תוויות

חמוצים

*נכתב ב 11/09/2002
* פורסם במקןר ב www.uhm.nu/inc

"הפלפלים האלה חריפים ?"
"לא ,לא ,זה לא חריף .זה פיקנטי".
פיקנטי זה בסדר , קניתי גם כרוב , מלפפונים ,גזר והכי חשוב עמבה לחמוצים.
"תרתיח את הירקות עם חומץ"
"כמה חומץ?"
"ככה, קצת רבע כוס "
"וכמה מים ?"
"לא , לא שמים מים רק חומץ ,לכסות בין שליש לחצי מהירקות"
"אז איך רבע כוס"
"בערך , שים יותר"
"ולהרתיח?"
"כן איזה עשר דקות"
"אבל אתמול אמרת עשרים ?"
"אז תרתיח עשרים"
"ואת העמבה"
"את העמבה מוסיפים בסוף , אחרי שמכבים את האש"
"וכמה?"
"כמה יש לך"
"משהו כמו קופסא קטנה של תבלינים"
"זה המון , שים קצת , איזה שש כפות"
"מה שש כפות יש בקושי חמש ?"
"אז תשים חמש"
"ואז ?"
"תערבב קצת ואוכלים כשמתקרר"
"טוב, ביי"
"ביי"
חתכתי את כל הירקות ,הנחתי בסיר , פתחתי את הארון ו...נגמר לי החומץ.
ניגשתי לחנות הכל-בו הקרובה למקום מגורי. נעמדתי בתור מחכה , מעביר בלי משים לב את ידי על שערי , מוחה אגלי זיעה ממצחי ומסיים בסיבוב קל על העורף.
שלישי הייתי בתור שנראה לי הקצר ביותר ,קונה קשישה לפני ולפניה מטופלת כרגע אם עם שני ילדיה ,בשלב החשבון.
"למה זה ככה ?" התנפלה האימא על הקופאית.
"מה"
"רשום שזה שלשה בעשר , את רשמת יותר"
"זה מבצע לחברי מועדון, לקונים רגילים זה שלוש ארבעים כל אחד"
"מה זה ? אני לא רוצה את זה תבטלי"
"ש ו ל ה , כ ר ט י ס ! ,אני צריכה ביטול".
התחלתי להרגיש דקירות מזעריות בעורף ובמצח, מיששתי אותם לבדוק האם הכול בסדר, נראה לי שזה עבר , כנראה מחושים קלים. חווית הקניה התמשכה לה.
"את רוצה לשמוע מבצעים?"
"כן , כן ".
"יש לנו כזה בעשר"
"לא"
"שלשה כאלה בשתים-עשרה עשרים"
"לא.."
הדקירות חזרו ביתר שאת , אני לא מתעצבן כל כך מהר . העורף שלי שרף וכך גם המצח ועכשיו השפה העליונה.
"...וגם יש לנו ארבע כאלה אם את לוקחת שניים מזה בתשע תשעים ואז את מקבלת שלוש כאלה מתנה..."
בערתי כולי הראש הצוואר העורף הידיים , לא הבנתי מה קרה , ... פיקנטיים אחותו!
הפלפלים הארורים הללו .למרות היותי אדום כעגבנייה ובערתי כשמש בינונית ביום קיץ חם חווית הקניה נמשכה.
"וחוץ מזה מגיע לך מחבת "
"טוב"
"איך את משלמת ?"
האימא הוציאה פנקס צ'קים ."כמה תשלומים אפשר ?"
"חמישה" .
חמש המחאות להדפיס משני הצדדים , בערתי מבחוץ מהפלפלים ובערתי מבפנים מהעצבים,אסור היה לי לגעת בעצמי בקושי הצלחתי לנשום.
תור הקשישה שהייתה לפני הגיע , לא שמעתי מה קורה מסביב נשמתי נשימות מונוטוניות קצרות מתרכז בשאיפות ובנשיפות , הוצאתי אויר מהפה כדי לא לחמם את השפה העליונה שלי שלפי הרגש התחלף צבעה לסגול עמוק , חולם על הרגע שאצא החוצה . הנצח הגיע לסיומו וכך גם תורי , וויתרתי על כרטיס המועדון ועשרים אגורות הנחה ,שילמתי וברחתי החוצה , רץ במעלה המדרגות הנעות לחופש , נעצרתי קלות אל מול הדלת האוטומטית אשר נפתחה באיטיות מרגיזה פרצתי החוצה לאוויר , משב הרוח צינן את פני כמי קרח בלב מדבר . עמדתי נשען על הרוח אגלי זיעה על פני ודמעות בעיניים , איזו הקלה .
זרקתי לכביסה את כל מה שאפשר ונגע בפלפלים או שהפלפלים נגעו בו דרכי . ניקיתי את כל מה שנגעתי בו ת אפילו את העכבר והמקלדת. החמוצים יצאו נפלאים כחומר הדברה נגד בהמות משא גדולות. ואני נרגעתי לבסוף.
גם עכשיו יומיים אחרי , כל אימת שאני נוגע בעכבר , קצות אצבעותיי שורפות קמעה . אני לא יודע אם זה בגלל הפלפלים או סתם משהו פסיכולוגי. אבל דבר אחד ברור לי , בפעם הבאה שאני שומע פיקנטי , אני בורח...

קוטג'

*נכתב ב 6/2/2003
* פורסם במקןר ב www.uhm.nu/inc

כשהייתי קטן, משהו כמו ארבע, אולי קצת פחות. הייתי אחראי על המכולת.
אחותי הגדולה סירבה לצאת לבד מהבית, ואמא שלי חבקה תינוק קטן. האח שלי.
להשאיר אותו לבד איתי או עם אחותי , היה דבר מסוכן, מאוד מסוכן.
אז כל פעם שהיה צריך לקנות משהו היו שולחים אותי.
זה לא היה כל כך קשה ה 'מכולת בן-לולו' הייתה מאה מטר מהבית, ראו אותה מחלון הבית שלי במרומי הקומה השלישית בבנין בן ארבע קומות.
גם את הכביש ראו.
אז הייתי יורד למטה נעמד על שפת המדרכה ומחכה שאמא תגיד לי לחצות.
היא הייתה מסתכלת לצדדים לבדוק שאין אף אוטו ושזה בטוח .
אני הייתי חוצה ונכנס למכולת.
אמא שלי הייתה מחכה עד שאני אצא כדי להגיד לי מתי אני יכול לחצות בחזרה.
הייתי חוצה בחזרה וחוזר הביתה.
ב 'מכולת בן-לולו' היה הכול.
הייתה מכונה גדולה ידנית בשביל הגבינה הצהובה. היום קוראים לה עמק, יכול להיות שגם אז. אבל בגלל שלא היה סוג אחר אז קראו לה סתם גבינה צהובה. ואם הייתי צריך לקנות גבינה צהובה אז זה מה שהייתי קונה.
והייתה מכונה חשמלית בשביל הנקניק. שהיה כמו הסלמי הרגיל שקונים רק יותר גדול. אבל שצריך נקניק אז זה זה.
היה את הקרמבו הרגיל ואת הקרמבו בתוך הגביע של הגלידה שהיה ממש בלוף ובכלל לא היה לו טעם של גלידה. וגם לא טעם של קרמבו.
כשאמרו לי לקנות שוקולד זה היה של 'עלית' , אדום ועם פרה. ואם רציתי להתחכם הייתי קונה את השוקולד העבה בשביל הבישול. קראו לו 'דפנה' ( יש אותו גם היום ) ואי אפשר היה לשבור אותו לפי הקוביות כי הוא היה ממש עבה , גם לחתוך אותו עם סכין אי אפשר , וזה רק השאיר סימנים לבנים כאלה של שוקולד מגורד. אז פשוט היינו פותחים את הקצה, אוכלים עד שנמאס, ומחזירים למקרר.
החלב היה רק בשקיות.
הגבינה שלא הייתה צהובה , הייתה לבנה.
הגבינה הלבנה הייתה בקופסת פלסטיק ירוקה.
בעצם גם הקוטג' , שזה הגבינה הלבנה עם הגושים , היה בקופסא ירוקה.
הלחם השחור היה לבן.
גם הלחם הלבן היה לבן, רק שהיו לו גם שני פסים.
הייתה אשל אדומה לבנות.
וגיל כחול לבנים.
דני לכולם.
ויוגורט, סתם יוגורט , בלי שטויות בפנים.
בדרך כלל הייתי צריך לקנות חלב, קוטג' וחצי לחם שחור.
יום אחד ביקשתי מהמוכר חצי לחם והלכתי לכיוון המקרר של החלב. היה זה מקרר גדול לחלק העליון היו דלתות עם חלונות שקופים. ולחלק התחתון היו דלתות ברזל אטומות. פתחתי את אחת הדלתות האטומות ולקחתי שקית חלב, צריך תמיד לבדוק שהיא לא נוזלת. ואז פתחתי את הדלת השקופה של הקוטג'.
מה זה ?
חצי מהקוטג' היה בצבע ירוק , והחצי השני בצבע סגול.
יצאתי החוצה בריצה נעמדתי על שפת המדרכה בצד של החנות והתחלתי לצעוק לאמא.
אמא שלי נבהלה פתחה את החלון וצעקה לי בחזרה "מה קרה ?"
"קוטג' ירוק או קוטג' סגול ? "
kid_final.jpg
( איזה מזל שאני לא ילד קטן של היום שצריך ללכת לחנות, הייתי משתגע).
ולמה פרץ הנוסטלגיה הזה ?
הלכתי לבחור לכנסת בשבוע שעבר , בבית הספר היסודי שלי. בדרך חזרה הביתה נכנסנו אחי, אני ועוד חבר למכולת שנמצאת ליד, לא זו מהסיפור, והמוכר אפילו זכר אותנו, אחת עשרה שנים אחרי, איך שהזמן רץ. קנינו קוטג' 'שטראוס' החדש ( במשפחה שלי קוראים לו קוטג' של שמאלנים בעיקר בגלל שרק אני אוהב אותו יותר מהמקורי, משהו על ' אבל גדלנו על הקוטג' עם הבית ' וכאלה ). מלבד הקוטג'' קנינו עוד כמה דברים. המוכר ארז לנו את הקניות בשקית, יחס אישי, היו גם חילופי ברכות ואיחולים, בדרך החוצה , אחת הקונות ביקשה חצי לחם שחור.
עדיין מוכרים חצי לחם שחור.
בתור אחד שזורק כל כמה ימים לפחות חצי לחם , שנקנה בחנות הכלבו הנמצאת בקניון ליד ביתו. יש משהו במכולות השכונתיות הללו שמעורר בי געגועים.
אגב, אין לי חולצה של זהו-זה! אבל אם למישהו/י יש , אפילו תמונה שלו/ה קטנ/ה-צ'יק לובש חולצה של זהו-זה! שישלח , אני מבטיח לפרסם .

לעזוב את בולביה

* נכתב ב 27/02/2004 גבול ארגנטינה בוליביה.
* פורסם במקןר ב www.uhm.nu/inc

כשהממשלה בבוליביה מחליטה להעלות מחירים, אז כ-ו-ל-ם שובתים. האנשים לא הולכים לים או לקניות, הם יוצאים לרחובות, אולי כי אין ים בבוליביה, צ'ילה כבשה אותו.
אז הממשלה בבוליביה החליטה להעלות את מחירי הנפט. וזה אומר שאין תחבורה החל ממחר, אז עליתי על האוטובוס האחרון לגבול עם ארגנטינה.
רצתי לתחנה המרכזית בלה-פז רכשתי כרטיס ואז נזכרתי שכל הבגדים שלי במכבסה. הכל איטי בבוליביה וזה אומר שאני על אוטובוס עכשיו, עם כל הבגדים הרטובים שלי עשרים ושתיים שעות לעזאזעל או לגבול, מה שיבוא קודם.
עד חצות, כמו סינדרלה, הכל היה, יופי של כביש סלול, מחזה נדיר במדינה הזו. האוטובוס שִׁיֵּט להנאתו על הכביש ואני צללתי ללתוך המושב משוכנע שהכל יהיה בסדר.
התעוררתי לקול צעקותיהם הרמות של הנוסעים. נתקענו במחסום.

מדורות, אבנים ואנשים שובתים.
השביתה החלה בחצות.
הודות לתושיתו של הנהג, וקשרים עם המקומיים פנינו לדרך חלופית. לא שלא היה מחסום אבל לא להפתעתנו כמה בוליביאנים ( המטבע המקומי ) שכנעו את השובתים שאנחנו בכלל לא כאן, וזו אפילו לא הדרך שלנו. אז עברנו.
שאר הלילה עבר בסדר וגם חלק מהבוקר, פרט לתקר אחד, ושירותים בטבע.
הכבישים פתוחים, השמיים כחולים, הצרות מאחורינו. חשבנו שהכל נגמר, אז עצרנו לצהריים בכפר בדרך. אחרי האוכל גילינו שהמקומיים חסמו לנו את הדרך. כנראה לא אכלנו מספיק. אבל לא היינו האוטובוס היחידי. מאה וכמה נוסעים יצאו החוצה לפרוץ את המחסום. אחרי חצי שעה של ויכוחים, צעקות, וחצי מהנשים שנכנסו להריון סיימו את תשעת ירחי הלידה וכרעו ללדת, הכל בעשרים דקות, פתחו לנו את השער.
החלק האחרון עבר בחלקו בכבישים צדדיים ובחלקו בלי כבישים בכלל. עד שהגענו לכניסה לוילאז'ון. שלוש משאיות וחמישה קילומטרים הפרידו בינינו לבין ארגנטינה, אז התחלנו ללכת.
צעדתי יחד עם שתי ארגנטינאיות את דרך הייסורים הזו כשפסל ענק של חֶסוּס ( יהושוע ) , מחייך, צופה עלינו מגבעה שכנה. היינו חייבים לצלוב את הבחור, הא ?
משקלו של תיק הגב שלי העצים עם כל מטר שעבר. הייתי עייף מהנסיעה, וצמא מהדרך, והטבע קרא לי. שלפוחית השתן שלי עמדה בפני קטסטרופה רב מערכתית, אז קיללתי.
קיללתי את כל העולם המערבי ואשתו, את תרבות הצריכה, את החָמְרִיּוּת, את כל השטויות שרכשתי בחצי השנה האחרונה, ואת עצמי. ואז קיללתי את הספרדים שכבשו את היבשת הזו, ואת אמא שלהם. את הבוליביאנים על שלא הספיקו לנקז את המים מהכביסה שלי. את מחירי הנפט, ואת חֶסוּס שהסתכל עלי עם המבט השליו שלו, היהודי והצלב.
הארגנטינאיות שרו, בקסטז'אנית בעיקר. אבל את "אל תבכי עלי ארחנטינה", הבנתי, "האמת שמעולם לא עזבתיך..."

כמעט שעה של צעדה בלי חמצן בקור של בוליביה והשמש הארגנטינאית בין פסי התכלת נראתה מתנוססת באופק.
בצד הארגנטינאי אין שביתה, לקחנו מונית.
האוטובוס היחיד לטילקרה הוא ה- 841 המקומי, בעשר וחצי בלילה. האוטובוס של העם. אנשים הצטופפו מסביב לאוטובוס, מלווים בתיקי ברזנט עמוסי כל-טוּב. ייבוא אישי מבוליביה.

קבוצה של הִיפִּים עטויי סחבות, פונצ'וס מתפוררים, שמיכות צמר בלויות. נעולים בסנדלים שחוקים, שיערם הפרוע מעוטר בצמות דקות צבעוניות ועימם חליל וגיטרה.
גשם החל יורד וההיפים פצחו בשירה וריקודים.
העמסנו עצמנו על האוטובוס, לא ללא איחור קל של מחצית השעה, ויצאנו לדרך. לא חלפו עשר דקותוהאוטובוס המקרטע עצר. מחסום משטרתי.
גשם מטפטף ואנחנו בשני טורים באויר הפתוח אל מול שני שולחנות, ארבעה שוטרים, כל מטלטלינו פרושים בתווך, והשוטרים מפשפשים בהם, בחיפוש אחר סמים. ההִיפִּים חזרו לרקד ולשיר. ארבעים דקות בגשם בתור לבדיקה וחזרה לאוטובוס לחצי שעה, רק כדי להיעצר שוב על-ידי המשטרה לבדיקת סמים. הפעם יסודית, ועם גג.

אחת בלילה והשוטרים לא ויתרו על אף תיק.

עם כל הבדיקות הללו, האוטובוס עדיין הסריח מקוקה. בצפון ארגנטינה מעלימים עין מהקוֹקה. חוקי אבל מסריח.
עמוסים בקוֹקה, חזרנו לדרך, בפעם השלישית.
ההִיפִּים ישבו אחת על השני, כדי לחסוך בכרטיס. לא משלמים פה על הנסיעה, רק על המושב. זה חוסך הרבה כסף כשיושבים ככה. כבר ראיתי אמא עם שלושה ילדים על מושב אחד.
בארבע בבוקר הגענו לטילקרה.
קור כלבים וחושך מצריים.
צעדתי בערך לכיוון ההוסטל מנסה לאתר אותו בחושך. אחרי כמה נסיונות כושלים הבחנתי בדמות מתקרבת, נערה ארגנטינאית. ניסיתי לשאול אותה בקסטז'אנית העילגת שלי, אם היא יודעת איפה אני ואיך אני מגיע אל ההוֹסטֶל.

לא הבנתי דבר.

"דֶה קֶה פָאִיז ?" היא שאלה.
"יזראעל" השבתי.
"אני יודע קְסָת עברית" היא החזירה, "למדתי בבית-ספר".
הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ - הגעתי הביתה.

"חזרה למשחק" או "הילה לאשפוז כפוי"

* נכתב ב 10/03/2004 שבוע לפני ששבתי לארץ הקודש אחרי 7 חודשים בדרון-אנריקה.
* פורסם במקןר ב www.uhm.nu/inc

בעקבות פסטיבל היין במנדוזה, ושבוע של בשר אדום ויין, אדום גם כן, החלטתי לנצל את הצטרפות הנסיבות לכדי כתיבה תחת השפעת אלכוהול. כיאה לאחד הכותבים היותר מוצלחים של העם היהודי בתפוצותיו (במקור הלינק הוביל לטורים של יהונתן גפן במעריב הי"ד, זה מה שנשאר שם, חפשו את ארגז החול ודמיקולו).
שתיתי, שתיתי, כתבתי, כתבתי. יצא אתגר קרת. נו, שווין. פעם אחרונה בשבילי.

אני חוזר הביתה, חזרה למשחק. למציאות. למשפחה. לחברים. למילואים. למיסים. חוזר לחיים. החלום נגמר. לוח השנה עם תמונות הנוף הסתיים, שאריות של קצות הדפים שתלשתי, עם קצת כחול שמיים וחלק של ענן. ומתחת חודש מארס. מציאות קודרת.

אין לי גיטרה אז אני חוזר הביתה לבד. בלי מוזיקת רקע. תיק אחד גדול, איוולת של תרבות. ועשרות סרטי שלושים וחמש מילימטר של זכרונות, נוף ואנשים. חברים לרגע, חברים לרגש שכנראה ולא אפגוש עוד לעולם. פרפורים של מסרים אלקטרונים ותמונות ממוחשבות הם תמצית התקשורת מעתה.

המוח שלי עמוס בחודשים האחרונים, משא שאני צריך לפרוק לשתף עם הסביבה. להשיל מעלי את משקלם הרב של סרטים עלילתיים וקצת דוקומנטריה שמושכים אותי למטה לאדמה. אני שקוע עכשיו. מנוחה לקראת המסע האחרון. זה שלוקח אותי הביתה. אני לא יכול להביט בעוד הר, גם היפה ביותר. או בעוד אגם גם אם מעוטר הוא בצבעים של שקיעה מתחת ומעל. אני רוצה את האגם שלי. זה שמסריח משתן בקיץ וצפוף בעם שלי עם הגריל הישראלי המחורבן והבשר הכשר. אני רוצה את הצעקות מסביב. את הקללות, בערבית בעיקר, ואת קו הרקיע שרואים מהעיר שלי. שכל כך התגעגעתי לקביעות שלו הרי הוא תמיד היה שם וזה אני בעצם שמעולם לא זזתי.

אני כבר מדמיין את הטיסה האחרונה. זו ממדריד לתל אביב. את הדיילת הישראלית של אל-על. את הטייס עם הקול השרמנטי והשם הצברי שלו. את הכתוביות בעברית על הסרט האמריקאי שבטח יוקרן. את גוש דן מלמעלה ואת החיפוש הבטחוני.

בדרך הביתה באוטו, הנסיעה הארוכה לצפון. השאלות, החוויות, 'נו ספר! איך היה?' , אגב, שלחתי גלויה, אחת של שתילי קוקה מבוליביה ואחת סתם של הנוף של לה-פז. רק בגלל שהבטחתי שלא אכנס לשם. הארוחה ביום שישי עם כל המשפחה. מצעד המתנות האידיוטיות, האידיוטי. התמונות. המזכרות. המון שאלות.

אחרי יומיים, אולי שלושה. השאלות יתחלפו ל'אולי תמצא עבודה?' 'מה עם חברה?' 'ואשה?' 'אתה לא רוצה ילדים?' 'אולי תקנה דירה?' 'למה אתה לא אוכל, מה קרה? הכל בסדר?'. החגים יגיעו ועימם פסח. חג של משפחה וחג של שאלות. לא ארבע קושיות. אולי ארבעים במקרה הטוב אם לא ארבע מאות. השאלות תשגענה אותי.

אני אחזור ללכת, סתם לשום מקום. מסביב למשחק. לברוח קצת החוצה. להסתכל על פרחים על צפרים על עצים. אחזור להקשים לשירים על אפונה וגזר. אבלה יותר זמן עם האחיינים הקטנים שלי. חופשיים מדאגות וצרות קיומיות. אשקע במחשבות של עצמי, אולי בספרים עם מחשבות של אחרים, אולי בסרטים ללא מחשבה כלל.

אני ארד מהפסים בגל השני של השאלות. 'למה אתה עושה את זה לעצמך?' מה קרה? זה אנחנו?' 'תקח את עצמך בידיים! תמצא כבר עבודה. מה עם אשה? וילדים? לא דברנו על זה כבר?' 'הבטחת שתשתנה! לא? אתה בסדר?'

ואז אני אלך יותר רחוק. למקומות בלי צפרים עם קושיות. בלי עצים שמביטים בי עם העיניים השואלות שלהם. בלי כלום. אולי מדבר, גם בלי מיים מפכים עם זמזום של קביעות וסדר וזרימה. קדימה! קדימה! לים!
ואז אשתגע.

אני אתאשפז במוסד סגור, עם חליפות תכלת. ורופאים עם חלוקים לבנים, כאלה שלא שואלים שאלות. רק נותנים זריקות עם חומר טוב, ואומרים 'אל תדאג, יהיה בסדר'. ואני אשב במוסד עם פרפרים שלא שואלים שאלות. וצפרים שלא שואלות שאלות, רק מספרות, כמו בשיר, על הארצות אשר מער להרים. העצים ידברו איתי ויספרו לי על מה שקורה למטה מתחת. ומה הם רואים למעלה מעבר לחומות. וכולם יחייכו שם במוסד. ולא נדאג ויהיה בסדר.

פעם בשבוע האנשים ששואלים שאלות יבואו לבקר. אבל הם ישאלו שאלות רק את הרופאים עם החלוקים הלבנים, לא אותי. ואני אספר להם על מה שקורה מתחת ועל מה שקורה מעל. והם יספרו לי על מה קורה בחוץ ובבית, ואיך המשפחה וכולם. אבל זה לא יעניין אותי. אני רק אסתכל עליהם ואגיד 'אל תדאגו, יהיה בסדר!' והם יחייכו את החיוך הנבוך שלהם ויבכו כל הדרך הביתה.

אני אוהב עברית

* נכתב ב 24/2/2002

אני אוהב עברית, ואני אוהב לכתוב בעברית, ואני אוהב לקרוא בעברית ולחשוב בעברית ולחלום בעברית, ולאהוב בעברית ובעיקר לשנוא, בעברית. אבל תמיד אחרי שאני קורא משהו  ארוך, באנגלית, אז בלילה כשאני ישן אני גם חולם באנגלית.
ובלילה שאני חולם, באנגלית, אז האנגלית שלי ממש בסדר. היא זורמת, נפלאה, שוטפת וברורה. וכל האנשים מסביב מדברים אנגלית. כל החיות בחלום מדברות אנגלית. כל היצורים המוזרים, בחלום, מדברים אנגלית. אפילו המפלצת מתחת למיטה מפחידה אותי, באנגלית.
ואת האנגלית הזו אני מבין היטב. את כל מה שכולם אומרים, האנשים, החיות, היצורים, ואפילו המפלצת, זו שמתחת למיטה. אפילו את הנהמות שלה אני מבין, ובאנגלית. והכול נשמע לי כאילו נאמר בעברית. פתאום, אני רוצה להגיד משהו ואני לא יכול, זה לא שאני לא רוצה, אני פשוט לא יודע איך, אני לא מכיר את המילה הזו באנגלית. אני אומר אותה בעברית וזה לא עוזר, כי אף אחד לא מבין  עברית, בחלום שלי. ואז כולם עוצרים, מסתכלים עלי. האנשים, החיות, היצורים, אפילו המפלצת יוצאת מתחת למיטה מביטה בי, מחכה, אני מנסה להסביר להם, באמת, למה אני מתכוון, עם תנועות ידיים ונפנופים, אבל הם לא מבינים. אני מנסה לצייר להם את זה על החול אבל אני לא יודע איך. אני פשוט לא יודע מה לעשות.
ואז אני שוכח את כל האנגלית שלי, כולם מדברים אך אני לא מבין כלום.מתחיל בלבול וצעקות היצורים מתווכחים עם האנשים, והאנשים עם החיות, והחיות עם המפלצת, שיושבת לי על המיטה ומרגישה ממש כמו בבית. תחושת חוסר אונים מציפה אותי, אני מתחיל להתעצבן בחלום, ולצעוק  בחלום, ומרוב כעס וצעקות אני מתעורר, עצבני, מבולבל ועייף ואז, אז אני מקלל, אבל בעברית.

8 טיפים לאינדיגוגו אחרי 3 ימים..

בעקבות פרויקט מימון שפתחתי עם חברים באינדיגוגו, גילינו כל מיני בעיות, תופעות וטיפים בדרך. הפוסט הזה נועד לרכז את כולם, תשאלו שאלות אם בא לכם, אני אשתדל לענות.
כמה שאתם חושבים שאתם מוכנים, אז אתם אף פעם לא.
  1. שלחו מייל לחברייכם שלושה שבועות - חודש לפני העלייה וספרו להם שאתם הולכים לפתוח פרוייקט מימון - תופתעו לגלות שכמה מהם כנראה כבר לקחו חלק בפרויקט כזה בעבר, והם יכולים לתת לכם עזרה וטיפים, ובעיקר לעבור על מה שאתם הולכים לפרסם ולהציע שינויים.
  2. אינדיגוגו מאפשרים לשלוח את עמוד הפרויקט לחברים לפני העלייה לאויר (גיליתי את זה רק בדיעבד) כמה זוגות עיניים נוספים על הפרויקט שלכם יכולים לחסוך שגיאות כתיב או בעיות הבנה קלות, לעורר שאלות שלא נתתם עליהן תשובות ולתת לכם קצת בטחון שאתם עובדים בסדר.
  3. בלו באתר הגיוס לפני תחילת העבודה שלכם, ואני מתכוון הרבה זמן, תשתתפו בתגובות תשאלו שאלות על פרויקטים ותפרגנו לפרויקטים אחרים.
  4.  מכיוון שכנראה אין לכם כסף לפרסום, הטראפיק (מילת הקסם) לעמוד הפרויקט שלכם באינדיגוגו תגיע משלושה מקורות:
    1. הפנייה אישית (מיילים והודעות פרטיות שאתם תשלחו)
    2. שיתופים ברשתות חברתיות.
    3. טראפיק פנימי מאינדיגוגו.
  5. הטראפיק הפנימי מאינדיגוגו יגיע רק אחרי שהפרויקט שלכם ייצבור תרומות (הייתם תורמים לפרויקט שגייס 1% 3% 5% ? פרויקט שהגיוס ששלו עומד על 0? ולכן בדקו עם תורמים פוטנציאלים, משפחה וחברים אם הם רוצים או יכולים לתרום, תבדקו שיש לכם כמה אחוזים מכוסים לפני תחילת הפרויקט בשביל ההתנעה.
  6. ברגע שתעלו את הפרויקט שלכם לאויר תוצפו גם בעמוד הפרויקט אבל גם בכל דרך אחרת אפשרית, פייסבוק, טוויטר, מייל וכו'.. בכל מיני חברות שעוזרות לכם לגייס, כמו קראודפאנדינג נינג'ה! יש מלא כאלה, הן הראשונות שנכנסו לעמוד הפרויקט ולפי האנאליסטיק של גוגל רובן היו מרוסיה, שתדעו.
  7. תסבירו לחברים שלכם שפרגון עוזר, ואתם אף פעם לא יודעים למי השיתוף יגיע ואת מי הוא ייתפוס.
  8. כדי שתוכלו לגייס גם דרך פייפאל, תצטרכו חשבון פעיל אם אתם "מגייס פרטי". אם אתם שותפות או בדרך להיות חברה אתם צריכים חשבון עסקי בפייפאל. ואם אתם רוצים גיוס יעד ולא גיוס גמיש, אז אתם צריכים חשבון פייפאל בכל מקרה.
לגבי מה עובד ולא עובד ומה אנשים שואלים וכאלה, בהמשך, כשיהיו לי עוד תובנות.
בינתיים אתם יכולים להיכנס לפרויקט, לשתף או לתרום, או שנייהם :)
תודה.