הבורגראנץ' היה קפיצה קטנה לחו"ל. הוא היה חדש, פתוח בשבת, אמריקאי, אפוף ריח של טיגון עמוק. וכלל מכונת שירים חשמלית שאפשרה לך לבחור את השיר שרצית תמורת מטבעות ממש כמו בסרטים. אח, אושר גדול.
הבורגראנץ' כבר לא בורגראנץ' ואני לא בן שש עשרה אבל אתמול הייתה לי הזדמנות לחוויה מתקנת, קבענו בשש בארומה. הגעתי בזמן, קצת כי אני קצת יקה וקצת בגלל שפעם מזמן כשהייתי באמת בן שש עשרה לפני הטלפונים הסלולאריים היית חייב להגיע בזמן, אחרת איך היית מוצא את מי שקבעת איתו?
מיותר לציין שהם איחרו. עליתי לקומה העליונה והתיישבתי ליד אחד השולחנות באזור האוכל. ישבתי לבד חסר מטרה במרומי הקניון צופה על המתרחש למטה והרגשתי כאחרון הסוטים והמוזרים, כל כך מוזר וכל כך מנותק. לא התכוונתי לתרום לפדיון של מי מהחנויות, לא ישבתי וקשקשתי עם מי מהאנשים ולא הבנתי מי אני ומה אני עושה שם. ניסיתי לתפוס מישהו מחברי בטלפון הנייד כדי להראות לסביבה שאני עושה משהו מלבד לבהות במתרחש אבל חברי כולם היו עסוקים בשיחה בטלפון השני.
שבע עשרה הדקות הרגישו כנצח.
כל צללית של אדם שהתקרבה אלי הקפיצה אותי, שמא זהו סמוי של הקניון שבא לתחקר אותי על שוטטות ללא סיבה קניינית. או מקדם מכירות של איזו חנות נידחת שמוכרת חפצים מגניבים (מלה מהאייטיז J ) וחסרי תכלית. היה שם גם קורא בקלפים, כמה אִימוֹ לבושי שחור ועטורי שיער שחיפשו את עצמם, ובעיקר לא היה שם כלום.
שלושת החברים הקטנים שלי נכנסו. קלטתי אותם ממרומי הקומה השנייה, חיוך נפרש על פני וכמעט רצתי לכיוונם. אושר גדול, אני לא לבד יותר.
בתור לארומה הם ניסו לעבוד על המוכרת עם שמות מוזרים והיו בטוחים שהם היחידים שעושים את זה, ושהם מצחיקים. מוזר איך כולם חושבים שהם היחידים שעושים את זה ושהם מצחיקים - גם בני שלושים פלוס, כמוני. אבל אני עושה את זה כשאני לבד ולא עם אנשים אחרים. כי מה זה שווה שקוראים לך בשם אחר אם כולם יודעים איך באמת קוראים לך.
נגה לקחה תה, עילי ואמרי לקחו מוקה ואני התחכמתי עם קפוצ'ינו גדול וסלט מלפפונים ביוגורט שזוהי הגדרה אחרת לצזיקי אבל גם תחליף בריא לטבעות בצל ותפופאי. ויתרתי על תוספת לחם בתשלום. זה תשלום כפול, אחד לארומה ואחד לתופרת שתרחיב לי את המכנסיים.
דיברנו על הא ועל דא ועל כל מיני דברים של גדולים וגיליתי שזה בעצם מה שבני שש עשרה היום עושים. מדברים על דברים של גדולים, הם שותפים לכל מיני מסגרות של שינוי חברתי, מנהיגות צעירה, מנהיגות עשרה, אחרי לפה ואחרי לשם. הם דואגים לעתיד שלי ושלך ושלהם, ומדברים המון על האני. הדבר היחיד שהאני עשה זה לנסות לשכנע אותם לעשות דברים של ילדים כמו לשחק כדורגל ולזרוק גירים אחד על השני. אבל אין יותר גירים כי זה מסרטן, ומה אני מבין בכלל.
אני חושב שהכי קרוב לתכנית מנהיגות, בתקופתי כבן שש עשרה, היו הסמינרים בצופים שהתחילו עם רעיון אוטופי של חברה אחרת עד שאחת הבנות הייתה נעלבת, ללא סיבה, וכל שאר הנוכחים היו עסוקים בהרגעות הדדיות וסולחות למיניהן לאורך הלילה והכל כדי שלמחרת בערב נוכל כולנו לעמוד ביחד במפקד אש ולהנהיג שריפה של כל מני דברים, בעיקר כדי להוציא את העצבים שאגרנו בסמינר.
מהארומה עברנו לגלידרייה. אני לקחתי שוקולד מריר מעולה. מסתבר שזה טעם נרכש של זקנים כמוני. אבל אין על גלידת שוקולד מריר עם אחוזי קקאו מרקיעי שחקים. נגה לקחה סורבה לימון ותות עם קוקוס כי היא טבעונית ולוחמת חופש. ישבנו בגלידרייה ונלחמנו על החופש. עד שהחופש והגלידה נגמרו.
אין הרבה לעשות בקניון בערב אחרי שבתי הקולנוע הופקעו לטובת מתחמי קולנוע בערים הגדולות, ואנחנו בערים הקטנות נשארנו עם הטלוויזיה. אז הקניון די התרוקן כבר ואנחנו צעדנו החוצה.
הגיעה לסוף החוויה המתקנת שלי על בילוי בקניון בגיל שש עשרה, רק שזו פעם שנייה שאני בן שש עשרה, הפעם הקודמת הייתה לפני שש עשרה שנה. איך הזמן טס כשנהנים. בפעם הבאה שאני אהיה בן שש עשרה אני כנראה אגיע לירח (בדיחה מהאייטיז J ). אבל קיבלתי מתנה, קלאפר שאמרי הביא לי מאמריקה. וברכה מנגה שהייתה בעצם לעצמה כי היומולדת שלי רק ביום שישי.
המתנו בחוץ שהטרמפ של נגה יגיע ובגלל כל המנהיגות העצמית שלהם והבחירות הקרובות של כולנו גלשנו לשיחה על פוליטיקה. שלושתם ניסו לשכנע אותי להחליף את גיל קופטש בציפי ליבני, הסברתי להם שהם לא מבינים כלום ונדבר אחרי הצבא, שלהם, לא שלי. אני את הצבא שלי כבר עשיתי, תודה.
פוסט משובח מהמשובחים ביותר
השבמחקאתה זכאי להערכה רבה!
הלוואי שאני הייתי זוןכה לבלות בקניון נחמיה עם שלושה מחוננים מקסימים בגיל העשרה, נשמע מרתק ומבדח.