עותק ePub לקוראים דיגיטליים זמין פה
"מילקי בחלון מימינך,
תכין רימון!"
"מכין רימון!"
כרעתי ליד מילקי, הנחתי את יד שמאל על
האפוד שלו וצעקתי "רשאי"
"רימון!" מילקי צעק וזרק את
הרימון לחדר דרך החלון, כרענו ביחד וגוננתי על פני בידי בזמן שמילקי ספר בקול צרוד
"עשרים ואחת, עשרים ושתיים, עשרים ו..." הרימון התפוצץ ושנינו צעקנו
ביחד "פוצץ" התרוממנו, יריתי צרור אל תוך החלון ולאחריו פרצנו פנימה דרך
הדלת כשמילקי מוביל. אחרינו נכנס תָּתְּמִיק עם המקלע.
"שיט הוא ברח, ראית לאן?" צעקתי
למילקי, הוא נראה מבולבל ולא ידע לאן להמשיך. כנראה שטרם התאושש מהפיצוץ של הרימון
הראשון שהוא זרק באמת בקרב ולא בתרגיל מאחורי בטונדה.
"לא" מילקי צעק בקול שבור.
כרעתי לידו, טפחתי על הקסדה שלו ולחשתי "עבודה טובה" נראה לי שהוא קצת
חייך. הוא הגיע לפלוגה פחות משבוע לפני שהתחילה המלחמה, די לבד כי כל החברים שלו
נשלחו לקורס מ"כים. זה לא פשוט להגיע לבד לפלוגה ותיקה. היו לו זיפים בהירים
בני עשרה ימים ותלתלים שהציצו מתחת לקסדה, כולנו היינו מזוקנים ופרועי שיער, אחרי חודש
וחצי בלי לצאת הביתה ושבוע וחצי של לחימה.
"תתמיק תחפה מהחלון, ובואו נעוף
מפה לפני שמורידים עלינו ת'בית" בזמן שתתמיק נתן צרור מהחלון רצתי כפוף בסוג
של דילוגים מעל הג'אנק שמילא את החצר, היעד שלי היה החומה המתפרקת שהקיפה את הבית
משלושה צדדים. הקריסות בחומה היו פתרון טוב לחרכי ירי עם מחסה סביר.
"פאק!" קיללתי, מנסה להחניק
את הצרחה.
"הסמל ז'אקי אתה בסדר?" מילקי
קרא לעברי.
"דפקתי פזצט"א על קקטוס!"
סיננתי, וסימנתי לתתמיק עם יד מלאה בקוצים לחבור אלינו.
"ראית לאן הם ברחו?" תתמיק
חקר מיד אחרי שהתרסק עם המקלע מימיני.
"לא, הם יכולים להיות בכל מקום."
סיכמתי, ומשכתי את המע"ד (מכשיר עזר דיבורי)
של מכשיר הקשר הקטן התחוב בתא הגב של האפוד. ניסיתי לדלות מידע על מה קורה סביבנו
ואיזה כח נמצא איפה. בעקבות ההתקלות היינו שתי שורות בתים מעבר לקו ההתקפה העיקרי,
שאר הכח היה מאחורינו. לא ידעתי מי נמצא מימין או משמאל, או מהצד השני של שורת
הבתים האחרונה. בצידה האחר של החומה המתפרקת שבקצה המישור עליו נבנה הכפר, החל להשתפל
מדרון כך שראיתי רק עשרים או שלושים מטר קדימה עד שזווית ההשתפלות הפכה חדה מדי והעדות
היחידה למדרון הייתה צמרות הולכות ומתנמכות של עצים.
מה שנקרא בעגה הצבאית
"שטח־מת".
המג"ד הורה לי לעצור ולהישאר במקום,
עד שהם יסגרו את הפער. העברתי מודיעין על השטח ודיווחתי על תסכית הקרקע, פרסתי את
מילקי שמאלה לשבר הבא בחומה ואת תתמיק ימינה. בסך הכל תפסנו משהו כמו 15 מטר,
וחיכינו. תתמיק הוא המקלען הכשיר היחיד שנותר במחלקה שלי, השניים המקוריים נפצעו
ביום הראשון, ושני המחליפים יומיים אחרי. הוא היה הבחור הכי גדול במחלקה. הכי
גבוה, הכי רחב. המקלע נראה עליו כמו אם-16. הייתה לו שריטה מגלידה על לחי שמאל
מקליע שפילח אותה ביום הראשון, הוא סירב להתפנות, למזלנו.
הקרב התנהל בגבנו, מימין ומשמאל, מאחורי
הבתים, הגדוד נתקע רחוב או שניים מאחורינו, התקדמנו מהר מדי. המתנו בשמש והזענו, המדים
הירוקים היו מעוטרים בפסים לבנים של מלחי זיעה. כל פס סימן מהלך לחימה אחר בחום של
אוגוסט.
"יש מישהו מקדימה" מילקי לחש,
כשהסתכלתי לעברו הוא עבר לסמן לי עם הידיים, אחד, מקדימה, שלושים מטר, בערך. הרמתי
את הראש מעל לחומה כדי לראות רחוק יותר, צרור לא מדויק הדביק אותי חזרה לקרקע.
תתמיק נתן צרור רוחב בתגובה. דיווחתי למג"ד שאנחנו בסדר. סימנתי לשני החיילים
שאני הולך לזרוק רימון לעבר המדרון, כרעתי מאחורי החומה, הכנתי רימון, שלחתי יד
קדימה והשלכתי אותו מעבר לחומה בעדינות, לא רציתי שיתגלגל יותר מדי למטה. הסתכלתי
עליו מתרחק ממני ושכחתי לספור. כששוכחים לספור, שוכחים להסתתר. הוא התפוצץ אחרי עשרים
מטרים ורסיס חרץ לי את הקסדה. אידיוט.
זעקת כאב עלתה מהמדרון ואחריו שקט שנקטע
בדיבורים חלשים בערבית.
"פגעת במישהו" תתמיק לחש.
"כן" עניתי בשקט.
סימנתי לשני החיילים שאני זוחל קדימה
לתצפית ושמילקי יצמצם טווח לתתמיק ויתפוס את העמדה שלי אחרי שאדלג. נשכבתי על
החומה, הכי צמוד שהצלחתי והתגלגלתי לעבר השני. זחלתי בשקט ככל האפשר, יכולתי לראות
רק שלושה מטרים קדימה וגם זה היה מקוטע על ידי סירה קוצנית. זחלתי משיח לשיח
והתקרבתי לקולות בערבית. מתחתיי בהמשך המדרון זיהיתי שלושה. שניים היו צמודים, אחד
מהם כנראה הפצוע והשני שניסה לטפל בו, הפצוע ייבב והשני היסה אותו. השלישי שכב כמה
מטרים מהם מימין, מול העמדה של תתמיק ואחז במקלע משל עצמו.
זחלתי ברוורס איזה מטר וחצי כדי לצאת
מטווח הראיה שלהם, נופפתי לתתמיק וסימנתי לו שיתקדם בזחילה. אחר סימנתי למילקי
שיעשה אותו הדבר אחריו.
זחלתי קדימה לנקודה הקודמת שלי, הנחתי
את הנשק בכיוון שלהם והוצאתי רימון, החזקתי אותו ביד ימין. כף היד שלי הזיעה, הראש
שלי בער מתחת לקסדה. הייתי צריך להסתפר לפני המלחמה הזו.
הוצאתי את הניצרה, שלחתי את יד ימין
קדימה והשלכתי את הרימון בקלילות, הוא התגלגל, צעקתי "רימון", הספקתי
לראות אחד מהם מביט לעברי ומתרומם מעט ואז השתטחתי וחיפיתי על ראשי.
הרימון התפוצץ.
עליתי לכריעה וצעקתי "מכת
אש", כיוונתי לעברם ויריתי צרורות, שמעתי את המקלע של תתמיק, הוא איתי. צעקתי
"היכון להסתערות" ומיד אחרי "קדימה הסתער" ורצתי קדימה,
השניים מולי היו פצועים ובזווית העין קלטתי את תתמיק מרסס צרורות רוחב הלוך וחזור
לעבר המקלען שלהם. משהו היכה בי משמאל, עפתי מטר ימינה ונפלתי, החלקתי במורד
המדרון עד לשני הפצועים מתחתיי, הם מלמלו בערבית. ניסיתי להרים את הראש אך ללא
הצלחה, לא הצלחתי להזיז את הרגליים, וכאב חד בחזה משך אותי מטה. צעקתי לתתמיק
והחזקתי את חזי מכאב, שמעתי רק גניחות, הוא לא ענה. רביעי משלהם הגיח משמאל, היה
לו חיוך על הפנים. ניסיתי לכוון את הנשק לעברו. משהו זז למעלה והבחור המחייך כיוון
את הקלצ'ניקוב אלי, משהו התגלגל.
"אני רשאי?"
"מה?" שאלתי.
"אני יכול לזרוק את הרימון? לפני שהם בורחים?" מילקי הזיע וידו
רעדה. הסתכלתי מסביב, היינו בשורת הבתים האחרונה שוב.
"רשאי" צעקתי והרמתי את
חולצתי, הייתי שלם.
"רימון!" מילקי צעק וזרק את
הרימון לחדר דרך החלון, הוא כרע לידי וספר בקול צרוד "עשרים ואחת, עשרים
ושתיים, עשרים ו..." בזמן שאני גוננתי על פני. הרימון התפוצץ ושנינו צעקנו
ביחד "פוצץ", התרוממנו, יריתי צרור אל תוך החלון ולאחריו פרצנו פנימה
דרך הדלת כשמילקי מוביל. אחרינו נכנס תָּתְּמִיק.
"שיט הוא ברח, ראית לאן?"
צעקתי למילקי.
"בטח למדרון למטה כמו מקודם"
"מה?" אחזתי בכתפו ובהיתי
בעיניו.
"לא יודע, היה לי דז'ה־וו, הם ירדו
למדרון, והסתערנו עליהם ואז עוד אחד הגיע משמאל ותפר אותך, אז זרקתי על כולכם
רימון" המשכתי לבהות במילקי, ניסיתי לענות, כמעט נחנקתי ובלעתי את הרוק שמילא
את פי.
"הסמל אתה בסדר?" מילקי שאל
בשקט.
"כן, כן גם לי היה אותו, אה... מה
שקרה..." עניתי.
תתמיק כרע לידנו ונשען עלי, "אז הם
בטח במדרון כמו מקודם" מילקי ואני הבטנו בו.
"תתמיק תחפה מהחלון, ובואו נעוף
מפה לפני שמורידים עלינו ת'בית" תתמיק נתן צרור מהחלון התכופפתי ורצתי בסוג
של דילוגים מעל הג'אנק שמילא את החצר, היעד שלי היה החומה המתפרקת שהקיפה את הבית
משלושה צדדים. הקריסות בחומה היו פתרון טוב לחרכי ירי עם מחסה סביר.
"פאק!" קיללתי, מנסה להחניק
את הצרחה.
"הסמל ז'אקי אתה בסדר?" מילקי
קרא לעברי.
"דפקתי פזצט"א על
קקטוס!" סיננתי, וסימנתי לתתמיק עם היד המלאה קוצים לחבור אלינו.
"נחתת על אותו הקקטוס?" תתמיק
חייך כשנשכב לידנו.
"שתוק" סיננתי, תתמיק החניק
גיחוך וניגב את הזיעה ממצחו.
"אז יש ארבעה, תתמיק אתה תתמקם
מימין כמו ממקודם – מול המקלען, אני באמצע, ומילקי אתה מחפה לשמאל לרביעי שתפר אותי,
ברור?"
הקשר שלי טרטר, משכתי את המע"ד של
מכשיר הקשר הקטן מתא הגב של האפוד, הגדוד עדיין מאחורינו. מעבר לחומה המתפרקת החל
להשתפל מדרון כך שראיתי רק עשרים או שלושים מטר קדימה עד שזווית ההשתפלות הפכה חדה
יותר וכל מה שראיתי מעבר היו צמרות הולכות ומתנמכות של עצים.
מה שנקרא בעגה הצבאית
"שטח־מת".
המג"ד הורה לי לעצור ולהישאר
במקום, שמענו את היריות מאחור, מימין ומשמאל, מאחורי הבתים, הם היו שני רחובות
מאחורינו.
"יש מישהו מקדימה" מילקי לחש
לעברי, כשהסתכלתי לעברו הוא עבר לסמן לי בידיים, אחד, מקדימה, שלושים מטר, בערך. לא
הייתי צריך להרים את הראש מעל לחומה כדי לראות, סימנתי לשני החיילים שאני הולך
לזרוק רימון לעבר המדרון, כרעתי מאחורי החומה, הכנתי רימון, שלחתי יד קדימה
וגלגלתי אותו מעבר לחומה בעדינות, לא רציתי שהוא יתגלגל יותר מדי למטה. ספרתי
עשרים ואחת, עשרים ושתיים... הוא התפוצץ 20 מטר ממני ורסיס שעף דרך החומה המתפוררת
חרץ לי את הקסדה. שוב אידיוט.
זעקת כאב עלתה מהמדרון ואז שקט ואחריו
דיבורים חלשים בערבית.
"פגעת במישהו" תתמיק לחש.
"כן" עניתי בשקט.
סימנתי לשני החיילים שאני זוחל קדימה
לתצפית ושמילקי יחפה לשמאל ותתמיק לימין. נשכבתי על החומה, הכי צמוד שהצלחתי
והתגלגלתי לעבר השני. זחלתי, יכולתי לראות רק שלושה מטרים קדימה וגם זה היה מקוטע
על ידי סירה קוצנית. זחלתי משיח לשיח והתקרבתי למיקום הקודם שלהם. הם לא היו שם.
שיט.
התחלתי לזחול לאחור.
שמעתי נקישה עמומה ושלושה רימונים
התעופפו לעברינו מצידה השמאלי של החומה. ראיתי את שלושת הגושים השחורים באוויר מעלי
ברקע השמיים הכחולים צהובים ולא הספקתי לצעוק.
"רימון!" מילקי צעק וזרק את
הרימון דרך החלון, כרענו ביחד וגוננתי על פני בידי בזמן שמילקי ספר בקול צרוד
"עשרים ואחת, עשרים ושתיים, עשרים ו..." הרימון התפוצץ ושנינו צעקנו
ביחד "פוצץ" התרוממנו, הרמתי את הנשק לכיוון החלון מתוך אינסטינקט.
"הם בטח מחכים בחומה" מילקי
זרק, לא יריתי.
תתמיק נעמד לידנו, "זה נשק חדש
כאילו? חוזרים כמה דקות בזמן ברגע שמתים? זה של רפא"ל?"
"מה?" שאלתי ובהיתי בתתמיק.
"כל פעם שאנחנו מתים,
אנחנו חוזרים לאותה הנקודה, לא שמתם לב? זה רק אני?" תתמיק חייך, הרים גבה
וניגב את הזיעה ממצחו, "נראה לי שקיבלתי מכת חום"
הוא הוסיף.
"לא, אתה בסדר" ענינו ביחד.
סימנתי להם שבמקום שניכנס לבית, נאגף
משמאל. נצמדתי לחומה שהקיפה את הבית וסימנתי לתתמיק ולמילקי לדלג מעליה ולחפות
קדימה, כדי שנהיה מכוסים משני צידי החומה. אני התקדמתי מימין לחומה והם משמאלה,
אחרי שני דילוגים עברתי את הבית מימיני, באותו הרגע חטפתי צרור מימין. הספקתי לזנק
מעבר לחומה לפני שצרחתי את נשמתי. חטפתי כדור בתחת.
"הם מימין מאחורי הבית" צווחתי.
הסתדרנו שלושתינו מאחורי החומה בשורה
לכיוון הבית, תתמיק מימין עם המקלע התמקם מול שבר נמוך בחומה. מילקי משמאל מאחורי
סדק, ואני באמצע, פצוע מדמם. הקשר טרטר, המג"ד חזר וקרא לי אבל לא יכולתי
לענות, ביד אחת אחזתי בנשק ובשנייה סתמתי את החור תחת החדש שלי.
"قف! قف! ... Stop! Stop!" זה היה מאחורי, שלושה
עמדו שם, שניים עם קלצ'ניקוב ואחד עם מקלע. קנה מכוון לכל אחד מאיתנו.
“لا تتحركDon't move! " האמצעי אמר בתקיפות,
"Hands Up" הוא הוסיף. הבחור
הרביעי, זה שירה בי, יצא מהמחסה שלו מאחורי הבית והתקרב.
"מה לעשות המפקד?" מילקי לחש
בקול שבור.
“أسكت” הבחור
שכיוון על מילקי, דקר אותו בגב עם הקנה של הקלצ'ניקוב. הרמתי יד מהנשק והסתובבתי. הבחור
מולי הורה עם הנשק שלו על היד השנייה שלי. הרמתי אותה, היא הייתה מגואלת בדם.
“أطلقت النار عليه في المؤخرة” הבחור
שמעלי פנה לרביעי. הרביעי צחק.
"He shot you
in the ass" הוא רכן לעברי וצחק ביחד עם כולם.
“OK, where is it?” הבחור כיוון אלי את הקלצ'ניקוב שוב והחיוך שלו נמחק.
"איפה מה?" שאלתי.
"English!" הוא צעק והוסיף "يا حمار" וחזר
לצחוק.
“Where is what?” שאלתי.
“Where is your time machine?” הוא דקר אותי בכתף עם הקנה של הקלצ'ניקוב.
“What time machine?”
“Your time machine, the one that takes
you back every time I kill you!”
"מה הוא רוצה?"
מילקי שאל בקול רועד.
"הוא רוצה את מכונת הזמן
שלנו" תתמיק ענה לו.
"איזו מכונת זמן?" מילקי שאל.
"בדיוק" תתמיק הספיק לענות לפני
שהבחור שמול מילקי צעק עליו שוב “أسكت”, את האוסקוט
כולנו הבנו.
“What is it? American? Where
is it?” הבחור מולי התחיל לחקור, הנחתי שהוא המפקד. איך
אני אמור לשכנע אותו שאין לי מכונת זמן, ואני בעצמי לא מבין מה קרה פה?
“I don’t have any time
machine. This is happening to us too!” עניתי.
“امسكه” הכנראה
מפקד מולי פקד על הבחור מאחורי החומה, לא הספקתי לסובב את הראש והבחור תפס את
הידיים שלי וקיפל אותם לאחור. תתמיק ומילקי ניסו להגיד משהו וחטפו סטירה עם קנה
לפנים.
"אין לי מכונת זמן!" צעקתי “No time machine, no time! No machine!”
“Where is it? Where do you shove it? Is
it in your ass?”
המפקד פירק לי את האפוד, זרק את כל
המחסניות, את הרימונים, פתח את התחבושת האישית, את הקשר, את המדים להחלפה בפאוץ'
הגב. כל האפוד שלי היה מפוזר על הקוצים. כמו גם השעון קסיו עם הכיסוי שקיבלתי
בערכה בטירונות, הדבר הכי קרוב למכונת זמן שהיה לי.
“Where the fuck is it?”
הכנראה מפקד רכן עלי וצעק שוב, תתמיק
בעט ברגלו של הבחור שמולו והפיל אותו, הוא ניסה להשתלט על המקלע שלו, הבחור שמאחורי
שיחרר את הידיים שלי ותפר את שניהם בעודם נאבקים על הקרקע. המפקד צעק עליו בערבית
וירה לי בבטן, הרגשתי דם נוזל מפי, ניסיתי לדבר, הקול היחיד ששמעתי היה נקירת
רימון מכיוונו של מילקי.
"רימון!" מילקי צעק וזרק את
הרימון לחדר דרך החלון, כרענו ביחד וגוננתי על פני בידי בזמן שמילקי ספר בקול צרוד
"עשרים ואחת, עשרים ושתיים, עשרים ו..." הרימון התפוצץ ושנינו צעקנו
ביחד "פוצץ" התרוממנו, הבטתי בחלון.
"איפה אתה חושב שהם עכשיו?"
מילקי שאל. לא יריתי.
תתמיק נעמד לידנו, "אז הם חושבים
שזה שלנו? הייתי בטוח שזה פיתוח של הרוסים, ססעמק. מישהו משחק איתנו?"
"לא יודע, חכו רגע" משכתי את
השפופרת של הקשר מפאוצ' הגב שלי. "קודקוד ברקת כאן משנה שלוש."
"המשך משנה שלוש"
"כאן משנה שלוש, יש לנו בעיה"
"כאן קודקוד, מה הבעיה?"
"זיהינו ארבעה מחבלים מאחורי הבית,
אבל כל פעם שאנחנו הורגים אותם, אנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה בכניסה לבית,
קודקוד"
"משנה שלוש אתה צוחק עלי? אנחנו
באמצע מלחמה בכיבוש יעד ואתה מִתְפָלֵפּ לי בקשר?"
"אני רציני קודקוד, אנחנו תמיד
חוזרים בזמן לאותה הנקודה, גם כשהם מתים וגם כשאנחנו, קודקוד"
"תקשיב לי טוב משנה שלוש, מי נמצא
לידך?"
"תתמיק ומילקי, קודקוד"
"תעביר לי את תתמיק" העברתי
לתתמיק את השפופרת.
"קודקוד כאן תתמיק רות עבור"
"תקשיב לי חייל, המפקד שלך איבד את
זה, קח ממנו את הנשק, תשכיב אותו בצל ותן לו מימייה. אם הוא מתנגד, תרגיע אותו עם
קת לראש עד שהמשנה תורן (חובש) יחבור אליכם, ברור חייל"
תתמיק הביט בי ואז בשפופרת.
"כאן תתמיק, ברור קודקוד" הוא
ענה באדישות והחזיר לי את השפופרת. הורדתי את הרצועה של האם-16 מהצוואר והגשתי לו.
"הסמל אתה דפוק?"
שני החיילים הביטו בי.
"בוא נתפוס את החארות!" תתמיק
סינן, "בוא נחכה להם פה, נראה מה הם יעשו, מילקי אתה בפינה השמאלית של הבית,
אני אחכה ליד החומה, והסמל, אתה תשב בצל ותנסה למצוא משהו שזז." תתמיק סיכם וזחל
לעבר החומה. החזרתי את הרצועה של הנשק לצוואר.
בחנתי את מילקי, הוא הדאיג אותי. בפעם
הראשונה הוא זרק רימון עליהם ועלי, ובפעם השנייה הוא פוצץ את עצמו. הייתי צריך
לדבר איתו אבל לא יכולנו להרעיש, הם יכלו להיות בכל מקום. אני חושב שחיכינו בערך
עשר דקות, שמענו את הכוחות שלנו מתקדמים עוד שורת בתים. ביקשתי משני החיילים
שישימו לב שהם לא חשופים אחורה מדי, כי גם משם יכולים להגיע ברחנים. אחרי רבע שעה
בערך התחלנו לשמוע התלחששויות בערבית.
הם התקרבו מאחורי הבית, תתמיק סימן שהוא
מזהה שניים, ניסיתי לאתר את השניים האחרים.
“Israelis don’t shoot! We
want to talk!”
תתמיק סימן לי שהוא על, הכוונה שיש לו
כוונת על אחד מהם והוא מוכן לירות. סימנתי לו שימתין.
“Then talk” צעקתי לכיוונם.
“I come out without weapon” הכנראה מפקד שלהם צעק.
“Show me your hands” צעקתי בחזרה, עדיין מחפש את השניים האחרים, סימנתי למילקי שאני
אחליף אותו בפינה של הבית, ושהוא יחפה לאחור. הכנראה מפקד הניח את הקלצ'ניקוב והציץ
מאחורי הבית עם ידיים מושטות קדימה.
“I’m coming out” הוא אמר וצעד קדימה תוך שהוא מתיישר ומותח את ידיו מעלה.
“What do you want?” שאלתי.
“We need to figure this out,
my commander thinks ana majnun, ah… Crazy. He thinks I’m crazy.”
“Mine too” עניתי. הוא
המשיך להתקדם עוד מספר צעדים ועמד ביני לבין תתמיק, זה היה קרוב מדי למקלע ותתמיק עבר
לכוון על הבחור השני, ואני כיוונתי על הכנראה מפקד.
“Do you want a cigarette?” הכנראה הושיט באיטיות יד לכיס חולצתו והוציא בעדינות חפיסת
סיגריות, גם המדים שלו היו מעוטרים בפסי מלח, פס לכל מאמץ מלחמתי. הוא הוציא
סיגריה אחת, שם אותה בפיו והצית אותה עם מצית שהייתה בתוך החפיסה. ואז הוציא עוד
אחת והושיט לי את הסיגריה עם המצית.
“No” סימנתי
לו עם הנשק שיתרחק.
"המפקד" מילקי קרא מאחורי
בשקט, התעלמתי.
"המפקד" הוא הרים את קולו
וקולו רעד, התרחקתי מהכנראה, נשענתי עם הגב לקיר והעפתי מבט לאחור לכיוונו של
מילקי. שני האחרים היו מאחוריו, קלצ'ניקוב אחד מכוון לגבו ואחד אלי.
"שיט מילקי!"
“Put down your weapon” הכנראה לקח שאיפה ארוכה מהסיגריה שלו, ואני הנחתי לאט את האם-16 על
הקרקע.
“Now, do you want a
cigarette?” הוא הושיט לי סיגריה.
“No filter?” שאלתי.
“What are you? A pussy?” הוא צחק והוסיף "يدخن السجائر بفلتر" ושאר החברים שלו הצטרפו לצחוק.
שמתי את אחד הקצוות של הסיגריה בפי והוא
הוציא את מצית הזיפו שלו והדליק אותה, רכנתי קדימה.
הסיגריה נעלמה וגם הזיפו, מילקי עמד
לידי עם רימון והביט בו.
"הם אף פעם לא שם" הוא אמר
והחזיר את הרימון לתא הייעודי שלו. הבטתי סביבי, מילקי, תתמיק וזהו.
"אתה בסדר?" הנחתי יד על כתפו של מילקי והבטתי בו. הוא
לא ענה.
"אולי נחזור לגדוד?" תתמיק
הציע.
"המג"ד חושב שאני משוגע" אמרתי.
"זה עוד לא קרה, חזרנו להתחלה, אתה
שפוי עדיין." מילקי אמר.
"ועדיף שלא תהיה אידיוט ותדווח לו
שוב..." תתמיק זרק והוסיף, "הסמל."
"אה... בואו נדלג לאחור. תתמיק אתה
תחפה לכיוון הבית ואני ומילקי נתחיל לדלג חזרה" תתמיק התמקם ואני רצתי לאחור
לקצה החומה להשקיף על הרחוב. מילקי דילג והתמקם לידי.
"אתה מזהה מישהו?" שאלתי,
צרור פגע בחומה ושנינו נדבקנו לאדמה.
"זה דולפין המקלען של מחלקה
שתיים" מילקי צעק, "הם יורים עלינו!".
עליתי בקשר מול שתיים שיפסיקו לירות
עלינו, המג"ד התערב והורה לנו להחזיק בבית שבו אנו עכשיו ולא לחלץ לאחור.
זחלנו חזרה לתתמיק.
"אנחנו צריכים להחזיק בבית" אמרתי לתתמיק, "מילקי זרוק
רימון."
"אבל הם אף פעם לא שם" מילקי התבכיין, הוא בעט בדלת ונכנס פנימה.
"שיט" סיננתי ונכנסתי אחריו, לזרוק
רימון עלי או על עצמו לא הייתה לו בעיה. הם לא היו שם, תתמיק הצטרף וסרקנו את
הבית, יצאנו שוב לחצר, לחומה. כל הארבעה ישבו על החומה בפינה הימנית שלה. הכנראה
עישן סיגריה. כיוונו את הנשקים אליהם וצעדנו קדימה. הנשקים שלהם נשענו על החומה.
“Cigarette?” הכנראה שאל. אנחנו עמדנו מולם, שתקנו, רעדנו קצת. המקלען שלהם זרק
עלי משהו, התכופפתי לחמוק מזה ומילקי נשכב על הריצפה, רק תתמיק המשיך לעמוד.
"זה סיגריות" תתמיק אמר
באדישות.
"السجائر المفلترة" המקלען שלהם אמר.
“Cigarettes With filter” הכנראה מפקד תרגם.
הרמתי את החפיסה מהקרקע והתיישבתי על
הצלע הימנית של החומה, מילקי התיישב בפינה, ותתמיק הניח את המקלע ונשכב לידי.
קולות הקרב מהרחובות מסביב גברו ושריקות כדורים פילחו את האוויר הלח והדחוס
מעלינו. הם גלשו מהחומה ועברו לשבת על האדמה. כולנו עישנו. עם פילטר, בלי פילטר,
הזיפו עברה בין כולם ונעצרה אצלי. תבליט של נשר אמריקאי, עם קצת אמייל כחול לבן
אדום פה ושם. ציפיתי למשהו צבאי, סמל יחידה, דגל לבנון, משהו. העברתי את המצית
הלאה והיא חזרה אל הכנראה מפקד.
“So, how are you doing that?” הכנראה שאל.
“Do you still think it is us?” התעצבנתי קצת.
“Every time you lose, you do
a restart.”
“I thought I killed you the
first time” עניתי לו.
“And then you got shot!” הכנראה התחיל להתעצבן בחזרה.
“If I had a time machine, I
would have returned to the point you were dead, but I’m still alive!” התעצבנתי בחזרה.
הכנראה עצר לחשוב, הוא לקח שאיפה ארוכה
מהסיגריה, החברים שלו הביטו בו, הוא תרגם להם את השיחה, אני חושב.
“Well, it is someone on your
side doing this. We don’t have that kind of technology.”
“We don’t have that technology either” האמת שלא ידעתי אם יש לנו או אין לנו את הטכנולוגיה הזו. בסך הכול
סמל, לא נראה לי שהיו מספרים לי משהו כזה. והאמת שדי קיוויתי שזה מהצד שלנו.
“So, what now?” שאלתי.
“I don’t know, we will wait.”
חיכינו ועישנו. כדורים שרקו, פיצוצים
פוצצו וטבק נשרף.
"יש משהו ברגע שאנחנו חוזרים"
מילקי זרק ולקח שאיפה ארוכה מהסיגריה. הכנראה מפקד הביט בו ואז הביט בי.
“There is something at the
moment we get back” תרגמתי והבטתי על מילקי.
“I don’t know what, it is
something. It is vague. I think I heard kids laughing.”
הכנראה תרגם לחיילים שלו ואחד מהם אמר
משהו.
“Chamudi heard it too” הכנראה מפקד תרגם.
“We need to check it out” אמרתי.
“How?” הכנראה
מפקד שאל.
“Wait until the next time and
try to look for something” אמרתי, הכנראה תרגם לחיילים
שלו ואני תדרכתי את שלי.
“Do you think if we shoot each
other, it will happen faster?” הכנראה שאל.
לא הספקתי לענות, מילקי עמד מעלי עם
רימון. הוא הביט בי ותחב את הרימון חזרה לכיס המיועד.
"ראיתם את המשטח?" תתמיק
הצטרף אלינו, המקלע שלו היה על הכתף, כאילו חזרנו מתרגיל ולא באמצע קרב.
"מה זה?" נזפתי בו והצבעתי על
הנשק.
"עזוב את זה, ראיתם את המשטח בטון?"
הוא שאל שוב.
"עם העץ זית?" מילקי שאל.
הם הביטו בי, "לא ראיתי כלום"
עניתי מאוכזב. הכנראה מפקד הציץ מחלון הבית, נדרכתי.
“Have you seen the Concrete
surface?” החיילים שלו היו מאחוריו, מילקי הביט בכיס
הייעודי של הרימון שלו. התרוממתי.
“They saw it. I didn’t.” אמרתי והוא תרגם לחיילים שלו שצחקו עלי שוב. ססעמק. צרור שעבר מעלינו ופגע
בבית שיטח את כולנו. זחלנו פנימה ונשכבנו על הריצפה ביחד איתם. הריצפה הייתה קרירה
וזה היה שיפור משמעותי לחום ששרר בחוץ. הייתי צריך סיגריה למרות שהרגע עישנתי אחת.
הם העבירו שוב סיגריות ואת הזיפו עם הנשר האמריקאי. אחד מהם בישל קפה, ריח הקפה
אפף את החלל וההל בישם אותו.
"تعال واحتسي فنجان
قهوة" הבחור אמר. פינג'אן הבנתי, השאר היה פחות חשוב, הוא העביר כוסות חרס קטנות
בינינו, שתינו בזוגות. הכנראה מפקד נתן לי לשתות ראשון. מילקי ותתמיק חלקו כוס.
“You think you can grab on
something?” הכנראה פנה לתתמיק.
“Maybe the olive tree? I
don’t know. I think I saw some flag poles or something.” תתמיק
ענה.
“Milky can throw his grenade” הצעתי.
"השתגעת הוא יכול להרוג מישהו, יש
שם ילדים" תתמיק
נזף בי. הכנראה מפקד סיים לנשוף טבעות עשן מהסיגריה שלו.
“Are you nuts? There are kids over
there” הכנראה נזף בי גם. מרגמה עברה מעלינו
והתפוצצה בחצר הבית ליד החומה.
צעקתי בקשר על המג"ד "חדל!
חדל! קודקוד כאן משנה שלוש, אתם יורים עלי מרגמות!"
"אז תתפוס מחסה, סוף"
המג"ד צעק בחזרה.
“I’m Imaad” הכנראה מפקד הושיט לי יד ללחיצה. “I’m a platoon
sergeant.”
הוא באמת מפקד, “I’m Jaki.
Also, a sergeant”
לחצנו ידיים.
תתמיק תפס לי ברגל וצעק "תחזיק
במשהו הסמל, תחזיק במשהו" תפסתי דגל מתפורר ומשכתי אותו עד לתורן, החזקתי
בחבל, משכתי וחיבקתי את התורן, הרוח שנשבה מסביב העיפה חול לעיני ולאפי ולאזניי.
תתמיק אחז באותו התורן מתחתיי.
"מילקי!" צעקתי.
"אני פה, הסמל" הרוח שכחה, מילקי חיבק עץ זית מתחת לתורן.
הבאמת מפקד עימאד אחז בתורן נוסף, ביחד עם החיילים שלו. תתמיק החליק למטה, ואני
אחריו. נכוויתי ביד ימין מההחלקה על התורן. סיננתי קללה.
משטח בטון, שני תרנים, קיר שמות, חורשה
קטנה ודשא, עץ זית וציטוטים משירים או משהו. היינו במרכזו של אתר הנצחה. הכיתוב
היה בעברית ובערבית, כולנו הסתובבנו בין השלטים. הייתה מפה של המהלכים של המלחמה. זאת
שעכשיו אנחנו נלחמים בה. ילדים השתובבו על הדשא והתעלמו מאיתנו. התקרבתי לאחד מהם
ואחזתי בכתפו, הוא דחף אותי וצעק "עזוב אותי יה הומו" לקחתי צעד לאחור
וניסיתי להרגיע אותו.
"לא התכוונתי להפחיד אותך, מה זה
המקום הזה? איפה אנחנו?" שאלתי.
"יש לך סיגריה?" הילד שאל.
"מה סיגריה, אתה ילד." אמרתי בזלזול, "נו, תגיד, איפה
אנחנו?"
"זה אתר הנצחה, אתה לא רואה?"
הוא סינן ורץ לשאר הילדים.
"לפחות אנחנו לא בלתי נראים"
אמרתי, מתרץ לשאר החיילים שעמדו לידי.
בין הבטון לדשא נשתל עמוד מידע קולי עם
שלושה כפתורים. עברית, ערבית ואנגלית. קול בעברית בקע מהעמוד. וסיפר על מהלכי
המלחמה. תתמיק עמד והקשיב אבל מילקי לא היה שם, חיפשתי אותו. הוא עמד מול קיר
השמות. עימאד התקרב לעמוד ולחץ על הכפתור בערבית.
מילקי עמד מעלי עם רימון, צעדים נשמעו
מתוך הבית, הסמל עימאד הציץ מהחלון, מילקי החזיר את הרימון לאפוד.
“Again?” עימאד
שאל.
הנהנתי בראשי, ונכנסתי לבית. קפה
סיגריות והמתנה. עימאד סיפר על ביירות בקיץ, בערב. על הים, על הקפה, על האוכל. על
המשפחה שלו. אני סיפרתי קצת על הצפון, על קפה בדרוזיה וכנאפה וסמבוסק. תתמיק היסה
אותי וסיפר על תל אביב. על המועדונים, המסיבות, הבחורות, על הים.
מילקי שקע בעצמו, עימאד ניסה לדובב
אותו, אבל הוא עישן עוד סיגריה ושתק.
“You are the new guy?” עימאד ניסה שוב.
“Yes” מילקי
ענה בשקט.
"אני צריך להשתין" תתמיק אמר.
אחזתי שוב בדגל המתפורר. בתורן, כוויה
פעם שנייה. ססעמק. מטומטם, סיננתי לעצמי. לא נגעתי בילד הפעם, תתמיק הלך להשתין על
העץ זית ואנחנו ניגשנו לעמוד המידע. הוא סיפר בערבית על המלחמה. הילדים שיחקו ליד.
אחד מהם ניגש לעמוד.
"יה הומו" הילד קרא לעברי,
"יש גם בעברית."
"אתה זוכר אותי?" שאלתי, אבל
הוא כבר לחץ על הכפתור.
מילקי עמד מעלי, עימאד כבר היה בחלון,
תתמיק גרר רגליים באיטיות לכיוון הבית והטיח את המקלע על האדמה.
“The kid recognized you?” עימאד שאל.
“I think” עניתי לאקונית.
“So, he might recognize us,
too?”
“I guess” לא ידעתי מה לענות. כולם התקבצו, חילופי האש התקרבו ואנחנו נכנסנו
פנימה. עישנו יותר, דיברנו פחות. מילקי היה שקוע בעצמו.
"מה קרה מילקי?" הפעם אני
ניסיתי לדובב אותו. תתמיק העביר לו סיגריה ואת הזיפו והוא הצית אותה.
"מה גילית שם?" תתמיק שאל.
"איפה?" שאלתי אני.
"על הלוח שמות, הוא היה תקוע שם גם
בפעם הקודמת וגם עכשיו" תתמיק פירט. שנינו בהינו במילקי.
"מה גילית שם?" ניסיתי גם
אני.
מילקי נשף נשיפה ארוכה של עשן ושאף אחת
חדשה, "את השם שלי" הוא נשף שוב. הצבע מפניו של תתמיק נמוג. הרגשתי את
הדם נסוג מפני שלי גם כן. לא הצלחתי לדבר. מילקי המשיך לעשן.
"מה עם השם שלי?" תתמיק שאל, מילקי לא ענה אז הוא נתן לו
אגרוף לכתף. "מה עם השם שלי, מילקי" תתמיק שאל שוב.
מילקי מישש את כתפו, "לא מצאתי
אותך, גם לא את הסמל. רק אני ועוד כמה אנשים מהפלוגה."
“Why the gloomy faces?” עימאד התעניין.
“Milky saw his name on the
dead wall” תתמיק סיכם לו.
“Fuck!” עימאד סינן
ולקח שאיפה אינסופית מהסיגריה שלו.
הדגל כמעט והחליק לי מהיד, משכתי אותו
בכל הכח, החלקתי על התורן בלי להיכוות הפעם. תתמיק כבר עמד מול קיר השמות והצטרפתי
אליו. עברנו על כל השמות פעמיים, מהמחלקה שלנו רק השם של מילקי היה שם. ועכשיו? עכשיו הוא עמד ליד עמוד המידע והקשיב למהלך
המלחמה.
היה תיאור של הקרב בכפר, הלחימה על שורת
הבתים האחרונה. אבל לא היה פירוט של איך ומה. הקריין עבר לקרב הבא. עימאד התקרב
והניח יד על כתפו של מילקי.
“We won’t kill you. You have
my word.”
מילקי חייך ואמר, “I don’t
think it works this way.”
הילד המעצבן חזר וניסה ללחוץ שוב על אחד
הכפתורים, הפעם תתמיק הרחיק אותו מהעמוד.
"אל תיגע בי יה זין" הילד
סינן ותתמיק תפס אותו בצווארון ומשך אותו אליו, "ילד, לא חבר שך'. תעוף מפה
או שאני אכנס בך"
"אתה חושב שבגלל שאתה חייל אתה
יכול להגיד לי מה לעשות, הלוואי שתמות יה בן זונה, עזוב תי!" הילד צווח
ותתמיק הדביק אותו לאחד העצים בחורשה.
"אתה באתר הנצחה ואתה תלמד איך
להתנהג למבוגרים ממך!" תתמיק הרים יד מאוגרפת. הילד ירק עליו, בעט לו בברך
וברח, תתמיק סינן "ילד זין" בזמן שהילד זין ברח לכיוונו ודפק על הכפתורים בעמוד.
מילקי עמד מעלי, לא הספקנו להביט אחד
בשני ושוב אחזתי בדגל, נאבק בו ושוב מילקי מעלי לא מספיק להגיד מילה ושוב דגל ושוב
מילקי עומד מעלי ושוב דגל ושוב דגל ושוב דגל.
התרסקתי מהתורן מטה מבלי להחליק עליו.
דפקתי את הקרסול, הילד זין עמד ליד העמוד מידע וצחק. רצנו כולנו לעמוד והילד זין
ברח. הגנו על העמוד בגופנו, ביחד, חוץ ממילקי שהסתובב אבוד בחורשה. הכפתור האחרון
שנלחץ היה אנגלית, עימאד תירגם לחייליו את מהלך המלחמה.
הבטתי בעמוד ובמילקי לסירוגין. תיאור
המלחמה המשיך ומילקי התרחק לעומק החורשה. הקריין סיפר על הפסקת אש בזמן שהבטתי במילקי
דרך העצים מדבר עם הילד זין. הוא הוציא חפיסת סיגריות מהכיס ואת הזיפו עם הנשר
ונתן אותם לילד. הקריין הגיע לסוף המלחמה והחל לדבר על הפסקת האש והמהלכים שאחריה.
"בני זונות מזדיינים
בתחת!" הילד זין צעק עלינו מהחורשה ואז רץ משם עם החברים שלו. נותרנו לבד,
אנחנו והקריין. עימאד הניח יד על העמוד.
“Well, I don’t think the kids
will come back. So, for the last time.”
הוא לחץ על אחד הכפתורים.
מילקי עמד מעלי עם רימון. הוא הכניס
אותו בחזרה לכיס הייעודי באפוד שלו. עימאד הציץ מהחלון.
“I think I’ll take my soldiers
and go back, see you in the next battle, or the next village, or in a coffee
shop in Paris” הוא חייך, הוציא סיגריה וחיפש את המצית שלו.
“Fuck, who got my lighter?” הבטתי במילקי, הוא בדק בכיסים ואמר שלא אצלו, הוא נראה די משכנע. בדקתי בהפגנתיות
גם בכיסים שלי בשביל האמינות. עימאד חזר לדבר בערבית עם חייליו, קצת קילל אותם
וקצת התעצבן, כנראה על הזיפו. הם סרקו את הבית בלי למצוא כלום ועזבו. תתמיק הלך
אחריהם ובדק שהם באמת יורדים במדרון. הם הלכו באדישות עם הנשק על הכתף. כדורים
מהקרב מסביב שרקו, מרגמות תועות פגעו פה ושם והם צעדו רגועים אל תוך החורש.
"מה לעזאזל?" פניתי למילקי.
"מה?" הוא היתמם.
"נתת את המצית לילד בחורשה"
מילקי שתק.
תתמיק חזר, "הם ירדו למטה, מה אתה
רוצה שנעשה?"
"המג"ד אמר להמתין בבית. אז
נמתין"
תתמיק התיישב על ידי, מילקי הוציא את הרימון
מהאפוד.
"נראה לי שכדאי שאני אקח את
זה" ניסיתי להגיד את זה בעדינות, אבל הזמן והחום והקרב, מילקי הביט ברימון.
"תפוס!" אמר ומסר לי אותו.
תפסתי אותו באוויר.
"אולי כדאי שנחזיר את מילקי אחורה,
נגיד שהוא נפצע או משהו. אני יכול לירות לך ברגל" תתמיק הציע למילקי.
"אני לא חוזר, הסמל" מילקי
אמר.
"מה אתה לא חוזר? אם אתה לא חוזר
אתה תהרג"
"לא התכוונתי שאני לא חוזר לגדוד,
אני לא חוזר בכלל"
"מה זאת אומרת?" הקשתי.
"אני לא חוזר, אני לא רוצה למות,
ז'אקי"
"איך אתה מתכוון ל..."
לא היה דגל, לא בתורן הראשון ולא בתורן
השני. בשבריר שנייה ראיתי את הילד זין מקווצ'ץ' את הדגל ודוחף לכיס ואת מילקי אוחז
בעץ הזית.
כרעתי לבד מול הבית. בלי מילקי, בלי
רימון, בלי עימאד.
"איפה הוא?" תתמיק כרע לידי.
"נשאר שם"
"איפה?"
"לא יודע, שם, איפשהו, מתישהו"
"ואיפה הם?" תתמיק הציץ
מהחלון, הבית היה ריק.
שמענו שריקה ונדבקנו לרצפה בזמן שהבית
קרס, זחלנו החוצה מההריסות. נחנקים, יורקים, מחרחרים מאבק, מרסיסים, מגושי בטון.
חיילים מהפלוגה הגיעו אלינו, חובש טיפל בנו, המגד הגיע דקה אחרי, צועק "לא
נשארים בתוך בית! מה אתם ג'ובניקים" הוא דרך לתתמיק על הרגל, כנראה בטעות,
תתמיק צרח והמג"ד המשיך קדימה. גררו אותנו לאחור, לתאג"ד. שיקרנו שמילקי
היה בתוך הבית הקרוס. המסוק המריא, נדבקתי לקרקעיתו, הדלת הייתה פתוחה והרוח ייבשה
את הזיעה שעל פני. ככל שעלינו בגובה מזג האוויר נעשה נעים יותר, הלחות ירדה, האוויר
התקרר, המדים יבשו, עוד פס מלח לבן של זיעה.
 |
| הספר שלי, מדע בדיוני מהעתיד הקרוב, זמין בגרסה מודפסת באמזון |
