרוף שהוא חטף הוא שם לב. הוא נפל על המדרכה. האופנוען שחבט בו אחז בידו שלו עצמו, מישש אותה וייבב, ואז הוא הוריד את הקסדה.

"ילד מפונק מחורבן משתגל מזדיין מזויין, אההה" ג'ים צעק ממשיך למשש את ידו ולעסות אותה, ואז עזב אותה ותפס את ג'וני בצווארון בשתי ידיו.

"מה לא היה ברור במה שכתבתי לך? מה? אתה סתום? מה עבר לך בראש?" ג'ים העיף לו סטירה עם היד הכואבת. מהעצבים על היד הכואבת הוא התרומם והעיף לו בעיטה לביצים. ג'וני התפתל בוכה מחזיק ביד אחת במפשעה וביד השנייה בעצם הלחי המדממת שלו. ג'ים התרומם וניגב את הדם שנשאר על ידו מהסטירה. לאחר מכן התכופף והוציא את ה-iCON מהכיס של ג'וני והחל דופק אותו במדרכה.

"מה", דפיקה "לא", דפיקה "היה", דפיקה "ברור", דפיקה, ה-iCON נשבר לחלוטין. "בלהיפטר מה-iCON שלך?"

"תעלה לאופנוע המזדיין" ג'ים זרק מתנשף, תוך שהוא מוסיף עוד בעיטה קטנה בישבנו של ג'וני.

"אני מזדיין? אני?" ג'וני התאושש קצת. "זו הייתה המשימה שלך! אתה היית אמור למות, לא אני! זה המוות המזדיין שלך, סובבת את כולם שישלחו אותי למות במקומך, חשבתי שאנחנו חברים, אתה גייסת אותי.. היית.. היית.." ג'וני התחיל לבכות עם דמעות וכל החרא הזה. ואז ג'ים החטיף לו אגרוף בפעם השנייה עם היד השנייה. ג'וני נפל שוב.

"אני? אני? ילד קטן ומזויין, מה אתה בא לי פתאום עם כל הקשקושי רגשות האלה. היית כמו אבא בשבילי.. היית כמו בן בשבילי.. היית כמו זין בשבילי. זה הכל היה רעיון שלך!"

"תפסיק לשקר לי!"

"מה לשקר לך?"

"למה לא סיפרת לי שאתה היית צריך למות ולא אני?"

"תגיד אתה דפוק, אני רץ קדימה ואחורה בזמן עם התוכנית שלך כמו משוגע, מנצל את הטובות שלי מכל העובדים המחורבנים של ה'פאב', חייב טובות חדשות לחצי עולם כדי להציל את התחת שלך ועכשיו אתה מקשקש לי כאילו אתה לא יודע כלום"

ג'וני ישב על המדרכה בוכה, מדמם, הדמעות והדם המזורגגים שלו התמזגו בנזלת מחורבנת שזרמה מאפו והוא גמגם "אני.. אני לא יודע.. על מה אתה מדבר.." ג'וני ניסה לנגב את הנזלת עם הבנדנה שמיקה קשרה לו על היד. ג'ים נעמד, נשם עמוקות, הניח יד על פרצופו שלו עצמו ונאנח.

"מה התאריך אצלך?" שאל ג'ים. ג'וני הביט בו חסר הבנה עסוק במחשבות המבולבלות במוחו, עסוק בלהיות בן ארבע שוב, עסוק במשפחה המפורקת בה גדל, עסוק בעצמו. ג'ים התכופף והפשיל בעדינות את שרוולו של ג'וני והביט בשעון שעל פרק כף ידו. ואז הוציא מטפחת של זקנים מהכיס, ניגב את הנזלת מאפו של ג'וני ואת הדם והדמעות והניח יד אבהית על צווארו. תשכח מה שאמרתי, אני מצטער, תאמין לי זה רעיון שלך. שלך מהעתיד, אבל עדין שלך ואנחנו חייבים לעוף מפה אם אתה רוצה איזה סיכוי של חיים". ג'ים עזר לג'וני לקום, חבש קסדה, התיישב על האופנוע והגיש קסדה נוספת לג'וני. ג'וני התיישב מאחוריו וחיבק אותו, חזק. הם נסעו משם.

***

האופנוע דהר בתוך צ'יינטאון, ג'וני ניסה לצמצם את רגליו הארוכות המפושקות כדי להימנע מלפגוע בהמולה המשוגעת מימינו ומשמאלו אבל הביצים המזוינות שלו עדיין כאבו, הוא רצה למשש אותן ואת גופו החבול אבל ג'ים לא נהג מי יודע מה והוא פחד לשחרר את החיבוק ולעוף. הם נכנסו באחת הסימטאות והחליקו מטה לאחוריים של מסעדה סינית, שוב מטבח משוגל, חשב ג'וני. שניהם נכנסו פנימה, ג'ים החליף כמה מילים בסינית עם איזו סבתא ואז סימן לג'וני לבוא אחריו אל תוך מה שנראה כמו חדר קירור. בתוך חדר הקירור המזוין בין הירקות והבשר עמד עוד מקרר מזוין.

"התיק אצלך?" שאל ג'ים.

"כן" ענה ג'וני ספק בקול ספק בהנהון.

"אצלך, כאן?" שאל ג'ים שוב.

"כן, כן" ענה ג'וני שוב והסיר את התיק מגבו המזורגג והשליך אותו לעבר ג'ים. ג'ם פתח אותו, בדק את תכולתו והחזיר אותו לג'וני.

"כנס למקרר" אמר ג'ים בסמכותיות. ג'וני הביט בו בלי לזוז.

"כנס למקרר נו, זה מה שהצלחתי לארגן בתור מכונת זמן"

"לא נכנס לשום מקרר עד שאתה לא מסביר לי מה קורה פה"

"מה אתה לא מבין, ילד?" זרק ג'ים בהתנשאות.

"לא מבין כלום מזורגג, לא מבין למה מנסים להרוג אותי, לא מבין למה אתה מרביץ לי, לא מבין. לא מבין!"

ג'ים נאנח. "היית צריך לחזור בזמן כדי למנוע צילום של הנשיא במקלחת זהב, היית צריך להעביר את התמונות להשמדה, היו צריכים להשמיד את כל הראיות ולכן גם אותך. גילינו את זה לפני וכדי להציל אותך התנדבתי ללכת במקומך, בגלל שאני גייסתי אותך ואתה ה'ילד' שלי. זה נראה להם הגיוני שאני מוכן למות במקומך חרא קטן, חזרתי במקומך ובמקום לבצע את המשימה קפצתי לשתול מכונת זמן בעבר כדי להזהיר אותך. אתה לא יודע על כמה אסורים עברתי, אני מקווה שעדין יש עולם אחרי כל זה. עכשיו תכיר מקרר – ג'וני, ג'וני – מקרר. כך גם אני מהאייטיז הגעתי למטבח של ה'פאב' להשאיר לנו הוראות. בגלל הכישלון שלי היו צריכים לשלוח אותך ובגלל שלא הגעתי למקום בכלל ולא ידעו שידעתי על מקלחת הזהב אז לא היו צריכים לחסל אותי, זה היה תכנון מזויין שלך מלכתחילה. אתה היית אמור לחטוף כדור במטבח המזורגג, להתחזות למת ואז להיכנס לחדר קירור עם המקרר המזורגג הזה ולחזור ל'פאב'!"

"איך אני אמור לחטוף כדור ולהישאר בחיים?" ג'וני חשב שעלה על נקודה מכשילה בסיפור.

"בשביל זה הג'ינס והג'קט המשוגלים חסיני כדורים"

"איזה חסיני כדורים בראש שלך"

ג'ים שלף אקדח וירה בירך של ג'וני בלי הסברים, ג'וני התרסק על ערימת כרובים שנחה מאחוריו, הג'ינס היה שלם, הקליע נמרח עליו, הירך של ג'וני לעומתו הרגישה כאילו היא נשרפת מעצמת המכה, הוא בכה שוב. "בן זונה מזדיין מזיין אמהות משגל חרא זין אההה".

"עכשיו כנס למקרר ועוף לארבעה עשר ביוני אלף תשע מאות וחמישים לפני שאני גומר עליך את המחסנית"

ג'וני צלע למקרר המזורגג שבתוך חדר הקירור המזורגג וג'ים צעק אליו "אתה יודע מה אתה צריך לעשות? קראת את המכתב?"

"כן, כן"

"כן, כן, קראת או לא?"

"קראתי. לרקוד, אני צריך לרקוד"

ג'ים תפס אותו שוב בצווארון "תרקוד, תרקוד כאילו אף אחד לא רואה, ילד! אתה שומע אותי? כאילו אף אחד לא רואה!"

***

"הוא מת" סיכם אדי. "הוא מת והוא בחדר קירור כאן, מקרר מספר שתים".

המפקח מטעם הנשיא לגם בקול מהתה שלו. "בדקתם טוב שניקיתם אחריו?"

"כן, ברור" אמר פראנק בנימה שחצנית.

"מצאו אצלו תיק מלא ב..." אדי התחיל לדבר אבל פראנק נדחף לדבריו "ניקינו אחריו, אין לך מה לדאוג" חזר פראנק על הדברים וסימן לאדי לסתום.

"טוב מאוד, טוב מאוד. חוץ מזה איך מתקדם החיפוש אחרי הבלונדינית עם השלושה שדיים? לא אמרת לי שמצאת אחת באוקראינה באיזור של צ'רנוביל? הנשיא יושב לי על הוריד עם הדבר הזה. אם אני לא מוצא לו אחת כולנו עפים על טיל".

בלי קשר לכלום, חולצת קים/טראמפ בפסגה בהאנוי, פברואר 2019



1 iCON - מכשיר שח רחוק אלחוטי, ייוצר מפיתוח של חומרים מתקדמים שבבסיסם מינרלים שנכרו במאדים. המכשיר מייוצר ומשווק על ידי F.G.M.A.T Corp. ®™
F.G.M.A.T Corp. ®™ תאגיד פ.ג.מ.א.ט. הוא סימן רשום של A.I.E©®™


2 חפ"ק – חולית פיקוד קדמית, מושג צבאי שמשמעו גורם בשטח שאחראי על ההתרחשויות ומעביר מידע אחורה לדרגים גבוהים יותר.



טֵט

פוסט טכני על איפה הייתי ומה עשיתי בדרום מזרח אסיה נמצא פה.

חגיגות היום הראשון של האביב בצפון ויאטנאם ותחילת השנה החדשה שנת החזיר. בעצם בישראל אין לנו חגיגות השנה החדשה כי מישהו העביר אותה לסתיו במקום שתהיה באביב, בפסח. במקום זה יש לנו באביב את יום העצמאות, ההחלטה הכי טובה של בן גוריון, נשבע לכם בבודהה.
רגע לפני כניסת החג
ובעצם זה מה שזה טט בהאנוי, חגיגות, זיקוקים, אוכל רחוב (זה תמיד), בלונים ופיצ'יפקס מאירים ומנצנצים, הופעות רחוב של להקות צעירות ואפילו לא דרקון אחד, נשבע לכם. שום דרקון לא ראיתי בחגיגות. אולי בגלל שזו שנת החזיר.
מיצג חזיר, אחד מיני רבים
באיזשהו שלב בסיבובים שלי מסביב לאגם הוֹאָן קִיֵם אנשים התחילו לשלוף עיתונים ולהתיישב מסביב, ובאיזשהו שלב אני מתכוון לעשר וקצת למרות שהזיקוקים רק בחצות, תיישבתי כי אחרת לא יהיה לי מקום, ואז הבנתי למה בכל פינה מוכרים גרעינים, כי איך מעבירים שעה וחצי? במיוחד שהאינטרנט הסלולרי שלי לא עובד..
מחכים ומצפים
קצת מבאס שהשנה מתחלפת בחצות, לפחות אצלנו בְּיוֹמָעצמאות הקדימו את הזיקוקים לתשע וחצי - עשר. יש פה איזה נער שמנסה להלהיב את הקהל וצועק בויאטנאמית והם עונים לו אבל אני לא מבין כלום ואפְחַד לא יכול לתרגם לי, אבל כן סימנו לי גלגול אצבע על הרקה, הסימון הבינלאומי לאנשים שלא מגולגלים בנייר אורז ולא מטוגנים עד הסוף. טוב, הסבתא פה שמוכרת נקנקיות ואחראית על הסדר גירשה אותו והוא הלך להציק עשר מטר ימינה ליד סבתא אחרת עם נקנקיות והנה כבר חמישה לאחת עשרה, הופ איך שהזמן רץ כשמשוגעים. עכשיו הוא שר לסבתא השנייה..
הילדים פה מאבדים סבלנות ונרדמה לי הרגל.
לא מבין את האובססיה הזו לחצות, זה בטח שאריות של הקולוניאליזם האירופאי שהביא לפה את השעון, מה היה רע בתרנגול בבוקר ושקיעה בערב? למה לחלק את הלילה לשניים ודווקא באמצע לשים את ההחלפה של היום? מה רע בשלושה כוכבים כמו יהודים טובים? למה האירופאים אימצו את הנצרות במקום את היהדות? היינו יכולים לקבל יופי של מופע זיקוקים בשקיעה. טוב, לכל הילדים מסביב יש אינטרנט של חברה אחרת והם רואים בוב הבנאי וסמי הכבאי, אל תקנו סים של מובּיפוֹן בויאטנאם, הכל בויאטנאמית ואני לא מבין את האסאמסים שאני מקבל מהם..
תרנגול מבושל בשלמותו לרגל החג, שנהיה לראש של תרנגול ולא לזנב של דג!
23:27 וסבתא עם פירות חדרה לגזרה של הסבתא עם הנקנקיות. בינתיים שקט, אף אחד לא רוצה, לא פירות ולא נקנקיות.
מחכים. עוד חצי שעה לשנת החזיר. אני מבטיח שאוכל מלא חזיר השנה, כמו שנאמר שנהיה לשינקן ולא לטופו, לבייקון ולא לטבעול, לשפק ולא לקולורבי.
בינתיים אני אספר לכם שאחד המאכלים ברחוב בהאנוי זה נייר אורז טרי שנעשה במקום, מפזרים עליו בשר חזיר טחון מטוגן עם פטריות ובצל, מגלגלים, חותכים עם מספריים כי אין סכינים פה, עורמים שלושה דפים כאלה מגולגלים וחתוכים על צלחת, מעל שבבי בצלי שאלוט וכמה חתיכות של נקניק חזיר ויאטנאמי ומגישים ביחד עם רוטב דגים מתוק, לימון וצ'ילי. בישראל מצאתי רק רוטב דגים מלוח, אני אחפש יותר טוב כשאחזור. וזה קליל וטעים, כמו ספרינגרולז רק יותר טעים..
ספרינגרולז טריים לרגל היום הראשון של הספרינג
וגם אכלתי פְהָא (מרק נודלז אורז ויאטנאמי) עם דגים מטוגנים שזה היה נחמד. 23:38 אני מרגיש כמו שמירה בצבא עם איך שהזמן זז לאט ואני רוצה כבר לישון..
23:39 איבדתי תחושה בשתי הלחמניות של הישבן של התחת שלי. 23:40 עוד אנשים מצטופפים מכל הכיוונים, אני לא יכול ללכת מפה גם אם הייתי רוצה מרוב אנשים וגם בגלל שנרדם לי כל הפלג גוף תחתון.
23:41
23:42 האבא מהמשפחה משמאל מנצל את הזמן כדי לנקות את הסלולרי שלו מתמונות מיותרות. 23:42 אפילו לא עברה דקה!!
אההה!!!
23:43 חשבתי כבר שהדקה הזו לא תעבור לעולם והיא תעצור ותסתובב בחדר, ותציץ בחלון, ועם הדקה הזו אני ארדם - כשטיילתי בדרון-אנריקה הייתי מדפיס כל יום שישי באיזה קפה אינטרנט את הטור השבועי של י. גפן והולך לקרוא אותו באיזו פלאזה. לפעמים המחשבים הדרון-אנריקאים היו מדפיסים כל מילה ךְוּפהָ והייתי צריך לקרוא כמה פעמים כל הרָוּשְ. אבל עכשיו הכל זמין כל הזמן, חוץ מעכשיו כי יש נראה לי שנגמרה לי החבילה או משהו בויאטנאמית.
23:47 13 דקות, מספר מסוכן. אתם יודעים שאין שורה 13 במטוסים? קופצים בין 12 ל 14 , מה שמוזר הוא שלא החליפו לשתי שורות 7 במקום בשביל המזל.
23:49 הקהל מתחיל להתמתח ולחלץ עצמות ולהעיר את הנרדמים ולישר את העקומים ולהשתיק את הקשקשנים ולאכול נקניקיה.
23:51 כמה אנשים יָא ראבי.
23:52 ילדה נעמדה והיא מסתירה לי, אני לא יודע מה מקובל, לשבת או לעמוד, כרגע כולם יושבים, לא נראה לי שאצליח לעמוד בלי תחושה בפלג גוף תחתון ואז כולם יסתירו לי ואני לא אראה כלום וסתם ישבתי פה שעה וחצי במקום לישון.
23:53 7 דקות לגן עדן.
23:54 אנשים מתחילים להצביע לשמיים אבל אין כלום, נשבע לכם, רק עננים. ופנסים שמאירים לשמיים כבר שעתיים.
23:55 תיק תיק תיק...
23:56 אנשים לפני מסתכלים על המופע זיקוקים משנה שעברה בטלפון.
23:57 הויאטנאים לידי כבר התחילו להסריט את השמיים הריקים.
רסיסי זיקוקים נופלים מעל לאגם
היה באמת מופע מרשים, הרבה מחיאות כפיים וקריאות וואוו, 15 דקות של זיקוקים מכל הסוגים, כולם ישבו יפה וצפו בהתלהבות.
בדרך חזרה קניתי שקית בד צבעונית עם גפרורים ומלח, אש ואדמה בשביל המזל לשנה החדשה וויאטנאמים שרפו כסף מדומה וכל מיני דברים מעוצבים מנייר בפתח בתייהם כדי להשאיר את הדברים הישנים והרעים מאחור ולתת לדברים החדשים והטובים להגיע.
שורפים את האתמול בשביל המחר
שנת חזיר טובה למי שחוגג.

ווידאו קצר מהאוירה