האחים הגדולים

! זהירות ספוילר !

אחרי צפייה מרתקת בסרטם החדש של האחים הגדולים - האחים כהן, ולאור הביקורות הפושרות, מובא הקטע הבא.

רוצו לראות !

כל מי שראה את הסרט נהנה בו - ורובם אפילו לא יודעים.
מה זו בעצם הנאה בסרטים ?
שטוב לך ?
שאתה מאושר ?
שאתה רוצה להיות הגיבור ?

לא ! ! ! 1 1 1

זה שאתה מרגיש, מרגיש משהו.

וככל שזה משהו יותר חזק - הסרט יותר טוב.

וכל דמות בסרט גורמת לך להרגיש - בעיקר כעס ושנאה כלפי כ-ל ה-ד-מ-ו-י-ו-ת ב-ס-ר-ט, בא לך פשוט להיכנס פנימה ולטלטל אותן אחת, אחת.

אתה יושב בקולנוע והן נופלות עליך, דמות ועוד דמות, ועוד דמות, ועוד...

וכל מה שאתה רוצה זה להיכנס פנימה ולנער אותן, להעיר אותן, לצעוק...

אבל בעצם אתה לא עושה כלום, אתה רק יושב לך בקולנוע, ולא עושה כלום, לא יוצא ולא נכנס. בדיוק כמו הדמויות שם על המסך הגדול.

ואתה לא מבין מה קורה, ואתה יוצא ואומר שאתה לא יודע, ואולי לא הבנת.

ואז זה נופל עליך,
בעצם התעצבנת על כל כך הרבה דברים בלי לנסות לעשות כלום בדיוק כמו הדמויות כולן.

ואתה עומד מחוץ לקולנוע.

והדבר היחידי שנותר לך לעשות הוא להגיד לכל מי שאתה פוגש

יהודי טוב - רוצו לראות !

Tel Avivian Moment

Tel Avivian Moment, originally uploaded by drormiler.

Tel Avivian Moment
Acrylic on Canvas
70 X 90
2010

רגע תל אביבי
אקריליק על בד
70 X 90
2010

View On Black

Other Paintings.

Wheatman

Wheatman, originally uploaded by drormiler.

Wheatman
Acrylic on canvas
70 X 90 cm

איש חיטה
אקריליק על בד
70 X 90 ס"מ

היי ספיד ג'י אס אֵמוֹ - שני חלקים והצהרה

חלק ראשון

טיול למרכז שירות של פלאפון באחר צהריים חורפי, מספר 157. כרגע בעמדה 158 השעה 17:23 מייצגי אייפון בגודל אנושי ותור. למה תור אם 156 עכשיו בעמדה ?

כי יש מספרים שמתחילים ב מאה... זה לקוחות פרטיים, יש מספרים שמתחילים בארבע מאות... זה לקוחות עסקיים ויש מספרים שמתחילים בתשע מאות... ולא ברור מי אלו, בינתיים.

אין הרבה מה לעשות בתור , יש מכשיר אייפון שקשור לדוכן שאפשר לשחק איתו, אבל יש שם ילד קטן ומעצבן שהשתלט עליו, אז מחכים.

מספרי הארבע מאות מתקדמים לאיטם, כך גם אלה עם התשע מאות, ו 156 עדיין בעמדה - אחת מתוך 15. השעה 17:37. הילד המעצבן עדיין משחק עם האייפון בעמדה.
מחכים.
מבטים לעבר הבחורה בקבלה, ולעבר העמדות. כל המספרים מתקדמים חוץ מ 156 עדיין בעמדה.

מנהלת הצוות מדברת עם הבחורה בקבלה, סיננת את השישה שהיו בתור ? היא שואלת. מה ? עונה הבחורה בקבלה. סיננת את השישה? טיפלת בהם? כן עונה הבחורה בקבלה, העיסקיים הוקפצו והשאר קודמו וכולם מטופלים.

חוץ מ...156 שעדיין בעמדה.

מסתבר שאם אתה עסקי אז אתה מוקפץ, ואם אתה מקורב אז אתה משודרג, ואם אתה רוצה לקנות מכשיר אז אתה מקודם, ואם אתה סתם רוצה לקבל שרות אתה מסונן. שני ילדים מעצבנים נוספו לילד המעצבן המקורי בעמדת האייפון, ילד אחר בגיל שש או שבע באחת העמדות מתעצבן על אבא שלו ומאיים ללכת אם הוא לא ייקנה לו מכשיר אחר, השעה 17:53 ו-156 עדיין בעמדה.

מהסבר של הבחורה בקבלה למישהו אחר שהוא לא אני היא אומרת שמקבלים שני לקוחות עסקיים לפני כל לקוח פרטי, ועכשיו היא צריכה לקבל עסקיים לפני שהיא יכולה לקבל לקוח פרטי. מנהלת הצוות אומרת למישהו אחר מהמישהו ההוא ועדיין לא אני שמה פתאום והם מקבלים את כולם לפי תור. משום מה אני מאמין לבחורה הזוטרה בקבלה לפני שאני מאמין לכל מנהל/ת. בכלל ככל שעולים בסולם הדרגות בכל מקום האמון יורד. ככה זה בראש יש את השקרן הכי גדול. שלושת הילדים עדיין בעמדת האייפון. 156 עדיין בעמדה. השעה 18:00 הבחורה בקבלה מבקשת שניכנס קצת פנימה כי היא סוגרת את הדלתות. עכשיו גם אין לאן לברוח. חלק מהעובדים מתחילים לצאת ואנחנו מתחילים לחשוש שנישאר לבד עם הסטנדים הגדולים בצורת אייפון ושלושת הילדים המעצבנים.

אנשים זרים מתדפקים על הדלתות מבחוץ אך לשווא.

החמצן מתחיל לאזול. הילד משכנע את האבא שלו ללכת על המכשיר היקר. שניהם עוזבים, הילד עם חיוך ניצחון. אני אפילו לא יודע אם הוא יודע לקרוא את העלון המצורף המזהיר מהקרינה שהמכשיר פולט. העלון איננו מנוקד.

הו אולי אחריהם אנחנו, אך לא יש לקוח עסקי. השעה 18:12 פקידת הקבלה ניגשת אלינו 'עכשיו תורכם' היא אומרת. שלושת הילדים המעצבנים עוזבים את עמדת האייפון.


חלק שני

'אנירוצה להצליב מכשירים'
'שנייה' עונה הפקידה
(מה המספר, ושל זה, ואיך קוראים לך, ו...)
'אתה לא יכול להצליב כי המכשיר הזה בסטטוס אובדן/גניבה'
'מה?'
'שידרגת את המכשיר ?'
'כן'
'אז הוא בסטטוס אובדן גניבה אי אפשר לעשות איתו כלום'
'אבל הוא עובד ואני עדיין משלם עליו'
'אבל הוא בסטטוס אובדן/גניבה הוא שייך לפלאפון'
'אבל כששידרגתי אמרו לי שאני יכול לשמור את המכשיר'
'אני לא יודעת מי אמר לך, אבל ששידרגת ואי אםשר להשתמש במכשיר יותר'
'אבל הוא עובד והכל בסדר איתו ואני רוצה להשתמש בו!'
'אני לא יכולה זה במחשב בסטטוס אובדן/גניבה ואי אפשר לשנות'

נפסיק לרגע עם הציטוטים, האחראית הגיע בחורה נחמדה אני מכיר ממזמן ואפילו אינטיליגנטית, ואז במקום הנציגת שירות היא ניסתה להסביר לי למרות אינטילגנטיותה שהמכשיר בסטטוס אובדן גניבה ושאני לא יכול להשתמש בו. ניסיתי להסביר לה שזה לא הגיוני אבל אני לא יודע מה עושים לעובדי חברות תקשורת בהסמכה, מצליבים להם את המוח ואת ההיגיון מתייגים תחת אובדן/גניבה.

זה לא משנה מה אמר לך נציג השירות, איזה בחור שיש ליד אמר שאם לא קיבלתי את זה בכתב אז זה לא שווה כלום. ואז ביקשתי את מה שהיא אומרת לי עכשיו תיתן לי גם בכתב, שמכשיר ששילמתי עליו והוא שלי והוא עובד והעולם הקריב בשביל הייצור שלו אנרגיה וכמה קילוגרמים של פליטת גזי חממה לא יכול לשמש אף אחד על הכדור הזה כי במחשב של פלאפון הוא בסטטוס אובדן/גניבה. היא לא נתנה לי את זה בכתב כי היא לא יכולה להנפיק מכתבים, אין לה אופציה כזאת במחשב.

רציתי לדבר עם האחראי אבל הוא לא נמצא, והוא יהיה רק ביום שני. אז ביקשתי טלפון שאני יכול להתקשר אליו ומנהלת הצוות אמרה לי שלחברת התקשורת פלאפון שהיא במקרה חברה בת של חברת תיקשורת אחרת 'בזק' אין טלפון או פלאפון שאני יכול להתקשר אליו וייתנו לי מענה ושהאחראי יהיה ביום שני.

אני אחזור שוב על המשפט האחרון
"...לחברת התקשורת פלאפון שהיא במקרה חברה בת של חברת תקשורת אחרת 'בזק' אין טלפון או פלאפון שאני יכול להתקשר אליו וייתנו לי מענה..."

אפרופו בזק הנה פוסט ישן שכתבתי על החברה האם של פלאפון מזמן.

והבטחתי הצהרה. אז הנה עוד 10 חודשים מסתיימות לי כל ההתחייבויות לפלאפון. ולכן לאחר 10 חודשים אלו אני מתכוון להיות נטול כל מכשיר קשר סלולרי. לא עוד שיחות תמיכה באמצע הלילה, לא עוד תתקשר אלי שאתה מגיע. תרים לי טלפון מהדרך...

עוד 10 חודשים, מי שירצה לדבר איתי שיחכה שאני אהיה זמין בסקייפ.

בסך הכל הייתי צריך תזכורת (פרוזה)

זה לא שלא יכולתי בלי, אבל תמיד טוב שיש תזכורת.

יש אנשים שמפעילים לעצמם תזכורת בפלאפון. ויש כאלה שמתקינים אַפְּס במיוחד לאייפון, שיזכיר להם. אמא שלי קושרת פתקים לצרור המפתחות כדי לזכור. ויש את כל הפתקיות הצהובות שנדבקות לכל מקום. אה ואת המתקן המטופש בלמעלה של מסך המחשב, אני בחיים לא אשֹים כזה. מלא תזכורות, פשוט כדי לזכור.

זה לא שאני שוכח, זה לא ככה. אני לא צריך כדורי זיכרון וכאלה, פשוט, אני לא שם לב.

לא שם לב לזמן שזז.

ולא שם לב לזה שאני צריך למצוא עבודה. כולם אומרים לי את זה, כל הזמן.

ואני שוכח.

הם אומרים שזה יעזור לי.

שזה יכניס לי סדר לחיים.

שיהיה לי כסף, שאני לא אהיה תלוי באף אחד, שאני אהיה חופשי.

כי ככה זה כשיש עבודה.

יש לך חופש לקנות.

זה מה שהם אומרים. אתם מבינים ?

ואני,

אני שוכח.

אז הייתי חייב לעשות את זה.

רציתי להיות חופשי.

בסך הכל הייתי צריך תזכורת.

אבל "אנטישמי!" "שונא ישראל!" ? – בכלל לא הגזמתם.

כּוּלָה שֶלֶט.

פָאקִינְג שֶלֶט!

ועוד בגרמנית...

Funeral

Funeral, originally uploaded by drormiler.

Funeral
Acrylic on Canvas
70 X 70
Israel 2009

הַלְוָיָה
אקריליק על בד
70 X 70
ישראל 2009

המעמולים של סבתא של אמא - ולא, אני לא בלוג אוכל

המתכון מלווה בצילומים של תמיר מילר (אח'שלי)

זהו מתכון של מעמולים מגולגלים ורכים במיוחד, ולא רלה הממולאים הצבוטים של החתונות, או הבלוקים עם האגוזים שצריך שלוש כוסות קפה בשביל כל חתיכה.

אני ממלא אותם רק בממרח תמרים למרות שבמתכון המקורי זה קצת שונה.

מצרכים

330 גרם קמח
170 גרם סולת
1/2 חבילת מרגרינה (אני מרמה ושם 100 גר' חמאה במקום, אלא אם כן יש יהודים שאכלו בשר בקהל)
1/2 כוס שמן
1 שקיק אבקת אפייה
1 שקיק סוכר וניל
2/3 כוס מים

אופן ההכנה

ראשית יש לשים בקערה את הקמח, הסולת, סוכר הוניל ואבקת האפייה, מערבבים היטב ואז מכניסים את המרגרינה.


מערבבים את הקמח עם המרגרינה עד לקבלת פירורים קטנים (ללא חתיכות של מרגרינה - כל חתיכה שנותרת גורמת לחורים בבצק !)


מוסיפים את המים והשמן (אני מודד באותו הכלי, שם קודם שמן עד לקו של החצי, ועליו מוסיף מים, השמן צף ולכן אני מוסיף מים עד שהם מגיעים ל- 2/3 וכך חוסכים שטיפה של כלי נוסף :) וחוסכים מים.


לשים כמה שפחות, רק כדי שיווצר גוש (ככל שלשים יותר העוגיות פחות פריכות).


אני לש פחות מדקה - שימו לב שהבצק דביק (הצבע התחרבש בפוטושופ - אבל יצא סגול אייטיז)


משתמשים במעט קמח כדי לאסוף את מה שנדבק בשוליים של הקערה ואוספים הכל לגוש אחד, שימו לב לשמנוניות של הידיים.

מקמחים מעט את הקערה ומחזירים את גוש הבצק. ומכסים בנייילון נצמד - אבל לא צריך לעטוף ולהצמיד, פשוט כדי שלא יתייבש. ומכניסים למנוחה במקרר (שעתיים-שלוש בערך).


מוציאים מהמקרר, מחלקים לשלושה חלקים, ומרדדים כל חלק למלבן דק על נייר אפייה כדי שיהיה קל לגלגל, ניתן לקמח מעט אם חייבים - אבל מעט. כמה מילימטרים לפני שנוצרים חורים (ככל שיותר דק העוגיות יותר טעימות, כי יש יותר מילוי :)



אני משתמש רק במלית תמרים במילוי, בעיקר כי אני צריך מילוי רך ולא כולם אוהבים קינמון. אבל במקור יש בלוק תמרים ללא גלעים שהוכנס עם הניילון שלו למיים חמים כדי שייתרכך ועורבב אחר כך עם כמה כפות של ממררח תמרים וכפית גדושה של קינמון. אבל שימוש בבלוק תמרים יוצר מילוי קשה שלא מאפשר רידוד דק של בצק, במקרה זה יש לרדד את הבצק לחצי סנטימטר ולגלגל רק שלוש פעמים. ואז זה יוצא קצת בלוק. כל אחד וטעמו הוא.



מגלגלים בעזרת נייר האפייה כמו בתמונה.


דואגים שהחיבור יהיה בתחתית.


וחותכים כל סנטימטר.


מסדרים במגש על נייר אפייה עם קצת רווח.


מכניסים לתנור שחומם מראש ל 150-170 מעלות - המעמולים צריכים להאפות אך להישאר לבנים.


אחרי 10 דקות מנסים להזיז את אחד המעמולים, אם הוא ניתק בקלות מנייר האפייה הופכים אותו ורואים אם הוא טיפה צהוב בתחתיתו. אם כן אזי המעמולים מוכנים אם לא משאירים בתנור ובודקים כל שתי דקות.


שימו לב שהמעמול לבן


ותחתיתו קצת צהובה.


מצננים על רשת.

ומאחסנים בכלי סגור, אין צורך להכניס למקרר, אצלי זה לא מחזיק יותר משבוע - זה נגמר הרבה לפני. בתיאבון.