בראשית פרק ב' "טז וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל.
יז וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע--לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ--מוֹת תָּמוּת."
 |
הגירוש מגן עדן
פרסקו של "תומאסו די סר ג'ובאני די מונה קאסאי"
מתוך ויקיפדיה |
כולם מכירים את הסיפור?
אם לא אז בקצרה
יצר אלוהים אדם וממנו חוה ונתן להם את גן עדן לפוש בו. סוג של הכל-כלול בעיראק, רק מה, בעירום. הסתובבו להם אדם וחוה עם איבריהם מתנופפים ברוח ומקפצים ספק מתריסים אל מול כח הכובד של הרב ניוטון.
אבל יודע כל אלוהים שאין כל עניין בגבר ואשה מקפצים בגן ומזדווגים להנאתם. זה אפילו קצת כמו פורנו רך... אדם וחוה מקפצים להם בגן, מגיע השליח של התפוחים..
לקובי אריאלי מהמילה האחרונה נפלט לפני כמה ימים המשפט האלמותי "זה קצת כמו פורנו, אתה רץ..רץ..רץ..רץ..." למי שלא הבינ/ה, מהר מאוד פורנו נהיה משעמם ואתה רץ קדימה לחלקים המעניינים (אין כאלה ד.ה.מ) וכך גם החיים המשעממים בגן עדן.
אז איך הופכים חיים משעממים לסרט?
את זה יגיד לכן כל סטודנט צעיר לקולנוע, שמים מכשול לפני הגיבור!
ואיך אלוהים שמים מכשול?
הם שותלים שני עצים שאסור לאכול מהם. את עץ החיים, ואת עץ הדעת טוב ורע.
אבל זה לא עוזר.
למה? כי אדם וחוה לא בעניין של לחיות בסרט, טוב להם בלקפץ ולהזדווג בגן-עדן.
אז מה עושים?
שיעור שני בתסריטאות, שולחים מנטור לגיבור כדי שינחה אותו.
להלן 'הנחש'.
והנחש בא לגיבור, או במקרה הזה לגיבורה ומשכנע אותה שלמרות שאסור היא חייבת, אבל ממש חייבת לאכול מפרי עץ הדעת.
בראשית ג' "
ד וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ, אֶל-הָאִשָּׁה: לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן.
ה כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע.
ו וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא
לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ,
וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל.
ז וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם;"
חוה כמו כל גיבור טוב יודעת ש'צרת רבים' עדיפה על צרת הבודד, ומוצאת שותף מושלם לפשע (נחמת טפשים ד.ה.מ)
למי שתהה, האישה היא הגיבור של סיפור גן העדן, היא נתקלת במכשול, היא מתמודדת איתו, היא מחליטה, והיא מבצעת את הפשע.
גיבורה!
גיבורה שנתנה לנו את הדעת ולהבדיל בין טוב לרע.
ואז מגיע אלוהים ומעניש אותם.
ולמה הוא העניש אותם?
כי כששאל אותם לפשר הדבר שאינם מסתובבים עירומים בגן עדן עם איברייהם מתנופפים ברוח, קצת כמו בצבא, אף אחד מהם לא לקח אחריות. זה לא אני זו היא, זה לא אני זה הנחש, והנחש? הוא אפילו לא קיבל הזדמנות לענות.
זה לא אני זה פופטיץ! הומצא עוד בגן עדן.
אם אני הייתי אלוהים, גם אני הייתי רותח על זריקת האחריות וההיתממות שלהם, חבורה אבלית של אפסים.
ואז באו הקללות.
קודם כל קילל אלוהים את הנחש, והוא מה רע עשה מלבד היותו נחש וזה טבעו וייעודו.
על גחונך תלך, ואיבה בינך ובין זרעה של האישה, וראשך אל עקבו ועקבו על ראשך.
ואז הגיע תורו של הגיבור לחטוף והגיבור הוא הגיבורה שלנו, האישה.
לא עוד עונש היא מקבלת,
גם בעצב תלדי בנים,
וגם תהיי תלויה בגבר כל חייך,
וגם הוא יימשול בך.
והאדם?
בזיעת אפיך תאכל לחם,
ואכלת את עשב השדה יען כי תהיה צמחוני.
ומעפר באת ואל עפר תשוב.
ולמה כל הסיפור הזה?
ולמה התזכורת?
כי מה אנו עושים אם לא לנסות לכפר על בגידתנו באל, ולחמוק מעונשיו בו בזמן.
אנו מוותרים על הדעת, על ההבדלה בין רע לטוב, אנו מוותרים על המתנה שקיבלנו מחוה אמנו ואנו נענשים עליה מדי יום ביומו.
אנחנו מוותרים על חובתנו לחשוב!
אנחנו ולא פוליטיקאים
אנחנו ולא טייקונים
אנחנו ולא רבנים
אנחנו ולא מתים
אנחנו ולא קברים
הבורות וטחיבת ראשנו בחול לא יחזירונו לגן-עדן,
צאו ולמודו!
* קוראים יקרים, חסכו ממני הפנייות לכל מיני פרשנים ובני פרשנים, ורבנים, ו'אחים של..' ו'דודים של..' אם קראתם את פרק הגירוש בעצמכם, הרהרתם בו, והסקתם מסקנות בעצמכם באמצעות המוח שקיבלתם מאלוהים והדעת שקיבלתם מחוה אתם יותר ממוזמנים לשתף אותי ולהגיב (ד.ה.מ)
