תוויות

תראה, אוטופיה באוטובוס (הפוסט מכיל ספויילרים לספרים)

אתמול, ערב חג שני, עליתי על אוטובוס 845 בתחנת הרכבת "תל אביב סבידור מרכז" או בשמה הידוע יותר "רכבת צפון".
כיאה לערב חג, צה"ל ואגד, האוטובוס היה עמוס. רובו בחיילים, רובם ישנים ומקצתם שאינם יודעים לסתום את הפה ולו לרגע אחד. שנאמר "למה לשתוק אם אפשר לחפור בסלולרי". רבי חלפון, אם היה שם, היה נותן בהם סימנים כחולים ממכות נמרצות.
לקחתי איתי ספר של קורט וונגוט 'תראה, ציפור'. זוהי אסופת סיפורים קצרים שרואים אור לראשונה בקובץ, והם מעזבונו של הסופר.
את הספר הראשון של קורט וונגוט שקראתי, קראתי במקרה. מילואים, גבול מצריים, מחפש משהו להעביר את החום הכבד כי שינה איננה אפשרית, והנה 'עריסת חתול' קטן ומצהיב. אחד הספרים הטובים שקראתי עד אותו היום. הספר הזה פקח את עיני לכתיבה אחרת שלא הכרתי קודם, היה בה משהו מיוחד. כשחזרתי מהמילואים חבר אחד, עומר ששון, אמר לי "מה? אתה לא מכיר את קורט וונגוט? אתה חייב לקרוא את בית מטבחיים חמש ואת זה.. וזה.. וזה...." תהיתי איך באמת אני לא מכיר את קורט וונגוט? איך פיספסתי אותו? הייתי כבר בן 30 בערך, שזה חתיכת פספוס בפני עצמו.
בשנת סיומי את בית הספר התיכון, שנייה וחצי לפני הבגרויות, לחצה עלי מורתי לספרות (ע.ה השם המלא שמור במערכת) לקרוא את 'התפסן בשדה השיפון' ואני ששנותיי בתיכון עברו מבלי שאקרא ולו ספר אחד ולו רק בגלל ניסיון כושל לעבור בשלום את האקספוזיציה של 'אבא גוריו' השם ייקום שמו. אני עמדתי בסירובי בגאווה, תוהה איך אוכל לעבור בגרות בספרות בתקופה כל כך נחשלת וחסרת סיכומים כשהאינטרנט היה מסוף מסכן באיזה חדר נידח בתיכון וכל שיכל לעשות זה לשלוח מסרי טקסט קצרים ומיותרים לאנשים אחרים בעולם שענו במסרי טקסט קצרים ומיותרים משלהם בחזרה (מי אמר טוויטר?).
ואז בא רובינשטיין.
פרופסור אמנון רובינשטיין בשבילכם.
והגריל את ספרות מחוץ לבגרות (וגם את אזרחות ומתימטיקה אבל זה לסיפור אחר).
כאות הוקרה  לפרופסור א. רובינשטיין קראתי את 'התפסן בשדה השיפון' עוד באותו הערב. התפסן תפס אותי, אולי כי הייתי נער, ואולי כי הוא תורגם לעברית במקור ב 1954 והעברית שלו שהייתה עברית רחוב ב-1954 הפכה לעברית גבוהה ב-1995. שנים אחר כך קראתי אותו באנגלית. התגובות שלי היו אחרות לגמרי. תקראו אותו באנגלית אם אתם יכולים (וכשאתם צעירים :)
למה אני חוזר אליו?
כי אני תוהה איך המורה שלי לספרות המליצה לי על הספר של סאלינג'ר שהשתדל להיות פוץ עד יום מותו והגיבור שלו כנראה כמוהו קיבל את חוקי המשחק ורק התמרמר עליהם, ואיך היא לא המליצה לי על קורט וונגוט? איך? סופר שהיה סבא חביב עד יום מותו וידע שהעולם הוא פנטזיה מתמשכת אחת גדולה וחסרת חוקים.
וספריו גרמו לי לצחוק
ולהתרגש
ולבכות
ולרצות לקום ולשנות.
איך אינם נמצאים ברשימת הספרים לבגרות? (תאמינו, בדקתי, פעמיים!)
אם אתם מורים לספרות, או בכלל, או יש לכם ילדים בגיל ההתבגרות, קנו להם איזו 'עריסת חתול' או 'בית-מטבחיים' או אפילו סיפורים קצרים כמו 'תראה, ציפור'.

רגע,
נחזור לאוטובוס.
אז ישבתי באוטובוס וקראתי.
והחייל מאחוריי לא הפסיק להלל איזה חבר שלו מהיחידה.
והחיילת משמאל לא הפסיקה לחפור לחבר שלה בטלפון.
והנהג בתגובה הגביר את הרדיו כל פעם שהתחדשו החדשות כדי להתגבר על החפירות הסלולריות מאחוריו, למרות כל השלטים הגדולים שמותר לדבר בטלפונים רק בחלק האחורי של האוטובוס כי זהמפריע לנהג.
ביניינו, מי יכול על חיילות פרחות שחופרות בטלפון?
פסח כבר אמרתי
ערב חג שני כבר אמרתי
פקקים כבר אמרתי
לא?
אז פקקים בגולני, אבל עובדים על זה.
ואוטובוס
וספר של קורט וונגוט.
החייל שישב לידי שאל מה אני קורא?
סיפרתי לו על הספר וקצת על הסופר, וקצת על ספרים אחרים שלו.
ואז המשכתי לקרוא, והוא ניסה לקרוא בקצב שלי, בעיה לקרוא בקצב של מישהו אחר, אז התחלתי לקרוא בלחש סיפור שנקרא 'תראה,ציפור' לחייל שישב לידי.
הוא חייך.
שתי החיילות שישבו לפניינו הציצו דרך המרווח בין המשענות, אז הגברתי קצת את הקול כדי שהן תשמענה גם.
והחייל שישב מאחורינו הפסיק להלל את החבר שלו מהיחידה והציץ מעל המשענת שלי לכיוון הספר.
וגם החיילת שעד לאותו הרגע חפרה לחבר שלה בסלולרי רכנה על המשענת לכיווני כדי לשמוע יותר טוב.
אז הגברתי שוב את הקול
והנהג הנמיך את הרדיו, למרות שהתחדשו החדשות.
פתאום נהיה שקט באוטובוס
וכולם הקשיבו לסיפור.
הנהג עצר בתחנה בכחל,
הכינרת ניצנצה מתחת,
וקורט וונגוט ריחף באויר הממוזג של האוטובוס.
הסיפור נגמר.
הנהג השתלב בחזרה בכביש
אבל השקט נשאר.
כמו שעת קריאה בגן ילדים
כזו שאחריה כולם נשארים לישון בכיף על השטיח.

האחוריים של הספר 'תראה, ציפור'
נכון.

זה לא באמת קרה

לי לא היה אומץ לקרוא בקול סיפור לחייל באוטובוס
החופרת בטלפון לא באמת ניתקה אותו
הנהג לא התייחס למה שקורה מאחוריו ורק הגביר והגביר את הרדיו
אבל הכנרת נצנצה כשעברנו לידה
ובגלל המרחק אפילו לא ראינו את הלכלוך
ואני חשבתי על האפשרות הזו
שאני יכול להקריא סיפור לחיילים באוטובוס
אולי זה ייקרה יום אחד
והנסיעה לא תסתיים בשני אנשים בחלוקים לבנים שייחכו לי בתחנה
המהפכה כבר כאן

חג שמח