חברים בסקייפ התלוננו על הרוח שמשגעת אותם, אז אלתרתי צ'ינצ'ילה ממנקי מקטרות.
וזה עובד !
גוסיפּ גירל [פרוזה]
[במקור אמור היה להיות תסריט לסרט קצר.]
אורן בכלל לא ידע שהוא כזה. הוא יצא לפני שעה מהבית בשביל הסיבוב היומי שלו. דואר, עיתון, קפה, אולי איזה עוגת שמרים שוקולד ליד, כרגיל. כבר חודשיים שהוא עושה את הסיבוב הזה, מתרחק מהמחשב, מהפלאפון מכל הקישוריות החברתית הצפופה שטווה לעצמו, ועושה משהו ממשי. שעתיים מחשב ביום זה מה שהוא הבטיח לעצמו. הוא קנה קוצב זמן כמו של שחקני שחמט מקצוענים והניח אותו ליד המחשב. הוא מפעיל אותו כל פעם שהוא מתקרב אליו. שעתיים ביום, זהו.
לקום בבוקר בלי פייסבוק, בלי דואר אלקטרוני, בלי ציוצים בטוויטר. בלי דיבורים מהרדיו. בלי תוכניות בוקר.
הדבר הקשה ביותר הוא לפתוח את הבוקר עם חדשות מאתמול, בלי עדכונים מהשטח, בלי פריצות מחדר החדשות, כותרות ישנות מקצת אחרי חצות. העולם יכול להיחרב בין הוצאת העיתון ועד שאורן קרא אותו, וזה שיגע אותו בהתחלה. 'איך אני יכול לקרוא משהו שנכתב לפני שתים-עשרה שעות כשיש עדכון כל שתים-עשרה שניות?' לא הייתה לו תשובה. אבל הוא התרגל. מה זה משנה אם משהו קרה בשתים-עשרה השעות האחרונות. אם זה היה חשוב מישהו היה כבר מודיע לו. והוא? הוא עדיין כאן, אז כנראה שהעולם לא נחרב.
מלצרית נגשה אליו ואורן חייך אליה. היא הניחה ספל קפה הפוך וצלחת קטנה עם עוגת שמרים. הוא תמיד מזמין עוגת שמרים כשהוא ממתין לתשובה ומקווה לאחת חיובית, זו עוגת המזל שלו. ריח השמרים אפף את השולחן כולו. אורן תהה במה כדאי לו להתחיל, בעוגה שאדיהּ עלו ממנה וחדרו אל תוך אפו, או בקפה הרותח העמוס בקצף המלובב שליווה אותה וריחו התמזג עם ריחהּ שלה... גרירת רגליו של כיסא הקיצה אותו מתהיותיו. היה זה הכיסא שמולו שרגליו נגררו על ידי בחור צנום שהתיישב על הכיסא הנגרר משך אותו תחתיו ונצמד אל שולחנו של אורן. אורן הביט בו מבולבל. הבחור שלף שני שקיקים של סוכר לבן וקרע אותם מעל קָפֶהוּ של אורן, אחר לקח את הכפית שהיתה מונחת בצידו וערבב את הקפה תוך שהוא מתאמץ שלא לפגום בלב העדין שעיטר את הקצף.
"הוא שלם, כמו שאתה אוהב" אמר הבחור הצנום לאורן ובהה בלב הקצף שהסתחרר בספל הקפה.
"אנחנו מכירים" החזיר לו אורן.
"יש תשובה כבר?" התעלם הבחור הצנום משאלתו של אורן.
"לא עוד לא...מי אתה?" מוחו של אורן החל עובד בקצב מנסה לפענח מי הבחור שיושב מולו.
"אני חושב שזה יכול להיות מעניין, אני מקווה בשבילך שהם יקבלו אותך"
אורן הביט מסביב, לרגע הוא חשב שמישהו מתבדח איתו, הוא חיפש להיאחז במישהו מוכר, והמשיך לחפור בזיכרונו מי לעזאזל הבחור שיושב מולו.
"אתה מוכן להגיד לי מי אתה ומה אתה רוצה" אמר אורן בקול מעט גבוה.
"היי, לא צריך להילחץ, אני באמת מקווה שתתקבל.." אורן קם מכיסאו ורכן קדימה אל הבחור הצנום ואחז בכתפו, הבחור התרומם בתגובה.
"תירגע" לחש הבחור הצנום.
"לא רוצה להירגע" אמר אורן, בכעס ורכן מעט יותר מדי קדימה תוך שהוא מרעיד את השולחן ואת כוס הקפה שעליו "מי אתה?" חזר אורן בכעס.
"תקשיב, פֶּרַח, תשב ותסתום, ברור?" סינן הבחור הצנום בין שיניו. אורן התכונן לתגובה אך הבחור הצנום הצמיד את פיו לאזנו של אורן והחל ללחוש בלהט.
"shani16 יודעת שאתה נפגש גם עם dana_91? ושיש לך אוסף של תמונות שלה שקיבלת מ-roKnRol12 שהוא לא היה אמור לצלם בכלל.." אורן דחף את הבחור הצנום ממנו וניגב את אוזנו. השולחן זועזע בשנית.
"תראה מה עשית, הרסת את הלב המקוצף, ואני כל כך השתדלתי" הבחור הצנום התיישב וקרע חתיכה מעוגת השמרים.
"שב" פקד הבחור הצנום ונגס בעוגת השמרים.
"אני אריאל, נעים מאוד" אריאל בלע את העוגה שהייתה בפיו ולגם מהקפה של אורן. אורן נשאר לעמוד ולהביט באריאל, מתחבט בינו לבין עצמו אם להישאר או ללכת. משהו לא ברור אפף את המפגש המוזר הזה, ואורן רצה לברר מהו אותו משהו ומיהו אותו מישהו. אריאל הביט באורן וחייך.
"DaNiEL_Li יודע שאתה רק מפלרטט איתו? אתה יודע שהוא גבר נכון?" אריאל חייך לעצמו והמשיך לאכול מעוגת השמרים ולשתות את הקפה של אורן. אורן התיישב, ממשיך להביט באריאל ומנסה להבין תוך כדי מאיפה לעזאזל הוא יודע עליו כל כך הרבה.
"N_ORE שטרודל ג'ימייל נקודה קום אתה לא אוכל מהעוגה שלך?" פניו של אורן החווירו. הוא משתמש בחשבון הדואר האלקטרוני הזה רק לאתרים מסוימים המחייבים הרשמה והרבה דיסקרטיות. הוא מעולם לא השתמש בו לשום דבר אחר. פחד הציף את מוחו של אורן, את גופו, את ידיו. הוא ישב קפוא מול אריאל. אריאל לעומת זאת היה מרוצה מעצמו. כל כך מרוצה, שהוא קרא למלצרית והזמין הפוך גדול ועוגת שמרים.
"מה אתה רוצה ממני?" אמר אורן כמעט בלי קול.
"אני בסך הכול רוצה שנהיה חברים. פשוט, אתה לא חושב, אני כבר יודע עליך הכל. איך אתה אוהב את הקפה שלך, מה אתה אוכל ליד, מי החברים שלך, מה הצבע האהוב עליך, עם מי אתה מדבר, מה אתה כותב, אילו תכונות אתה מחפש באישה, או בגבר.." אריאל חייך חיוך מאוזן לאוזן. "..אני צוחק. תראה זה ממש פשוט אני מרגיש שאנחנו ממש קרובים".
המלצרית הניחה על השולחן כוס קפה הפוך עם קצף וצלוחית עם עוגת שמרים חמה. אריאל שלף שני שקיקים של סוכר לבן וקרע אותם מעל הקָפֶה, הסוכר חרב את הלב שצויר מעל.
"שתה את הקפה שך' " אריאל חייך ונשען לאחור. אורן הביט בשאריות הלב ובסוכר השוקע. והוא בכלל לא ידע שהוא כזה.
כזה פתוח, כזה.
לקום בבוקר בלי פייסבוק, בלי דואר אלקטרוני, בלי ציוצים בטוויטר. בלי דיבורים מהרדיו. בלי תוכניות בוקר.
הדבר הקשה ביותר הוא לפתוח את הבוקר עם חדשות מאתמול, בלי עדכונים מהשטח, בלי פריצות מחדר החדשות, כותרות ישנות מקצת אחרי חצות. העולם יכול להיחרב בין הוצאת העיתון ועד שאורן קרא אותו, וזה שיגע אותו בהתחלה. 'איך אני יכול לקרוא משהו שנכתב לפני שתים-עשרה שעות כשיש עדכון כל שתים-עשרה שניות?' לא הייתה לו תשובה. אבל הוא התרגל. מה זה משנה אם משהו קרה בשתים-עשרה השעות האחרונות. אם זה היה חשוב מישהו היה כבר מודיע לו. והוא? הוא עדיין כאן, אז כנראה שהעולם לא נחרב.
מלצרית נגשה אליו ואורן חייך אליה. היא הניחה ספל קפה הפוך וצלחת קטנה עם עוגת שמרים. הוא תמיד מזמין עוגת שמרים כשהוא ממתין לתשובה ומקווה לאחת חיובית, זו עוגת המזל שלו. ריח השמרים אפף את השולחן כולו. אורן תהה במה כדאי לו להתחיל, בעוגה שאדיהּ עלו ממנה וחדרו אל תוך אפו, או בקפה הרותח העמוס בקצף המלובב שליווה אותה וריחו התמזג עם ריחהּ שלה... גרירת רגליו של כיסא הקיצה אותו מתהיותיו. היה זה הכיסא שמולו שרגליו נגררו על ידי בחור צנום שהתיישב על הכיסא הנגרר משך אותו תחתיו ונצמד אל שולחנו של אורן. אורן הביט בו מבולבל. הבחור שלף שני שקיקים של סוכר לבן וקרע אותם מעל קָפֶהוּ של אורן, אחר לקח את הכפית שהיתה מונחת בצידו וערבב את הקפה תוך שהוא מתאמץ שלא לפגום בלב העדין שעיטר את הקצף.
"הוא שלם, כמו שאתה אוהב" אמר הבחור הצנום לאורן ובהה בלב הקצף שהסתחרר בספל הקפה.
"אנחנו מכירים" החזיר לו אורן.
"יש תשובה כבר?" התעלם הבחור הצנום משאלתו של אורן.
"לא עוד לא...מי אתה?" מוחו של אורן החל עובד בקצב מנסה לפענח מי הבחור שיושב מולו.
"אני חושב שזה יכול להיות מעניין, אני מקווה בשבילך שהם יקבלו אותך"
אורן הביט מסביב, לרגע הוא חשב שמישהו מתבדח איתו, הוא חיפש להיאחז במישהו מוכר, והמשיך לחפור בזיכרונו מי לעזאזל הבחור שיושב מולו.
"אתה מוכן להגיד לי מי אתה ומה אתה רוצה" אמר אורן בקול מעט גבוה.
"היי, לא צריך להילחץ, אני באמת מקווה שתתקבל.." אורן קם מכיסאו ורכן קדימה אל הבחור הצנום ואחז בכתפו, הבחור התרומם בתגובה.
"תירגע" לחש הבחור הצנום.
"לא רוצה להירגע" אמר אורן, בכעס ורכן מעט יותר מדי קדימה תוך שהוא מרעיד את השולחן ואת כוס הקפה שעליו "מי אתה?" חזר אורן בכעס.
"תקשיב, פֶּרַח, תשב ותסתום, ברור?" סינן הבחור הצנום בין שיניו. אורן התכונן לתגובה אך הבחור הצנום הצמיד את פיו לאזנו של אורן והחל ללחוש בלהט.
"shani16 יודעת שאתה נפגש גם עם dana_91? ושיש לך אוסף של תמונות שלה שקיבלת מ-roKnRol12 שהוא לא היה אמור לצלם בכלל.." אורן דחף את הבחור הצנום ממנו וניגב את אוזנו. השולחן זועזע בשנית.
"תראה מה עשית, הרסת את הלב המקוצף, ואני כל כך השתדלתי" הבחור הצנום התיישב וקרע חתיכה מעוגת השמרים.
"שב" פקד הבחור הצנום ונגס בעוגת השמרים.
"אני אריאל, נעים מאוד" אריאל בלע את העוגה שהייתה בפיו ולגם מהקפה של אורן. אורן נשאר לעמוד ולהביט באריאל, מתחבט בינו לבין עצמו אם להישאר או ללכת. משהו לא ברור אפף את המפגש המוזר הזה, ואורן רצה לברר מהו אותו משהו ומיהו אותו מישהו. אריאל הביט באורן וחייך.
"DaNiEL_Li יודע שאתה רק מפלרטט איתו? אתה יודע שהוא גבר נכון?" אריאל חייך לעצמו והמשיך לאכול מעוגת השמרים ולשתות את הקפה של אורן. אורן התיישב, ממשיך להביט באריאל ומנסה להבין תוך כדי מאיפה לעזאזל הוא יודע עליו כל כך הרבה.
"N_ORE שטרודל ג'ימייל נקודה קום אתה לא אוכל מהעוגה שלך?" פניו של אורן החווירו. הוא משתמש בחשבון הדואר האלקטרוני הזה רק לאתרים מסוימים המחייבים הרשמה והרבה דיסקרטיות. הוא מעולם לא השתמש בו לשום דבר אחר. פחד הציף את מוחו של אורן, את גופו, את ידיו. הוא ישב קפוא מול אריאל. אריאל לעומת זאת היה מרוצה מעצמו. כל כך מרוצה, שהוא קרא למלצרית והזמין הפוך גדול ועוגת שמרים.
"מה אתה רוצה ממני?" אמר אורן כמעט בלי קול.
"אני בסך הכול רוצה שנהיה חברים. פשוט, אתה לא חושב, אני כבר יודע עליך הכל. איך אתה אוהב את הקפה שלך, מה אתה אוכל ליד, מי החברים שלך, מה הצבע האהוב עליך, עם מי אתה מדבר, מה אתה כותב, אילו תכונות אתה מחפש באישה, או בגבר.." אריאל חייך חיוך מאוזן לאוזן. "..אני צוחק. תראה זה ממש פשוט אני מרגיש שאנחנו ממש קרובים".
המלצרית הניחה על השולחן כוס קפה הפוך עם קצף וצלוחית עם עוגת שמרים חמה. אריאל שלף שני שקיקים של סוכר לבן וקרע אותם מעל הקָפֶה, הסוכר חרב את הלב שצויר מעל.
"שתה את הקפה שך' " אריאל חייך ונשען לאחור. אורן הביט בשאריות הלב ובסוכר השוקע. והוא בכלל לא ידע שהוא כזה.
כזה פתוח, כזה.
פרסום עם הגיון
משום מה מערכת הפרסום המשוכללת של גוגל - Adsense או בתרגום חופשי פרסום עם הגיון, החליטו לפרסם בית לוויות המספק שירותי קבורה, שירותי שריפה, תיעוד והמשכיות, וטקסים - וכל זה בבלוג שלי. מה שמוביל לשתי אפשרויות, האחת גוגל חושבים שהבלוג שלי מת, או יותר מכך גוגל חושבים שרק זקנים מתים צופים בבלוג שלי. ומכיוון שלפי ה- Counter רק אני צופה בבלוג שלי - גוגל חושבים שאני זקן מת ? מה עם קצת Sense ל Ad שלכם, אני רק בן שלושים ושתיים ...
מֵקְדוֹנַלְדְּס אָיִים לוֹבִינְג אִיט
אתמול הייתי בייבי סיטר לשני אחיינים שלי, אחת שקיבלה קדחת חזירים בעין (שזה כמו קדחת השחת רק שזה נשמע יותר אינטרקונטיננטלי) ומהפעוטון התקשרו לאמא שלה, אחותי, כדי שהיא תיקח אותה משם ומהר.
החילופים התבצעו מתחת לבית שלי "קח אותה, את השקית עם הטיטולים להחלפה ואת האח שלה ותיקח אותם למקדולנדס לצהריים"
" מה מקדונלדס, אני לא לוקח אותם לשם, מקדונלדס זה רעל" הקמתי קול מחאה.
" לא נו, תקח אותם הם אוהבים את זה"
" עיזבי את זה אני אקנה להם פלאפל או משהו...", ניסיתי למצוא פתרון חלופי.
"לא, לא, תקנה לנו מקדונלדס, זה טעים" הוסיף האחיין.
מכיוון שהחילופים התבצעו ואחותי העבירה אלי את המוּשגחים, והתחילה ללכת הויכוח נגמר.
כדי לקצר את עלילות היום שכלל, בין השאר, הכנת עוגיות, משחקי חרבות, בִּילְגוּן הסלון והחזרתו למצב סביר והחלפת טיטול בשיטת הבליץ, נעבור למסע הצהריים לקניון.
נכנסנו דרך דלתות שניחשו אותנו מעצמן וירדנו במדרגות נעות הנחושות שלא לנחש כלום. ולבסוף הגענו למקדונלד. הכל צבעוני ומבריק ועל הקיר מעל הקופה ישנה טבלא עצומה של אפשרויות. תנסו להוציא מילדה בת שנתיים שמדברת עברית שוטפת של שלוש מילים מה היא רוצה לאכול, ולעומת זאת האח שלה שרוצה לאכול הכל, והגדול. אחרי שקראתי את כל הקיר והבנתי את שיטת הבחירה והקימבון, מה המחיר של מה ואיזו הנחה מגיעה לך עם כל מה שאתה לוקח או מגדיל או מרחיב או שופך על הרצפה. סליחה, אפשר מפית?
הזמנו ארוחה מוגדלת מורחבת עם אפשרות לסגור מרפסת לאחיין וארוחת ילדים שכללה מקנגטס צ'יפס ושתייה לפעוטה, וקיבלנו כוס בצבע ורוד של דינוזאורים. לא שאני רומז שהדינוזאורים היו וורודים מאיזו שהיא סיבה.
האחיין הצליח לגמור את הפוטטו שלו לפני שהספקתי לפתוח את ארוחת הילדים. ואם להודות על האמת פוטטו זה בעצם הצ'יפס שהיינו עושים בבית לפני שבמקדולנדס החליטו שצ'יפס צריך להיות 7 מילימטר לכל האורך. ואחרי שהם הצליחו לשכנע את כולם שזה צ'יפס ובכל מקום (פרט למסעדות ערביות/מזרחיות) נותנים לך גפרורים וקוראים להם צ'יפס, הם "המציאו" את הפוטטו שזה בעצם מה שהיה לפני הצ'יפס המחורבן שלהם. סליחה שוב, לא אומרים מחורבן על אוכל.
חילצתי את המקנאגטס משקית הנייר, ותהיתי אם הפעוטה בכלל תהיה מוכנה לאכול אותם ? אני לא הייתי עושה את זה. ובדיעבד גם היא לא אחרי ביס של מילימטר היא השליכה אותם על האחיין שאכל אותם במקום את ההמבורגר שלו. "אתה לא אוכל את ההמבורגר שלך? שאלתי, האחיין עשה לי פרצוף ואמר אני אוכל... "אתה לא חייב לאכול אם זה לא טעים אפשר לזרוק אותו לפח מבחינתי" הוספתי, "אני אוכל" הוא אמר וסגר את הקופסא על ההמבורגר כדי שאני לא אראה שהרוב נשאר בפנים.
*** אנשי מקדונלדס יקרים – בארוחת ילדים בכוס קטנה אין צורך בקש באורך מטר. אפשר שהוא יהיה מעט יותר ארוך מגובה הכוס. תודה. ***
סיימנו את ארוחת הדמים הזו, רטובים ממיץ ומריחים מטיגון עמוק. אחרי שטיפת ידיים בשירותים היינו צריכים לגשת שוב לקופאים בשביל מפיות ושמנו פעמינו הביתה. בדרך חטפו לנו חייזרים נעל קרוקס ורודה של הפעוטה, ושחזרנו לחפש אותה החייזרים החזירו אותה ממש למקום שאיבדנו אותה. מזל שהם לא חטפו את הפעוטה או את האחיין. איך הייתי מסביר את זה לאמא שלהם ?
הגענו הביתה, היה חם. הזאטוטים התחילו למלמל שהם עייפים. האחיין טען שהוא אכל יותר מדי, אה, ושהוא הולך לישון לפחות שעה, ושניהם נשכבו על המיטה. הו, סוף סוף שקט.
מֵקְדוֹנַלְדְּס אָיִים לוֹבִינְג אִיט.
החילופים התבצעו מתחת לבית שלי "קח אותה, את השקית עם הטיטולים להחלפה ואת האח שלה ותיקח אותם למקדולנדס לצהריים"
" מה מקדונלדס, אני לא לוקח אותם לשם, מקדונלדס זה רעל" הקמתי קול מחאה.
" לא נו, תקח אותם הם אוהבים את זה"
" עיזבי את זה אני אקנה להם פלאפל או משהו...", ניסיתי למצוא פתרון חלופי.
"לא, לא, תקנה לנו מקדונלדס, זה טעים" הוסיף האחיין.
מכיוון שהחילופים התבצעו ואחותי העבירה אלי את המוּשגחים, והתחילה ללכת הויכוח נגמר.
כדי לקצר את עלילות היום שכלל, בין השאר, הכנת עוגיות, משחקי חרבות, בִּילְגוּן הסלון והחזרתו למצב סביר והחלפת טיטול בשיטת הבליץ, נעבור למסע הצהריים לקניון.
נכנסנו דרך דלתות שניחשו אותנו מעצמן וירדנו במדרגות נעות הנחושות שלא לנחש כלום. ולבסוף הגענו למקדונלד. הכל צבעוני ומבריק ועל הקיר מעל הקופה ישנה טבלא עצומה של אפשרויות. תנסו להוציא מילדה בת שנתיים שמדברת עברית שוטפת של שלוש מילים מה היא רוצה לאכול, ולעומת זאת האח שלה שרוצה לאכול הכל, והגדול. אחרי שקראתי את כל הקיר והבנתי את שיטת הבחירה והקימבון, מה המחיר של מה ואיזו הנחה מגיעה לך עם כל מה שאתה לוקח או מגדיל או מרחיב או שופך על הרצפה. סליחה, אפשר מפית?
הזמנו ארוחה מוגדלת מורחבת עם אפשרות לסגור מרפסת לאחיין וארוחת ילדים שכללה מקנגטס צ'יפס ושתייה לפעוטה, וקיבלנו כוס בצבע ורוד של דינוזאורים. לא שאני רומז שהדינוזאורים היו וורודים מאיזו שהיא סיבה.
האחיין הצליח לגמור את הפוטטו שלו לפני שהספקתי לפתוח את ארוחת הילדים. ואם להודות על האמת פוטטו זה בעצם הצ'יפס שהיינו עושים בבית לפני שבמקדולנדס החליטו שצ'יפס צריך להיות 7 מילימטר לכל האורך. ואחרי שהם הצליחו לשכנע את כולם שזה צ'יפס ובכל מקום (פרט למסעדות ערביות/מזרחיות) נותנים לך גפרורים וקוראים להם צ'יפס, הם "המציאו" את הפוטטו שזה בעצם מה שהיה לפני הצ'יפס המחורבן שלהם. סליחה שוב, לא אומרים מחורבן על אוכל.
חילצתי את המקנאגטס משקית הנייר, ותהיתי אם הפעוטה בכלל תהיה מוכנה לאכול אותם ? אני לא הייתי עושה את זה. ובדיעבד גם היא לא אחרי ביס של מילימטר היא השליכה אותם על האחיין שאכל אותם במקום את ההמבורגר שלו. "אתה לא אוכל את ההמבורגר שלך? שאלתי, האחיין עשה לי פרצוף ואמר אני אוכל... "אתה לא חייב לאכול אם זה לא טעים אפשר לזרוק אותו לפח מבחינתי" הוספתי, "אני אוכל" הוא אמר וסגר את הקופסא על ההמבורגר כדי שאני לא אראה שהרוב נשאר בפנים.
אחרי שנפטרנו מהמקנאגטס והפוטטו וההמבורגר הפעוטה עברה לצ'יפס, מיותר לציין שהוא הספיק להתקרר ומכאן שכל שבעת המילימטרים שלו לכל האורך כבר היו קשים מדי בשבילה בכדי ללעוס. נגשתי לקופה לבקש קטשופ, זה מוזר שעם כל תודעת השירות האמריקאית, על כל דבר אתה צריך לגשת לקופאית, אי אפשר לשים ערימת מפיות וקטשופ מבלי שאאלץ לעמוד בתור כל פעם שמשהו נשפך או שאיזה זאטוט רוצה קטשופ? הקטשופ הגיע בקופסא קטנה מפלסטיק במקום בשקית משוננת ומשפריצה, ובמקום לשמש להרטבת הצ'יפס הוא הפך בעצמו להפתעת ילדים שכן אפשר לפתוח אותו, ולסגור, ולפתוח, ולסגור וזה אפילו עושה תיק' בכל סגירה, הרבה יותר שווה מהכוס הורודה של הדינוזאורים.
פאוזה, בתור דוד טוב החלטתי לעזור. והחזקתי את הכוס כדי שהיא לא תטה אותה קדימה. ואז, הו אז שמתי לב לדבר מופלא, בגלל שהיא כל כך קטנה היא לא מצליחה לשאוב את המיץ לכל אורך הקש אלא רק לאמצע, ובגלל זה מתוך אינסטינקט היא מטה את הכוס קדימה ומטביעה את כל הסובבים. בתושייה של דוד-על חתכתי את הקש לשניים ונתתי לה שוב לשתות, היא אמנם היססה מעט, אך ראו זה פלא היא הצליחה לשתות דרך הקש ובפעם הראשונה, וכל כך התלהבה מזה שהיא סיימה את כל המיץ, אושר גדול.
*** אנשי מקדונלדס יקרים – בארוחת ילדים בכוס קטנה אין צורך בקש באורך מטר. אפשר שהוא יהיה מעט יותר ארוך מגובה הכוס. תודה. ***
סיימנו את ארוחת הדמים הזו, רטובים ממיץ ומריחים מטיגון עמוק. אחרי שטיפת ידיים בשירותים היינו צריכים לגשת שוב לקופאים בשביל מפיות ושמנו פעמינו הביתה. בדרך חטפו לנו חייזרים נעל קרוקס ורודה של הפעוטה, ושחזרנו לחפש אותה החייזרים החזירו אותה ממש למקום שאיבדנו אותה. מזל שהם לא חטפו את הפעוטה או את האחיין. איך הייתי מסביר את זה לאמא שלהם ?
הגענו הביתה, היה חם. הזאטוטים התחילו למלמל שהם עייפים. האחיין טען שהוא אכל יותר מדי, אה, ושהוא הולך לישון לפחות שעה, ושניהם נשכבו על המיטה. הו, סוף סוף שקט.
מֵקְדוֹנַלְדְּס אָיִים לוֹבִינְג אִיט.
הרהורים על גבורה ורצונות
כוכבית ראשונה – אחד יכול היה לטעות ולחשוב שהקטע הבא נכתב תחת השפעת חומרים בלתי חוקיים מסוימים. אך אין זה כך. הקטע הבא נכתב תחת השפעה של שאיפה אחת מסרטייד דיסקוס ( סימן רשום של גלקסו סמית' קליין) ומכיל סלמטרול (בצורת קסינפואט) ופלוטיקאסון פרופיונאט.
כוכבית שנייה - רשימת השמעה אפשרית לרשימה זו – דרך לשום מקום
וכן גיבור גדול, ועולם תעשייתי – סי היימן.
כוכבית שלישית - התמונות הן חלק מסדרה שלי "דרכים לשום מקום"
כוכבית רביעית - והכל לכדי מופע קול-אורי בחסות הבין-רשת
מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול ?
אחרי בריחה מתמשכת ממענה על שאלה הרת גורל זו, הגעתי עם עצמי להחלטה. אני רוצה להיות גיבור-על. ועל כן, כדי שאהיה גיבור על צריכים להתקיים מספר דברים (הרשימה לקוחה מויקיפדיה).
אני צריך לדבוק בקוד אתי ומוסרי גבוה ולשאוף לטובת הכלל לפי ראות עיני – מזל שיש את התוספת האחרונה "לפי ראות עיני" אפשר לסמן V על תנאי ראשון.
אני צריך לבצע מעשי גבורה הדורשים אומץ רב. ולהתמודד עם כוחות העולים על כוחי (שזה לא קשה בהתחשב בעובדה שאני קצת, איך נגיד, חלש), ואשר ההתמודדות עמם מותחת את גבולות היכולת שלי. נראה לי שאני יכול לסמן V גם על הסעיף הזה, אני גר בקרית שמונה, כאילו ?
אני מתקיים בעולם לא ריאליסטי בו חוקי המציאות מטושטשים וסבוכים. V – קרית-שמונה כבר אמרתי?
כשם שאורח חיי קיצוני וחורג מגבולות היכולת האנושית כך גם האיומים והסכנות מולם אני מתמודד. וכן הרוע שמולו אני מתמודד יהיה מוקצן וגרנדיוזי, ולרוב יופיע בדמותו של נָבָל על.
*** דרוש נבל-על לתפקיד ראשי בחיים שלי. קורות חיים לשלוח ל דרורמילר – רצוף עם אל אחת ביאהו נקודה קום. רק פניות מתאימות ייענו. ***
אני בתפקידי כגיבור על צריך להוציא את עצמי מכלל החברה ולהעמיד את עצמי מעל החוק ומצד שני לאכוף אותו. פיצול אישיות זו תכונה משפחתית ויהודית ידועה. V
אינני מוגבל לסוג ספציפי של יכולת, אלא יכול להיות בעל יכולות מגוונות ובלבד שאלו יקנו לי עליונות על שאר בני האדם. V
סימן הכר: לוגו ולבוש. בשלב זה אני מעדיף ללבוש את התחתונים מתחת למכנסיים, תודה. V
אחרי ההוכחה החותכת שאני אכן גיבור על נעבור לחלק הפילוסופי – הרהורים על גיבור ורצונות.
אין בי רצון, אין לי רצון. שאיפה, מאוויים, חלום, בקשה, משאלת לב, השתוקקות, משאת נפש, תשוקה עזה לדבר, כל דבר, שהוא.
קורט וונגוט כותב בפתיח ל"קופסת הטבק מבגומבו" שמונה חוקים לכתיבה. חוק מספר 3. כל דמות צריכה לרצות משהו, אפילו כוס מים. ואני אינני רוצה דבר. האם אינני דמות ? ואם הנני דמות אז מה אני רוצה ? או שמא אינני דמות ואין לי צורך ברצון ?
אני הולך להכין לי קפה קר כקרח ואז נמשיך.
חזרתי.
אולי רק גיבור צריך רצון ולא כל דמות קיקיונית שהיא בכל חיים/סיפור/סרט וכדומה...
אז מה אני רוצה ? כדי לענות על זה, כמו כל בעיה מתמטית סבוכה ורקורסיבית, נאלץ לענות קודם כל על השאלה מה אני ? אז מה אני ? איך אני עונה על השאלה מה אני ? אולי נתחיל עם מי הם חבריי ? אז מי הם חבריי ? יש לי כאלה בכלל ? מכיוון שלא ביקשתי רשות להשתמש במי מהם, אזי כל הדמויות ברשימה זו הן פרי דמיונו של המחבר, ואין לייחס להן או למעשיהן כל דבר הקשור למציאות. ועל כן חבריי דמיוניים. אז אילו חברים דמיוניים יש לי ? בשביל להמציא חברים דמיוניים אני צריך לדעת קודם כל, כבכל בעיה רקורסיבית מתמטית וסבוכה מה אני רוצה ? מ.ש.ל – שכן כרגע הוכחתי בצורה סבוכה רקורסיבית ומתמטית שאיני יכול לגלות בצורה סבוכה מתמטית ורקורסיבית מה אני רוצה. ועל כן שללנו דרך זו.
אני צריך הפסקה, וגם איזו לגימה מְקַפֶאִי הקר כקרח.
*** דרושים חברים דמיוניים, למטרות אפלטוניות. עדיפות ללא מעשנים. תואר ראשון – יתרון, מאיזור הצפון + דרושים + לא בשבת ולא בין שתיים לארבע. תודה. ***
לגימה מקפה משולה ללגימה מהחיים במיוחד ביום חם שכזה ועוד יותר במיוחד אם הקפה קר כקרח.
ובחזרה לגבורותיי, גבירותיי ורבותיי.
משיטוט בחיפוש אחר גיבורים הגעתי לרמיקס של גיבור גדול של סי היימן. אכן גיבורה. זה אינו השימוש היחיד שלה ב"גיבור" היא משתמשת בו גם בשיר נוסף "עולם תעשייתי" עם גיבור לאומי, גיבור מקומי קטן מאוד. אבל גם לה בשיר יש חלום שהיא בנתה בתוך קופסת בטון. ואני מה ? איפה החלום שלי ? מדני גיבור שאמרה לי אמא, ילדי הוא גיבור ונבון, ועניתי גיבור אני לא בכיין, ובכיתי אחר כך, לבד, כשדולצינאה הלבין שיערה וכל הגיבורים של יהונתן גפן הלכו אל הצבא, וגם אני רציתי להיות גיבור, גיבור צבא ההגנה, כמו שפוליאנה אמרה.
רק למאיר שהיה גיבור גדול יש שיר עם איזה אנטי גיבור אחד מעורב דימון ראניון - ש"י עגנון.
בקטע הנזכר לעיל מסתתרות שורות ידועות ושאינן ידועות משירים ושאינם שירים. האם זה מעורר בכם רצון למצוא אותן ?
נו, מה?
אם לא במתמטיקה ולא בשירה...
בן זומא היה אומר איזהו גיבור הכובש את ייצרו. בינינו, מה גבורה גדולה בלכבוש יצר? שנים שאני מנסה להשתחרר מהפולניות כבושת היצרים שקיבלתי. " איזהו גיבור שבגיבורים – מי שעושה שונאו לאוהבו" – מתוך אבות דרבי נתן. רבי נתן יקר, עושה שונאו לאוהבו – האם זה כולל לקקנים, מלחכי פנכה, ושאר ידוענים חייכנים, קפצנים ומתערטלים ? רבי נתן בכמה שעות ריאלטי אתה צופה בשבוע?
והיה גם שמשון הגיבור שהיה המחבל המתאבד הראשון בהיסטוריה. נו.
קצת נסחפתי עם הגבורה. לא גבורה כזו אני מחפש, כי אם גבורה אישית בחיי הפרטיים, כזו כלפי עצמי.
אני רוצה עוד הפסקה, לקנות משקפי שמש, ולקנות דיסקים לצריבה כדי לפנות את כל התמונות מהמחשב...
אז מה יהיה עם הרצונות שלי ?
רציתי, רצית, רצה, רצתה, רצינו, רציתן, רציתם, רצו, רוצה, רוצים, רוצות, ארצה, תרצה, תרצי, תרצו, תרצנה, ירצו, רצה, רצי, רצו, רצונה... ר-רץ-רצת-רצתי לרוץ.
עוד הפסקה. אני רוצה לרוץ.
האם הרצון לכתוב על רצונות יש בו מספיק בכדי לכתוב על רצונות ? או שמא צריך לתחזק הרבה רצונות אחרים כדי להבין רצון לפרטיו לפני שרוצים לכתוב על רצון ?
*** יצאתי להציל את העולם, תכף אשוב. ***
הירשם ל-
רשומות (Atom)