תוויות

‏הצגת רשומות עם תוויות יומן. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות יומן. הצג את כל הרשומות

לעזוב את בולביה

* נכתב ב 27/02/2004 גבול ארגנטינה בוליביה.
* פורסם במקןר ב www.uhm.nu/inc

כשהממשלה בבוליביה מחליטה להעלות מחירים, אז כ-ו-ל-ם שובתים. האנשים לא הולכים לים או לקניות, הם יוצאים לרחובות, אולי כי אין ים בבוליביה, צ'ילה כבשה אותו.
אז הממשלה בבוליביה החליטה להעלות את מחירי הנפט. וזה אומר שאין תחבורה החל ממחר, אז עליתי על האוטובוס האחרון לגבול עם ארגנטינה.
רצתי לתחנה המרכזית בלה-פז רכשתי כרטיס ואז נזכרתי שכל הבגדים שלי במכבסה. הכל איטי בבוליביה וזה אומר שאני על אוטובוס עכשיו, עם כל הבגדים הרטובים שלי עשרים ושתיים שעות לעזאזעל או לגבול, מה שיבוא קודם.
עד חצות, כמו סינדרלה, הכל היה, יופי של כביש סלול, מחזה נדיר במדינה הזו. האוטובוס שִׁיֵּט להנאתו על הכביש ואני צללתי ללתוך המושב משוכנע שהכל יהיה בסדר.
התעוררתי לקול צעקותיהם הרמות של הנוסעים. נתקענו במחסום.

מדורות, אבנים ואנשים שובתים.
השביתה החלה בחצות.
הודות לתושיתו של הנהג, וקשרים עם המקומיים פנינו לדרך חלופית. לא שלא היה מחסום אבל לא להפתעתנו כמה בוליביאנים ( המטבע המקומי ) שכנעו את השובתים שאנחנו בכלל לא כאן, וזו אפילו לא הדרך שלנו. אז עברנו.
שאר הלילה עבר בסדר וגם חלק מהבוקר, פרט לתקר אחד, ושירותים בטבע.
הכבישים פתוחים, השמיים כחולים, הצרות מאחורינו. חשבנו שהכל נגמר, אז עצרנו לצהריים בכפר בדרך. אחרי האוכל גילינו שהמקומיים חסמו לנו את הדרך. כנראה לא אכלנו מספיק. אבל לא היינו האוטובוס היחידי. מאה וכמה נוסעים יצאו החוצה לפרוץ את המחסום. אחרי חצי שעה של ויכוחים, צעקות, וחצי מהנשים שנכנסו להריון סיימו את תשעת ירחי הלידה וכרעו ללדת, הכל בעשרים דקות, פתחו לנו את השער.
החלק האחרון עבר בחלקו בכבישים צדדיים ובחלקו בלי כבישים בכלל. עד שהגענו לכניסה לוילאז'ון. שלוש משאיות וחמישה קילומטרים הפרידו בינינו לבין ארגנטינה, אז התחלנו ללכת.
צעדתי יחד עם שתי ארגנטינאיות את דרך הייסורים הזו כשפסל ענק של חֶסוּס ( יהושוע ) , מחייך, צופה עלינו מגבעה שכנה. היינו חייבים לצלוב את הבחור, הא ?
משקלו של תיק הגב שלי העצים עם כל מטר שעבר. הייתי עייף מהנסיעה, וצמא מהדרך, והטבע קרא לי. שלפוחית השתן שלי עמדה בפני קטסטרופה רב מערכתית, אז קיללתי.
קיללתי את כל העולם המערבי ואשתו, את תרבות הצריכה, את החָמְרִיּוּת, את כל השטויות שרכשתי בחצי השנה האחרונה, ואת עצמי. ואז קיללתי את הספרדים שכבשו את היבשת הזו, ואת אמא שלהם. את הבוליביאנים על שלא הספיקו לנקז את המים מהכביסה שלי. את מחירי הנפט, ואת חֶסוּס שהסתכל עלי עם המבט השליו שלו, היהודי והצלב.
הארגנטינאיות שרו, בקסטז'אנית בעיקר. אבל את "אל תבכי עלי ארחנטינה", הבנתי, "האמת שמעולם לא עזבתיך..."

כמעט שעה של צעדה בלי חמצן בקור של בוליביה והשמש הארגנטינאית בין פסי התכלת נראתה מתנוססת באופק.
בצד הארגנטינאי אין שביתה, לקחנו מונית.
האוטובוס היחיד לטילקרה הוא ה- 841 המקומי, בעשר וחצי בלילה. האוטובוס של העם. אנשים הצטופפו מסביב לאוטובוס, מלווים בתיקי ברזנט עמוסי כל-טוּב. ייבוא אישי מבוליביה.

קבוצה של הִיפִּים עטויי סחבות, פונצ'וס מתפוררים, שמיכות צמר בלויות. נעולים בסנדלים שחוקים, שיערם הפרוע מעוטר בצמות דקות צבעוניות ועימם חליל וגיטרה.
גשם החל יורד וההיפים פצחו בשירה וריקודים.
העמסנו עצמנו על האוטובוס, לא ללא איחור קל של מחצית השעה, ויצאנו לדרך. לא חלפו עשר דקותוהאוטובוס המקרטע עצר. מחסום משטרתי.
גשם מטפטף ואנחנו בשני טורים באויר הפתוח אל מול שני שולחנות, ארבעה שוטרים, כל מטלטלינו פרושים בתווך, והשוטרים מפשפשים בהם, בחיפוש אחר סמים. ההִיפִּים חזרו לרקד ולשיר. ארבעים דקות בגשם בתור לבדיקה וחזרה לאוטובוס לחצי שעה, רק כדי להיעצר שוב על-ידי המשטרה לבדיקת סמים. הפעם יסודית, ועם גג.

אחת בלילה והשוטרים לא ויתרו על אף תיק.

עם כל הבדיקות הללו, האוטובוס עדיין הסריח מקוקה. בצפון ארגנטינה מעלימים עין מהקוֹקה. חוקי אבל מסריח.
עמוסים בקוֹקה, חזרנו לדרך, בפעם השלישית.
ההִיפִּים ישבו אחת על השני, כדי לחסוך בכרטיס. לא משלמים פה על הנסיעה, רק על המושב. זה חוסך הרבה כסף כשיושבים ככה. כבר ראיתי אמא עם שלושה ילדים על מושב אחד.
בארבע בבוקר הגענו לטילקרה.
קור כלבים וחושך מצריים.
צעדתי בערך לכיוון ההוסטל מנסה לאתר אותו בחושך. אחרי כמה נסיונות כושלים הבחנתי בדמות מתקרבת, נערה ארגנטינאית. ניסיתי לשאול אותה בקסטז'אנית העילגת שלי, אם היא יודעת איפה אני ואיך אני מגיע אל ההוֹסטֶל.

לא הבנתי דבר.

"דֶה קֶה פָאִיז ?" היא שאלה.
"יזראעל" השבתי.
"אני יודע קְסָת עברית" היא החזירה, "למדתי בבית-ספר".
הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ - הגעתי הביתה.

פסטיבל איפה הייתי ב-11 בספטמבר 2001

באחד עשר לספטמבר אלפיים ואחת ישנתי צהריים.
אני בדרך כלל ישן צהריים כשאני יכול, ובגלל שהייתי סטודנט למדעי המחשב בחופשה, אז כרגיל ישנתי צהריים.
שורקה התקשרה אלי בהיסטריה ואמרה לי שהיא באה לראות טלוויזיה.
לשורקה לא הייתה טלוויזיה, היא גם הייתה סטודנטית למדעי המחשב. בדרך כלל היינו נפגשים פעם בשבוע בערב, אצלי לראות 'אלי מקביל' (אני אתכחש לזה אחר כך).
ופתאום טלפון בצהריים שהיא באה לראות טלוויזיה. "מטוס התנגש במגדלי התאומים", היא אמרה.
"כן, כן.." אמרתי וחזרתי לישון.
זה נשמע כמו חלק מחלום. או בדיחה מעשית ( איך מתרגמים פרקטיקאל ג'ואוק ?)
לא יודע כמה זמן עבר, אבל הדפיקות העזות בדלת העירו אותי.
קמתי מהמיטה ופתחתי את הדלת.
שורקה נכנסה בסערה.
"אתה לא רואה טלוויזיה?" שאלה נסערת.
"חשבתי שאת צוחקת" עניתי תוך שאני מחפש את השלט.
הדלקתי את הטלוויזיה.
טלויזיה גדולה כזו, 29 אינטש, נקנתה בתחילת שנות השמונים. הטלוויזיה הצבעונית הראשונה של ההורים שלי. היתה לה מסגרת עץ עבה. ומהרגע שהייית מדליק אותה היא הייתה מתחממת לאיטה עד שהתמונה הייתה מתבהרת.
עמדנו מול הטלוויזיה וחיכינו שהיא תתניע.
התמונה התבהרה.
מגדלי התאומים על המסך, ואחד מהם מעשן כמו לפיד ענק.
אחרי שנייה מטוס נכנס בבניין השני.

אחרי שהתעשתי התקשרתי לאח שלי שהיה חייל.
הוא ישן צהריים.
הערתי אותו.
אמרתי לו שמטוס התנגש בבנייני התאומים בניו יורק.
"כן..כן.." הוא אמר.
וחזר לישון.

מסתבר ששורקה זכרה את זה הרבה יותר מעניין ממני, אז הנה ציטוט שלה בגוף הבלוג על מה שקרה מהתגובה שלה פה למטה :) אני ממש גאה בעצמי

איך אוכל לשכוח?
כמה אי דיוקים (שתוכל להתכחש אליהם אחר כך):
התקשרתי אליך ושאלתי דרורקה אפשר לבוא לראות אצלך טלוויזיה? באמת נשמעת ישן, ושאלתי אותך מה אתה כל כך רגוע. אז אמרת שורקה קרה משהו? ואמרתי לך - מגדלי התאומים קרסו! מטוסים התנגשו בפנטגון! אמריקה בוערת!
ואתה ענית: באמת? כל הכבוד!