תוויות

היומן השנתי מאלוהים

(הסיפור הֻגַּהּ בעזרת השייפ)

בתיבת הדואר, דחוס, מעוך, ומגולגל למחצה עם עוד כמה וכמה חשבונות נח לו היומן השנתי מאלוהים. הייתי צריך להוציא את שאר הדואר כדי שאוכל לחלץ אותו החוצה. זה אומר שכבר סוף אלול. איך שהזמן טס. היה חם, שרב של סוף קיץ והאוויר היה דחוס כמו תיבת הדואר ומזוהם, הרגשתי את הריריות שלי מגורות, לקחתי שאיפה ממשאף האסטמה ובדרך חזרה הביתה מהבוטק'ה של הדואר עצרתי בבית קפה.
הזמנתי אספרסו כפול ארוך ובורקס גבינה. אני צריך להפסיק עם בורקסים, בורקס זה רצח. תמיד בביס האחרון אני מצטער, אבל הדרך עד לביס האחרון היא תמיד תענוג צרוף. הם מכינים אותו עם חמאה וגבינה טרייה שנוזלת מהצדדים של הבצק. אני אף פעם לא מתאפק. עברתי על הדואר ריכזתי את כל החשבונות שצריך לשלם ואת הזבל ערמתי ביחד עם היומן השנתי מאלוהים והשלכתי לפח בדרך החוצה מהקפה.
בכניסה לבניין שלי שמעתי צעקות, היה כל כך חם שלא התייחסתי אליהם, ככה זה כשחם בלבנט, כולם צועקים. אחרי כמה מדרגות הבנתי שהצועקים נמצאים ליד הדירה שלי. מסתבר שאלו אבי, ג'ו ואושר התינוקת שלהם, איזו אקוסטיקה נוראה יש בחדרי מדרגות.
"הי, הי, מה קרה?"
"למה אתה לא בבית" ג'ו צעקה עלי תוך כדי הויכוח.
"למה לא אמרתם שאתם באים?" שאלתי.
"למה אתה לא עוקב אחרי היומן שלך? כתוב שם שאנחנו אצלך ב 16:37!"
"אני לא משתמש ביומן" עניתי בהתנצלות.
"שיט, שכחתי שאתה מאלה, תפתח כבר אני צריכה להחליף לה חיתול!"
פתחתי את הדלת ושנייהם נכנסו בסערה והתפזרו בבית תוך שהם ממשיכים לצעוק אחד על השנייה על הראשון, איזה רעש. הנחתי את המפתחות והדואר, והוצאתי את מטחנת הקפה מהארון, מילאתי אותה בפולי קפה והפעלתי, המכונה צרחה, 'איזה רעש נפלא' חשבתי לעצמי.
דחיפה בכתף הקיצה אותי, אבי אמר משהו, לא שמעתי כלום, מטחנת הקפה עדיין צרחה. הנחתי לה להרגע.
"רוצה קפה?"
"בטח" אבי אמר וניסה להרגיע את אושר שנלחצה מהרעש של מכונת הקפה. אושר נרגעה וגם המכונה וגם האורחים, סופסוף שקט, מלאתי את המקינטה והנחתי על הגז.
"מה קרה" שאלתי את אבי מתוך נימוס, לא ציפיתי לתשובה, צרות שלהם.
"אני עומד למות" אבי אמר, והתחיל לעשות קולות מוזרים לאושר כדי להצחיק אותה.
"מתי?"
"מחר" אבי ענה, ממשיך עם הקולות המוזרים.
"מה מחר? היומן החדש הוא מראש השנה" עניתי.
"כן, לא קיבלתי יומן חדש"
"ו.."
"לא קיבלתי יומן חדש וג'ו התקשרה לברר ואמרו לה שאני לא צריך כי אני אמור למות וזה כתוב ביומן של השנה" הוא המשיך עם הקולות המוזרים. "זה היה כתוב בסוף של היומן ולא שמתי לב עד היום".
"לא שמת לב! למה לא קראת עד הסוף?" ג'ו חזרה ואיתה הצעקות.
"לא שמתי לב, אל תהרגי אותי בגלל זה" אבי ענה.
"אין לי מה להרוג אותך, אתה ממילא תמות מחר" צרחה ג'ו על אבי וחטפה את אושר מידיו.
"כתוב איך אתה הולך למות?"
אבי התעצבן, "אני הולך למות וזה מה שמעניין אותך?"
"סתם, רציתי לדעת אם מפרטים ביומן איך אתה הולך למות.."
"הולכת לדרוס אותי משאית, בסדר?"
"אה.. אז אל תצא מהבית מחר, ושום משאית לא תדרוס אותך. חלב?"
"נראה לך שזה עובד ככה? הולכת לדרוס אותי משאית מחר, זה מה שכתוב, אין כלום אחרי. אי אפשר לחמוק מזה. כן, קצת חלב"
הוצאתי חלב מהמקרר ושאלתי "ניסית?"
אבי שתה מהקפה שלו ולא ענה.
"ניסית?" שאלתי שוב.
"לא"
"אולי תנסה?"
אבי המשיך לשתות באיטיות מהקפה שלו, ואני שתיתי משלי, וג'ו הצטרפה אלינו.
"תפסיק להכניס לו תקוות לראש, הוא מת מחר וזהו"
"רוצָה חלב?"
"לא, אני בשרית" ענתה ג'ו והבחינה באבי שותה קפה עם חלב "השתגעת?" צעקה עליו וחטפה ממנו את הכוס, הקפה נשפך על אבי ועם הרצפה וקצת עלי.
"אתה בשרי ואתה שותה חלב? מה תגיד להשם מחר? מה?"
"ממתי אני שומר כשרות?"
"ממתי שאתה מת מחר אדיוט!" אבי לקח את הקפה ממני והמשיך לשתות בלי חלב. ניקיתי את הרצפה מהקפה, "אז איך חוגגים את המוות שלך?" שאלתי.
"לא חוגגים, יש לנו ארוחה עם ההורים שלה. זה מה שכתוב ביומן".
"לעזאזל היומן, תבריז, מה כבר יכול לקרות?"

***

הצעקות הלכו ואיתם אבי וג'ו ואושר. חתכתי סלט מעגבניה אחת ושני מלפפונים, אני שונא שאין לי כמות שווה של ירקות זה הורס לי את כל האיזון של הסלט, אז הוספתי שלוש צנוניות. הכנתי טחינה והתיישבתי מול הטלוויזיה. חיפשתי משהו לצפות בו שיהיה מטופש ומצחיק, לא בא לי שום דבר רציני, מספיק מוות אחד ביום, ומחר אני צריך להתמודד עם הלוויה. חיפשתי סרט קולג' אמריקאי, משהו מטופש בסגנון הת'רס[1] במקום הסרט הופיע לי טריילר לסדרה, הם עושים רימייק להת'רס כשאחד ההת'רס הוא בחור, אחת שחורה ואחת עם משקל יתר. בניגוד לשתי בלונדיניות + ברנדה[2]. אלוהי הפוליטיקלי קורקט זה הולך להיות מחורבן, ולמה הם לא עושים רימייק ל'פריקים וגיקים'[3] ??
הטלפון עשה צליל של הודעה. לא בא לי לענות לאף אחד. ואז עוד אחת. ועוד אחת. שלוש הודעות, תהיתי לעצמי אם זה צירוף מקרים או משהו דחוף. יכול להיות שזה משהו דחוף.

[הודעה ראשונה] "בשעה 21:30 אתה פוגש את אבי יותם וליאו בפאב 'הכבשה' שדרות הרצל 17, תתפנה לך חנייה בצד השני של הרחוב ליד שדרות הרצל 22 בשעה 21:26" מאת '00-0000000'
[הודעה שנייה] "הולך לצאת לך הרפס השפתיים תמרח משחה" מאת '00-0000000'
[הודעה שלישית] "השליח של דוידפארם בדיוק נכנס לבניין עם המשחה שהזמנת, חשבונך יחויב ב 59.99 במחזור החיוב הבא" מאת 'דוידפארם – עולם המרקחת שחוזה את העתיד'.

מה זה לעזאזל? חשבתי לעצמי, פעמון הדלת צלצל, ניגשתי לפתוח.
"שלום זה המשלוח שלך, תחתום כאן בבקשה" השליח הגיש לי שקית של דוידפארם[4] ביד אחת והגיש טאבלט לחתימה ביד השנייה.
"לא הזמנתי כלום" עניתי. השליח הופתע מהתשובה, הוא הביט בטאבלט ואז בי.
"זה רחוב גֵּיא בן הינום 6, דירה 6?"
"כן"
"אתה גַּיְא בן-הינום?"
"כן"
"שלום זה המשלוח שלך, תחתום כאן בבקשה" השליח הגיש לי בשנית שקית של דוידפארם ביד אחת וטאבלט לחתימה ביד השנייה. הרגשתי עקצוצים בשפתיים. סיננתי קללה וחתמתי על הטאבלט. טרקתי את הדלת. ניגשתי למקלחת ומרחתי משחה. ססעמק.
ניסיתי לחזור למספר 00-0000000, המספר שחייגתי איננו מחובר. ססעמק.

***


הבטתי במראה, שלוש בועות קטנות על השפה הימנית עליונה, מרחתי שוב משחה, השפתיים שלי בערו מבפנים. הטלפון טרטר בהודעות, כולן מ 00-0000000. לא פתחתי אותן, לא רוצה לדעת. מחקתי את ההתראות בטלפון וחיפשתי שירות לקוחות של 'היומן השנתי מאלוהים', אין להם טלפון, אין שירות לקוחות, כלום. אפילו לא מייל.
נפגשתי עם אבי לקפה של בוקר, ג'ו נפרדה ממנו ושילחה אותו לדרכו, היא לא רצתה לראות איך הוא מת. שתינו קפה ואבי אכל עוגת פרג, בנאדם עומד למות ובוחר לסיים עם עוגת פרג, לך תבין. לקחתי את ה'יומן השנתי מאלוהים' שלו וחיפשתי טלפון של שירות לקוחות, או מייל או משהו. אפילו שם של בית הדפוס לא היה, כלום. סיימנו את הקפה ואבי התחיל לאסוף את הדברים שלו כדי לצאת.
"אתה בטוח שאתה רוצה לצאת?"
"למה לא?"
"כי הסיכוי שתדרוס אותך משאית בתוך הקפה קטן יותר מאשר בחוץ"
"היא תדרוס בכל מקרה" אבי ענה סיים להכניס את המפתחות והטלפון לכיסים, לקח את היומן שלו וחבש כובע בוקרים. פעם ראשונה שאני רואה אותו עם כובע.
"מה הקטע של הכובע?"
"לא יודע, בא לי כובע"
"כובע בוקרים?"
"זה מה שבא לי, מה אכפת לך, רד ממני" אבי יצא ואני אחריו, הלכנו על המדרכה אני בצד הצמוד לכביש ואבי בחלק הפנימי, הוא לא רצה למות. עברנו מסחרית של חבר'ה קדישא, הנהג עמד בחוץ עם טלפון ואזניות לבנות וזז לקול המוזיקה שבקעה מהן. שום משאית לא נראית באופק.
"תשמע גיא, אני צריך.." אבי גמגם. "אני.." משב רוח קל העיף לו את הכובע מהראש, הוא רץ אחריו בדחף של רגע לכביש, אני לא יודע מאיפה המשאית הגיעה אבל היא הגיעה. אבי עף מהפגיעה ונחת ממש ליד הטרנזיט של חבר'ה קדישא. הבחור עם האזניות ועוד אחד ניגשו אליו והתחילו להכניס אותו לשק שחור. רצתי אליו והזזתי אותם מאבי, הרמתי את הראש שלו וצעקתי "אבי, אבי!" הוא לא ענה. העיניים שלו היו פקוחות ודם זרם לו מהאף. בדקתי לו דופק וצעקתי על החבר'ה קדישא שהם צריכים לבדוק אם הוא מת קודם, אחד החבר'ה ענה לי שלא צריך כי זה כתוב ביומן וסימן לחבר השני עם האצבע בסיבובים לכיוון הרקה שאני כנראה משוגע.
הם ארזו אותו בשק שחור ואת ה'יומן השנתי מאלוהים' שלו ארזו בשקית שחורה ונסעו משם.
ישבתי על שפת המדרכה, חסר אונים. לא בכיתי ולא לא-בכיתי, איפשהו נתקענו באמצע אני והדמעות. הסתכלתי בטלפון, הוא עדיין היה על שקט, 13 הודעות, כולן מאותו המספר. התקשרתי לג'ו, היא אמרה לי שהיא קיבלה את ההודעה מחבר'ה קדישא ושההלוויה ב 17:00 ושהכל מאלוהים וניתקה. ססעמק.

***

השתקתי את ההתראות של הטלפון וההודעות מאלוהים הצטברו. איזה מטופש זה ללכת להלוויה של מישהו שידעת שהוא עומד למות ונפרדת ממנו והוא כבר לא שם. למה הטקס המיותר הזה בכלל. אני רוצה שיזרקו את הגופה שלי באיזה ואדי להיאכל על ידי חיות בר ואוכלי נבלות, נשרים, צבועים ורימות למיניהן. לא רוצה לא קבר ולא מצבה. בסוף ההלוויה של אבי ניגשתי לרבי ושאלתי אם אני יכול לדבר איתו. הוא הסתכל עלי מוזר.
"למה לא מרחת משחה?"
"אה?"
"לא קיבלת הודעה שהולך לצאת לך הרפס?" בכלל שכחתי מזה, ושכחתי למרוח משחה וכל השפה העליונה הימנית שלי הייתה נפוחה משלפוחיות.
"אני לא רוצה לקבל הודעות וזרקתי את היומן לפח" הרבי הביט בי בזלזול וסינן "אה, אתה מאלה" ואז הפנה לי גב והתחיל להתרחק. רצתי אל הרבי ומשכתי אותו בכתף.
"אני מאלה רבי אבל אני לא רוצה לקבל הודעות, איך אני מבטל אותן, אין למי להתקשר, אין למי לפנות. מה אני עושה?"
הרבי הסתובב, סימן לי עם ידו להתקרב. התקרבתי ורכנתי לעברו, "אלוהים נמצא בכל מקום, רק תבקש"
"זהו?"
"ותתפלל שהבקשה שלך תתקבל, זה לא אוטומטי, אתה יכול גם לתרום לצדקה זה מזרז עניינים" הוא הגיש לי חוברת קטנה של הישיבה שלו עם מספר חשבון בנק לתרומה באמצעות ויזה או המחאה או Pay-Pal ואז הסתובב שוב והלך. בשביל שירות לקוחות אין כלום, אבל בשביל תרומות יש מלא דרכים. ססעמק.

***

שכבתי במיטה והבטתי בתקרה. השפתיים שלי כאבו, השלפוחיות התפוצצות ושום משחה לא תעזור לזה. חשבתי על אלוהים ושאני רוצה להפסיק לקבל הודעות. הטלפון טרטר עם שתי הודעות חדשות, בדקתי אותן, זה לא היה אישור שתפילתי התקבלה ולא אקבל יותר הודעות, זו הייתה הודעה שאני נפגש עוד חצי שעה עם ג'וני בפאב, ושאני צריך להחזיר לו מקדחה.
"תפסיק לשלוח לי הודעות" צעקתי על התקרה. "תסיר אותי מרשימת התפוצה שלך" צעקתי שוב. "אמן" הוספתי בסוף. כלום. אף הודעה.
ואז צלצול.
מג'וני.
"אתה בא?"
"לא"
"מה לא? כתוב לי שאתה בא, עד שהצלחתי לצאת מהבית! מה עם המקדחה שלי? תגיע, אתה צריך לצאת כבר"
"אני לא בא, תבוא אתה."
"כתוב שאתה בא, היומן לא טועה, תזוז לפה כבר!"
"לא רוצה, לא אכפת לי מהיומן, וממה שכתוב. אני לא בא, ולא משנה מה כתוב ואיפה."
ניתקתי, הטלפון טרטר, הודעה. לא הסתכלתי, אני לא הולך לשום פאב. שום דבר לא יוציא אותי מהמיטה. צעקות נשמעו מהקומה מעל והספרינקלרים בדירה שלי התחילו להשפריץ מים. ססעמק.
ברחתי מחדר השינה ומהדירה, המסדרון היה אפוף עשן, גיששתי לכיוון המדרגות ומשם החוצה מהבניין, הדירה של השכנים שלי מלמעלה עלתה באש. השכנה עמדה במרפסת נופפה ב'יומן השנתי מאלוהים' וצרחה. היא לא צרחה על אלוהים אלא על הכבאים. שהם לא עומדים בזמן ושכתוב שהם ייחלצו אותה מהמרפסת ושהיא נשרפת. בסוף הם חילצו אותה. בעזרת השם.
נסעתי לפאב. ממילא לא יכולתי להיכנס לדירה המוצפת. ססעמק.

***

ג'וני כבר הזמין לי פִּילְס, היא הגיעה בדיוק כשהתיישבתי לידו על הבר. היא הייתה קרה, הכי קרה שבירה יכולה להיות, זה הגביר את המתיקות שלה, גמעתי חצי מהחצי בלגימה אחת.
"הבאת את המקדחה שלי?"
"כן, היא בבגאז' "
"אני מצטער על אבי, שמעתי רק עכשיו"
"למה? אין לך יומן מאלוהים?" שאלתי.
"צודק, לא היה לי ראש לזה" הוא לגם מהבירה שלו, "חשבתי שאתה לא בעניין של יומנים"
"לא בעניין, אבל הם לא מפסיקים לשלוח לי הודעות עם התראות על מה הולך לקרות"
"כן, זה חדש, זה מעולה, לא צריך להסתובב עם יומן כל היום"
"אתה יודע איך מבטלים את זה?"
"לא, ניסית להתפלל?" ג'וני צחק.
"צעקתי, גם בלב. זה לא עזר"
"אולי אתה צריך מניין" צחק ג'וני ולגם מהבירה שלו.
הטלפון שלי צלצל, הרמתי אותו שיחה מ 00-0000000, עניתי.
"שלום.." אמר קול אשה מתכתי.
"שלום" עניתי והקול המתכתי המשיך בלי להתייחס אלי.
"שלום, מדברים משירות הלקוחות של אלוהים, פנייתך למוקד נרשמה. נקבעה לך פגישה מחר בשעה [פאוזה] אפס ארבע אחת שבע. תודה ולהתראות". השיחה נותקה.

***

נסעתי הביתה, מכבי האש עדיין היו שם, עסוקים בקיפול הציוד שלהם, המשטרה חסמה את הכניסה לבניין עם סרטי פלסטיק אדומים וניידת חנתה ליד. השוטר בניידת כרז לי לא להיכנס, הבניין סגור. ניגשתי לניידת.
"אני גר פה"
"גבר, הבניין סגור עד לבדיקה של מהנדס"
"אבל אני.."
"סגור, תבוא מחר"
"א.."
השוטר סגר את חלון הניידת וחזר לשחק בטלפון שלו. טפטוף קל של שרב נשבר החל ללכלך את חלון הניידת בבוץ. השעה הייתה אחת בלילה, לא רציתי להציק לאף אחד בשעה כזו, חזרתי לאוטו והשכבתי את המושב לאחור ככל הניתן. כיוונתי את השעון בטלפון לארבע בבוקר אבל לא היה לי מושג לאן אני אמור לנסוע. נרדמתי.

***

השעון בטלפון צלצל אבל אני לא התעוררתי ממנו. השעה ארבע ושבע עשרה דקות הגיעה. יד נגעה בי בכתף והזיזה אותי.
"גיא, גיא!"
התעוררתי, לא הייתי במכונית, הייתי במשרד, ולא במשרד שלי.
"גיא, אתה קם או שאתה מתכוון לישון לאורך כל הפגישה שלנו?"
איש גדול רכן מעלי. התיישבתי, שפשפתי את העיניים. לידי עמד האיש, גבוה, רחב מידות, שיער שחור מאפיר במקצת עם התחלה של מפרצים. כרס קטנה, לבוש במכנסי חאקי קצרים, סנדלים תנכ"יות וחולצת כפתורים קצרה ובהירה. המשרד היה מוקף בארונות כבדים מעץ עמוסים בספרים, מבולגנים ברובם. האיש התיישב מאחורי השולחן והסתכל עלי.
"כן" אמר.
"איפה אני?"
"רצית פגישה לא? זה המשרד שלי"
"אתה אחראי על ההודעות שאני מקבל מהיומן?"
"אפשר להגיד"
"אני יכול להפסיק לקבל הודעות?" האיש הביט בי ועיווה את גבותיו.
"כן, יש לך טופס בסוף היומן, תמלא ותשלח, זה לוקח עד שבעה ימי עסקים מהרגע שהטופס מגיע. ותמרח משהו על השפתיים, לֵמָה שלחתי לך הודעה?"
הסתכלתי עליו, לא הגבתי, שוב שכחתי למרוח משחה והשפתיים שלי כבר היו נפוחות וכואבות.
"עוד משהו?"
"אהה.. מאיפה אני יכול להשיג את הטופס? כי אין לי יומן, זרקתי אותו לפח"
"זרקת את היומן שלי לפח?" האיש הגדול נראה מופתע וקצת כועס. היומן שלו? יכול להיות שזה אלוהים?
"אהה.. כן.." גמגמתי "אני לא ממש רוצה לדעת מה הולך לקרות, אני מעדיף שזה ייקרה בהפתעה.." האיש הגדול התעצבן ונשען לאחור. הוא התחיל לשחק ביד אחת עם עט שהיה מונח לפני כן על השולחן והתנדנד קדימה ואחורה על הכיסא שלו. ואז הוא נשען קדימה קם מכיסא נשען בידיו על השולחן וקרב את ראשו אלי, נצמדתי לאחור על הכסא וניסיתי להתרחק כמה שיותר. קצה אפו של אלוהים כמעט נגע באפי שלי.
"לא רוצה. מה זה לא רוצה? מי שואל אותך?" אלוהים צעק.
גמגמתי משהו על בחירה חופשית, או חשבתי על בחירה חופשית אני לא זוכר, ואז אלוהים נשבר והתחיל לצחוק. הוא חזר לשבת.
"בחירה חופשית" הוא צחק, "אתה חושב שהפגישה שלנו פה לא כתובה מראש? אתה חושב שזה שזרקת את היומן שינה משהו? זו בקושי אשליה של בחירה חופשית" אלוהים קם וניגש אל הארון משמאלו והוציא ממנו שתי כוסות, בקבוק של בלאק לייבל ובקבוק שליש של פִּילְס. הוא הניח הכל על השולחן והתכונן לפתוח את בקבוק הבירה.
"אני מעדיף בלאק" אמרתי ברעד. אלוהים הסתכל עלי וחייך, הוא מזג בלאק לשתי הכוסות ואז הוציא תבנית קרח ממקרר קטן. הקרח לא יצא. אלוהים דפק את תבנית הקרח בשולחן מספר פעמים, חלק מהקרח עף על הרצפה, הוא שם שתי קוביות בכל כוס והגיש לי את שלי. לגמתי מהבלאק. אלוהים סובב את הכוס בידו ולגם הוא תוך שהוא חוזר לכסאו.
"אפשר לשאול שאלה?" שאלתי. אלוהים החווה כן עם הראש.
"אם כולם יודעים מתי ואיך הם ימותו איך אף אחד לא מתנגד?" אלוהים נאנח, סיים את הוויסקי שלו ומזג עוד מנה.
"אתם הכוכב המחורבן ביותר שבראתי. נשבע לך" הוא חייך, "נתתי לכם כל כך הרבה דברים לגלות, לחקור, לחיות! במקום זה אתם ממציאים דתות, כבר שלושת אלפים שנה אתם ממציאים כל מיני דתות שטוענות שהן יודעות מה אני רוצה. אנשים מטומטמים, כל דבר שאני עושה הם מקבלים. 'זה מאלוהים', 'זה מלמעלה', 'זה רק בידי שמים'. שברתם אותי. הוצאתם את כל הכיף מהמשחק, אנשים התחילו לשעמם וזה לא שניסיתי להילחם בזה, ולהשמיד דתיים בכמויות, אבל אתם לא מבינים! שלחתי אתכם להשמיד דתות אחרות, לבצע התאבדויות המוניות, וכלום, אנשים עדיין נמשכים לדת. 'זה מאלוהים', 'זה מלמעלה', אתה יודע כמה השקעתי בהרפס? אתה יודע?"
הבטתי באלוהים מופתע וגמגמתי "לא.."
"זה הפרויקט הכי מסובך שלי, סבל שנגרם אקראית בלי סיבה, אתה יודע מה זה לתכנן משהו בלתי מתוכנן כשהכל מתוכנן מראש? הייתי צריך לגייס בני שטן בשביל ליצור את זה. זה הדבר הכי יפה שבראתי. זה היה מיזם שניסה להסביר לאנשים שלא לכל דבר יש סיבה ולא כל דבר הוא מלמעלה יש דברים שקורים סתם, הם לא השתכנעו. במקום זה הם התחילו 'זה מאלוהים', 'זה הכל בידי שמיים'... ססעמק"
"אבל מה  הקטע של היומן? הוא לא הופך את הכל ליותר משעמם?"
"ההיפך, ההיפך! אנשים אחרי תמיד אומרים הכל מלמעלה אבל כשהם יודעים שמשהו הולך לקרות, אתה לא יודע מה זה מוציא מהם, איזה אמוציות, איזו דרמה. דמעות, בכי, נקמה. מוציא את כל היופי בעולם הזה החוצה. תענוג" אלוהים לגם את המנה השנייה שלו ומזג לעצמו עוד אחת. "אתה בטוח שאתה לא מעדיף בירה?" שאל אותי. לגמתי בכח מהוויסקי. אלוהים חייך. "שני החברים שלך האלה עם התינוקת, היית צריך לראות אותם כשהיא גילתה שהוא הולך למות. כמה צלחות עפו שם. הייתי בטוח שהיא תהרוג אותו לפני הזמן. זה בכלל היה מסבך את כל העניינים. האשימה אותו שהוא בגד בה ובגלל זה הוא נענש, כמה צחקתי. כשהיא צעקה לו לא תחמוד כמעט נחנקתי. אם היית יודע עם כמה אנשים היא.." אלוהים ניסה לעצור את הצחוק שלו ובקושי הצליח. "בעצם אתה יודע, איך הסכמת לקרוא לבת שלך אושר? מה זה השם הזה? לא המצאתי לכם מספיק שמות בתנ"ך?" אלוהים נראה מרוצה מעצמו. "לפחות זה לא אושר-אל" הוא צחק שוב וסיים את המנה השלישית של הוויסקי.
"אני אסיר אותך משירות ההודעות" אמר בשקט והוסיף "עוד משהו?"
"לא" עניתי. עדיין לא מעכל שאושר היא שלי.
אלוהים נפנף עם היד, ואני התעוררתי באוטו. הבטתי בטלפון, השעה הייתה 5:12, ההודעה האחרונה הייתה תזכורת לפגישה עם אלוהים ב 4:17 ואף הודעה חדשה לאחר מכן. הנחתי את הטלפון, הוא טרטר. הרמתי אותו. הודעה חדשה אחת. הוסרתי משירות ההודעות של היומן השנתי מאלוהים.
התפוצץ לי הראש וזחלתי החוצה מהאוטו, הניידת עדיין הייתה שם ושוטר אחר ישב מחוצה לה על מכסה המנוע ושיחק בטלפון שלו. לא בא לי להתווכח, צעדתי לקפה. איזה עולם מחורבן, איזה אלוהים מחורבן. אני צריך לעשות משהו עם זה. אני צריך לספר לאנשים במי הם מאמינים, מי זה האלוהים הזה. שהכל משחק ושהם יכולים להתנגד, אם רק יזרקו את היומנים האלה. שיחזרו לחיות. שיפסיקו לריב על מה שכתוב ושיחיו את מה שהם. שייבחרו מה הם רוצים לעשות ומה שלא. אני צריך לדאוג לאושר, יש לי בת. היא לא יכולה לגדול אצל אמא שלה, היא לא יכולה לגדול בתוך כל הדתיות הזו. אני צריך למצוא דרך להציל אותה משם. קרני שמש ראשונות הפציעו, עננים שברו אותן באקראיות, השמיים נצבעו בגוונים של תכלת וסגול וכתום. איזה יום יפה, קצת לפני הקפה ראיתי מסחרית של חברה קדישא, היא הייתה מלוכלכת בטיפות בוץ מהטפטוף של הלילה. שני החבר'ה עמדו לידה ועישנו. המשכתי ללכת, חוץ מהם וממני לא הייתה נפש חיה ברחוב. מוזר, קיבלתי יומן מלא לשנה הזו לפני שזרקתי אותו, הם לא באו בשבילי, מתוכננת לי לפחות עוד שנה. התחלתי לחצות את הכביש לכיוון הקפה, שמעתי צופר וחריקה ו..
משאית..




[1] הת'רס (Heathers) סרט קולנוע מ 1988. ווינונה ריידר מתאהבת בכריסטיאן סלייטר הסוציופאט ורוצחת את כל החברות המעצבנות שלה + עוד כמה בדרך. סצנת הסיום של פיצוץ בית ספר התיכון אלמותית.
[2] שאנן דוהרטי
[3] פריקים וגיקים – סדרת תיכון 1999-2000 עם ג'יימס פרנקו.
[4] דוידפארם – רשת בתי מרקחת שידוע בסיסמא שלה 'תגיד שדוידפארם שלח אותך!'

אין תגובות:

פרסום תגובה