תוויות

הַכְוָנָה

-->
בכל מִינֵי מְקוֹמוֹת בַּזְּמַן שֶׁל הַחַיִּים נקרים בדרכנו צמתים, לעתים אלו רק פניות לדרכי עפר צדדיות, לעתים מחלפים מרובי נתיבים, ולעתים צמתי T. אין לי אנלוגיה לדרכים ללא מוצא, לא נתקלתי במצב כזה שלא יצאתי ממנו, גם אם רע מאוד. אולי המוות בסוף הוא כזה, ואולי לא. ואולי הוא רק מנהרה, גשר או מסלול משוקע. מבלי להיכנס לבחירה חופשית או דטרמיניזם, בדרך כלל אני נמנע, או מקסימום מחכה לטרמפ, שייקח אותי.

אי שם בת"ו שי"ן סמ"ך דל"ת חזרתי מדרום אמריקה לתוך צומת. שבעה חודשים ניקיון מחשבתי באו אל קיצם ואני נאלצתי להתמודד עם העתיד. עם תואר ראשון במדעי המחשב, בועה מפוצצת וסלידה ממחשבים. הצומת שלי לא הוביל לשומקום. מ.ע.צ עדיין לא הציבו את השלט 'בבנייה'.

לעומת זאת צומת שמ.ע.צ כן הצליחה לסיים הוא אליפלט שנהיה למחלף, והפך את הנסיעה לצפת לתענוג צרוף עם גשר ונוף, ממש אירופה. סבתא שלי הייתה בצפת, במחלקה הגריאטרית הישנה של בית החולים על שם רבקה זיו, שנמצאה אי שם ליד העיר העתיקה במבנים מימי הממלוכים והתורכים. הייתה זו מחלקה נידחת, צבועה בלבן, בלי שומר ובדיקות בכניסה, אף אחד כנראה לא תכנן לעזור למאושפזים ולעשות עליהם פיגוע. סבתי שכבה שם בין שאר האנשים המחוברים לכל מיני מכונות מצפצפות שייצרו ביחד דיסהרמוניה של צפירות, והמתינו. כנראה למישהו שיינתק אותם, ייקח אותם למנהרה הקרובה או סתם יזרוק אותם מאיזה גשר.

מטפלות סיעודיות שאינן דוברות עברית, מכונות מצפצפות, וקירות לבנים די מסכמים את המבנה על אוכלוסייתו. נכנסתי עם אמא שלי, וסבתי שכבה שם לא רצתה לדבר איתנו, או לאכול, או לעשות דבר, כל דבר.


-->
יצאנו מהמחלקה והתיישבנו על ספסל בחוץ. אין הרבה מה לעשות במחלקה גריאטרית חוץ מלחכות. ואולי לדבר על הא ועל דא.
"סבתא ראתה סרט שלך בטלוויזיה" התחילה אמא שלי.
"הא?"
"היא ראתה סרט שלך בטלוויזיה"
"איך בדיוק?" שאלתי ואמא שלי התחילה לצחוק.
"לפני שבוע, היא אמרה שהיא ראתה סרט שלך בטלוויזיה. אמרתי לה שהיא מדמיינת ואתה בכלל בדרום אמריקה, ושלא עשית אף סרט" הסתכלנו אחד על השני. הסתובבנו אחורה לכיוון המחלקה.
אמא שלי המשיכה "שאלתי אותה איך היא ראתה ? אין שם טלוויזיה בכלל. אבל היא התעקשה שהיא ראתה סרט שלך בטלוויזיה".
עכשיו גם אני צחקתי.
"נו, אז על מה הסרט שלי?" אמא שלי צחקה שוב.
"היא לא רצתה לדבר איתי אחר כך" היא סיימה.

חזרנו פנימה וסבתא עדיין לא רצתה לדבר איתנו.

זה לא הדבר היחיד שסבתא שלי ראתה, היא ראתה שאחותי בהריון, פעמיים, וגם ראתה שהיא תמות בגיל שבעים ושמונה. ועוד כמה דברים שהיא ראתה ולא התייחסתי אליהם. יכול להיות שמה שהיא אמרה הייתה צריכה להיות הדרך שלי, או שהחלפתי אותה בבחירה חופשית.

לא תמיד אנחנו יודעים שמורה הדרך שלנו הוא-הוא מורה הדרך שלנו. ולא תמיד אנחנו יודעים שהדרך שהוא מוביל אותנו נכונה, ולמה אין פה איזה שלט קטן..

פניתי שמאלה בצומת שלי, לתל-חי ונרשמתי ללימודי קולנוע. סבתא שלי נפתרה ארבע שנים אחרי בגיל שבעים ושמונה, לפני שנה וקצת.

ביום שני בשבוע שעבר הוקרן סרט שלי לראשונה בטלוויזיה. אני לא יודע אם לסבתא שלי, איפה שלא תהייה יש צלחת לווין. אבל יש סיכוי טוב שהיא צפתה בו, אולי הרבה לְפָנַי.



-->
אני לא יודע מי הוא מורה הדרך שלי עכשיו, ואם יש לי כזה. סבתא שלי לא באה לי בחלום עם תובנות עתידיות, וכנראה, אולי, שהחיים שלי אינם סרט – ולא תמיד מגיע מורה דרך חדש.

אבל כל פעם שאני מתגעגע,
או חושב לעצמי -
מה יהיה איתי,
ואינני יודע.
אני תוהה,
ביני לבין עצמי.
מי זה יגיד לי את עתידי ?



-->

אין תגובות:

פרסום תגובה