כשהייתי קטן היה משחק קופסא "חבילה הגיעה" וזה היה מסלול מכשולים בירוקרטי בין המשתתפים כדי להגיע למכס ולשחרר את החבילה. את המשחק המציא הגאון אפרים קישון והוא שיקף את רוח התקופה, פעם לתקופות היתה רוח. אני סתם שלחתי חבילה בדואר ישראל במשלוח מהיר אקספרס - דואר שליחים (מקור) - זה מה שרשום על השובר.
אז שלחתי אותה ובצד השני של השובר יש פירוט על כמה זמן לוקח לחבילה בדואר שליחים מהיר אקספרס להגיע, אז אם שולחים לפני 10:00 בבוקר אז זה בו ביום אלא אם כן היישוב שלך ויישוב היעד לא ברשימת הישובים הראשית, ואז זה מהיום למחר אלא אם כן אתה או היישוב גם לא ברשימה המורחבת ואז זה מהיום למחרתיים אלא אם אתה או היישוב נמצאים במרחב הכפרי ואז זה בדואר נע. בקיצור שלחתי בראשון עד שלישי בערב החבילה הייתה צריכה להגיע, מקסימום רביעי אם יש תקלה.
אז לא.
אז שלחתי אותה ובצד השני של השובר יש פירוט על כמה זמן לוקח לחבילה בדואר שליחים מהיר אקספרס להגיע, אז אם שולחים לפני 10:00 בבוקר אז זה בו ביום אלא אם כן היישוב שלך ויישוב היעד לא ברשימת הישובים הראשית, ואז זה מהיום למחר אלא אם כן אתה או היישוב גם לא ברשימה המורחבת ואז זה מהיום למחרתיים אלא אם אתה או היישוב נמצאים במרחב הכפרי ואז זה בדואר נע. בקיצור שלחתי בראשון עד שלישי בערב החבילה הייתה צריכה להגיע, מקסימום רביעי אם יש תקלה.
אז לא.
 |
| צב- אילוסטרציה |
ניסיתי לשלוח פניות ציבור ולתפוס מישהו בטלפון ושיימינג ברשת וכלום, אז הלכתי לדואר.
רבתי עם הפקידה שתיתן לי לדבר עם המנהל, היא התנגדה אבל בסוף נמאס לה והיא שלחה אותי אליו, הוא דיבר בנייד. יפה שמישהו הצליח לתפוס בטלפון איזה מנהל בדואר כי אני לא הצלחתי.
הוא דיבר ודיבר ולבסוף קם עם הטלפון ואמר "שנייה אני חוזר" ונעלם בדלת שמאחוריו. הוא לא חזר. חיכיתי איזה רבע שעה ואז קמתי לחפש אותו. הדלת הובילה למסדרון עם דלתות, אבל הוא לא היה באף משרד, ולא במחסן ולא במטבחון וגם לא בשירותים. מאחורי אחת הדלתות היו מדרגות אז ירדתי קומה לעוד מסדרון עם דלתות ויציאה לחנייה של השליחים אבל הוא לא עישן סיגרייה בחוץ, וגם לא היה בחדר של המנקה. אז ירדתי עוד קומה ופתחתי דלת כבדה כמו של מקלט עם שלט גדול 'אין כניסה' באדום, ישב שם בחור על כיסא כתר וקרא עיתון, נכנסתי פנימה.
"מי אתה?"
"אני מחפש את המנהל"
"הוא לא פה, ואתה לא יכול להיות כאן"
"הוא אמר לי לחכות ונעלם"
"הוא לא נעלם, הוא איפשהו אבל לא פה"
"אולי אתה יכול להתקשר אליו?"
"אין פה קליטה"
"יש לך טלפון רגיל" אמרתי והצבעתי על הטלפון הרגיל.
"אף אחד לא עונה לצלצול מטלפון רגיל" עוד בחור הצטרף לשיחה.
"דוד, מי זה?"
"הוא מחפש את המנהל"
"המנהל לא פה" אמר הבחור החדש.
"הבנתי, אולי אתם יכולים לעזור לי, שלחתי חבילה בדואר שליחים אקספרס מהיר והיא לא הגיעה".
"מתי שלחת?" שאל החדש.
"לפני שבוע". שנייהם צחקו.
"יש לך מספר חבילה?"
"כן" אמרתי והושטתי לדוד את השובר. הוא הקליד את המספר.
"היא תגיעה בעוד תשעה ימים ב 14:37, תגיד למי ששלחת לו שיהיה בבית"
"עוד תשעה ימים? זה איחור של שבועיים!" שני הבחורים עיוו את פנייהם.
"זה לא נחשב איחור" השיב דוד.
"התאריך זה סגור? אי אפשר לפני?"
"סגור סגור, תגיעה בעוד תשעה ימים ב 14:37, סע לשלום"
"מה סע לשלום? מה אני הגשש?" שני הבחורים צחקו.
"איך אתה כל כך בטוח שהיא תגיעה בדיוק ב 14:37?" הם צחקו שוב, ואז דוד אמר "אם אני אגיד לך אז משה פה יצטרך להרוג אותך!" ושנייהם פרצו בצחוק מתגלגל, משה קצת נחנק ודוד טפח לו על הגב.
"בסדר, שיהרוג אותי, אבל אני רוצה לדעת, איך אתם יודעים?"
"עזוב, סע לשלום, אנחנו צריכים לחזור לעבוד, יש עומס" צפצוף אזעקתי משהו נשמע ודלת מעלית נפתחה מאחורי משה. במעלית היו שלוש חבילות ועל הקיר לוגו של אמזון שמישהו גירד ומדבקה של דואר ישראל עם הצבי שהודבקה עליו בצורה עקומה וכיסתה פחות ממחציתו. משה נכנס למעלית להוציא אותן ודוד ניסה לנפנף אותי.
"מה זה? יש לכם עוד קומות בבניין? כמה כפתורים יש במעלית הזו?"
"תקשיב, יש לך פנים יפות לא רוצה להרוג אותך, סע הביתה החבילה בדרך" הוצאתי את הטלפון וצילמתי את המעלית והחלל, באמת לא הייתה קליטה אבל דוד התעצבן ודחף אותי, נפלתי והוא לקח את הטלפון שלי ושבר אותו.
"אתה רוצה להסתבך בכח?" דם יצא לי מהאף ומכף היד ומהברך. ססעמק. משה סיים להוציא את החבילות מהמעלית ושלף אקדח. "אין ברירה דוד" הוא סינן.
"מה אין ברירה? צעקתי בקול שבור.
"מה אין ברירה? צעקתי בקול שבור.
"אין ברירה, אמרתי לך להתחפף" אמר דוד בספק ייאוש ספק השלמה "זה המרכז שילוח בין זמני של הדואר והוא סודי"
"מה סודי במרכז שילוח של דואר?"
"זה לא מרכז שילוח - זה מרכז שילוח בין זמני. מפה שולחים בזמן חבילות של הדואר"
"נו, ולא יכולתם לשלוח את החבילה שלי בזמן?"
"מה סודי במרכז שילוח של דואר?"
"זה לא מרכז שילוח - זה מרכז שילוח בין זמני. מפה שולחים בזמן חבילות של הדואר"
"נו, ולא יכולתם לשלוח את החבילה שלי בזמן?"
"לא בזמן הזה" התעצבן דוד, "משלוח בזמן בזמן!"
"מה בזמן בזמן!" צעקתי.
"אתה סתום?" דוד התעצבן עוד יותר והסביר לי עם תנועות ידיים, "לוקחים חבילה שהגיעה היום, ובגלל שיש עומס אף שליח לא יכול להביא אותה היום בזמן, אז שולחים אותה בזמן לעוד שבועיים כשיש פחות לחץ ואז יש שליח שיכול להביא אותה בזמן! עכשיו זה ברור?"
"אתם שולחים חבילות במכונת זמן שיגיעו באיחור?"
"לא באיחור - שולחים אותן בזמן!" צעקו משה ודוד ביחד.
"אבל זה עדיין באיחור של שבועיים!"
"שבועיים זה לא איחור, כבר אמרנו לך" משה כיוון אלי את האקדח.
"רגע רגע רגע רגע רגע רגע..." צעקתי
"רגע רגע רגע רגע רגע רגע..." צעקתי
"אם יש לכם מכונת זמן למה אתם שולחים אותם לעוד שבועיים? למה לא בעוד יומיים?"
"נראה לך סביר להשתמש במכונת זמן של חצי מיליארד דולר בשביל לשלוח לעוד יומיים? כבר עדיף לתת לזמן לעבור"
"אז למה לא לתת לה לחכות שבועיים?"
"ואיפה נשים אותה? אתה יודע כמה חבילות יש?"
"אז כל המכונה הזו זה כדי לחסוך מקום?"
"כן, זה יותר זול מלבנות עוד מרכז חלוקה" משה הרים שוב את האקדח.
"רגע רגע רגע רגע רגע רגע.. אז למה לא לשלוח אחורה בזמן? נגיד להביא את החבילה לפני שבוע קצת אחרי ששלחתי אותה?
"אין לנו את הפיצ'ר הזה, זה יש רק לאמאזון"
לא היה לי מה להגיד על זה. משה הרים שוב את האקדח.
לא היה לי מה להגיד על זה. משה הרים שוב את האקדח.
"עזוב משה עזוב, תן לו ללכת" אמר דוד, משה סינן 'אהה' חלש.
"אין לי כח עכשיו לנסוע בזמן ולהיפטר מגופה, חוץ מזה הנסיעות האלה עושות לי כאב בטן"
"אבל הוא יספר לכולם!"
"מה הוא יספר? שלדואר ישראל יש מכונת זמן? מי יאמין לו?"
"מה הוא יספר? שלדואר ישראל יש מכונת זמן? מי יאמין לו?"
