תוויות

היי ספיד ג'י אס אֵמוֹ - שני חלקים והצהרה


חלק ראשון


טיול למרכז שירות של פלאפון באחר צהריים חורפי, מספר 157. כרגע בעמדה 158 השעה 17:23 מייצגי אייפון בגודל אנושי ותור. למה תור אם 156 עכשיו בעמדה ?

כי יש מספרים שמתחילים ב מאה... זה לקוחות פרטיים, יש מספרים שמתחילים בארבע מאות... זה לקוחות עסקיים ויש מספרים שמתחילים בתשע מאות... ולא ברור מי אלו, בינתיים.

אין הרבה מה לעשות בתור , יש מכשיר אייפון שקשור לדוכן שאפשר לשחק איתו, אבל יש שם ילד קטן ומעצבן שהשתלט עליו, אז מחכים.

מספרי הארבע מאות מתקדמים לאיטם, כך גם אלה עם התשע מאות, ו 156 עדיין בעמדה - אחת מתוך 15. השעה 17:37. הילד המעצבן עדיין משחק עם האייפון בעמדה.
מחכים.
מבטים לעבר הבחורה בקבלה, ולעבר העמדות. כל המספרים מתקדמים חוץ מ 156 עדיין בעמדה.

מנהלת הצוות מדברת עם הבחורה בקבלה, סיננת את השישה שהיו בתור ? היא שואלת. מה ? עונה הבחורה בקבלה. סיננת את השישה? טיפלת בהם? כן עונה הבחורה בקבלה, העיסקיים הוקפצו והשאר קודמו וכולם מטופלים.

חוץ מ...156 שעדיין בעמדה.

מסתבר שאם אתה עסקי אז אתה מוקפץ, ואם אתה מקורב אז אתה משודרג, ואם אתה רוצה לקנות מכשיר אז אתה מקודם, ואם אתה סתם רוצה לקבל שרות אתה מסונן. שני ילדים מעצבנים נוספו לילד המעצבן המקורי בעמדת האייפון, ילד אחר בגיל שש או שבע באחת העמדות מתעצבן על אבא שלו ומאיים ללכת אם הוא לא ייקנה לו מכשיר אחר, השעה 17:53 ו-156 עדיין בעמדה.

מהסבר של הבחורה בקבלה למישהו אחר שהוא לא אני היא אומרת שמקבלים שני לקוחות עסקיים לפני כל לקוח פרטי, ועכשיו היא צריכה לקבל עסקיים לפני שהיא יכולה לקבל לקוח פרטי. מנהלת הצוות אומרת למישהו אחר מהמישהו ההוא ועדיין לא אני שמה פתאום והם מקבלים את כולם לפי תור. משום מה אני מאמין לבחורה הזוטרה בקבלה לפני שאני מאמין לכל מנהל/ת. בכלל ככל שעולים בסולם הדרגות בכל מקום האמון יורד. ככה זה בראש יש את השקרן הכי גדול. שלושת הילדים עדיין בעמדת האייפון. 156 עדיין בעמדה. השעה 18:00 הבחורה בקבלה מבקשת שניכנס קצת פנימה כי היא סוגרת את הדלתות. עכשיו גם אין לאן לברוח. חלק מהעובדים מתחילים לצאת ואנחנו מתחילים לחשוש שנישאר לבד עם הסטנדים הגדולים בצורת אייפון ושלושת הילדים המעצבנים.

אנשים זרים מתדפקים על הדלתות מבחוץ אך לשווא.

החמצן מתחיל לאזול. הילד משכנע את האבא שלו ללכת על המכשיר היקר. שניהם עוזבים, הילד עם חיוך ניצחון. אני אפילו לא יודע אם הוא יודע לקרוא את העלון המצורף המזהיר מהקרינה שהמכשיר פולט. העלון איננו מנוקד.

הו אולי אחריהם אנחנו, אך לא יש לקוח עסקי. השעה 18:12
פקידת הקבלה ניגשת אלינו 'עכשיו תורכם' היא אומרת. שלושת הילדים המעצבנים עוזבים את עמדת האייפון.


חלק שני

'אנירוצה להצליב מכשירים'
'שנייה' עונה הפקידה
(מה המספר, ושל זה, ואיך קוראים לך, ו...)
'אתה לא יכול להצליב כי המכשיר הזה בסטטוס אובדן/גניבה'
'מה?'
'שידרגת את המכשיר ?'
'כן'
'אז הוא בסטטוס אובדן גניבה אי אפשר לעשות איתו כלום'
'אבל הוא עובד ואני עדיין משלם עליו'
'אבל הוא בסטטוס אובדן/גניבה הוא שייך לפלאפון'
'אבל כששידרגתי אמרו לי שאני יכול לשמור את המכשיר'
'אני לא יודעת מי אמר לך, אבל ששידרגת ואי אםשר להשתמש במכשיר יותר'
'אבל הוא עובד והכל בסדר איתו ואני רוצה להשתמש בו!'
'אני לא יכולה זה במחשב בסטטוס אובדן/גניבה ואי אפשר לשנות'

נפסיק לרגע עם הציטוטים, האחראית הגיע בחורה נחמדה אני מכיר ממזמן ואפילו אינטיליגנטית, ואז במקום הנציגת שירות היא ניסתה להסביר לי למרות אינטילגנטיותה שהמכשיר בסטטוס אובדן גניבה ושאני לא יכול להשתמש בו. ניסיתי להסביר לה שזה לא הגיוני אבל אני לא יודע מה עושים לעובדי חברות תקשורת בהסמכה, מצליבים להם את המוח ואת ההיגיון מתייגים תחת אובדן/גניבה.

זה לא משנה מה אמר לך נציג השירות, איזה בחור שיש ליד אמר שאם לא קיבלתי את זה בכתב אז זה לא שווה כלום. ואז ביקשתי את מה שהיא אומרת לי עכשיו תיתן לי גם בכתב, שמכשיר ששילמתי עליו והוא שלי והוא עובד והעולם הקריב בשביל הייצור שלו אנרגיה וכמה קילוגרמים של פליטת גזי חממה לא יכול לשמש אף אחד על הכדור הזה כי במחשב של פלאפון הוא בסטטוס אובדן/גניבה. היא לא נתנה לי את זה בכתב כי היא לא יכולה להנפיק מכתבים, אין לה אופציה כזאת במחשב.

רציתי לדבר עם האחראי אבל הוא לא נמצא, והוא יהיה רק ביום שני. אז ביקשתי טלפון שאני יכול להתקשר אליו ומנהלת הצוות אמרה לי שלחברת התקשורת פלאפון שהיא במקרה חברה בת של חברת תיקשורת אחרת 'בזק' אין טלפון או פלאפון שאני יכול להתקשר אליו וייתנו לי מענה ושהאחראי יהיה ביום שני.

אני אחזור שוב על המשפט האחרון
"...
לחברת התקשורת פלאפון שהיא במקרה חברה בת של חברת תקשורת אחרת 'בזק' אין טלפון או פלאפון שאני יכול להתקשר אליו וייתנו לי מענה..."

אפרופו בזק הנה פוסט ישן שכתבתי על החברה האם של פלאפון מזמן.

והבטחתי הצהרה. אז הנה עוד 10 חודשים מסתיימות לי כל ההתחייבויות לפלאפון. ולכן לאחר 10 חודשים אלו אני מתכוון להיות נטול כל מכשיר קשר סלולרי. לא עוד שיחות תמיכה באמצע הלילה, לא עוד תתקשר אלי שאתה מגיע. תרים לי טלפון מהדרך...

עוד 10 חודשים, מי שירצה לדבר איתי שיחכה שאני אהיה זמין בסקייפ.

בסך הכל הייתי צריך תזכורת (פרוזה)

זה לא שלא יכולתי בלי, אבל תמיד טוב שיש תזכורת.

יש אנשים שמפעילים לעצמם תזכורת בפלאפון. ויש כאלה שמתקינים אַפְּס במיוחד לאייפון, שיזכיר להם. אמא שלי קושרת פתקים לצרור המפתחות כדי לזכור. ויש את כל הפתקיות הצהובות שנדבקות לכל מקום. אה ואת המתקן המטופש בלמעלה של מסך המחשב, אני בחיים לא אשֹים כזה. מלא תזכורות, פשוט כדי לזכור.

זה לא שאני שוכח, זה לא ככה. אני לא צריך כדורי זיכרון וכאלה, פשוט, אני לא שם לב.

לא שם לב לזמן שזז.

ולא שם לב לזה שאני צריך למצוא עבודה. כולם אומרים לי את זה, כל הזמן.

ואני שוכח.

הם אומרים שזה יעזור לי.

שזה יכניס לי סדר לחיים.

שיהיה לי כסף, שאני לא אהיה תלוי באף אחד, שאני אהיה חופשי.

כי ככה זה כשיש עבודה.

יש לך חופש לקנות.

זה מה שהם אומרים. אתם מבינים ?

ואני,

אני שוכח.

אז הייתי חייב לעשות את זה.

רציתי להיות חופשי.

בסך הכל הייתי צריך תזכורת.

אבל "אנטישמי!" "שונא ישראל!" ? – בכלל לא הגזמתם.

כּוּלָה שֶלֶט.

פָאקִינְג שֶלֶט!

ועוד בגרמנית...




Funeral


Funeral, originally uploaded by drormiler.

Funeral
Acrylic on Canvas
70 X 70
Israel 2009

הַלְוָיָה
אקריליק על בד
70 X 70
ישראל 2009

המעמולים של סבתא של אמא - ולא, אני לא בלוג אוכל

המתכון מלווה בצילומים של תמיר מילר (אח'שלי)

זהו מתכון של מעמולים מגולגלים ורכים במיוחד, ולא רלה הממולאים הצבוטים של החתונות, או הבלוקים עם האגוזים שצריך שלוש כוסות קפה בשביל כל חתיכה.

אני ממלא אותם רק בממרח תמרים למרות שבמתכון המקורי זה קצת שונה.

מצרכים

330 גרם קמח
170 גרם סולת
1/2 חבילת מרגרינה (אני מרמה ושם 100 גר' חמאה במקום, אלא אם כן יש יהודים שאכלו בשר בקהל)
1/2 כוס שמן
1 שקיק אבקת אפייה
1 שקיק סוכר וניל
2/3 כוס מים

אופן ההכנה

ראשית יש לשים בקערה את הקמח, הסולת, סוכר הוניל ואבקת האפייה, מערבבים היטב ואז מכניסים את המרגרינה.


מערבבים את הקמח עם המרגרינה עד לקבלת פירורים קטנים (ללא חתיכות של מרגרינה - כל חתיכה שנותרת גורמת לחורים בבצק !)


מוסיפים את המים והשמן (אני מודד באותו הכלי, שם קודם שמן עד לקו של החצי, ועליו מוסיף מים, השמן צף ולכן אני מוסיף מים עד שהם מגיעים ל- 2/3 וכך חוסכים שטיפה של כלי נוסף :) וחוסכים מים.


לשים כמה שפחות, רק כדי שיווצר גוש (ככל שלשים יותר העוגיות פחות פריכות).


אני לש פחות מדקה - שימו לב שהבצק דביק (הצבע התחרבש בפוטושופ - אבל יצא סגול אייטיז)


משתמשים במעט קמח כדי לאסוף את מה שנדבק בשוליים של הקערה ואוספים הכל לגוש אחד, שימו לב לשמנוניות של הידיים.

מקמחים מעט את הקערה ומחזירים את גוש הבצק. ומכסים בנייילון נצמד - אבל לא צריך לעטוף ולהצמיד, פשוט כדי שלא יתייבש. ומכניסים למנוחה במקרר (שעה בערך).


מוציאים מהמקרר, מחלקים לשלושה חלקים, ומרדדים כל חלק למלבן דק על נייר אפייה כדי שיהיה קל לגלגל, ניתן לקמח מעט אם חייבים - אבל מעט. כמה מילימטרים לפני שנוצרים חורים (ככל שיותר דק העוגיות יותר טעימות, כי יש יותר מילוי :)



אני משתמש רק במלית תמרים במילוי, בעיקר כי אני צריך מילוי רך ולא כולם אוהבים קינמון. אבל במקור יש בלוק תמרים ללא גלעים שהוכנס עם הניילון שלו למיים חמים כדי שייתרכך ועורבב אחר כך עם כמה כפות של ממררח תמרים וכפית גדושה של קינמון. אבל שימוש בבלוק תמרים יוצר מילוי קשה שלא מאפשר רידוד דק של בצק, במקרה זה יש לרדד את הבצק לחצי סנטימטר ולגלגל רק שלוש פעמים. ואז זה יוצא קצת בלוק. כל אחד וטעמו הוא.



מגלגלים בעזרת נייר האפייה כמו בתמונה.


דואגים שהחיבור יהיה בתחתית.


וחותכים כל סנטימטר.


מסדרים במגש על נייר אפייה עם קצת רווח.


מכניסים לתנור שחומם מראש ל 150-170 מעלות - המעמולים צריכים להאפות אך להישאר לבנים.


אחרי 10 דקות מנסים להזיז את אחד המעמולים, אם הוא ניתק בקלות מנייר האפייה הופכים אותו ורואים אם הוא טיפה צהוב בתחתיתו. אם כן אזי המעמולים מוכנים אם לא משאירים בתנור ובודקים כל שתי דקות.


שימו לב שהמעמול לבן


ותחתיתו קצת צהובה.


מצננים על רשת.

ומאחסנים בכלי סגור, אין צורך להכניס למקרר, אצלי זה לא מחזיק יותר משבוע - זה נגמר הרבה לפני. בתיאבון.

ירוק

מכירים את זה שאתם רוצים לאפסן את התנור ספירלה שלכם, ואתם שמים אותו בשקית זבל ירוקה וקושרים טוב כדי שהוא לא יתמלא באבק. ואחרי שנה אתם רוצים להוציא אותו מהאיפסון כי החורף הגיע. ואתם מוצאים אותו בתוך ערימה של אבק ופירורים ירוקים של שקית.

ואז אתם שואלים את עצמכם מה קרה ? ואחרי כמה דקות אתם נזכרים שממש השתדלתם לעזור לסביבה וקניתם שקיות אשפה מתכלות.

ועכשיו לא רק שיש לכם ריח של אבק שרוף מהתנור, זה מלווה בריח חריף של ניילון חרוך.

מכירים את זה?

Man on water


Man on water, originally uploaded by drormiler.

Man on water
Acrylic on Canvas
70X90

איש על מים
אקריליק על בד
70X90

Baby


Baby, originally uploaded by drormiler.

תינוק 2003
אקריליק על בד
80 X 60

Baby 2003
Acrylic on Canvas
80 X 60

Roadside Piss


Roadside Piss, originally uploaded by drormiler.

חייל משתין בצד הדרך
אקריליק על בד
70 X 100

Roadside Piss
Acrylic on Canvas
70 X 100

אניבום





דן שרון ואני מנסים לעבור שלב בתחרות אנימציה, אתם מוזמנים להיכנס ולהשפיע. זה בסך הכל סטוריבורד ראשוני. אם אתם לא רואים אז הינה לינק.

Air Plant


Air Plant, originally uploaded by drormiler.

צמח אויר - הוא חי מלחות ואבק (אבל צריך להתיז עליו קצת מים ושניצל מדי פעם)

http://www.airplants.co.il/index.htm

צ'ינצ'ילה


Cchinchila, originally uploaded by drormiler.

חברים בסקייפ התלוננו על הרוח שמשגעת אותם, אז אלתרתי צ'ינצ'ילה ממנקי מקטרות.
וזה עובד !

גוסיפּ גירל [פרוזה]

[במקור אמור היה להיות תסריט לסרט קצר.]

אורן בכלל לא ידע שהוא כזה. הוא יצא לפני שעה מהבית בשביל הסיבוב היומי שלו. דואר, עיתון, קפה, אולי איזה עוגת שמרים שוקולד ליד, כרגיל. כבר חודשיים שהוא עושה את הסיבוב הזה, מתרחק מהמחשב, מהפלאפון מכל הקישוריות החברתית הצפופה שטווה לעצמו, ועושה משהו ממשי. שעתיים מחשב ביום זה מה שהוא הבטיח לעצמו. הוא קנה קוצב זמן כמו של שחקני שחמט מקצוענים והניח אותו ליד המחשב. הוא מפעיל אותו כל פעם שהוא מתקרב אליו. שעתיים ביום, זהו.

לקום בבוקר בלי פייסבוק, בלי דואר אלקטרוני, בלי ציוצים בטוויטר. בלי דיבורים מהרדיו. בלי תוכניות בוקר.

הדבר הקשה ביותר הוא לפתוח את הבוקר עם חדשות מאתמול, בלי עדכונים מהשטח, בלי פריצות מחדר החדשות, כותרות ישנות מקצת אחרי חצות. העולם יכול להיחרב בין הוצאת העיתון ועד שאורן קרא אותו, וזה שיגע אותו בהתחלה. 'איך אני יכול לקרוא משהו שנכתב לפני שתים-עשרה שעות כשיש עדכון כל שתים-עשרה שניות?' לא הייתה לו תשובה. אבל הוא התרגל. מה זה משנה אם משהו קרה בשתים-עשרה השעות האחרונות. אם זה היה חשוב מישהו היה כבר מודיע לו. והוא? הוא עדיין כאן, אז כנראה שהעולם לא נחרב.

מלצרית נגשה אליו ואורן חייך אליה. היא הניחה ספל קפה הפוך וצלחת קטנה עם עוגת שמרים. הוא תמיד מזמין עוגת שמרים כשהוא ממתין לתשובה ומקווה לאחת חיובית, זו עוגת המזל שלו. ריח השמרים אפף את השולחן כולו. אורן תהה במה כדאי לו להתחיל, בעוגה שאדיהּ עלו ממנה וחדרו אל תוך אפו, או בקפה הרותח העמוס בקצף המלובב שליווה אותה וריחו התמזג עם ריחהּ שלה... גרירת רגליו של כיסא הקיצה אותו מתהיותיו. היה זה הכיסא שמולו שרגליו נגררו על ידי בחור צנום שהתיישב על הכיסא הנגרר משך אותו תחתיו ונצמד אל שולחנו של אורן. אורן הביט בו מבולבל. הבחור שלף שני שקיקים של סוכר לבן וקרע אותם מעל קָפֶהוּ של אורן, אחר לקח את הכפית שהיתה מונחת בצידו וערבב את הקפה תוך שהוא מתאמץ שלא לפגום בלב העדין שעיטר את הקצף.
"הוא שלם, כמו שאתה אוהב" אמר הבחור הצנום לאורן ובהה בלב הקצף שהסתחרר בספל הקפה.
"אנחנו מכירים" החזיר לו אורן.
"יש תשובה כבר?" התעלם הבחור הצנום משאלתו של אורן.
"לא עוד לא...מי אתה?" מוחו של אורן החל עובד בקצב מנסה לפענח מי הבחור שיושב מולו.
"אני חושב שזה יכול להיות מעניין, אני מקווה בשבילך שהם יקבלו אותך"

אורן הביט מסביב, לרגע הוא חשב שמישהו מתבדח איתו, הוא חיפש להיאחז במישהו מוכר, והמשיך לחפור בזיכרונו מי לעזאזל הבחור שיושב מולו.

"אתה מוכן להגיד לי מי אתה ומה אתה רוצה" אמר אורן בקול מעט גבוה.
"היי, לא צריך להילחץ, אני באמת מקווה שתתקבל.." אורן קם מכיסאו ורכן קדימה אל הבחור הצנום ואחז בכתפו, הבחור התרומם בתגובה.
"תירגע" לחש הבחור הצנום.
"לא רוצה להירגע" אמר אורן, בכעס ורכן מעט יותר מדי קדימה תוך שהוא מרעיד את השולחן ואת כוס הקפה שעליו "מי אתה?" חזר אורן בכעס.
"תקשיב, פֶּרַח, תשב ותסתום, ברור?" סינן הבחור הצנום בין שיניו. אורן התכונן לתגובה אך הבחור הצנום הצמיד את פיו לאזנו של אורן והחל ללחוש בלהט.
"shani16 יודעת שאתה נפגש גם עם dana_91? ושיש לך אוסף של תמונות שלה שקיבלת מ-roKnRol12 שהוא לא היה אמור לצלם בכלל.." אורן דחף את הבחור הצנום ממנו וניגב את אוזנו. השולחן זועזע בשנית.
"תראה מה עשית, הרסת את הלב המקוצף, ואני כל כך השתדלתי" הבחור הצנום התיישב וקרע חתיכה מעוגת השמרים.
"שב" פקד הבחור הצנום ונגס בעוגת השמרים.
"אני אריאל, נעים מאוד" אריאל בלע את העוגה שהייתה בפיו ולגם מהקפה של אורן. אורן נשאר לעמוד ולהביט באריאל, מתחבט בינו לבין עצמו אם להישאר או ללכת. משהו לא ברור אפף את המפגש המוזר הזה, ואורן רצה לברר מהו אותו משהו ומיהו אותו מישהו. אריאל הביט באורן וחייך.
"DaNiEL_Li יודע שאתה רק מפלרטט איתו? אתה יודע שהוא גבר נכון?" אריאל חייך לעצמו והמשיך לאכול מעוגת השמרים ולשתות את הקפה של אורן. אורן התיישב, ממשיך להביט באריאל ומנסה להבין תוך כדי מאיפה לעזאזל הוא יודע עליו כל כך הרבה.
"N_ORE שטרודל ג'ימייל נקודה קום אתה לא אוכל מהעוגה שלך?" פניו של אורן החווירו. הוא משתמש בחשבון הדואר האלקטרוני הזה רק לאתרים מסוימים המחייבים הרשמה והרבה דיסקרטיות. הוא מעולם לא השתמש בו לשום דבר אחר. פחד הציף את מוחו של אורן, את גופו, את ידיו. הוא ישב קפוא מול אריאל. אריאל לעומת זאת היה מרוצה מעצמו. כל כך מרוצה, שהוא קרא למלצרית והזמין הפוך גדול ועוגת שמרים.

"מה אתה רוצה ממני?" אמר אורן כמעט בלי קול.
"אני בסך הכול רוצה שנהיה חברים. פשוט, אתה לא חושב, אני כבר יודע עליך הכל. איך אתה אוהב את הקפה שלך, מה אתה אוכל ליד, מי החברים שלך, מה הצבע האהוב עליך, עם מי אתה מדבר, מה אתה כותב, אילו תכונות אתה מחפש באישה, או בגבר.." אריאל חייך חיוך מאוזן לאוזן. "..אני צוחק. תראה זה ממש פשוט אני מרגיש שאנחנו ממש קרובים".

המלצרית הניחה על השולחן כוס קפה הפוך עם קצף וצלוחית עם עוגת שמרים חמה. אריאל שלף שני שקיקים של סוכר לבן וקרע אותם מעל הקָפֶה, הסוכר חרב את הלב שצויר מעל.
"שתה את הקפה שך' " אריאל חייך ונשען לאחור. אורן הביט בשאריות הלב ובסוכר השוקע. והוא בכלל לא ידע שהוא כזה.

כזה פתוח, כזה.

ציור חדש - גזירי נייר


Paper clipping, originally uploaded by drormiler.

פרסום עם הגיון

משום מה מערכת הפרסום המשוכללת של גוגל - Adsense או בתרגום חופשי פרסום עם הגיון, החליטו לפרסם בית לוויות המספק שירותי קבורה, שירותי שריפה, תיעוד והמשכיות, וטקסים - וכל זה בבלוג שלי. מה שמוביל לשתי אפשרויות, האחת גוגל חושבים שהבלוג שלי מת, או יותר מכך גוגל חושבים שרק זקנים מתים צופים בבלוג שלי. ומכיוון שלפי ה- Counter רק אני צופה בבלוג שלי - גוגל חושבים שאני זקן מת ? מה עם קצת Sense ל Ad שלכם, אני רק בן שלושים ושתיים ...



מֵקְדוֹנַלְדְּס אָיִים לוֹבִינְג אִיט

אתמול הייתי בייבי סיטר לשני אחיינים שלי, אחת שקיבלה קדחת חזירים בעין (שזה כמו קדחת השחת רק שזה נשמע יותר אינטרקונטיננטלי) ומהפעוטון התקשרו לאמא שלה, אחותי, כדי שהיא תיקח אותה משם ומהר.
החילופים התבצעו מתחת לבית שלי "קח אותה, את השקית עם הטיטולים להחלפה ואת האח שלה ותיקח אותם למקדולנדס לצהריים"
" מה מקדונלדס, אני לא לוקח אותם לשם, מקדונלדס זה רעל" הקמתי קול מחאה.
" לא נו, תקח אותם הם אוהבים את זה"
" עיזבי את זה אני אקנה להם פלאפל או משהו...", ניסיתי למצוא פתרון חלופי.
"לא, לא, תקנה לנו מקדונלדס, זה טעים" הוסיף האחיין.
מכיוון שהחילופים התבצעו ואחותי העבירה אלי את המוּשגחים, והתחילה ללכת הויכוח נגמר.

כדי לקצר את עלילות היום שכלל, בין השאר, הכנת עוגיות, משחקי חרבות, בִּילְגוּן הסלון והחזרתו למצב סביר והחלפת טיטול בשיטת הבליץ, נעבור למסע הצהריים לקניון.

נכנסנו דרך דלתות שניחשו אותנו מעצמן וירדנו במדרגות נעות הנחושות שלא לנחש כלום. ולבסוף הגענו למקדונלד. הכל צבעוני ומבריק ועל הקיר מעל הקופה ישנה טבלא עצומה של אפשרויות. תנסו להוציא מילדה בת שנתיים שמדברת עברית שוטפת של שלוש מילים מה היא רוצה לאכול, ולעומת זאת האח שלה שרוצה לאכול הכל, והגדול. אחרי שקראתי את כל הקיר והבנתי את שיטת הבחירה והקימבון, מה המחיר של מה ואיזו הנחה מגיעה לך עם כל מה שאתה לוקח או מגדיל או מרחיב או שופך על הרצפה. סליחה, אפשר מפית?


הזמנו ארוחה מוגדלת מורחבת עם אפשרות לסגור מרפסת לאחיין וארוחת ילדים שכללה מקנגטס צ'יפס ושתייה לפעוטה, וקיבלנו כוס בצבע ורוד של דינוזאורים. לא שאני רומז שהדינוזאורים היו וורודים מאיזו שהיא סיבה.

האחיין הצליח לגמור את הפוטטו שלו לפני שהספקתי לפתוח את ארוחת הילדים. ואם להודות על האמת פוטטו זה בעצם הצ'יפס שהיינו עושים בבית לפני שבמקדולנדס החליטו שצ'יפס צריך להיות 7 מילימטר לכל האורך. ואחרי שהם הצליחו לשכנע את כולם שזה צ'יפס ובכל מקום (פרט למסעדות ערביות/מזרחיות) נותנים לך גפרורים וקוראים להם צ'יפס, הם "המציאו" את הפוטטו שזה בעצם מה שהיה לפני הצ'יפס המחורבן שלהם. סליחה שוב, לא אומרים מחורבן על אוכל.

חילצתי את המקנאגטס משקית הנייר, ותהיתי אם הפעוטה בכלל תהיה מוכנה לאכול אותם ? אני לא הייתי עושה את זה. ובדיעבד גם היא לא אחרי ביס של מילימטר היא השליכה אותם על האחיין שאכל אותם במקום את ההמבורגר שלו. "אתה לא אוכל את ההמבורגר שלך? שאלתי, האחיין עשה לי פרצוף ואמר אני אוכל... "אתה לא חייב לאכול אם זה לא טעים אפשר לזרוק אותו לפח מבחינתי" הוספתי, "אני אוכל" הוא אמר וסגר את הקופסא על ההמבורגר כדי שאני לא אראה שהרוב נשאר בפנים.


אחרי שנפטרנו מהמקנאגטס והפוטטו וההמבורגר הפעוטה עברה לצ'יפס, מיותר לציין שהוא הספיק להתקרר ומכאן שכל שבעת המילימטרים שלו לכל האורך כבר היו קשים מדי בשבילה בכדי ללעוס. נגשתי לקופה לבקש קטשופ, זה מוזר שעם כל תודעת השירות האמריקאית, על כל דבר אתה צריך לגשת לקופאית, אי אפשר לשים ערימת מפיות וקטשופ מבלי שאאלץ לעמוד בתור כל פעם שמשהו נשפך או שאיזה זאטוט רוצה קטשופ? הקטשופ הגיע בקופסא קטנה מפלסטיק במקום בשקית משוננת ומשפריצה, ובמקום לשמש להרטבת הצ'יפס הוא הפך בעצמו להפתעת ילדים שכן אפשר לפתוח אותו, ולסגור, ולפתוח, ולסגור וזה אפילו עושה תיק' בכל סגירה, הרבה יותר שווה מהכוס הורודה של הדינוזאורים.

פאוזה, בתור דוד טוב החלטתי לעזור. והחזקתי את הכוס כדי שהיא לא תטה אותה קדימה. ואז, הו אז שמתי לב לדבר מופלא, בגלל שהיא כל כך קטנה היא לא מצליחה לשאוב את המיץ לכל אורך הקש אלא רק לאמצע, ובגלל זה מתוך אינסטינקט היא מטה את הכוס קדימה ומטביעה את כל הסובבים. בתושייה של דוד-על חתכתי את הקש לשניים ונתתי לה שוב לשתות, היא אמנם היססה מעט, אך ראו זה פלא היא הצליחה לשתות דרך הקש ובפעם הראשונה, וכל כך התלהבה מזה שהיא סיימה את כל המיץ, אושר גדול.

*** אנשי מקדונלדס יקרים – בארוחת ילדים בכוס קטנה אין צורך בקש באורך מטר. אפשר שהוא יהיה מעט יותר ארוך מגובה הכוס. תודה. ***

סיימנו את ארוחת הדמים הזו, רטובים ממיץ ומריחים מטיגון עמוק. אחרי שטיפת ידיים בשירותים היינו צריכים לגשת שוב לקופאים בשביל מפיות ושמנו פעמינו הביתה. בדרך חטפו לנו חייזרים נעל קרוקס ורודה של הפעוטה, ושחזרנו לחפש אותה החייזרים החזירו אותה ממש למקום שאיבדנו אותה. מזל שהם לא חטפו את הפעוטה או את האחיין. איך הייתי מסביר את זה לאמא שלהם ?

הגענו הביתה, היה חם. הזאטוטים התחילו למלמל שהם עייפים. האחיין טען שהוא אכל יותר מדי, אה, ושהוא הולך לישון לפחות שעה, ושניהם נשכבו על המיטה. הו, סוף סוף שקט.

מֵקְדוֹנַלְדְּס אָיִים לוֹבִינְג אִיט.

הרהורים על גבורה ורצונות


כוכבית ראשונה – אחד יכול היה לטעות ולחשוב שהקטע הבא נכתב תחת השפעת חומרים בלתי חוקיים מסוימים. אך אין זה כך. הקטע הבא נכתב תחת השפעה של שאיפה אחת מסרטייד דיסקוס ( סימן רשום של גלקסו סמית' קליין) ומכיל סלמטרול (בצורת קסינפואט) ופלוטיקאסון פרופיונאט.


כוכבית שנייה - רשימת השמעה אפשרית לרשימה זו – דרך לשום מקום של ראשים מדברים

וכן גיבור גדול, ועולם תעשייתי – סי היימן.


כוכבית שלישית - התמונות הן חלק מסדרה שלי "דרכים לשום מקום"


כוכבית רביעית - והכל לכדי מופע קול-אורי בחסות הבין-רשת


מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול ?

אחרי בריחה מתמשכת ממענה על שאלה הרת גורל זו, הגעתי עם עצמי להחלטה. אני רוצה להיות גיבור-על. ועל כן, כדי שאהיה גיבור על צריכים להתקיים מספר דברים (הרשימה לקוחה מויקיפדיה).

אני צריך לדבוק בקוד אתי ומוסרי גבוה ולשאוף לטובת הכלל לפי ראות עיני – מזל שיש את התוספת האחרונה "לפי ראות עיני" אפשר לסמן V על תנאי ראשון.

אני צריך לבצע מעשי גבורה הדורשים אומץ רב. ולהתמודד עם כוחות העולים על כוחי (שזה לא קשה בהתחשב בעובדה שאני קצת, איך נגיד, חלש), ואשר ההתמודדות עמם מותחת את גבולות היכולת שלי. נראה לי שאני יכול לסמן V גם על הסעיף הזה, אני גר בקרית שמונה, כאילו ?

אני מתקיים בעולם לא ריאליסטי בו חוקי המציאות מטושטשים וסבוכים. V – קרית-שמונה כבר אמרתי?

כשם שאורח חיי קיצוני וחורג מגבולות היכולת האנושית כך גם האיומים והסכנות מולם אני מתמודד. וכן הרוע שמולו אני מתמודד יהיה מוקצן וגרנדיוזי, ולרוב יופיע בדמותו של נָבָל על.


*** דרוש נבל-על לתפקיד ראשי בחיים שלי. קורות חיים לשלוח ל דרורמילר – רצוף עם אל אחת ביאהו נקודה קום. רק פניות מתאימות ייענו. ***


אני בתפקידי כגיבור על צריך להוציא את עצמי מכלל החברה ולהעמיד את עצמי מעל החוק ומצד שני לאכוף אותו. פיצול אישיות זו תכונה משפחתית ויהודית ידועה. V

אינני מוגבל לסוג ספציפי של יכולת, אלא יכול להיות בעל יכולות מגוונות ובלבד שאלו יקנו לי עליונות על שאר בני האדם. V

סימן הכר: לוגו ולבוש. בשלב זה אני מעדיף ללבוש את התחתונים מתחת למכנסיים, תודה. V



אחרי ההוכחה החותכת שאני אכן גיבור על נעבור לחלק הפילוסופי – הרהורים על גיבור ורצונות.

אין בי רצון, אין לי רצון. שאיפה, מאוויים, חלום, בקשה, משאלת לב, השתוקקות, משאת נפש, תשוקה עזה לדבר, כל דבר, שהוא.


קורט וונגוט כותב בפתיח ל"קופסת הטבק מבגומבו" שמונה חוקים לכתיבה. חוק מספר 3. כל דמות צריכה לרצות משהו, אפילו כוס מים. ואני אינני רוצה דבר. האם אינני דמות ? ואם הנני דמות אז מה אני רוצה ? או שמא אינני דמות ואין לי צורך ברצון ?

אני הולך להכין לי קפה קר כקרח ואז נמשיך.



חזרתי.

אולי רק גיבור צריך רצון ולא כל דמות קיקיונית שהיא בכל חיים/סיפור/סרט וכדומה...

אז מה אני רוצה ? כדי לענות על זה, כמו כל בעיה מתמטית סבוכה ורקורסיבית, נאלץ לענות קודם כל על השאלה מה אני ? אז מה אני ? איך אני עונה על השאלה מה אני ? אולי נתחיל עם מי הם חבריי ? אז מי הם חבריי ? יש לי כאלה בכלל ? מכיוון שלא ביקשתי רשות להשתמש במי מהם, אזי כל הדמויות ברשימה זו הן פרי דמיונו של המחבר, ואין לייחס להן או למעשיהן כל דבר הקשור למציאות. ועל כן חבריי דמיוניים. אז אילו חברים דמיוניים יש לי ? בשביל להמציא חברים דמיוניים אני צריך לדעת קודם כל, כבכל בעיה רקורסיבית מתמטית וסבוכה מה אני רוצה ? מ.ש.ל – שכן כרגע הוכחתי בצורה סבוכה רקורסיבית ומתמטית שאיני יכול לגלות בצורה סבוכה מתמטית ורקורסיבית מה אני רוצה. ועל כן שללנו דרך זו.


אני צריך הפסקה, וגם איזו לגימה מְקַפֶאִי הקר כקרח.


*** דרושים חברים דמיוניים, למטרות אפלטוניות. עדיפות ללא מעשנים. תואר ראשון – יתרון, מאיזור הצפון + דרושים + לא בשבת ולא בין שתיים לארבע. תודה. ***


לגימה מקפה משולה ללגימה מהחיים במיוחד ביום חם שכזה ועוד יותר במיוחד אם הקפה קר כקרח.

ובחזרה לגבורותיי, גבירותיי ורבותיי.


משיטוט בחיפוש אחר גיבורים הגעתי לרמיקס של גיבור גדול של סי היימן. אכן גיבורה. זה אינו השימוש היחיד שלה ב"גיבור" היא משתמשת בו גם בשיר נוסף "עולם תעשייתי" עם גיבור לאומי, גיבור מקומי קטן מאוד. אבל גם לה בשיר יש חלום שהיא בנתה בתוך קופסת בטון. ואני מה ? איפה החלום שלי ? מדני גיבור שאמרה לי אמא, ילדי הוא גיבור ונבון, ועניתי גיבור אני לא בכיין, ובכיתי אחר כך, לבד, כשדולצינאה הלבין שיערה וכל הגיבורים של יהונתן גפן הלכו אל הצבא, וגם אני רציתי להיות גיבור, גיבור צבא ההגנה, כמו שפוליאנה אמרה.

רק למאיר שהיה גיבור גדול יש שיר עם איזה אנטי גיבור אחד מעורב דימון ראניון - ש"י עגנון.


בקטע הנזכר לעיל מסתתרות שורות ידועות ושאינן ידועות משירים ושאינם שירים. האם זה מעורר בכם רצון למצוא אותן ?



נו, מה?

אם לא במתמטיקה ולא בשירה...

בן זומא היה אומר איזהו גיבור הכובש את ייצרו. בינינו, מה גבורה גדולה בלכבוש יצר? שנים שאני מנסה להשתחרר מהפולניות כבושת היצרים שקיבלתי. " איזהו גיבור שבגיבורים – מי שעושה שונאו לאוהבו" – מתוך אבות דרבי נתן. רבי נתן יקר, עושה שונאו לאוהבו – האם זה כולל לקקנים, מלחכי פנכה, ושאר ידוענים חייכנים, קפצנים ומתערטלים ? רבי נתן בכמה שעות ריאלטי אתה צופה בשבוע?

והיה גם שמשון הגיבור שהיה המחבל המתאבד הראשון בהיסטוריה. נו.


קצת נסחפתי עם הגבורה. לא גבורה כזו אני מחפש, כי אם גבורה אישית בחיי הפרטיים, כזו כלפי עצמי.

אני רוצה עוד הפסקה, לקנות משקפי שמש, ולקנות דיסקים לצריבה כדי לפנות את כל התמונות מהמחשב...


אז מה יהיה עם הרצונות שלי ?


רציתי, רצית, רצה, רצתה, רצינו, רציתן, רציתם, רצו, רוצה, רוצים, רוצות, ארצה, תרצה, תרצי, תרצו, תרצנה, ירצו, רצה, רצי, רצו, רצונה... ר-רץ-רצת-רצתי לרוץ.


עוד הפסקה. אני רוצה לרוץ.


האם הרצון לכתוב על רצונות יש בו מספיק בכדי לכתוב על רצונות ? או שמא צריך לתחזק הרבה רצונות אחרים כדי להבין רצון לפרטיו לפני שרוצים לכתוב על רצון ?



*** יצאתי להציל את העולם, תכף אשוב. ***