תוויות

‏הצגת רשומות עם תוויות אמנות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אמנות. הצג את כל הרשומות

חייל משתין ליום העצמאות (הסיפור שמאחורי הציור)

כתבתי הרבה על הציור שלי 'חייל משתין בצד הדרך' על כל מיני גלגולים שלו, אבל לא על איך שהוא התחיל, אז הנה.

אתם בטח כבר יודעים על הפינה החמה שיש לי לאוטובוסים, במיוחד כאלה בלי מזגן ביום קיץ חם. אבל הסיפור הזה הוא לא על אוטובוסים, הוא על נהגים. נהגי אוטובוס.
פעם היה רק אגד, והחוקים היו המלצה רופפת, ולא היתה אף תוכנית ברדיו שהיית יכול להתלונן על תחבורה ציבורית. אז האוטובוס שהיה יוצא מאיפשהו לאנשהו היה נוסע על הדרך ואוסף את כל מי שעמד בצד בלי קשר לתחנות, ומוריד את כל מי שהיה רוצה, איפה שהוא היה צריך בלי קשר לתחנות, והיה מפזר את הנוסעים אם כבר עברו השעות של השירות פנימי, ובקיצור שכונה (במילעיל). וזה היה מעולה, כי אף אחד לא מיהר לשום מקום, וגם לא היה שום מקום שאפשר היה להגיע אליו, חוץ מלמילואים בסיני או משהו. כי היה חרם ערבי ולא היה פה כלום, אולי קצת וידיואים מוברחים מלבנון וטלויזיות צבעוניות. ולטוס לחו"ל עלה מלא כסף.
אז לנהג אוטובוס היה זמן, הוא היה עוצר בדרך כדי שהנוסעים יוכלו לעשות פיפי, וגם הנוסעות, וגם ילדים קטנים.
זו הייתה התקופה לפני המיזוג אויר, אז החלונות היו פתוחים, והסיגריות דלוקות. והיו מלא מדבקות שאסור להוציא ראש או יד דרך החלון. כי הוא פתוח.
ואז איזה מישהו המציא את המזגן.
ואם יש מזגן אז החלונות נסגרים.
והמעשנים, מעשנים.
ואז אנשים התחילו לריב.
אז זרקו את המעשנים לספסל האחורי.
אבל אז הגיע הסרטן, ושוב התחילו לריב.
אז האנשים יכלו לעשן רק כשהאוטובוס עוצר בשביל להשתין.
אז חוץ מהמדבקות שאסור להוציא ראש או יד דרך החלון, הוסיפו את המדבקות שאסור לעשן.
אבל המיזוג אויר היה חרא, אז עדיין היו חלונות נפתחים באוטובוס לימים חמים במיוחד כשהאוטובוס מלא. ומידי פעם מישהו היה פותח חלון ומעשן דרך החלון.
ואז קרה הדבר הנורא מכל, מאיזושהי סיבה מטופשת החרם הערבי קרס. ופתאום התחילו לייבא לכאן כל מיני דברים שאנשים רצו לקנות, וכל מיני אנשים שאנשים אחרים רצו לפגוש. ואפשר היה לטוס לחול בזול. ופתאום לאנשים היה לאן להגיע, והם רצו להגיע בזמן!
כדי להספיק ל-SALE, וכדי להספיק לפגישה, וכדי להספיק לטיסה!
והמיזוג אויר השתפר ונעלו את כל החלונות.
ואסור היה לפתוח חלונות כדי לעשן, וגם אי אפשר היה להשתין יותר כי האוטובוס צריך להגיע בזמן.
ואז הגיעה הנאכבה של התחבורה הציבורית, האינטרנט.
והאחריות החברתית, והערבות ההדדית והדרישות מהציבור, כדי שהאוטובוס ייצא בזמן, ויגיע בזמן, ולא יעשנו בו, ולא יוציאו ראש או יד דרך החלון, ולא לעצור איפה שאין תחנה, ולא לעצור להשתין!
וכדי לרצות את ההמון התחילו לשלוח פקחים ולחלק דוחו"ת.
והנהגים התחילו להתנצל ולהמשיך לנסוע. 
ולריב עם קשישות על סלים שהם לא יכולים לעצור אם אין להם תחנה,
ולריב עם אמהות לילדים שלא יכולים להתאפק.
ועם מעשנים מכורים שלא יכולים שלא לעשן.
ואנשים התחילו לתכנן את הנסיעה בתחבורה הציבורית, ולהשתין לפני, כי לנהג אסור לעצור. ולעשן לפני, כי אסור. ולקחת צידה לדרך, ולדאוג לעזרה עם הסלים.
ואז באיזו נסיעה ב-842 ביום שישי בצהריים, עם מיזוג וחלונות נעולים, ובלי עישון, ובלי להוציא ראש או יד דרך החלון, ועם ילדים שמתאפקים וקשישות עם סלים, ה-842 עוצר באמצע שומקום, בין פרדס חנה לואדי ערה. וכל הנוסעים מחסירים פעימה כי אולי האוטובוס נתקע והם הולכים לבלות את השבת באום-אל-פאחם. הדלת נפתחת, ויורד חייל עם כומתה אדומה ואם-16 ניגש לצד הדרך, פותח מכנסייו, משתין, מנער, רוכס, עולה לאוטובוס חזרה, מודה לנהג, והאוטובוס ממשיך לנסוע.
מלא חיילים משתינים, יציקה אקרילית על דיקט
כי לא קשישה עם סלים ולא אם לילד מתאפק, ולא מכור לסיגריות יעצרו אוטובוס של אגד, אלא חייל בדרך הביתה שחייב להשתין.
יום עצמאות שמח.

סדנת חומרים - פוסט מצולם

בחודש וקצת האחרונים השתתפתי בסדנת חומרים (באקדמיה לציור פיגורטיבי - אמיר ניר - בקיבוץ הגושרים) (סדנאות שלקחתי בעבר אצל אמיר ניר)

מהי סדנת חומרים?

לא, לא בישלנו מתאמפטמין בתחתוני סבא לבנים בקרוואן במדבר, וגם לא גידלנו עציצים במרתף. אבל כן ערבבנו, בישלנו ומתחנו כל מיני חומרי ציור. גם מודרניים וגם מהמתכונים של הסבתא של מיכאלנג'לו.

משהו הלך לאיבוד בעולם המודרני, שהכל מגיע מן המוכן, עם תוית.
כל הפן המחקרי בלהיות אמן נעלם מן העולם.
הכל 'Ready Made'

אז לא
לא הכל.

מתחנו בדי פשתן אמיתיים על מסגרות עץ.
צבענו אותם ב'דבק עצמות' שבישלנו לבד.
וגם מרחנו עליהם ג'סו ושייפנו והכל כדי להכין בד אמיתי, שמרגיש אחרת לגמרי.
והכנו ניירות עם שלק לציורי שמן,
ושיחקנו עם דיו,
ועם טמפרה, שזה פיגמנטים וחלמון.
וצבעי מים,
וכל מיני סוגים של מכחולים.
וסכין,
ועוד כל מיני דברים שפותחים את הראש.

וגילינו שלכל דבר יש מחיר שמשקף איכות
יש קקה
יש Student שזה קצת יותר טוב מקקה
יש Studio שזה קצת יותר טוב מ Student 
ויש Artist שזה יותר טוב מ Studio 
ככה זה

והיה כיף.

מצורף אלבום מצולם של החוויות :)

לפרטים וסדנאות
העמוד של האקדמיה לציור פיגורטיבי בפייסבוק

אמיר מטביע נייר לצבעי מים 500 גרם!
על נייר אמיתי לא מתפשרים
ככל שהצבע יותר יקר, תכולת הפיגמנט יותר גבוהה, ככה זה

אמיר מדגים עבודה בצעי מים, רטוב על יבש

מורחים שלק על נייר, הכנה לצבעי שמן

אמיר מציג דוגמאות לציורי טמפרה (הימני למכירה, את השמאלי הוא לא מוכן לשחרר :)

עם החלמון מציירים מסתבר, עם החלבון עושים מרנג

חביתה כחולה

התנסות בסדנה

התנסות בסדנה

אמיר מאחורי החומרים

דבק עצמות (Rabbit-skin glue)

מבשלים ארנבות

בד פשתן אמיתי

עדיין מבשלים, זה לוקח זמן..

מותחים בדים

כלים, כלים

צבע לצבע

השולחן של המאסטר

הפסטלים של רוני

השולחן של המאסטר

משחקים בדיו

תשע מטרות כתף צבעוניות, למסיבה

תשע מטרות כתף צבעוניות הולכות למסיבת רחוב בקרית שמונה.
וידאו: חמוטל
במסגרת מסיבת רחוב של שישי - קפה חברותא, קרית שמונה.



מטרות נפרדות

מטרות נפרדות

איחוד מטרות

המטרות בסטודיו


מתחת לבית שלי

9 מטרות חוצות את הכביש ליד קניון 8 ואגד

9 מטרות מבקרות אצל 'מנשה'

וגם ליד בזק

9 מטרות יורדות במדרגות

9 מטרות מגיעות לכיכר

בכיכר מול קפה חברותא

חייל לבוש

אני קם בבוקר, מתארגן לצאת. פתאום אני רואה חייל לבוש. אחד מאלה שהכנתי בשביל צבעי בסיס
אני אומר לו: "מה?"
ומה הוא אומר לי בחזרה?
"צ'מע אני צריך לזוז"
"מה צריך לזוז?"
"לזוז לזוז, לא יכול לספר"
"מה לא יכול לספר?" אני צועק "אני עשיתי אותך! אני כמו אבא'שך! האלוהים שך! מה לא יכול לספר? מה?"
"צ'מע, הסורים על הגדרות, אני חייב לזוז"
מה סורים עכשיו. מאיפה הוא הביא לי את זה. סורים עאלק. מתלבש לי פתאום, אני עשיתי אותו ערום!
אז אמרתי לו "ים, מיים מפכים, בקבוק, בקבוק.. זרימה.. "
ואז הוא אומר לי "מה יש לך?"
"מה, מה יש לי? דיבורים על מיים לא גורמים לך לרצות להשתין?"
"לא" זרק לי, "אני חייב לזוז, ותודה"
מה תודה, תתפשט!

חייל לבוש, אם אתם רוצים לראות אותו, בואו לצבעי בסיס 2

(לתמיכה בפרויקט בהדסטארט)

עלילות הטרמפיסט

אחרי השתתפות בפרויקט המנהרה בשנה שעברה עם האמן עדי סנד (כתבתי על זה פה) התחלתי לעשות עוד ועוד שבלונות מהציורים שלי. קצת השתתפו בתערוכה בברלין, וקצת על קירות בכל מיני מקומות.
התוצר האחרון הוא סדרה של הדפסים של הציור 'הטרמפיסט' מ-2010. הרבה דברים עברו על הטרמפיסט מאז, הנה כמה מהם..

גלופת הטרמיסט הצבועה (תלויה אצלי בבית) אקריליק על עץ
גלופת הטרמפיסט לפני הצביעה


הדפס בודד שיצא מהגלופה אחרי תיקונים
הדפס שבלונות ידני 1/10 אקריליק על נייר קראפט חום



ערימת הדפסים חתומים וממוספרים

הטרמפיסט המקורי, נמצא אצל דן ושרון מיכאלי





חוץ מהטרמפיסט ישנם עוד מספר הדפסים, איש ברוח, עץ, איתמר, כדור אצבעות.. ועוד כמה בדרך. אם מישהו רוצה לקחת את אחד מהם טרמפ, שייצור קשר.
להתראות.
דרור

בחזרה לעתיד 1985

באמצע שנות השמונים כשגרתי בשיכון, אחר מזה שאני גר בו היום. הייתה לנו מרפסת שהייתה מופרדת מהסלון בחלון זכוכית גדול. ולחלון זכוכית הגדול היה וילון יותר גדול בצבע חום עם עיגולים כאלה של סבנטיז. המרפסת הזו שהייתה מופרדת מהסלון הייתה הסטודיו לציור של אבא שלי.
היכנשהו - יואל מילר (אבא שלי), פלסטיק על עץ 1985
בשנות השמונים לפני שהמציאו את השכבת האוזון וכל הקונספרציה הזו, הפלסטיק שלט. הוא היה באופנה והכל היה מפלסטיק, ואם אפשר אז מפלסטיק כתום. הארונות במטבח היו מפלסטיק כתום, וגם הכסאות המסתובבים, וגם אחד הקירות בסלון.
פלסטיק כתום שולט!
וחוץ מכל הפלסטיק מסביב, אבא שלי היה מצייר עם פלסטיק.
הוא היה ממיס אותו בכל מיני חומרים שלא יכלו לפגוע באוזון כי עוד לא המציאו אותו, שהיו מסריחים במיוחד. ובגלל זה הוא היה עובד רק במרפסת כשהחלון זכוכית הגדול בינה לבין הסלון היה סגור.
הוא היה מפריד פלסטיק לפי צבעים בצנצנות של חמוצים, וריבות וכל מיני דברים אחרים שבאו בצנצנות. ובכל צנצנת הוא היה שם חומר שממיס את הפלסטיק ומחכה עד שהפלסטיק יימס.
אני חושב שההורים שלי היו ההורים היחידים ששמחו כשצעצוע היה נשבר, כי זה היה אומר שאפשר לעשות ממנו ציור חדש.
כשהיה חסר לאבא שלי צבע, כמו אדום למשל, אז כל הלבנים האדומות של ה'לגו' היו נעלמות.. ככה זה כשאבא שלך מצייר בפלסטיק.
אני זוכר שהייתי מציץ מאחורי הוילון שמאחורי חלון הזכוכית הגדול ורואה את אבא שלי שופך פלסטיק מומס על דיקט, ומכוון את הפלסטיק בעדינות עם סכין-ציירים. וכל פעם שזרם הפלסטיק מצנצנת החמוצים היה מתמעט היו נוצרות בועות קטנות של אויר בתוך הפלסטיק. אם הן היו נשארות בציור הן היו מתפוצצות בייבוש והיו נוצרים חורים קטנטנים כמו דבוקה של לועות געשיים, אז אבא שלי היה מכה עליהן בעדינות עם הסכין כדי שתתפוצצנה. החלקים הקטנים האלה של הבועות בציורים, היו החלקים האהובים עלי.
שלושים שנה אחרי, ואני מערבב פגמנטים לתוך מקשר אקרילי עם סכין, נאבק בבועות, מזיז את הצבע בעדינות על הבד. ונזכר.
שקיעה בטמפלהוף, 50*60 פגמנטים ומקשר אקרילי על בד, ברלין 2012
פרט מתוך שקיעה בטמפלהוף

פרט מתוך שקיעה בטמפלהוף
האייטיז כבר כאן.
ואתם?

ביקור בסטודיו של עדי סנד על גג, אי שם בתל-אביב

בעקבות פרויקט המנהרה, קפצתי לתל אביב לעשות שופינג של צבעים וביקור בסטודיו של עדי סנד.
הגג שלו מרתק, ומלא באמנות מכל הסוגים. הסתובבתי על הגג, קיפלתי פקקים, וטיאטתי שאריות סיד מזיפות טרי. היה מעניין.
הרבה שאלות על איך אומנות ומה אומנות. מה זה מרחב ציבורי בעצם, ולמי הוא ששייך.
חוץ מהביקור אצל עדי, הסתובבתי קצת בתל אביב, השארתי את כדורי האצבעות שלי בריבר סטודיו - חדר חזרות באזור המסגר, וביקרתי באגף החדש של מוזיאון תל אביב לאמנות. הרגשתי קצת כמו אליס בארץ הפלאות באולם הענק למטה, שהיה חשוך מדי והכיל יצירות אפוקליפטיות של אנסלם קיפר. מלבדו יש תערוכה מעניינת "Roundabout : פנים אל פנים" בחלק הישן והידידותי של המוזיאון. ואני ברלינאי בביתן הלנה רובינשטיין.


על הגג של עדי
עבודה של עדי בשינקין
מסכות של עדי סנד

גם אני רוצה גג!


חומרים
על הגג של עדי
הכדור שלי ב"ריבר סטודיו"